ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/מילואים/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג מילואים ב

לעשה ה' ד"ה והנה.- הבאתי שם דברי האחרונים ז"ל שתמהו על דברי המג"א (ריש סי' י"ט). שכתב שאפשר שאם קבע מזוזה בביתו קודם שנכנס לדור בו צריך לברך בשעה שנכנס לדור בו אשר קדשנו במצותיו וצונו לדור בבית שיש בו מזוזה. ותמהו עליו שבא לחדש ברכה מדעתו שלא נזכרה בשום דוכתא בדברי רז"ל. והנה זה ודאי דבר מתמיה. אבל לדידי יותר יש לתמוה על האחרונים ז"ל שדחו דברי המג"א בזה לגמרי. דעכ"פ ראוי לומר לפי שיטתם שיברך מיהת אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות מזוזה שהוא לשון עבר. וברכה זו נזכרה בירושלמי (פרק בתרא דברכות שם). ועיקר מה שכתבו הפוסקים לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לקבוע מזוזה. אין זה אלא ע"פ קבלת הגאונים ז"ל בשאילתות ובה"ג ולא ידענו מקורם בזה. וא"כ עכ"פ בענין זה לפי דעת המג"א ושאר אחרונים שאינו יוצא בברכה ראשונה שברך קודם שנכנס לדור בבית. ראוי לברך ברכה זו דאיתא בירושלמי דאית בה תרתי למעליותא. חדא שאין זה חידוש ברכה מדעתו. ועוד שיש לזה מקום ע"פ מש"כ הרמ"א ז"ל בדרכי משה (או"ח סי' ח' ס"ק ה') במאי דנחלקו הפוסקים אם יוצאין י"ח בטלית קטן. וכתב שם וז"ל והמנהג לברך על מצות ציצית. וטעם המנהג נראה לי כי חששו לדברי הפוסקים שאין יוצאין בטלית קטן כזה. לכן לא מברכין להתעטף או להתלבש. דאז הוה משמע דעכשיו מקיימין המצוה כהוגן. רק מברכין השם יתברך שנתן לנו מצות ציצית ואף שאין מקיימין אותה עכשיו כתקנה. ולכן תקנו לשון על דלשעבר משמע. כן נראה לי טעם המנהג. וכן כתב הרא"ש ז"ל בשם ר"ת פראד"מ ופ"ק דפסחים לענין ברכת מילה עיי"ש עכ"ל הד"מ שם. וכן פסק שם הרמ"א ז"ל (בהג"ה בש"ע סעי' ו') עיי"ש. וכל האחרונים ז"ל שם קיימו וקבלו דברי הרמ"א ז"ל בזה בלא פקפוק. וא"כ גם כאן יש מקום לתקנה זו:

איברא דלענ"ד עיקר דברי הרמ"א ז"ל בזה תמוהים אצלי טובא דמלבד דגם לברכה זו אין לנו סמך בשום מקום בדברי רז"ל וזה כמתקן ברכה מדעתו. בלא"ה בעיקר ברכה זו במקום ספק יש לתמוה שמדברי כל הראשונים ז"ל בכמה דוכתי מתבאר דבמקום ספק אין שום תקנה לברך על המצוה בשם ומלכות. ובהדיא אמרינן (פרק לולב וערבה מ"ז ע"ב) דבשמיני ספק שביעי יתובי יתבינן בסוכה ברוכי לא מברכינן עיי"ש. ולדעת הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהלכות סוכה הי"ג) היינו משום דהו"ל ספק. והוסיף שם וכתב עוד וז"ל וכן טומטום ואנדרוגינוס לעולם אין מברכין לישב בסוכה מפני שהן חייבים מספק ואין מברכים מספק עכ"ל עיי"ש. ולדברי הרמ"א ז"ל קשה דעכ"פ הו"ל לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות סוכה. שהיא ברכה להש"י שנתן לנו מצות סוכה. ואף שעכשיו אפשר שאין מקיימין אותה. ואף דבטומטום ואנדרוגינוס אפשר לומר דגם ברכה זו לא שייכא בהו. משום שאם נשים נינהו הרי לא ניתנה להן מצות סוכה כלל. ועל מה שניתנה לאנשים אין להן לברך. ומש"כ הפוסקים (או"ח סוף סי' מ"ז) לענין ברכת התורה לא שייך הכא. מ"מ באנשים בשמיני ספק שביעי ודאי שייכא שפיר ברכה זו. ואף דמדברי הרמב"ם ז"ל ליכא קושיא כ"כ שהרי לא כתב אלא שאין מברכין לישב בסוכה. ומה שלא כתב שמברכין עכ"פ על מצות סוכה. לא קשה כידוע שאין דרכו לכתוב חידושי דינים מדעתו מה שאינו מבואר במקור הדין במקומו. מ"מ הדבר קשה מעיקר סוגיא דגמרא שם דקאמרינן התם יתובי יתבינן ברוכי לא מברכינן. משמע ודאי דאין לנו בזה אלא הישיבה בסוכה בלבד. דהיינו קיום המצוה בלא שום ברכה כלל. ועוד דהא בהדיא אמרינן התם אמר רב יוסף נקוט דרבי יוחנן בידך (דלא מברכינן) דר"ה בר ביזנא וכל גדולי הדור איקלעו בסוכה בשמיני ספק שביעי מיתב הוו יתבי ברוכי לא בריכי. ופרכינן עלה ודילמא ס"ל כמ"ד כיון שברך יו"ט ראשון שוב אינו מברך ומשני גמירי דמאפר אתו עיי"ש. והשתא הרי ע"כ מוכרת דר"ה ב"ב וכל גדולי הדור לא בירכו שום ברכה כלל. דהא למ"ד כיון שבירך יו"ט ראשון שוב אינו מברך. משום דלא מפסקי לילות מימים וכולהו שבעה כחד יומא אריכא דמי. כדאמרינן התם (לעיל מ"ה ע"ב) עיי"ש. פשיטא דשוב ליכא שום ברכה כלל. וא"כ למאי דמסקינן דרק מטעם ספק שמיני לא בירכו אכתי קשה דהו"ל לברך עכ"פ אשר קב"מ וצונו על מצות סוכה. אלא ודאי במקום ספק ליכא שום ברכה כלל. ואפילו לדעת ראבי"ה ז"ל וסייעתו דס"ל דמאי דלא מברכינן בשמיני ספק שביעי היינו רק משום שלא יהא נראה כמוסיף ואיכא איסור בל תוסיף כמש"כ במרדכי שם עיי"ש. מ"מ קשה דאכתי הו"ל לברך עכ"פ ברכה זו. דכיון ששינה נוסח הברכה מכשברך כל ימות החג אין לך היכר לענין חשש בל תוסיף יותר מזה. ואמאי אמרו דיתובי יתבינן ברוכי לא מברכינן כלל. וכן לדעת הרי"ף ז"ל שם וסייעתו דטעמא דלא מברכינן היינו משום דלא ליתי לזלזולי ביו"ט עיי"ש. יקשה כן דעכ"פ הו"ל לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות סוכה. דכיון דקעביד בהכי היכירא תו לא אתי לזלזולי ביו"ט אלא ודאי אין בזה תקנה כלל ובמקום שאין לברך ברכת המצוה כתיקונה אין לברך כלל. והכי מוכת מההיא דאמרינן (פ"ב דשבת כ"ג ע"א) אמר רחב"א א"ר המדליק נר חנוכה צריך לברך וכו'. מתיב רב עמרם הדמאי מערבין בו וכו' ומפרישין אותו ערום וכו'. ואי אמרת כל מדרבנן בעי ברכה הכא כי קאי ערום היכי מברך והא בעינן והיה מחניך קדוש וליכא. אמר אביי ודאי דבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה וכו' עיי"ש. והשתא נהי דס"ל לאביי דמספק אין מברכין מ"מ הא אכתי נהי דאין לו לברך על הדמאי הברכה שתקנוה על הפרשת תרומות ומעשרות אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומות ומעשרות כדאי' בתוספתא (פרק בתרא דברכות). מ"מ אכתי יש לו לברך מיהת עכ"פ אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות הפרשת תרומות ומעשרות כמש"כ הרמ"א ז"ל שם. וא"כ אכתי הקושיא במקומה עומדת אמאי מפרישין אותו ערום כי קאי ערום היכי מברך והא בעינן והיה מחניך קדוש וליכא. אלא ודאי אין לנו אלא אותה ברכה שתקנוה על אותה מצוה. וכל היכא דלא מצי מברך אותה ברכה שוב לית בה שום ברכה אחרת כלל. וכן מתבאר מדברי השאילתות דבכל ספק ליכא ברכה כלל כמבואר בדבריו (פרשת יתרו שאילתא נ"ג) עיי"ש ומובא בקצור בפסקי הרא"ש ז"ל (פ"ג דברכות סי' ט"ו) עיי"ש. וכן מתבאר מדברי הרי"ף (פראד"מ) בשם רבנן קמאי במתיבתא עיי"ש. וברמב"ם (פ"ג מהלכות מילה ה"ו) עיי"ש ובשאר ראשונים ז"ל בכמה דוכתי. והרמב"ם ז"ל כללא כי"ל (סוף הלכות ברכות) וז"ל כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לא עושין אותו בלא ברכה וכו' עכ"ל עיי"ש. והובא בטוש"ע (או"ח סוף סי' ר"ט). וכן ביו"ד (סי' כ"ח סעי' ג') לענין כיסוי הדם של כוי וכלאים פסק שאינו מברך משום ספק ולא הגיה שם הרמ"א ז"ל גופי' כלום. והא לדידי' עכ"פ ראוי לברך אשר קב"מ וצונו על מצות כיסוי הדם. וכן יש להקשות מכמה דוכתי:

