חתם סופר/כתובות/מז/א

חתם סופר כתובות מז א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

במציאתה משום איבה פירש"י איבה דמזונות. והקשה ר"ן מפ"ק דב"מ דאמרינן שפחה עברית מציאתה לעצמה ופריך דאבוה היא ומשני לעצמה לאפוקי לרבה לא ומשמע דמסקנא שייך לאבי'. ואמאי הא מיתזנה מרבה ולא מאבי'. וי"ל מ"מ איכא איבה שלא יפרקנה. א"נ לכשתצא מהאדון לא יזונה. וכן צ"ל להתוס' לכשתצא מרבה ימסרנה למנוול ומוכה שחין דכל זמן שהיא אצלו אין האב יכול למוסרה שהרי היא ברשות רבה ליעדה. ומ"ש תוס' בזה מש"ס דב"מ עיי' מהרש"א שהאריך. ולפע"ד ממשנתינו לק"מ דנקט מציאתה איידי דאינך דחשיב כל מה שהאב זוכה בבתו ובכללם מציאתה אע"ג דמציאתה שייך נמי בבן ובבוגרת. ומש"ס דב"מ לאוקמתא דר' יוחנן דמחלק בין סמוכים על שולחנו לאינן סמוכי' לק"מ להתוס' דסמוכי' על שלחנו לאו דווקא אלא כל שסמוכי' על אביהם מיקרי קטנים יהי' סמוכי' עליו מטעם מזונות על שלחנו או סמוכי' עליו מטעם נישואי' שיכול למסרה כו' מ"מ סמוכים מיקרי וכדשמואל נמי לק"מ אשיטת ר"י דבנו ובתו הקטני' והגדולים נקט כל א' כדאיתא גדלות דבן הוא משיביא ב' שערות ודבת משתבגור אבל לרש"י קשה דבת גופה לצדדים אי ניזונית לא מקרי גדולה עד שתבגר ובאינה ניזונית נקראת גדולה משתביא ב' שערות וזה קשה:

מעשי ידי' מנ"ל. לולי דברי רש"י הי' נלע"ד דודאי בניזוני' לא מיבעי לן דלא נסתפק אדם אם זבוני מזבני לה לקטנה איך לא יהי' מעשי ידי' שלו. ורק באינה ניזונית שיהי' העדפת מעשי ידי' של אב. לזה הוה ס"ל דאתי' לאמה לרבות מעשי ידי הקטנה שאפי' אינה ניזונית יהי' העדפה של אב. ואין לומר נילף נערה מיני' דאיכא למיפרך מה לקטנה דמצי מזבין לה משו"ה דין הוא שיהי' העדפת מעשי ידי' שלו תאמר נערה דלא מצי מזבין לה לא יהי' מעשי ידי' שלו אפי' בניזונית. ומייתי מאת בתי נתתי ופי' תוס' דכיון דכבר ידעי' דאית לי' כח לקדשה כו' ועיי' מהרש"א. ולפעד"נ כך דלעיל לחדש קנין חדש חוץ מסברא שיכול לקדש בתו נערה אית לן למידחק ולמוקי קרא את בתי נתתי בקטנותה. אבל בתר דקים לן שיכול לקדש כשהיא נערה. וקים לן נמי מעשי ידי קטנה שאינה נזוני' מיתורא לאמה. שוב הוה מצינן למילף מעשי ידי נערה מביניי' מקידושי נערה מה לקידושי נערה דלא טרחא. מעשי ידי קטנה יוכיח. מה לקטנה דמצי מזבין לה. קידושי נערות יוכיח וחזר הדין. אלא דאיכא שום פירכא כל דהוא דלא אתי מ"י נערה מבינייהו. וא"כ לזה נילף מאת בתי נתתי דמה"ת נדחק לאוקמי' קרא בקטנות. וכי בעינן למילף דבר שהוא נגד הסברא דנדחוק לאוקמי קראי בהכי הלא ליכא אלא פירכא כל דהו וא"ש. ולבסוף דמסיק הש"ס קטנה לא צריכא קרא השתא זבוני. מחדש לן דאפי' באינה ניזונית שיהי' העדפה לאב נמי לא צריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה והיא של האב כמו בהמתו וכלי תשמישו מכ"ש שיהי' העדפת מעשי ידי' שלו וע"כ לאמה אצטריך לנערה:

