ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/פב

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה פב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גרי צדק כאזרח. צ"ע בכוונת רבינו הגאון ז"ל במצוה זו. ני דבריו סתומים הרבה בזה. והנה גם הבה"ג והר"א הזקן והר"י אלברגלוני ז"ל מנו במספר הפרשיות פרשת גר ותושב עיי"ש. וגם דבריהם ז"ל לא נתבארו וסתומים מאוד. וראיתי באזהרות אתה הנחלת שכתב וז"ל והקרבת גרי צדק לגור יחד ולקיים חוקים כמחופשי מפרך צוענים ולחון גרי שער ולהאכילם נבלות עכ"ל עיי"ש. ודבריו נראין ממש כדברי רבינו כאן אלא שהאריך יותר. דגם רבינו ז"ל מסיים כאן והנבלה לתושבי פתח. והם כמעט דברים אחדים. והנראה מדבריו דענין המצוה הוא ממש"כ (בפרשת קדושים) וכי יגור אתכם גר בארצכם וגו' כאזרח מכם יהי' לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים וגו'. וזהו שכתב כמחופשי מפרך צוענים. כמו שכתוב כי גרים הייתם בארץ מצרים. ובספרא (פרשת קדושים פ"ח) דריש מינה כאזרח. מה אזרח שקיבל עליו את כל התורה אף גר שקיבל עליו את כל דברי התורה. מכאן אמרו גר שקיבל עליו את כל דברי התורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עיי"ש. וא"כ יהי' ענין המצוה דכל גר שנתגייר וקבל עליו את כל דברי התורה חייבין להשוותו לכל משפטיו ודיניו לישראל גמור. ואם נמנעו ב"ד מלדון אותו לכל דבר כישראל גמור. וכן כל אדם שהתנהג עם הגר שלא כמו שנוהג עם אחד מישראל. הרי זה עובר בעשה זו דכתיב כאזרח מכם יהי' ואהבת לו כמוך. והנה הבה"ג וסייעתו וגם הרמב"ם (בסה"מ עשין ר"ז) וכן כל הנמשכים אחריו מנו עשה דאהבת גר במנין העשין מדכתיב (בפרשת עקב) ואהבתם את הגר. ולא ידעתי למה לא מנאוה מקרא המוקדם (בפרשת קדושים) דכתיב ואהבת לו כמוך אבל לדעת רבינו הגאון ז"ל לא יתכן שימנה עשה זו. כיון דליכא נפקותא בעשה זו אלא כדי להוסיף עשה יתירתא בגר צדק. ולעבור עליו בשתי עשין. וכיו"ב אינו בא במנין לדרכו של רבינו הגאון ז"ל כמו שביארנו בכמה דוכתי. וכבר ביארנו בזה (לעיל סוף עשה י"ט) עיי"ש. וגם לשון רבינו כאן לא יתכן לפרש כן כמבואר. אבל הוא עשה כללית להשוותו לגר צדק לכל דבריו כאחד משאר אזרחי ישראל. ועל זה כתיב כאזרח מכם יהי'. וכמו שביאר רבינו שמעון הגדול ז"ל באזהרות אתה הנחלת שהבאתי שכתב. והקרבת גרי צדק לגור יחד ולקיים חוקים כמחופשי מפרך צוענים. ור"ל דאפי' המצוות והחוקים שהם זכר ליציאת מצרים שוה בהם הגר לאזרח אע"פ שהוא לא יצא ממצרים. וכבר נכפלה מצוה זו (בפרשת בא) דכתיב תורה אחת יהי' לאזרח ולגר הגר בתוככם. ובמכילתא שם על מקרא זה תניא תורה אחת יהי' לאזרח למה נאמר. והלא כבר נאמר והי' כאזרח הארץ. ומה תלמוד לומר