ומה שהביא הרמ"א ז"ל שם בד"מ ראי' מדברי ר"ת ז"ל שהביא הרא"ש (פ"ק דפסחים סי' י') ובשבת (סו"פ ראד"מ) לענין ברכת להכניסו בבריתו שא"א שכתב שמברכין אותה אחר המילה משום שלא תקנוה לגמרי על מצוה זו אלא נתקנה להודות ולהלל להקב"ה שצוה לעשות מצוה זו כל פעם שתבא לידינו עכ"ל שם עיי"ש. נפלאתי מאוד בענ"ד ולא ידענא שום סרך ראי' לענין זה משם כלל. שהרי ברכה זו מפורשת בברייתא בתוספתא (פרק בתרא דברכות) ומייתי לה תלמודא (סו"פ ראד"מ) עיי"ש. ומעיקרא הכי אתקינו רז"ל ככל שאר ברכות. ואין לנו אלא מה שאמור בענין. בברכת האב על מילת בנו. והיאך ניקום אנן לחדש ברכה כזו בכל שאר המצות שאין לה שום רמז כלל בשום דוכתא. ובלא"ה עכצ"ל דדוקא התם במילה הוא שתיקנוה להאב של הנמול לבד. דהא התם במצות מילה ודאית מיירי שכבר בירך עליה המוהל ברכת המילה. אלא דמ"מ תיקנו בה חז"ל מלבד זו ברכה גם להאב. ואין זה אלא במצות מילה בלבד ולא בשום מצוה אחרת משאר המצות. ואיך יתכן ללמוד ממנה לענין ספק מצוה משאר כל המצות. ועוד נראה דהרי בלא"ה לפי פי' ר"ת ז"ל הו"ל ברכה שאינה צריכה. שהרי כבר ברכנו ברכת התורה בבוקר שאינה אלא הודאה והלל ושבח להקב"ה על שנתן לנו כל התורה כולה וצונו בה לשמור ולעשות ולקיים כל מצותיה הכתובים בה. והיאך נחזור לברך ברכה כזו על כל מצוה פרטית שתבא לידינו. ועכצ"ל דברכת להכניסו בבריתו של א"א לר"ת ז"ל היינו רק משום דכיון דבלא"ה מצוה זו טעונה ברכה בעשייתה כשאר ברכת המצות תקנו בה גם ברכה לאבי הבן דרך הודאה ושבח ואינה אלא המשך ברכה הראשונה שבירך המל ואינה אלא כעין ברכה אחת אריכתא. משא"כ בעלמא בספק מצוה כמו בההיא דטלית קטן דלדעת כמה פוסקים אין בה מצוה ואינה ראויה לברכה כלל היכי נבוא לברך ברכה כזו דהו"ל ממש ברכה שאינה צריכה שעובר בלא תשא. תדע שהרי בברכת להכניסו בבריתו שא"א גופא. להסוברים שאין מברכין על מילת הספיקות כאנדרוגינוס ונולד מהול וכיו"ב. הכי נמי אין האב מברך להכניסו. לדעת רוב הפוסקים. כמו שכבר הביא בש"ך (סי' רס"ה ס"ק ח') מדברי הרמב"ם והרשב"א והר"ן ז"ל עיי"ש. וזו היא ג"כ דעת המחבר בשו"ע שם. כמש"כ בש"ך שם. וגם הרמ"א ז"ל גופי'. מדלא הגיה שם על זה כלום מבואר שפסק כן. וא"כ מההיא גופא מתבאר איפכא ממה שרצה להוכיח משם הרמ"א ז"ל. כיון דברכת להכניסו גופא אין מברכין על מילת ספק וא"כ די לבמה"ד להיות כנדון. וזו היא תמיהא גדולה על הרמ"א ז"ל. ואע"ג דבטור הביא שם בשם הר"ב העיטור ז"ל דבספיקות אע"פ שאין מברכין על המילה מ"מ ברכת להכניסו מברכין עיי"ש. מ"מ הרי הר"ב העיטור ז"ל אף ע"ג דס"ל בזה כדעת ר"ת ז"ל שצריך לברך ברכת להכניסו אחר המילה. מ"מ לא מטעמו ס"ל הכי. אלא משום דס"ל דכל ברכה על המצוה שתלויה באחר. כההיא דהכא דאחר מל ואבי הבן מברך וכיו"ב. אינו מברך אלא אחר עשייתה עיי"ש. וא"כ אין מדבריו שום ראיה לנדון דהרמ"א ז"ל בטלית קטן כלל. דאינם ענין זה לזה אפי' לדברי הרמ"א ז"ל שם. וגם בלא"ה מבואר שם בדברי בעל העיטור ז"ל (בשער שלישי חלק רביעי) דברכת להכניסו לא על המילה לחודה היא. אלא היא ברכה על כל מצות הבן על האב מיום הולדו ואילך. להכניסו בברית ובתורה ובמצות ולהשיאו אשה. ולהכי אע"פ שמברך אחר המילה חשיבא עובר לעשייתה עיי"ש בדבריו. ולכן דברי הרמ"א ז"ל בזה. צע"ג אצלי. ותמיהני על כל האחרונים ז"ל שלא העירו ולא נתעוררו על דבריו אלו כלל. ולא עוד אלא שראיתי לקצת אחרונים שתקעו בה מסמורת ונקטוה להלכה למעשה בכל ספק ברכת המצות לברך כן:

והנראה לי ברור דגם הרמ"א ז"ל לא כתב כן אלא ליתן טעם למנהג. שכיון שכבר נהגו רבים כן מימי קדם. נראה דמעיקרא הכי הוא דתיקון לברך על טלית קטן ברכה זו מטעם שביאר הרמ"א ז"ל. כמו שתקנו ברכת להכניסו. שאינה ברכת המצוה אלא ברכת הודאה והלל. ותקנת קדמונים היא אף שלא נודע לנו מקורה. כמו שלא ידענו מקור נוסחת ברכת לקבוע מזוזה. שהיא נגד הירושלמי שם. והרבה כיו"ב כידוע. ואין לך בו אלא חידושו והבו דלא להוסיף עלה. ועפ"ז נתיישבו קצת דברי הרמ"א ז"ל. וא"כ אין מזה שום יסוד לעשות כן במקום אחר בספק ברכות המצות:

והנה כבר ראיתי לרבים מן האחרונים ז"ל שחתרו והעמיקו להמציא תקנה לברך בשם ובמלכות במקום ספק ברכה. אבל לדעתי כל מה שכתבו בזה אינו מספיק כלל להוציא מידי חשש ברכה לבטלה. וראיתי לאחד מהאחרונים ז"ל בתשו' שהביא בשם אחד מהגדולים שבזמנו שבמקום ספק ברכת זמן. פתח ואמר ויברך דוד (שם הרב היה דוד) את ה' לעיני כל הקהל ויאמר דוד ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שהחיינו וכו'. ואמנם לדידי צ"ע טובא בזה לדינא. דאף ע"פ שכעין זה כתב הרא"ש ז"ל (פרק כיצד מברכין סי' כ') שאם התחיל לברך ואמר ברוך אתה ה'. ונזכר שאינו צריך לברך. יסיים ויאמר למדני חוקיך. דבכך הו"ל כקורא פסוק בעלמא ואינו מוציא שם שמים לבטלה עיי"ש. מ"מ היינו דוקא דיעבד כדי לתקן קצת מה שאפשר כדי שלא יהא נראה כמוציא שם שמים לבטלה. אבל לסמוך על זה לברך כעין זה לכתחילה מאן לימא לן דשרי במקום שיש ספק ברכה לבטלה או שאינה צריכה. ועוד שאין לנו מדברי הרא"ש ז"ל תקנה זו אלא דומיא דהתם דוקא. לומר פסוק כצורתו. דכך כתוב בקרא ברוך אתה ה' למדני חוקיך. ובכך הו"ל כקורא מקרא בעלמא. אבל בנדון זה דלא כתיב בקרא הכי. אלא הוא משנה צורת הפסוק כדי לברך ברכה שאינה צריכה לפי מאי דקיי"ל ספק ברכות להקל. ודאי נראה ברור שאין זה מוציאו מידי ספק ברכה שאינה צריכה שעובר בלא תשא. וכבר העלה כעין זה הר"ב צל"ח (ברכות ל"ט ע"א) בדברי הרא"ש ז"ל אלו. שחידש שם שאפי' היכא שכבר התחיל ואמר ברוך אתה ה' אלקי ולא סיים לומר נו. יסיים לומר ישראל אבינו מעולם ועד עולם. והוא פסוק (בדברי הימים א'). ומ"מ כתב שם שאעפ"כ יאמר ג"כ ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. משום שיש להסתפק אולי לא דמי לברוך אתה ה' למדני חוקיך שהוא פסוק שלם. אבל ברוך אתה ה' אלקי ישראל וגו' אין זה התחלת הפסוק. כי הוא מתחיל ויברך דוד וגו' עיי"ש בדבריו. וא"כ הכא נמי אין זה סוף הפסוק ואינו פסוק שלם כצורתו במקרא כקרא דברוך אתה ה' למדני חוקיך. וא"כ אפי' בדיעבד לא מהני להציל מאיסור הוצאת שם שמים לבטלה ע"י ברכה שאינה צריכה. ועכצ"ל ברוך שכמל"ו. כדעת הרמב"ם והתוס' וסייעתם במקום ברכה שאינה צריכה. וכ"ש שאין זה מעלה ארוכה ולא יתכן כלל לברך כן לכתחילה במקום ספק. וגם בדיעבד לתקנה דלמפרע לא מצא הר"ב צל"ח שם תקנה זו אלא כשעדיין לא סיים לומר כל תיבת אלקינו ולא אמר אלא אלקי בלבד. אבל כשכבר סיים כל תיבת אלקינו כולה. מבואר דפסיקא לי' דשוב אין לו שום תקנה כלל להוציאו מידי איסור הוצאת שם שמים לבטלה במאי שיסיים בלשון הפסוק דדברי הימים. וכ"ש בנדון זה דלכתחילה ודאי אין בזה שום תקנה כלל כיון דקאמר אלקינו מלך העולם. שאין זה בלשון הפסוק. ומלבד זה יש לפקפק בזה דעדיין אין זו תקנה לענין מלכות. דהא קיי"ל דאין ברכה בלא שם ומלכות. ובהך קרא דדברי הימים לא כתיב מלכות. וכמו שאסור להזכיר השם לבטלה. הכי נמי איכא איסורא בהזכרת מלכות כמו שביארתי בארוכה בפנים (עשה א') עיי"ש. איברא שראיתי להר"י חאגיז ז"ל בהלכות קטנות (ח"א סי' רס"ח) שכתב דהשם אלקינו ג"כ יש בכללו מלכות ע"פ מאי דאמרינן (פרק בתרא דר"ה ל"ב ע"ב) דשמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד חשיב מלכות עיי"ש בדבריו. אלא שדבריו צ"ע אצלי טובא לדינא. דהא חזינן שלא סמכו על זה לענין ברכה ותקנו בה מלך העולם מלבד ה' אלקינו. וגם אין משם ראי' לכאן. דהתם אפשר לומר דדוקא משום דכתיב בקרא ה' אלקינו ה' אחד. אבל ה' אלקינו בלבד לא חשיב כמלכות. וכן מתבאר מדברי התוס' ושאר ראשונים ז"ל (פ' כיצד מברכין מ' ע"ב) עיי"ש ובטוש"ע (או"ח סי' רי"ד):

עוד זאת ראיתי בתשובה לאחד מהאחרונים ז"ל בשם אחד מגדולי האחרונים ז"ל לומר במקום ספק ברכה ברוך אתה ה' אלקי ישראל אבינו מעולם ועד עולם בורא נפשות וכו'. וכן בשאר ברכות. וכפי הנראה ס"ל דאבינו מעולם ועד עולם חשיב כמלכות. ולא ידענא מנ"ל הא. ובתשובה שם פקפק בזה מצד שאין זה תחילת הפסוק וכדברי הצל"ח שהבאתי. אבל לדידי מצד זה ליכא פקפוק כלל. דאפשר לומר דאין הכי נמי שיתחיל בה מתחילת הפסוק ויברך דוד וגו'. ושאני התם בנדון הצל"ח דמיירי שכבר התחיל לומר ברוך אתה ה' אלקי. אדעתא לסיים הברכה. שהיה סבור שצריך לברך. וכדי לתקן לא היה אפשר לו אלא לסיים רק בסוף הפסוק. משא"כ כאן דמיירי לענין לברך כן לכתחילה במקום ספק. הרי שפיר יכול להתחיל מתחילת הפסוק. אלא דעיקר הדבר ליתא לענ"ד מטעם שביארנו:

ולכאורה היה נראה שיש תקנה פשוטה במקום ספק ברכה לעסוק בשמועות שנזכרה בהן נוסחת הברכה שהוא צריך לברך. וכמש"כ בספר פרדס בשם גאון (הובא בב"י או"ח סי' נ"ט) לענין קדושה דסידרא וקדושת יוצר לדעת הסוברים שאין היחיד אומרם. מ"מ אם ת"ח הוא יעסוק בשמועות שנזכר בהן סדר קדושה. ואם אינו ת"ח יעסוק במקרא שיש בו קדושה דסידרא. משום דאע"ג שאין דבר שבקדושה בפחות מעשרה מ"מ בדרך למוד שרי עיי"ש. וכן כתב בטור (שם לקמן סי' קל"ב) בשם רב צמח גאון ז"ל שאין ליחיד לומר סדר קדושה משום שכל דבר שבקדושה אינו בפחות מעשרה. ואם ת"ח הוא יעסוק באגדתא דפרק גיד הנשה וכו'. ואס אינו ת"ח יעסוק במקראות הקדושה וכו' עיי"ש. וכן הוא בסדר רב עמרם גאון ז"ל (דט"ו ע"א) בשם רב צמח גאון ז"ל עיי"ש. ומזה ראיה מבוארת לדעת הר"ב חכם. צבי ז"ל שהביאה בנו הרי"ע ז"ל (בשאילת יעב"ץ ח"א סי' פ"א) שאם יש הזכרה במטבע ברכה שבתלמוד רשאי לאומרה דרך למודו כמו שהיא וכן בשמות שבפסוקים שבתלמוד. ודברי המג"א (סי' רט"ו סק"ה). וכן דברי הר"ב ברכ"י (שם ס"ק ד') שגמגם על דברי הריעב"ץ בשם אביו ז"ל שם בזה עיי"ש הם תמוהים אצלי טובא. דמדברי הגאונים ז"ל והטור והרוקח וספר הפרדס שהביא בב"י שם מבואר להדיא כדעתו. ובלתי ספק שמשם מקור דברי הר"ב חכם צבי בזה. וכן מבואר בדברי רבינו נטרונאי גאון ז"ל בתשובתו שבתשובות הגאונים (דפוס ליק סי' צ') ובתורתן של ראשונים (ח"ב דף כ"ד) וגם במחזור ויטרי (סי' מ"ו) ובשאר ראשונים. איברא דבתשב"ץ קטן (סי' תי"ט) כתב בשם רבו מהר"ם מר"ב ז"ל שלא היה מזכיר האזכרות שבתלמוד אלא בכינוי השם עיי"ש. וכבר הביא במחזיק ברכה (סי' רט"ו) דברי התשב"ץ אלו לראיה נגד דעת הח"צ עיי"ש. אבל זה תמוה ונסתר מכל דברי הגאונים ודברי גדולי הראשונים ז"ל כדכתיבנא. ונראה ברור דגם מהר"ם מר"ב ז"ל לא התנהג כן אלא לחומרא יתירה בעלמא ולית בה שום דררא דאיסורא לדינא כלל. ולכן עכ"פ לצורך כדי לצאת ידי חובת קדושה וברכו ביחיד שפיר דמי גם למהר"ם מר"ב ז"ל. והשתא א"כ מינה נשמע גם לנדון דידן לענין ברכה בשם ובמלכות במקום ספק שיש תקנה לת"ח ללמוד השמועה שנזכרה בה נוסחת הברכה הצריכה לו. כיון דמדינא מותר אפילו לכתחילה להזכיר דרך למודו גם השם והמלכות כמו שנתבאר:

אלא דבכל תקנות אלו יש לי מקום עיון דהרי יש לחוש לדעת רבים מן הראשונים ז"ל דס"ל דברכה שאינה צריכה יש בה מדאורייתא אזהרת לאו דלא תשא. כמתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל (פ"א מהלכות ברכות. וסוף הלכות שבועות. ובתשובותיו סי' ק"ב) עיי"ש ובמש"כ בזה במג"א (סי' רט"ו) ובברכ"י (או"ח סי' מ"ו) עיי"ש. וכן דעת רבינו מנוח ז"ל בביאורו (פ"ב מהלכות שופר ה"ב). וכן דעת הרמב"ן ז"ל בחי' לנדרים כ"י (שהביא בס' חרדים ובשל"ה ריש יומא) עיי"ש. וכן דעת אחד מגדולי הראשונים ז"ל בתשובות חכמי צרפת ולותיר (סי' מ"ד) עיי"ש. וכן דעת הר"ב אהל מועד בשער הברכות (דרך ראשון נתיב א') עיי"ש. וכן מתבאר מדברי השאילתות (פרשת יתרו. שאילתא נ"ג) עייש"ה. וא"כ לפי מה שהעלה בתבואות שור (ריש פ"ב דפסחים) דאין מערימין באיסור דאורייתא. וההיא דמערימין על פדיון מע"ש מוקמינן לה בגיטין (פרק האומר ס"ה ע"א) דוקא במעשר בזה"ז דמדרבנן. עיי"ש שהאריך בזה. א"כ הכא דהו"ל הערמה בדאורייתא לדעת הנך רבוותא. לא מהני תקנות הללו לברך במקום ספק. איברא שכבר שדו נרגא בדברי הר"ב ת"ש בזה ממש"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהלכות מע"ש) דמבואר דאפי' במע"ש דאורייתא ס"ל דמערימין עיי"ש. וכבר נשאל על זה נכדו הר"ב ב"א (חאו"ח סי' ל"ג). ולדידי גם מעיקר סוגיא דגיטין שם מתבאר כן. דהא לא מוקמינן לברייתא דהתם במע"ש בזה"ז או בעציץ שאינו מנוקב דמדרבנן אלא כי היכי דלא תקשה מינה לר"ח דאמר התם דבכל ענין אין קטן זוכה לאחרים. אבל לרב יהודה אר"א דאמר דאיכא קטן שזוכה גם לאחרים ניחא ליה לתלמודא התם ההיא ברייתא אפי' במע"ש דאורייתא עיי"ש בסוגיא. וא"כ מתבאר מזה דמערימין אפי' בדאורייתא. מיהו יש קצת מקום לצדד בזה. ובתשובה שם העלה לתרץ דברי הת"ש עפמש"כ הר"ש ז"ל (פ"ד דמע"ש) דתרתי גווני הערמה איכא. חדא שנותן להם המעות והם פודים בשביל הבעלים. זהו שאמרו בירושלמי פדה לי משלך. והיינו זכייה לאחרים. ובהכי מיירי ההיא ברייתא דהתם. אבל יש עוד הערמה שאין הבעלים מזכין להם המעות והם פודין לעצמן. וזהו פדה לך משלי שאמרו בירושלמי שם. ומש"כ בת"ש לחלק בין איסור דאורייתא לדרבנן היינו דוקא בההיא הערמה דמיירי בה בסוגיא דגיטין שם כמבואר בדבריו שם. אבל הרמב"ם ז"ל שם לא מיירי אלא בהערמה מעליא דפדה לך משלי דהערמה דהיתירא היא אף ע"פ שהוא מערים בכך ליפטר מן החומש כדמיירי במתני' דמע"ש שם. והערמה כזו ודאי מהניא אפי' באיסור דאורייתא. עכת"ד שם עיי"ש. ומעתה לפ"ז הכא בנדון דידן נמי כיון דודאי הו"ל כההיא גוונא דהערמה דמהניא אפי' בדאורייתא. שהרי כל שאומר כן דרך למוד וקריאה לית בה מדינא שום חשש מוציא שם שמים לבטלה. אלא שהוא עושה כן דרך הערמה לצורך ברכה במקום ספק. וא"כ שפיר יש מקום לומר דמהניא אפי' להסוברים דברכה שאינה צריכה הו"ל בכלל אזהרת לא תשא מדאורייתא:

איברא דעיקר דברי הר"ב ב"א לענין פדיון מע"ש לחלק בין הערמה דפדה לי משלך להערמה דפדה לך משלי. אינני רואה שום טעם בזה כלל. שהרי ודאי כמו באומר פדה לי משלך לא מהני בדאורייתא משום שהדבר מוכיח דמתנתו לאו מתנה היא להם. ואין זה אלא כפודים לו משלו. הכי נמי באומר פדה לך משלי הדבר מוכיח שאינם פודים אלא בשבילו. ואינם אלא מערימים לומר שלעצמן הם פודים. ומהאי טעמא כתבו הראשונים ז"ל (בגיטין שם) דגם באומר פדה לך משלי הו"ל זכייה לאחרים. משום שהדבר ידוע דרק לצורך הבעלים הוא שפודים. כמו שהביא הר"ב ב"א שם גופי' בשם הרשב"א ז"ל עיי"ש. וא"כ בההיא דהתם אין מקום לחילוקו כלל. אלא דעכ"פ מתבאר עפ"ז דבהך הערמה דנדון דידן דודאי הערמה מעליא היא שפיר מהניא גם לדעת הר"ב ת"ש אפי' בדאורייתא. ואמנם ראיתי להר"ב ב"א שם דמסיק דאפילו הערמה מעליא לא מהניא בדאורייתא מדאמרינן בירושלמי על מתניתין דמע"ש שם למה מערימין עליו מפני שכתוב בו ברכה. והובא בר"ש שם עיי"ש. אלמא דאי לאו שכתוב בו ברכה היה אסור להערים. אע"ג דקאי אמתניתין דמיירי בהערמה מעליא. וא"כ לפי דבריו גם בנדון דידן לא מהניא הערמה להסוברין שיש בזה איסורא דאורייתא. ואף דבירושלמי שם איפליגו בהכי אמוראי. דחד אמר דלהכי מערימין מפני שכתוב בו ברכה. וחד אמר למה פודין אותו כשער הזול מפני שכתוב בו ברכה עיי"ש. ומשמע ודאי דלמ"ד למה פודין אותו וכו'. ס"ל דמערימין גם בלא טעמא דברכה. מ"מ כיון דלא איתברר לן הילכתא בהכי כמאן. אין לנו לסמוך על שום הערמה בדאורייתא כלל. וראיתי להר"ב ב"א שם שהביא ראיה לזה דלא מהני בדאורייתא שום הערמה. מדאמרינן (פרק כיצד מברכין ל"ה ע"ב) בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות אחרונים. דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר. דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגין דרך חצרות דרך קרפיפות כדי לפטרן מן המעשר עיי"ש בדבריו. ואנכי לא ידענא מאי קאמר. דהרי באמת ליכא התם שום איסורא למיעבד הכי לכתחילה. ובהדיא אמרינן התם (לעיל ל"א ע"א) מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר עיי"ש. ואפי' חברים היו מקילין לעשות כן. כמבואר (פ"ק דפסחים ט' ע"א) עיי"ש. והתם לא קאמר אלא דדורות הראשונים הוו עבדי מילתא יתירתא להתחייב עצמן אפילו במאי דהוה אפשר להו למיפטר נפשייהו. ומיהו אפשר לומר קצת דמדקאמר כדי שתהא בהמתו אוכלת. ולא קאמר עדיפא מינה כדי שיהא הוא עצמו ובני ביתו אוכלין אכילת עראי בלא מעשר. משמע דלאכילת אדם ודאי אסור להערים משום דהו"ל הערמה בדאורייתא. ובדאורייתא אין מערימין. משא"כ בהמה שאפי' בטבל גמור ליכא איסורא אלא משום דהו"ל הנאה של כילוי. כמש"כ התוס' (בפסחים שם) ובשאר דוכתי. והנאה של כילוי בטבל כבר צדד הר"ב מל"מ (פ"ב מהלכות תרומות) לומר דלא מתסר אלא מדרבנן עיי"ש בדבריו שהאריך. והרא"ה ז"ל בביאורו על הרי"ף (ריש פ"ה דברכות) מבואר דס"ל שאין בה אלא איסור דרבנן בעלמא משום גזל השבט עיי"ש בדבריו. וא"כ מוכח מזה דאין מערימין בדאורייתא. אלא דלפי מה שהוכיח הר"ב מל"מ שם מדברי התוס' (פ"ב דפסחים) דהנאה של כילוי בטבל מן התורה אסורה עיי"ש. א"כ אדרבה מוכרח מהתם דשריא הערמה אפי' בדאורייתא. ומאי דנקט התם בהמתו נראה מדברי רש"י (פ"ק דפסחים שם) דהיינו משום דבהמתו אפי' אכילת קבע שריא. ואין הכי נמי דאפי' כדי שיאכל הוא גופי' אכילת עראי שרי. וכן מתבאר מדברי התוס' גיטין (פרק הזורק פ"א ע"א) ד"ה דרך גגות עיי"ש. ועי' מש"כ שם הרא"ה ז"ל והרשב"א (ברכות ל"א ע"א) ושאר כל הראשונים ז"ל שם עיי"ש היטב. ובפירוש רבינו חננאל ז"ל (פ"ק דפסחים שם) מפרש באמת מערים כדי שיאכל הוא גופי' ומאי דקאמר שתהא בהמתו אוכלת. היינו לומר שתאכל הבהמה המוץ והוא יאכל התבואה עיי"ש. ואכמ"ל בזה. עוד ראיתי שם שהביא ראיה מדאמרינן (פ"ק דקידושין ל"ג ע"א) יכול יעצים עיניו מקמי דלימטי זמן חיובא. דכי מטא זמן חיובא הא לא חזי ליה דקאים מקמי'. תלמוד לומר תקום ויראת עיי"ש. ופירש"י ויראת יש לך לירא מן היוצר היודע מחשבותיך שאתה מבקש תחבולות להפטר ממצותו עיי"ש. הרי דהערמה בדאורייתא אסורה. אבל לדידי גם מהא לא איריא. ואדרבה מדאיצטריך התם קרא למעוטי מכלל דבעלמא שריא הערמה אפי' בדאורייתא מיהו אפשר לומר דמהתם ילפינן גם בכל כיו"ב. וכן משמע מפירש"י שם שכן הדין בכל כיו"ב. וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל (פ' תצא) שכתב דמה שאסרה תורה להחזיר גרושתו משנשאת לאחר היינו כדי שלא יחליפו נשותיהם לכתוב לה גט בערב. ובבוקר היא שבה אליו עיי"ש. ומדהקפידה תורה על זה שמעינן דהערמה בדאורייתא אסורה. ואכמ"ל בזה יותר. ועכ"פ מבואר שיש לפקפק הרבה בתקנות אלו לדינא:

ומלבד זה איכא למישדי בה נרגא מסוגיא דיומא (פרק בא לו ע' ע"א) ובסוטה (מ"א ע"א) על מאי דתנן ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה. ופרכינן ונייתי ס"ת אחרינא ונקרי. ומשני משום ברכה שאינה צריכה עיי"ש. ואם איתא שיש מקום לתקנות הללו להוציא מחשש ברכה שאינה צריכה לא משני מידי. אלא ודאי ע"כ מוכרת מזה דתקנות הללו אין מספיקין להוציא מידי איסור ברכה שאינה צריכה. והשתא הרי התם ודאי אינה ברכה לבטלה ממש שיהא כמוציא שם שמים לבטלה. שהרי כשמביא ס"ת אחרינא לקרות בו הרי הוא מתחייב לברך עליו. אלא דהו"ל בכך גורם לברך ברכה שנראית כאינה צריכה. ועי' בתוס' ישנים ובריטב"א (שם ביומא). ואפי' הכי לא סמכו על אלו התקנות לברך לכתחילה ברכה כזו. אע"ג דמשום זה הוצרכו להתיר קריאה בע"פ. וא"כ נשמע מזה דכ"ש במקום שיש חשש ברכה לבטלה ממש אין לסמוך על תקנות כאלו. וכן מוכרח מדברי הרמב"ם ז"ל בתשובתו שם. וכן כתבו גדולי הראשונים ז"ל (פ"ק דמגילה) שבמקום המסופק אם הוא מוקף חומה מימות יהושע ב"נ קורין בו בט"ו בלא ברכה עיי"ש. הרי דלית להו שום תקנה לקרות בברכה. אע"ג דודאי אינו ראוי לעשות המצוה בלא ברכה ויש לעשות כל מאי דאפשר כדי לעשות המצוה בברכה. ולדעת רש"י (פרק בתרא דסוטה מ"ד ע"ב. ובמנחות ל"ו ע"א) עבירה היא וחוזר עליה מעורכי המלחמה. וכן דעת רבים מן הראשונים ז"ל. אלא ודאי תקנות אלו לא מהני כלום. וכן מתבאר מדברי הפוסקים בכמה דוכתי שכתבו במקום ספק שלא לברך בשם ומלכות ויעשה המצוה בלא ברכה משום דברכות אינן מעכבות. ומבואר מזה דס"ל דלית לה תקנתא. והטעם מבואר ע"פ מה שביארנו:

ואמנם יש מקום אתי להמציא קצת תקנה לדבר ע"פ מאי דאמרי' בירושלמי (פרק כיצד מברכין ה"א) תני רבי חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס. א"ר חייא בר ווא הדא אמרה אהן דנסיב פוגלא ומברך עילוי והוא לא אתי לידי' צריך למברכה עילוי זמן תניינות. אמר רבי תנחום בר יודן צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלא להזכיר שם שמים לבטלה עיי"ש. ומובא בתוס' (ברכות ל"ט ע"א) ד"ה בצר לי' וכו' וברא"ש ובשאר ראשונים ז"ל שם ובשאר מקומות. ומתבאר מדברי רבים מהראשונים ז"ל שהבינו דמאי דקאמר רבי תנחום ב"י שצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. היינו לומר דכיון שהוא צריך לחזור ולברך על הפוגלא האחר שיטול לאכילתו ונמצאת ברכתו הראשונה לבטלה צריך מיהת לומר ברוך שם כמל"ו על הראשונה קודם שיחזור לברך ברכה השנייה כדי שלא תהיה לבטלה לגמרי. ולמדו מזה לכל כיו"ב שאם ברך ברכה לבטלה צריך לומר ברוך שכמל"ו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהלכות ברכות ה"י. ובפי"ב מהלכות שבועות הי"א) עיי"ש בכ"מ. וכ"כ בטוש"ע (או"ח סי' ר"נ) עיי"ש. ואמנם ודאי מלשון הירושלמי לא משמע הכי. דלפ"ז הו"ל לומר שלא תהא הזכרתו שם שמים לבטלה. כיון דקאי על שם שמים שהזכיר כבר לבטלה בברכתו הראשונה. אבל מדקאמר שלא להזכיר שם שמים לבטלה. משמע דעל להבא הוא דקאי. דהיינו שלא תהא ברכתו השנייה על הפוגלא שיטול עכשיו. לבטלה. ולפי פירושם אין לזה מובן. אבל ראיתי להאור זרוע (ח"א סי' קמ"ב) שכתב וז"ל והיכא שבירך המוציא ולא טעם שום אדם ממנו עד שנפל ונאבד. אם צריך לברך פעם שנייה. בזה אמרינן בירושלמי דפרקין רבי זריקא אמר וכו' אמר ר"ח בר בא הדא אמרה ההוא דנסיב פוגלא וכו' צריך לברך עלי' זמן תניינות. א"ר תנחום ב"י צריך לומר ברוך שם כבוד מל"ו שלא להזכיר שם שמים לבטלה. ופירש מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק שירליאון שרוצה להוכיח מדתני רבי חייא שאין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס וכו'. ש"מ שהוא צריך לחזור ולברך וכו'. ונראה בעיני לפשוט לפי פירוש זה שאין צריך לחזור ולברך. דקיי"ל כרבי תנחום ב"י שצריך לומר בשכמל"ו. כי פשיטא דדקדוק זה אינו כלום. דאפי' בירך קודם שיפרוס כ"ש שיש לחוש שיבוא לברכה לבטלה. ותו דאין זו ברכה לבטלה הואיל ובשעת ברכה נמי חייב לברך. הילכך מסתבר טעמא דרבי תנחום עכ"ל עיי"ש. ומתבאר מדבריו ז"ל דהדבר פשוט אצלו דרבי תנחום בר יודן לא מילתא באנפי נפשי' קאמר כמו שהבינו התוס' והרא"ש ז"ל וסייעתם. אלא לאפלוגי עלי' דרבי חייא בר ווא הוא דקאתי. דקאמר שצריך לחזור ולברך פעם שנייה. ועל זה פליג רתב"י וקאמר דהוכחתו אינה מוכרחת. ומדינא אינו צריך לחזור ולברך. שכבר יצא בברכתו הראשונה. אלא דמ"מ אע"ג דברכה פרטית דשייכא בה אין לו לברך עוד. מ"מ צריך להחמיר ולחוש לכתחילה שלא לאכול בלא שום ברכה כלל. אלא קודם שיאכל צריך לברך מיהת ברוך שם כבוד מל"ו. אבל לחזור ולברך כדמעיקרא ברכה דשייכא בה. אסור משום דמעיקר דינא כבר יצא ידי חובתו בברכה הראשונה. וע"פ זה מדוקדק שפיר לישנא דרבי תנחום בר יודן. דקאמר שלא להזכיר שם שמים לבטלה. כלומר שלא להזכיר עכשיו. אם יחזור ויברך זמנא תניינות כדקאמר ר"ח בר ווא. שם שמים לבטלה. משום דמעיקר דינא אינו צריך לחזור ולברך כלל. זו היא דעת האור זרוע בביאור דברי הירושלמי שם. והבין כן גם בדעת רבו רבינו יהודה ב"ר יצחק שירליאון ז"ל:

ונראה דזו היא ג"כ דעת הראב"ן ז"ל (סימן ק"צ) שכתב שם וז"ל בירושלמי. ההן דנסיב עגולה פלוגה עלה ולא אותיב ידי' עלוהי צריך למברכה זמן תניינות ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד עכ"ל עיי"ש. ויש שם קצת ט"ס. שבמקום פגולה צ"ל פוגלה. וגם חסרה תבה אחת. וכצ"ל ההן דנסיב עגולה פוגלה ומברך עלה. ומש"כ ולא אותיב ידיה עלוהי. נראה שכן היתה גירסתו בירושלמי שם. ולא כגירסא שלפנינו. ומשמע שהכוונה לפי גירסא זו דכל שלא הניח ידו על מה שמברך יש להחמיר לכתחילה שלא לאכול על סמך ברכה זו עד שיברך ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ואין בזה חשש הפסק בין ברכה לאכילה כיון שצריך לכך כדי לצאת ידי חובתו לכתחילה. וזהו כדברי האו"ז דמאי דקאמר ר' תנחום שצריך לברך ברוך שם כבוד מל"ו היינו במקום ברכה שלפניה. לחומרא לכתחילה. ונראה שהדבר תלוי בחלופי הגירסאות שבירוש' שם בדברי ר' תנחום. דבגירסא שלפנינו גרסינן בדברי ר' תנחום צריך לומר ברוך שם כבוד וכו'. וזו היא ג"כ גירסת האו"ז שם וגירסת רבו רבינו יהודה בר"י ז"ל כמבואר שם ובתוס' רבינו יהודה חסיד בברכות שם עיי"ש. וכך היא גירסת רבינו משולם בספר ההשלמה בברכות שם ובראבי"ה (ברכות סי' ק"ג) עיי"ש. אלא דבלקוטים שבסוף ברכות (סי' קנ"א) הביא הגירסא וצריך עיי"ש. והרב המאירי ז"ל (בברכות שם) ובשבולי הלקט (הלכות ברכות סי' קס"ו) ובספר המנהיג לאבן ירחי ז"ל (הלכות סעודה סי' ח') גרסי וצריך עיי"ש. וגם הרא"ש אע"ג דבפסקיו (פרק כיצד מברכין סי' כ') מובא הגירסא צריך עיי"ש. מ"מ בתוס' הרא"ש (שם בברכות) מבואר שגירסתו וצריך בואו. ונראה שכצ"ל גם בפסקיו שם. דודאי לפי הגירסא וצריך בואו משמע דרבי תנחום לא לפלוגי אתי. אלא לאוסופי לומר דמלבד מה שצריך לחזור ולברך הברכה הראויה קודם אכילתו. אלא שצריך ג"כ לומר אחר ברכתו הראשונה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כדי לתקן מה שהזכיר בה שם שמים לבטלה. אבל להגורסים צריך בלא ואו. משמע ודאי דלאפלוגי עלי' דרבי חייא בר ווא הוא דאתי. לומר שאינו צריך לחזור ולברך פעם אחרת. אלא סגי ליה לומר רק ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ומדברי הראב"ן ז"ל שהבאתי לעיל משמע דס"ל דרבי תנחום לא לאפלוגי וגם לא לאוסופי עלי' דרבי חייא בר ווא אתי. אלא לפרושי דבריו קאתי. לומר דמאי דקאמר צריך למיברכה עילוי זמן תניינות. אין זה לומר שצריך לחזור ולברך ברכה אחריתא כדמעיקרא אלא סגי ליה לברך ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וגם לפ"ז ודאי אתי שפיר הגירסא צריך בלא ואו. וראיתי להר"ח אור זרוע ז"ל בתשובותיו (סי' קכ"ט) שחולק על דברי אביו ז"ל שכתב דרבי תנחום פליג על רבי חייא בר ווא. וכתב הוא ז"ל דרבי תנחום בר יודן נמי ס"ל שצריך לחזור ולברך. אלא שאין נראה לו שיזכיר שם שמים רק אומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וזו חשיבא ברכה כמו בריך רחמנא מרי' דהאי פיתא (ברכות מ' ע"ב) עיי"ש בדבריו שהאריך בזה. וא"כ לפי דבריו ברכה גמורה היא לצאת בה ידי חובתו מדינא אפילו במקום שנתחייב מדינא לברך. אלא שלכתחילה ראוי להחמיר שלא לברך בשם ומלכות. ועכ"פ לפי שיטת הראב"ן והאו"ז ובנו ז"ל אין שורש למש"כ הרמב"ם ז"ל וסייעתו שכשברך ברכה לבטלה יש לו תקנה לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. דלהראב"ן ז"ל וסייעתו לא אמרו בירושלמי לומר ברוך שם כבוד מלכותו אלא במקום ברכה שלפניה היכא שיש בה חשש ברכה לבטלה. אבל על ברכה לבטלה. כיון דבשעה שברך היתה ודאי לבטלה איכא למימר דהו"ל מעוות שאינו יכול לתקן:

ולענ"ד הכי משמע מדאמרינן בברכות (פרק אין עומדין ל"ג ע"א) אמר רב ואיתימא ר"ל ואמרי לה ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר בלא תשא עיי"ש. מדפסקי וקאמרי הכי מילתא פסיקתא. משמע ודאי דלית ליה שום תקנתא להנצל בזה מעונש עבירת לאו דלא תשא. דאם איתא דאית לה תקנתא ע"י אמירת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הדבר תמוה מאוד אמאי לא אשמעינן מה יעשה וינצל מעונש החמור דלא תשא על ברכתו זו. ועכצ"ל חדא מתרתי. או דתלמודא דידן פליגא אדירושלמי בשם רבי תנחום ב"ר יודן. או שמוכרח מזה כפירוש הראב"ן והאו"ז והר"ח או"ז ז"ל דגם הירושלמי לא מיירי התם בהכי כלל. וגם לדידי' ליכא תקנתא לברכה שאינה צריכה. ורבי תנחום מילתא אחריתא קאמר וכמו שנתבאר. וזו נראה ג"כ דעת השאילתות (פרשת יתרו שאילתא נ"ג) והבה"ג (הלכות קידוש והבדלה) שהביאו הלכה זו שם. וכן הרי"ף ז"ל בברכות (פרק אלו דברים) הביאה. ולא הביאו עלה הך תקנתא דירושלמי בשם רבי תנחום. והדבר תמוה אמאי השמיטוה. ועכצ"ל דס"ל דתלמודא דידן פליגא עלה. או דס"ל כדפירשו הראב"ן והאו"ז דברי הירושלמי שם. ולכן שפיר סתמו ופסקו שעובר בלא תשא. דמשמע ודאי דלית ליה שום תקנתא. וראיתי להמרדכי (בברכות פרק אלו דברים) דעל מה שכתב הרי"ף שם שאם ברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא. כתב שם וז"ל בירושלמי מפרש דהמברך ברכה לבטלה יאמר ברוך שכמל"ו עכ"ל עיי"ש. נראה שהרגיש במאי דקשה על הרי"ף שהשמיטה. וזה ודאי קשה טובא. ועכצ"ל כדכתיבנא בדעת הרי"ף ז"ל. והנראה יותר דס"ל בפירוש מימרא דרבי תנחום בירושלמי כדעת הראב"ן ז"ל והאו"ז. ומה"ט לא הביא ג"כ דברי הירושלמי לעיל (פרק כיצד מברכין) גבי פלוגתא דר"ח ורבא. כמו שהביאוה שם רבינו יונה והרא"ש ושאר ראשונים ז"ל. והיינו משום דס"ל דרבי תנחום בר יודן לפלוגי עלי' דר"ח בר ווא קאתי. שאין צריך לחזור ולברך כשיאכל פוגלא אחריתא. ופסק כוותי'. ולכך מיסתם לה סתומי. אלא דלפ"ז אכתי קשה דעכ"פ הו"ל להביא דברי רבי תנחום ב"ר יודן שכשיאכל צריך מיהת לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ובלא ברכה זו אין לו לאכול אע"ג דמדינא ודאי יוצא ידי חובתו בברכתו הראשונה. ולכן יותר נראה דס"ל להרי"ף כדעת הר"ח או"ז ז"ל דלרבי תנחום נמי ס"ל דמדינא צריך לחזור ולברך כשיאכל משום שלא ילא בברכתו הראשונה. אלא דפליג על רבי חייא בר ווא וס"ל שאין לו לברך עוד הפעם ברכה גמורה כבראשונה משום דעכ"פ לכתחילה ראוי לחוש לחומרא דהו"ל כברכה לבטלה. כיון שכבר בירך ברכה זו על הפוגלא הראשונה. אע"ג דמעיקר דינא לא יצא י"ח בברכה זו. והו"ל ברכה לבטלה כיון דלא אתי לידי' ונאבדה. אלא כדי שלא לאכול בלא ברכה יש לו לברך מיהת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ויוצא בזה ידי חובתו במקום ברכה בלא חשש מוציא שם שמים לבטלה. וזו היא ג"כ דעת תלמידי רש"י ז"ל בס' הפרדס הגדול (סי' צ') שכתבו שם וז"ל והא מילתא מיפרשא בגמרא דברכות דבני מערבא דכיצד מברכין. והכי גרסינן וכו' א"ר חייא בר אבא הדא אמרה ההן דנסיב עיגולא ומברך עילוי והוא לא אתי בידי' צריך למיברכה עילוי זמן תניינות. א"ר תנחום בר יודן צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלא ינהגו (כצ"ל עיי"ש) לומר שם שמים לבטלה עכ"ל עיי"ש. וכוונתם מבוארת דס"ל דלרבי תנחום נמי כר"ח בר ווא ס"ל דברכתו הראשונה יצאתה לבטלה. ומעיקר דינא צריך לחזור ולברך עכשיו כשיבוא לאכול. אלא משום דמ"מ כיון שכבר בירך ברכה זו וכשיחזור עכשיו לברך זמן תניינות. נראה כמברך עכשיו ברכה לבטלה. דלאו כ"ע ידעי דלא יצא ידי חובתו בברכה הראשונה. ויש לחוש לתקלה שיבאו להקל לברך ברכה שלא לצורך. להכי קאמר רבי תנחום שלא יברך עוד כברכתו הראשונה. ואין לו אלא לומר. במקום הברכה הראויה מדינא. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. והשתא א"כ לפ"ז אין לנו מדברי הירושלמי שם שום תקנה למברך ברכה שאינה צריכה. ולא מיירי התם בהכי כלל. וא"כ שפיר י"ל דזו היא ג"כ דעת הרי"ף ז"ל וסייעתו. ולהכי סתמו וכתבו דהמברך ברכה שאינה צריכה עובר בלא תשא. ולא הביאו תקנה לדבר ע"פ הירושלמי שם. כמש"כ רבים משאר הראשונים ז"ל. והיינו משום דלשיטתם לא מהניא שום תקנתא להכי. ומדברי הירושלמי אין שום שורש לזה לפי פירושם. ואע"ג דאכתי לא מיתרצא בהכי מה שהשמיט הרי"ף ז"ל ולא הביא בהלכותיו בפרק כיצד מברכין שם עיקר דינא דירושלמי שם. כמו שהביאוהו רבינו יונה והרא"ש ז"ל ושאר ראשונים שם. ואכמ"ל בזה. מ"מ עכ"פ אתי שפיר בהכי מאי דסתים ופסיק דליכא תקנתא למברך ברכה שאינה צריכה שלא יקשה עליו מדברי הירושלמי. ומיהו ודאי גם אם נימא דדעתו בביאור דברי הירושלמי כדעת האו"ז שהבאתי נמי אתי שפיר כמש"כ לעיל. אלא דע"פ שיטת האו"ז כיון דאיפליגו בעיקר דינא דהתם אמוראי בירושלמי ולרבי תנחום אינו צריך לחזור ולברך וקיי"ל כוותי'. הדבר קשה ביותר מה שהשמיטה הרי"ף ז"ל. אבל להר"ת או"ז כיון דלשיטתו ליכא פלוגתא בהכי ולכ"ע צריך לחזור ולברך. ליכא קושיא כ"כ בזה. דקצת יש מקום לומר דס"ל דלרוב פשיטותו לא ניתן ליכתב. ואע"ג דאכתי הו"ל מיהת להביא להלכה דברי רבי תנחום שלא יחזור ויברך הברכה הראויה מדינא אלא לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. מ"מ לזה אפשר לומר דכיון דעיקר טעמי' דרבי תנחום היינו רק משום חששא שלא ינהגו לומר שם שמים לבטלה כמש"כ בפרדס שם. א"כ אפשר לומר כיון דלפ"ז עכצ"ל דלרבי תנחום ברכה שאינה צריכה עובר עליה משום לאו דלא תשא מדאורייתא. דאל"כ לא הו"ל למיגזר כולי האי באיסורא דרבנן בעלמא. וא"כ לפי דעת ר"ת ז"ל (בתוס' פרק בתרא דר"ה ל"ג ע"א) ושאר ראשונים שהוכיחו דלתלמודא דידן ס"ל דברכה שאינה צריכה לית בה אלא איסורא דרבנן בעלמא עיי"ש. נדחו דברי רבי תנחום מהלכה. דודאי כתלמודא דידן קיי"ל. וא"כ יתכן דזו היא ג"כ דעת הרי"ף ז"ל. והילכך השמיט דינא דרבי תנחום מהילכותיו. אבל אין זה מספיק בישוב דעת הרי"ף ז"ל ואין להאריך כאן בזה יותר:

ועכ"פ מתיושב היטב עפ"ז מה שנראה מדברי הרי"ף והשאילתות והבה"ג דלא שמיעא להו ולא ס"ל תקנתא דאמירת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד למברך ברכה שאינה צריכה וכן מבואר ביותר בדברי הבה"ג (שם בהלכות קידוש והבדלה) לעיל שכתב וז"ל ומאן דקדיש ומן קמי דליטעום אשתעי הדר מברך בורא פרי הגפן וטעים. והיכא דיהבו ליה כסא לקדושי וקדיש ואישתלי ולא טעים ושקלוה אחריני ושתייה מייתן ליה כסא אחרינא ומברך בורא פרי הגפן ושאתי דאמר מר המקדש טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא עכ"ל הבה"ג עיי"ש. ומדלא כתב הבה"ג בשני הדינים האלו שקודם שיחזור ויברך בורא פרי הגפן פעם שנייה צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על ברכתו הראשונה שבירך לבטלה כמבואר בירושלמי שם לפי שיטת הרמב"ם והתוס' והרא"ש ז"ל וסייעתם. מבואר מזה דלהבה"ג לא שמיעא ליה ולא ס"ל הך תקנתא כלל. ולא ס"ל כפירושם בירושלמי שם. אלא דמזה מתבאר ג"כ דלא ס"ל כפירושו של הר"ח או"ז ז"ל. דלפי פירושו לא היה לו לחזור ולברך בורא פרי הגפן. אלא לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כדקאמר רבי תנחום לפום הך פירושא. אלא צריך לומר דס"ל להבה"ג כדפירש באו"ז דרבי תנחום פליג אדרבי חייא בר ווא וס"ל דאין צריך לחזור ולברך. אלא דמ"מ צריך לחוש ולהחמיר לכתחילה שלא לאכול בלא ברכה כלל אלא צריך מיהת לומר קודם אכילתו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וא"כ היינו דוקא התם דמעיקר דינא יוצא ידי חובתו בברכתו הראשונה שבירך כבר. ואינו צריך לחזור ולברך. אבל היכא דמדינא חייב לחזור ולברך. ודאי גם לרבי תנחום יש לו לחזור ולברך אותה ברכה עצמה שנתחייב בה. ולכן שפיר כתב הבה"ג שחוזר ומברך בורא פרי הגפן. כיון דבנדון זה ברכתו הראשונה ודאי היתה לבטלה. ומדינא נתחייב לחזור ולברך. וראיתי בהלכות קידוש לרבינו יצחק אבן גיאת ז"ל (עמוד ח') שאחר שהביא דברי הבה"ג אלו כתב עוד וז"ל. ואמר מר רב שרירא האי דכתב בהלכות דמייתן כסא אחרינא ומברך בפה"ג ולא צריך למהדר ולקדושי. זמנין דסגי בהכי וזמנין דלא סגי בהכי. היכי דמי וכו' ואי שלא במקום סעודה קדיש וכו' צריך למיהדר ולמקדש. וכו' עיי"ש. ומדלא כתב רבינו שרירא דעכ"פ צריך לומר ברוך שם כבוד מל"ו על שהוציא שם שמים לבטלה בקידוש הראשון. משמע דלא ס"ל הך תקנתא. ועכצ"ל דס"ל לפרש דברי הירושלמי שם כפי' האו"ז. וכן מתבאר ממש"כ בסדור רש"י ז"ל (סימן ע"ג) וז"ל והיכא דשרי המוציא ובצע אסור לאישתעוייא עד דטעים מאותה פרוסה ואי מישתעי מקמי דליטעום אותה פרוסה הדר מברך. ואי לא הדר מברך ואכיל הו"ל מוציא שם שמים לבטלה וקא אכיל פרוסה בלא ברכה עכ"ל עיי"ש ועוד שם לקמן (סימן תפ"ו). וכן במעשה הגאונים (סימן ס"ג. עמוד נ"ז) כתב וז"ל מעשה היה שבירך אחר קידוש כסבור בזמן שמברך דיין הוא בכוס ונמצא דשכר הוא והצריכוהו לעשות קידוש אחר וקידוש ראשון לא כלום עכ"ל עיי"ש. ומדלא כתבו שצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. משמע ודאי דלא ס"ל ההיא תקנתא. ומדברי הירושלמי אין ראיה כמו שנתבאר. וכן מתבאר מפסקי רבינו ישעי' מטראני ז"ל הראשון להלכות ברכות (פרק אין עומדין ובפרק כיצד מברכין) עיי"ש היטב. ויש להוכיח כן עוד מדברי כמה מגדולי הראשונים ז"ל דלא שמיעא להו ולא ס"ל תקנתא דברוך שם כמל"ו לברכה שאינה צריכה. וע"כ צ"ל שמפרשים דברי הירושלמי שלא כדעת הרמב"ם ז"ל והתוס' וסייעתם. אלא כדעת האו"ז ובנו הר"ח ז"ל. אלא שלא ראיתי להאריך בזה יותר:

ונראה קצת ראי' לדעתם מדאמרינן (פרק מקום שנהגו נ"ו ע"א) אמר רשב"ל ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם. ביקש יעקב אבינו לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה שכינה ממנו. אמר שמא ח"ו יש במטתי פסול כאברהם וכו' ואבי יצחק וכו'. אמרו לו בניו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמרי רבנן היכי נעביד נאמרוהו. לא אמרוהו משה רבינו. לא נאמרוהו. אמרו יעקב. התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי. א"ר יצחק אמרי דבי רבי אמי משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה אם תאמר יש לה גנאי לא תאמר יש לה צער התחילו עבדיה להביא לה בחשאי עיי"ש. וכל אגדה זו תמוהה טובא ואינה מובנת כלל. ומש"כ בזה הרש"א ז"ל בח"א שם ושאר אחרונים ז"ל אינו מספיק כלל. וע"כ אין זה דרש בעלמא שהרי ע"פ זה התקינו להלכה שלא לאמרו אלא בחשאי. ובפרט אינו מובן מאי ענין ברכה זו שאמר יעקב אבינו על מה שאמרו לו בניו שמאמינים ביחוד השם. ואם יעקב אבינו עליו השלום אמר כן בתורת שבח והודאה בעלמא על זה למקום ב"ה מאי ענין זה לדידן לומר כן משום שאמרו יעקב. והנראה לי בזה שיסוד אגדה זו הוא ע"פ מאי דתנן (פרק הרואה) דעל שמועות טובות צריך לברך הטוב והמטיב. והיינו בשם ומלכות כמבואר ברמב"ם (פ"י מהלכות ברכות) ושאר הפוסקים. אלא שיש מקום להסתפק בזה לענין דינא בנדון זה דיעקב אבינו עה"ש. משום שיש מקום לומר דהיינו דוקא על שמועות טובות ששמען פתאום דלא הו"ל למידע עד עכשיו. אבל יעקב אבינו אטו לא הוה קים לי' בבניו עד האידנא ולא הוה ידע שאין ביניהם גם אחד שיכפור ביחוד השם. הלא עמו היו ואנשי ביתו תמיד ובלא ספק מעיקרא נמי הוה קים ליה בהו שאין ביניהן שמץ פסול. אלא משום שנסתלקה ממנו שכינה נתעורר בלבו ספק באמונתם. והילכך גם אחר שחזרו והודו לו בפירוש שגם הם כמוהו אין בלבם אלא אחד. יש מקום להסתפק אם כיו"ב הוא בכלל שמועות טובות שצריך לברך ברכת הטוב והמטיב. והכי משמע מדאמרינן בירושלמי (פרק הרואה ה"ב) מה ראו לסמוך בשורות טובות לגשמים. רבי ברכיה בשם רבי לוי על שם מים קרים על נפש עיפה. שמועה טובה מארץ מרחק עיי"ש. משמע דאין מברכין אלא על שמועה טובה מארץ מרחק וכיו"ב ולא על דבר ידוע לו אלא שנסתפק בה כרגע. ועכ"פ מעיקר דינא נתחייב יעקב אבינו בזה לברך ברכת הטוב והמטיב. אלא משום דמ"מ לברך בשם ובמלכות יש חשש מוציא שם שמים לבטלה. לכן לא בירך אלא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וכדעת הר"י והר"ח או"ז ז"ל שבמקום חשש ברכה שאינה צריכה יש לומר ברוך שם כמל"ו. ונראה ראיה דמעיקר דינא שייכא בה ברכת הטוב והמטיב. מדאמרינן (סו"פ אלו עוברין) כתיב ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד אטו האידנא לאו אחד הוא. אר"א ב"ח לא כעולם הזה העולם הבא. העולם הזה על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין אמת. לעולם הבא כולו הטוב והמטיב עיי"ש. ואינו מובן לכאורה אטו על בשורות רעות שמברך ברוך דיין האמת לאו השם אחד הוא אומר. אבל נראה דהכי קאמר בעולם הזה פעמים עליו לברך ברוך הטוב והמטיב כשמתבשר שבניו ומשפחתו מודים ביחוד השם ב"ה כיעקב אבינו. ופעמים עליו לברך ברוך דיין האמת אם מתבשר להיפוך. אבל לעולם הבא כולו הטוב והמטיב שהכל יודו ביחוד השם ומלאה הארץ דעה לדעת כי השם אחד ואין זולתו. הרי דעל בשורה כזו מברכין הטוב והמטיב. אלא שיעקב עה"ש ברך ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. מטעם שנתבאר. והנה כבר נחלקו הראשונים ז"ל לענין ברכות ק"ש אם הן כשאר ברכות המצוה כמו ברכת ציצית לציצית וברכת תפילין לתפילין וכיו"ב. או ברכות ותפלות בפ"ע נינהו ואינן מיוחדות לק"ש. ונפק"מ לענין שאם כבר קרא ק"ש בלא ברכותיה אם חוזר אח"כ וקורא הברכות. שאם ברכות מיוחדות לק"ש נינהו כברכת המצוה שוב אין לו לקרותן עוד. כמו בברכת המצוה אחר שעשה המצוה בלא ברכה. ודעת הרשב"א ז"ל (בתשובות ח"א סי' מ"ז ובסי' ס"ט ובסי' שי"ז שי"ט) שאין ברכות הללו מיוחדות לק"ש. ולא ברכת המצוה נינהו. והילכך אף אחר שכבר קרא ק"ש בלא ברכותיה חוזר וקורא ברכותיה בכלל שאר התפלה. וכתב שם שכן הסכימו הגאונים ז"ל שהרי אינו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרא את שמע. עיי"ש בדבריו. וכן דעת הרא"ה ז"ל (פ"ב דברכות). ועי' ג"כ מש"כ הרשב"א ז"ל בחי' לברכות (י"א ע"א) בשם הגאונים ז"ל ובשם רבינו יצחק אבן גיאת ז"ל עייש"ה. אבל הרמב"ן ז"ל (בלקוטיו לברכות) והאור זרוע (הלכות ק"ש סימן כ"ה) ס"ל דברכות ק"ש הן ברכות המצוה לק"ש עיי"ש בדבריהם. והנה להסוברים דברכות ק"ש אינן ברכת מצות ק"ש הדבר קשה לכאורה אמאי באמת לא תקנו לה לק"ש ברכת המצוה כמו שתקנו ברכות לשאר המצות וכבר הביאו תלמידי רבינו יונה והרשב"א ז"ל (ריש פ"ק דברכות) בשם רב עמרם גאון ז"ל והריב"א והתוס' שכשקורא ק"ש בלילה אחר שכבר קראה בבית הכנסת בברכותיה ביום צריך לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרא את שמע עיי"ש. וא"כ ודאי קשה אמאי לא הצריכו לברך ברכה זו לעולם קודם ק"ש כמו ששאר המצות טעונות ברכה לפניהן. וכבר ראיתי להרשב"א ז"ל (פ"ק דברכות י"א ע"א) שהביא בשם הגאונים רב יוסף ורב צמח ורב האי והר"י אבן גיאת ז"ל שהקשו מדתנן (פ"ו דנדה נ"א ע"ב) כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו וא"כ ק"ש שטעונה ברכה לאחרי' אמאי אינה טעונה ברכה לפניה. ותירצו שאין למדין מן הכללות עיי"ש. וביאר הרשב"א ז"ל שם דבריהם דס"ל דהברכות שלפני ק"ש אינן מיוחדות לק"ש ולאו ברכות המצוה נינהו עיי"ש. וכ"כ שם עוד לקמן בשם רב עמרם גאון ז"ל עיי"ש:

ואמנם הדבר קשה לפי המבואר (פרק כיצד מברכין ל"ו ע"א) דאית לן למימר דכל כללא דוקא הוא כל כמה דלא אשכחן בהדיא במתניתין או ברייתא דהך כללא לאו דוקא הוא כמש"כ שם בתוס' רבינו יהודה חסיד ז"ל ובתוס' הרא"ש ז"ל שם עיי"ש. וכן מבואר בסוגיא דפ"ק דמנחות (ד' ע"ב. ו' ע"ב) עיי"ש ובחי' הרשב"א שם. וכ"כ באגרות הרמ"ה ז"ל (עמוד כ"ה. מ"ח) עיי"ש. וכ"כ כל הראשונים ז"ל (ר"פ שבועות העדות) והרמב"ן ז"ל בב"ב (כ' ע"א) עיי"ש. וא"כ טפי הו"ל להכריח מזה דברכות שלפני ק"ש ברכת המצוה לק"ש נינהו מדנימא דההוא כללא דמתניתין דנדה שם לאו דוקא הוא. וביותר תמוה על רבינו עמרם גאון ז"ל כיון דהוא ז"ל גופיה כתב דהיכא שצריך לקרא ק"ש בלא ברכותיה צריך לברך עליה ברכת המצוה אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרות את שמע. אלא דהיכא שקראה בברכותיה ברכת אהבת עולם פטרתו מברכה. וא"כ אין כאן מקום קושיא ממתני' דנדה שם. דהא קושטא דמילתא היא דגם ק"ש טעונה ברכה לפניה כמו לאחריה. מיהו אפשר דכיון דמה שהוכיח ממתני' דנדה שם דההוא כללא לאו דוקא לא כתב כן אלא משם רב צמח גאון ז"ל. א"כ אפשר דאין ה"נ דלדידי' לא ס"ל הכי. ורב צמח גאון ז"ל אפשר דס"ל כדעת שאר הגאונים ז"ל שהביא הרשב"א ז"ל שם דאין שום ברכה לק"ש לפניה. וברכות שלפני ק"ש ברכות שבח בפ"ע נינהו. ולהכי שפיר הכריח דע"כ ההוא כללא לאו דוקא הוא. אלא דעיקר דברי הגאונים ז"ל צ"ע אצלי מטעם שנתבאר:

ואמנם עפ"ז נראה לומר ע"פ דברי האו"ז וסייעתו. דמהאי טעמא גם לרז"ל גופייהו הוה מספקא להו אם ראוי לתקן ברכה לק"ש כמו לשאר המצות. או לא. אחר שכבר תקנו לברך לפניה ברכות אהבה רבה ואהבת עולם. ובודאי מצות ק"ש טעונה ברכה לפניה כשאר המצות. וכדמוכחא ממתניתין דנדה שם. אלא דמקום הספק הוא אם אחר ברכות שלפני ק"ש ראוי לתקן לה ברכה בפ"ע. דאפשר דהו"ל כברכה שאינה צריכה ומשום זה הוא שתקנו לומר לפניה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וכדעת הר"י או"ז ובנו הר"ח ז"ל שבמקום ספק יוצא בזה ידי חובת ברכה שלפניה. מבלי שיצטרך להכניס עצמו בחשש ברכה שאינה צריכה. אלא דהכא אכתי איכא מקום להסתפק היכי ניעביד. אם נימא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד קודם ק"ש ממש אחר ברכה שלפניה. איכא הפסק בין ברכה שלפני ק"ש לק"ש. דדילמא ברכה שלפני ק"ש הו"ל ברכת המצוה לק"ש. וא"כ אמירת ברוך שכמל"ו מפסקת בין הברכה להמצוה. וכיו"ב בעלמא הו"ל ברכה לבטלה. ואינו יוצא בה ידי חובתו. ולכתחילה לא סגי באמירת בשכ"מ לעולם ועד במקום ברכת המצוה. ולומר בשכמ"ל ועד אחר שהתחיל בק"ש. ואע"פ שצריך לברך על המצוה עובר לעשייתה מ"מ כבר כתבו הראשונים ז"ל דהיינו רק לאפוקי אחר גמר עשייתה. אבל שפיר יכול לברך קודם גמר עשייתה בשעת עשיית המצוה. גם זה אינו נכון מטעם דהו"ל כמוסיף פסוק מדעתו על פרשת ק"ש. כיון שאומר כן באמצע הפרשה. ועובר בבל תוסיף כדאמרינן בכהן המברך כשמוסיף ברכה אחת משלו. כדתניא בספרי (פרשת ראה) ובפ"ג דר"ה (כ"ח ע"ב) עיי"ש. ובזה מתבאר מה שאמרו בסוגיא דפסחים שם. אמרי רבנן היכי נעביד נאמרוהו לא אמרו משה. כלומר דזהו כמוסיף על תורת משה. לא נאמרוהו אמרו יעקב. כלומר הרי יעקב אמרו משום שנסתפק בחיובא דברכת הטוב והמטיב כמו שנתבאר. וא"כ אף כאן אנן בדידן דמספקא לן אם יוצאין י"ח בברכות שלפני ק"ש אית לן למימר מיהת ברוך שכ"מ לעולם ועד. לפיכך התקינו לאמרו אחר פסוק ראשון של ק"ש בחשאי דבזה יצאו ידי הנך תרתי חששות. דהפסק בין ברכת ק"ש לק"ש ליכא כיון שכבר התחיל בעשיית המצוה מיד אחר הברכה. וההפסק שבאמצע עשיית המצוה לא חשיב הפסק לענין הברכה כידוע. וגם לענין איסור בל תוסיף ליכא שוב חששא משום דבמה שאומרים בחשאי איכא היכירא שאין כוונתו להוסיף על מה שכתוב בתורה. אלא מילתא באנפי נפשי' הוא דאמר משום ברכת המצוה. כיון שאינו אומרו כדרך קריאת שאר פסוקי פרשת ק"ש. ובזה ממילא מתבאר שפיר מאי דמייתי עלה משל דבת מלך שהריחה ציקי קדירה וכו'. דהמשל דומה ממש לנמשל. כדאמרי רבנן נאמרוהו לא אמרו משה ואיכא גנאי שמוסיפין על תורת משה ועושין את התורה כתורה חסרה וצריכה לנו להשלים חסרונה. לא נאמרוהו אמרו יעקב. ואיכא תקנה לברך במקום ספק ע"י אמירת ברוך שם כבוד מל"ו. ואיכא צערא בעשיית המצוה בלא ברכה. שבכך נראה כעושה המצוה בהכרח ואונס ואינה אלא כמשא. וכמש"כ באו"ז (ח"א סי' ק"מ) דברכת המצות היינו משום חבוב מצוה עיי"ש. ובההיא דאמרינן (בר"ה ט"ז ע"ב) מפני מה תוקעין ומריעין כשהן עומדין ותוקעין ומריעין כשהן יושבין כדי לערבב את השטן. פירש"י שמתערבב כשהוא רואה שישראל מחבבין את המצות עיי"ש. וכן פירש רבינו חננאל ז"ל כמו שהביאו בערוך (ערך ערב) ובשבולי הלקט השלם (סי' ש"א) בשמו עיי"ש. וע"פ דברי האו"ז שם נראה דהיינו משום דעיקר מה שתוקעין בישיבה היינו כדי שיוכלו לברך על מצות תקיעה. משום שאם לא היו תוקעין אלא במלכיות זכרונות שופרות באמצע התפלה לא היה אפשר משום הפסק בתוך התפלה. ואם יברכו קודם התפלה תהיה התפלה מפסקת בין הברכה להמצוה לכן תקנו לברך ולתקוע קודם התפלה בישיבה. ואח"כ לתקוע על סדר מלכיות זכרונות שופרות בעמידה בתוך התפלה. ובזה מראים שמחבבין את המצות. וכבר מצאתי קצת מזה לאחד מהאחרונים ז"ל. ועי' מש"כ הר"ן ז"ל (בנדרים פ"א ע"א) בשם רבינו יונה ז"ל על ההיא דאמרינן התם מאי דכתיב על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי שלא ברכו בתורה תחילה עיי"ש בדבריו. וגם כיון שאבדה הארץ על שלא ברכו בתורה תחילה ומצות איתקישו לתורה לענין ברכה כמו שאמרו בירושלמי (ר"פ כיצד מברכין) מנין שכל המצות טעונות ברכה דכתיב ואתנה לך לוחות אבן התורה והמצוה הקיש מצות לתורה מה תורה טעונה ברכה אף מצות טעונות ברכה עיי"ש. ואין לך צער גדול מזה. לכך תקנו לאמרו בחשאי. וזה ממש דומיא דמשל. וכל האגדה שם מתבארת יפה. וזה מסייע לדעת הר"י או"ז ובנו הר"ח ז"ל דבמקום שיש חשש ברכה לבטלה יש תקנה שבמקום הברכה יאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וכבר נתבאר שכדעתם כך היא ג"כ דעת הגאונים ז"ל ושאר גדולי הראשונים ז"ל שגם הם מפרשים כן דברי הירושלמי שם. וא"כ יצא לנו מזה לדינא שבכל מקום ספק ברכה ראוי לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.