השתא זבוני מזבין לה עתו"ס ועיי' שם הסוגי' לרש"י תלי' בפלוגתת ר"ש ורבנן אי יכול למוכרה שפחות אחר שפחות. וא"כ הי' מרוויח הרבה אי הי' מייתי מלאמה ומק"ו דשמעתין דהוי לכולי עלמא. וצריך לומר דמורי דודי לית לי' כשיטת רש"י שם:

דמסר לה בשבתות וי"ט מבואר מהתוס' דפשיטא להו טפי דתוספת שבת ויו"ט דאורייתא לענין שביתה ממלאכה טפי מלענין חיוב שמחה. והנה לרמב"ם וטור פשיטא להו טפי בהיפוך ביה"כ דתוספת עינוי דאורייתא טפי מתוספת מלאכה. מיהו בלא"ה צ"ע חיוב שמחה דלילה א' של יו"ט ועיי' חמד משה סוף הלכות יו"ט והלכ' חה"מ ועמהרש"ל ומהרש"א בתוס' ועיין מג"א סי' תמ"ד דיש לומר ולחלק באירוסי' בין עושי' סעודה בשעת אירוסי' או שלא בשעת אירוסי' ובזה י"ל קושייתם:

בנעורי' בית אבי' פירש"י אע"ג כי הניא אבי' אותה איכא למימר בקטנה פירוש במופלא סמוך לאיש. והקשה מהרש"א דה"ל לאתויי מרישא דהאי קרא ואם הניא אבי' וגו' י"ל התם פשוט דמיירי בקטנותה אבל הכא כתי' וה' יסלח לה וקטנה אינה צריכה כפרה. ודוחק לאוקמא בשאכלה בגדלות דמשמע דמיירי בחד ענינא כשנדרה ועברה בזמן א' ואפ"ה כ' רש"י דהוה מוקמי' לה בקטנה בשעת נדר ועבר' על נדרה בגדלותה דצריכא כפרה כמבואר בקידושין פ"א ע"ב דקרא מיירי בעברה על נדרה. והיותר נראה דש"ס אזיל לרב הונא לשיטתי' דס"ל ס"פ יוצא דופן דהקדיש ואכל בקטנות לוקה דלענין נדרים גדול הוא אפי' לעונשי'. וא"כ שפיר הוה מוקמי' לקרא בקטנה ושייך יסלח לה ומשו"ה איצטרך לאתויי מבנעורי' בית אבי'. וא"כ למאי דקיי"ל דלא כר"ה התם א"כ מוכח מגופי' דקרא דוה' יסלח לה דבנערה משתעי קרא ואייתר בנעורי' בית אבי' דכל שבח נעורי' לאבי' ומיושב הרמב"ם דמייתי מבנעורי' דכסף קידושי' לאבי' וכן רש"י פ' החובל מייתי מהאי קרא והתוס' הקשו עליו ולהנ"ל ניחא וק"ל:

תנו רבנן כ' לה פירות כסות וכלי'. לכאורה דין זה שייך גם באב הפוסק לבנו. כי כן דרך לפסוק לבנו כדאמר רב גידל כמה אתה נותן לבנך וכו' ואמרי' לקמן כדי שיתן לבתו כבנו. וא"כ ה"ל למיתני סתמא כתבו פירות כסות וכו' ומת א' מהן כו'. משמע קצת דבפוסק לבנו כי האי גוונא לכולי עלמא אמרינן אומדנא שיהנה בנו אפי' לר"נ דבמדידי' לדידה מודה דאמרי' אומדנא וכן דעת רמ"א סי' נ"ג ובח"מ וב"ש סקט"ו השיגו עליו מנ"ל דין זה. ולענ"ד נראה פשוט דזה שכ' תוס' ואי הוה שייך התם אומדנא אחרינא הוה אמרי' היינו כנ"ל ומיושב מ"ש תוס' סוף דבריהם על ר"ת דמה לו להזכיר מדידי' לדידה ולהנ"ל א"ש. שוב מצאתי בס' בני אהובה פכ"ב מאישות דס"ל כן להלכה ושכ"כ מהרי"ק ע"ש הלכה ב':