תורה אחת יהי' לאזרח. לפי שהוא אומר וכי יגור אתך גר. אין לי אלא פסח שהשוה בו הגר לאזרח שאר כל המצות שבתורה מנין. ת"ל תורה אחת יהי' לאזרח. בא הכתוב והשוה הגר לאזרח בכל מצוות שבתורה עיי"ש. אלא דשם לא בא הכתוב אלא לחייב את הגר בכל המצוות כולן ככל ישראל האזרחים. אבל כאן לא קאי על הגר. אלא על כל ישראל לחייבם שהם יתנהגו עם הגר לכל דבר כמו עם אחד משאר כל ישראל. ולפ"ז מתפרשים על נכון דברי רבינו הגאון ז"ל כאן. אע"פ שלא ראיתי לאחד מכל שאר מוני המצוות שימנו עשה זו. הן אמת דלפ"ז קשה לכאורה מה שמנה רבינו הגאון ז"ל לקמן במנין הלאוין לאו דלא תונו גר. וכן לאו דגר לא תלחץ עיי"ש. והשתא תיפוק לי' דהו"ל בכלל עשה זו דכאזרח מכם יהי' וגו'. וכיון שכבר מנה העשה הכללית לא הי' לו לרבינו ז"ל למנות לאוין אלו. אבל שם בלא"ה קשה דתיפוק לי' דהו"ל בכלל ישראל וליכא נפק"מ בלאוין אלו אלא כדי לעבור על הגר בשני לאוין. וכל כיו"ב אין בא במנין המצוות לדרכו של רבינו הגאון ז"ל. וע"כ צ"ל דלדעת רבינו הגאון ז"ל יש בלאוין אלו איסור נוסף בגר יותר ממה שהזהירה תורה על הישראל וכמו שיתבאר במקומו בס"ד. וא"כ ממילא גם מכאן לא תקשה מידי:

ואמנם זה יתכן רק לדברי רבינו הגאון ז"ל. אבל דברי הבה"ג וסייעתו ז"ל בפרשת גר תושב שמנו סתומים מאוד. ואמנם נראה דכוונתם למאי דדרשינן בספרי (פרשת תצא פיסקא רנ"ט) על קרא דכתיב לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו לא תוננו. ואמרינן עלה בספרי שם. אשר ינצל אליך מעם אדוניו לרבות גר תושב. עמך ישב ולא בעיר עצמו בקרבך ולא בספר. באחד שעריך ולא בירושלים כשהוא אומר באחד שעריך שלא יהא גולה מעיר לעיר. במקום אשר יבחר במקום שפרנסתו יוצאה. בטוב לו מנוה הרע לנוה היפה עיי"ש. והכי אמרינן בגיטין (פרק השולח מ"ה ע"א) דתניא לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי. יכול בעכו"ם שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז הכתוב מדבר. ת"ל לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו. מאי תקנתי' עמך ישב בקרבך וגו' עיי"ש. ואע"ג דהתם אמרינן עלה וקשיא לי' לרבי יאשי' האי מעם אדוניו מעם אלקיו מיבעי לי'. ומסקינן אלא אמר ר"א בר יאשי' בעבד שברח מחו"ל לארץ הכ"מ עיי"ש. מ"מ גר תושב נמי איתרבי מהך קרא. ולא קשיא לי' אלא לפום מאי דמשמע מברייתא דהתם דעיקר קרא לא מיירי אלא בגר תושב לחוד. ולזה שפיר פריך האי מעם אדוניו מעם אלקיו מיבעי לי'. ולזה מסיק דעיקר קרא כפשטי' בעבד מיירי שברח מחו"ל לארץ. ולהכי שפיר נקט בקרא מעם אדוניו. אבל הא ודאי דגם בגר תושב מיירי קרא כדקתני בברייתא. וכמבואר בספרי שם דתרתי שמע מיני' מהך קרא. כדקתני התם לא תסגיר עבד אל אדוניו מכאן אמרו המוכר עבדו לעכו"ם או לחו"ל יצא בן חורין. אשר ינצל אליך מעם אדוניו לרבות גר תושב וכו' עיי"ש. וכן נראה מוכרח. דאל"כ הדבר קשה טובא לומר דליפליגו אמוראי דגמרא אברייתא. אלא ודאי עיקרא דברייתא קושטא הוא דהנך קראי בגר תושב נמי מיירי. ולא אתו אלא לאפוקי מפשטא דברייתא דמשמע דעיקר קרא לא מיתוקים אלא בגר תושב לחוד. ולמסקנא עיקר קרא כפשטי' דבעבד מיירי. ותנא דברייתא מייתי מיני' ראי' לגר תושב רק משום דבגר תושב נמי מיירי. וכמבואר להדיא בספרי. וזו היא דעת הרמב"ם ז"ל (בפ"ח מהלכות עבדים ה"י) שכתב עבד שברח מחו"ל לארץ אין מחזירין אותו לעבדות. ועליו נאמר לא תסגיר עבד אל אדוניו וכו' עיי"ש. הרי דנקט כמסקנא דגמרא שם כדמוקי ר"א ב"ר יאשי' להך קרא. ובסוף (פ"י מהלכות ע"ז) כתב אסור לנו להניח עכו"ם בינינו אפי' ישיבת עראי וכו' אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח שנאמר לא ישבו בארצך כו'. ואם קבל עליו שבע מצות הרי זה גר תושב עכ"ל עיי"ש. והיינו כברייתא דמייתינן בגיטין שם. וכן כתב (בפי"ד מהלכות איסורי ביאה ה"ז) עיי"ש. ובהשגת הראב"ד שם הביא הך ברייתא דספרי עיי"ש. ומבואר מזה דנקט הרמב"ם כברייתא וכדרשא דר"א ב"ר יאשי'. וזה נראה לכאורה כתרתי דסתרי. וכבר עמד בזה הר"ב פ"י בגיטין שם בתמיהא על הרמב"ם ז"ל דדבריו סתרי אהדדי והניח בצ"ע עיי"ש. אבל אין כאן שום סתירה כלל וכדכתיבנא. ודברי הרמב"ם ברורים וכמבואר בספרי. וכן מבואר בסוגיא (דסופ"ח דערכין כ"ט ע"א). דאמרינן התם ר"ש בן אלעזר אומר אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. אמר רב ביבי מ"ט אתיא טוב טוב כתיב הכא כי טוב לו עמך וכתיב התם בטוב לו לא תוננו. ופירש"י וז"ל כתיב בעבד עברי כי טוב לו עמך וכתיב בגר תושב עמך ישב וגו' דלא תסגיר עבד אל אדוניו בגר תושב משתעי. דהכי מוקמינן לה (במסכת גיטין בפרק השולח גט) וכתיב בתרי' עמך ישב בקרבך וגו' עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דס"ל לתלמודא דהך קרא מיירי בגר תושב. והרי זה נגד מסקנא דתלמודא דגיטין שם. וביותר תמוה מה שפירש"י דהכי מוקמינן לה בגיטין פרק השולח. והרי אדרבה שם מבואר איפכא. אלא ודאי מזה מוכרח כמו שביארנו. וכדעת הרמב"ם ז"ל. ואתי שפיר:

והשתא א"כ נאמר דזו היא פרשת גר ותושב שמנו הבה"ג וסייעתו ז"ל. ולפי שקבלת גר תושב וליתן לו ישיבה בארץ ולבחור לו מקום שישב ודאי הוא דבר התלוי רק בצבור וב"ד. לכן מנאוה במספר הפרשיות. והנה בבה"ג כת"י רומי איתא פרשת גר תושב. וכן הוא באזהרות הר"י אלברגלוני עיי"ש. אבל בבה"ג שלפנינו איתא גר ותושב. וכן הוא באזהרות הר"א הזקן ז"ל עיי"ש. ונראה דלפי לשון זה הכוונה עפמש"כ הרמב"ם (בהלכות עבדים שם) וז"ל עבד זה שברח לארץ הרי הוא גר צדק. והוסיף לו הכתוב אזהרה אחרת למי שמאנה אותו לפי שהוא שפל רוח יותר מן הגר. וצוה עליו הכתוב שנאמר עמך ישב בקרבך באחד שעריך בטוב לו וכו' עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז מיירי הך פרשה בין בגר צדק זה ובין בגר תושב. וזהו שכתב הבה"ג לפי נוסחא זו פרשת גר ותושב. כן נראה לענ"ד בכוונת הבה"ג וסייעתו ז"ל בפרשה זו. ואע"ג שכבר מנה הבה"ג במנין הלאוין לאו דלא תסגיר עבד אל אדוניו וגם לאו דלא תוננו האמור בו. היינו משום דלאוין אלו מוזהר בהן היחיד כצבור. אבל במספר הפרשיות מנה עשה דעמך ישב בקרבך באחד שעריך בטוב לו. דמצוה זו אינה מוטלת אלא על הצבור בלבד. שבידם להושיבו ולרחקו ולבחור לו מקום ישיבה הראוי לו. ולא ביד היחיד. וצ"ע בזה לדעתי על הרמב"ם ז"ל שכפי המבואר בדבריו (בהלכות עבדים שם) קרא דעמך ישב הוא מצוה. א"כ הו"ל למנותה במנין העשין. אבל רבינו הגאון ז"ל שלא מנאה במספר הפרשיות שלו נראה דהיינו משום דס"ל דאינה מצוה אלא רשות. דכלפי מאי דכתיב לא ישבו בארצך וגו'. כתיב בגר תושב ובעבד שברח עמך ישב בקרבך. לומר דלזה מותרת ישיבתו בקרבך. אבל מצוה ליכא. ויש להכריח כן ממאי דדריש בספרי שם עמך ישב ולא בעיר עצמו. בקרבך ולא בספר עיי"ש. ומשמע ודאי דדריש לאיסורא דבעיר עצמו ובספר אסור להושיבו. והשתא אם איתא דעמך ישב הוא מצות עשה שחייבין להושיבו עמהם. א"כ היכי יליף מיני' איסורא בעיר עצמו ובספר. ודילמא עמך מצוה ובקרבך מצוה. אבל בעיר עצמו ובספר לאו מצוה אלא רשות. דכבר ביארנו דממצוה ליכא למידק איסורא אלא רשות. אלא ודאי עמך ישב רשות. ושפיר דייק מיני' דלא התיר הכתוב אלא עמך ולא בעיר עצמו. ובקרבך ולא בספר. ולהבה"ג והרמב"ם ז"ל צריך לדחוק דודאי מקרא גופי' ליכא למשמע איסורא. אלא דכיון דמצוה ליכא אסרי להו מסברא בעיר עצמו משום שלא ימסרו העיר בידי נכרים. כמו שפי' בז"ר עיי"ש. או מטעם אחר. וכן בספר שמא תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו. אבל מלשון הספרי משמע דמגופי' דקרא משמע לי' איסורא. וא"כ מזה ראי' לדעת רבינו הגאון ז"ל דלאו מצוה היא. ואין להקשות לדעת רבינו הגאון ז"ל דהו"ל למנות לאו הבא מכלל עשה דעמך ישב ולא בעיר עצמו בקרבך ולא בספר. דהא לדרכו ז"ל נמנין לאוין הבמכ"ע במנין המצות. דז"א דאין כאן לאו הבמכ"ע אלא דאהדר להו קרא לאיסורא קמא דלא ישבו בארצך. וה"ק קרא עמך התרתי לך להושיבו ולא בעיר עצמו. בקרבך התרתי ולא בספר. דלענין זה לא אימעיט מלאו דלא ישבו בארצך. ואין להאריך בזה כאן. ועכ"פ נתבארו על נכון דברי רבינו הגאון ז"ל ודברי הבה"ג וסייעתם כפי הנראה לענ"ד. ועי' מש"כ לקמן (לאוין פ"ב פ"ג):

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.