פירות כסות וכלים פירש"י פירות תלושי'. ויל"ד מה בעי בזה. והנה במרדכי הקשה למה לי כתב תיפוק לי' דנקנה באמירה ותי' דמילתא דפסיקא נקט אפי' בנישואי' שניים דליכא דרב גידל. והקשה רמ"א בתשובה לימא בקיצור דר"נ לא אמר אלא בכתב נוסף על הפסיקה דכיון דעביד מילתא יתירא לא אמרי' אומדנא. ואין לומר דא"כ לא הוה פריך הש"ס לימא בדראב"ע ורבנן קמיפלגי. א"כ תיקשי אהש"ס גופי' מנ"ל דלמא ע"כ לא אמר ר"נ אלא משום דעביד מילתא יתירא אע"כ שום מילתא יתירא לא מהני להוציא מאומדנא למאן דאית לי' אומדנא. ומזה הוכיח דאפי' קנו מיני' בקנין סודר נמי לא מהני ע"ש. ולכאורה אכתי יל"ד אהמרדכי דלא הוה צריך לדחוקי דמיירי בנישואי' שניים. אלא לרבותא דרבנן נקט דאפי' מילתא יתירא דכתב אפ"ה אמרי' אומדנא דרבותא הוה עכ"פ. וצ"ל אי לרבות רבותא טפי בקנו מיני' ואפ"ה אמרי' אומדנא. אע"כ לא להכי אתי'. והנה הגאון בס' בית מאיר כ' דמוכח משמעתין שפיר דבעל יורש נכסי צ"ב בראוי כבמוחזק דלא כחו"י דאפי' נימא דמיירי בכסות וכלים מסויימים וידועי' וכמ"ש שבות יעקב ח"ב. מ"מ במאי קנו בשטרא הא מטלטלי' לא מיקני בשטרא. אע"כ אינו אלא שטר שיעבוד שמשעבד עצמו לתת לו פירות כסות וכלי' ומוכח דיורש ראוי כמוחזק ע"ש ונכון הוא. אמנם לפי זה לא הו"מ למינקט קנו מיני' דא"כ ה"א פירות מסויימי' הניקני' בחליפין ולא הוה מוכח הך דיורש בראוי. ונ"ל אכתי הו"מ למינקט ממון סתם כלשון ת"כ דמייתי תוס' הפוסק ממון דאפי' הוה דחקינן דמיירי בשק מעות מסוים וכמ"ש בית מאיר אההיא דת"כ מ"מ הא מטבע לא מיקני בחליפין וממילא נדע דהקנין לא הי' רק שיעבוד ויורש בראוי. ולעולם הו"מ למינקט קנין. אע"כ לא אתי לרבותא דרבנן. והנה כל דברינו הואיל דפירש"י פירות תלושי' אבל אי נימא דפירות מחוברי' שדינם כקרקע ומיקני בשטרא שוב יקנה כסות וכלים אגב קרקע ולעולם במסויימי' מיירי אלא דרש"י לא פי' כן ועדיין צ"ע:

מתה לא זכה הבעל בתשו' הרא"ש שבב"י סי' קי"ח מבואר דוקא מתה אבל לא נהרגה וכן בכל עניני' דלא אסיק האב אדעתי' ורצה ליכנס בספק הזה ע"ש ובש"ע. וא"כ י"ל בפשיטות דמת"כ מוכח כר"ת דמשו"ה דקדק ומתה בתוך ז' ימי המשתה דאלו אח"כ לא הפסיד מעותיו כיון שעדיין לא נתן דאי כבר נתן אין כאן ותם כיון שכבר הוציא מעותיו והסיח דעתי' מיני' כמ"ש בתה"ד סי' שכ"א. ובשלא נתן לא יתן אחר מיתה. אך מתה בתוך ז' ימי משתה הוא לא שכיחא ופורעניות גדול וקרוב לוודאי נמי שלא חלתה ה' ימים והוה מיתת מגפה ר"ל ובהא מפסיד ממונו ובתו. כן הי' נ"ל לולי שר"ת בס' הישר בעצמו מצא סיוע לתקנתו להחזיר הנדן בתוך שנה ראשונה מדברי ת"כ אלו משמע דלא ס"ל כפירושי הנ"ל. ונראה נמי דהתקנה היא לר"ת לשיטתו. דלשיטת רש"י י"ל תורת כהנים מיירי בשלא נתן עדיין ומחוייב ליתן בזה איכא משום ותם אבל כשכבר נתן שוב אין כאן עגמת נפש ודו"ק:

משום ר"נ אמרו וכו' כ' תוס' בשם ר"ת דהלכה כרבנן. הוצרך לזה לשיטתו. דלא נימא כל אמוראי דלקמן גבי הלכו שלוחי האב וכו' אתי' כר"נ והלכתא כוותי' קמ"ל וכמ"ש תוס' בסוף הדיבור:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף