תוספות יום טוב/מכות/ג

תוספות יום טוב ‏ מכות ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ואלו הן הלוקין. אית דוכתי דתנא ואלו כמו בריש פ"ט דסנהדרין. ובריש פ"ב דפאה. ובירושלמי הכא ובסנהדרין ל"ג בוי"ו:

הבא על אחותו וכו'. כתב הר"ב תנא חייבי כריתות לאשמעינן דיש מלקות בחייבי כריתות [פירוש אם התרו בהן משום מלקות] שאם עשו תשובה ב"ד של מעלה מוחלין להן אבל חייבי מיתות ב"ד אינן בכלל מלקות ארבעים שאם עשו תשובה אין ב"ד של מטה מוחלין להם את המיתה. וכתיב (דברים כ"ה) כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו. ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. אבל חייבי כריתות כיון דאי עביד תשובה מוחלין לו ב"ד של מעלה הלכך קא לקי. ואע"ג דהשתא מיהת לא עביד תשובה ואכתי עונש כרת עליו. ונמצא אתה מענישו שתי רשעיות. לא פסיקא מלתא לכרת הואיל והוא תלוי בתשובה. הכי מסיק רבינא בגמ' [*ועמ"ש במ"ט בד"ה וי"ט וכו']:

ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו. וכך נשנו עוד בריש מסכת כריתות. ותמהני דכולן נשנו בכאן כסדרן בפ' אחרי [מות]. חוץ מאלו השתים דאשת אחיו כתוב קודם לאחות אשתו:

ונתינה. כתב הר"ב נתינה מן הגבעונים היא ומלקות דידה מלא תתחתן. כבר כתבתי במשנת י"ח דבר בפ"ק דשבת דזו היא שיטת התוס' דלא תתחתן דוקא בשבעה עממים ולאחר שנתגיירו והיינו נתינה שלא נתגיירו זולתן וכמ"ש בהדיא הרמב"ם סוף פרק י"ב מהלכות אס"ב אלא לדידהו כשבועלה בגיותה עובר בלא תקח. ולשיטת הרמב"ם כל הנכרים שוים דדרך חיתון נאסרו משום לא תתחתן וכשנתגיירו הכל מותרין. חוץ ממצרי ואדומי עמוני ומואבי. אבל שבעת עממין מותרין לבא בקהל כמו שאר האומות אלא שיהושע גזר עליהן בזמן שהמקדש קיים ובא דוד וגזר עליהם לעולם. כמפורש בדבריו סוף פרק י"ב מהלכות אסורי ביאה. וכתב שם המגיד דלדעתו בכ"מ שהזכירו נתינה אצל ממזרת. הוא אגב גררא. דומיא דחלוצה אצל גרושה. ע"כ. ועיין בסמוך. ואין להשיב על שיטת התוספת אמאי לא חשיב נמי לאו דבגיותן. דכבר כתב הר"ב דתנא ושייר. ודתנן נתינה דבשאר דוכתי רגיל לשנות ממזרת ונתינה. תני לה נמי הכא בהדה. ויש עוד חלוקי דעות בשיטת התוספות. דלנ"י שכתבתי במשנה ג' פ"ט דיבמות [ד"ה וחלוצה]. אף בניהם אסורים עולמית כמו ממזרים. והמגיד כתב דלא אסרה תורה אלא אותן שנתגיירו. אבל בניהם שנולדו אחר גרותן מותרין גמורין דבר תורה שלא מנה בהם התורה דורות לאסור. ובא יהושע ודוד וגזרו עליהן. ע"כ. וכ"כ הר"ן ריש פ"ג דכתובות. ובזה אין הכרע בדברי הר"ב ועיין במ"ח פ' קמא דעבודה זרה:

גרושה וחלוצה וכו'. כתב הר"ב שחלוצה אינה כתובהאלא מרבוייא מייתינן לה וכו' וכ"כ רש"י ומשמע לפירושם דבחלוצהלחודה איכא מלקות דאורייתא. אלא דמשום שני שמות אין לחייבם כשהם ביחד. וכבר כתבתי בפ"ט דיבמות מ"ג דחלוצה לא מתסרא כלל מדאורייתא. וע"ש. וכ"כ התוס' דהכא [ד"ה גרושה]:

ב

הטמא שאכל את הקדש וכו'. מכאן ולהלן לא יכולתי לעמוד על סדרן של הלאוין. למה סדרן התנא על זה הסדר שלא ככתוב ומצאנו כיוצא בזה לבעלי הפיוט באזהרות שיסדו לחג השבועות. שלא שמרו שום סדר קדימה ואיחור. ובריש כריתות שנויין ג"כ כסדר דהכא:

הטמא שאכל את הקדש וכו'. ואזהרתיה מבכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא (ויקרא י"ב) ולא תגע אזהרה לאוכל דמקיש קדש למקדש. מה מקדש*) [יש באזהרתו] נטילת נשמה. שהבא אל המקדש [והוא] טמא בכרת. אף אזהרת קדש. דבר שיש בו נטילת נשמה. והיינו אכילה שענש עליה כרת דאילו בנגיעה ליכא כרת. כדתניא בגמ':

והאוכל חלב ודם. כדכתיב (שם ז') כל חלב וגו' לא תאכלו. וכל דם לא תאכלו. בפרשת צו:

נותר. כתיב ביה (שמות כ"ט) ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא ואזהרת פיגול נמי מהכא מדכתיב כי קדש הוא כלומר מפני שהוא קדש שנפסל. למדנו מכאן כל שבקדש פסול. בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו. אזהרת טמא. והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל (ויקרא י"ז):

השוחט קדשים בחוץ. או מעלה קדשים בחוץ. אזהרת מעלה השמר לך פן תעלה (דברים י"ב) [וכ"מ שנאמר השמר פן. אינו אלא ל"ת] [*כשהוא כתוב על ל"ת. אבל כשכתוב אעשה. הוה נמי רק עשה. וכמ"ש פרק קמא דכריתות מ"ח בסד"ה והפסח וכו'] אזהרת שוחט ילפינן בזבחים פרק השוחט והמעלה [דף ק"ו] איכא דיליף מולא יזבחו עוד וגו' (ויקרא י"ז) ואיכא דיליף לה מגז"ש דהבאה הבאה. שוחט ממעלה. רש"י:

והאוכל חמץ בפסח. שנאמר (שמות י"ג) ולא יאכל חמץ:

והאוכל והעושה מלאכה ביה"כ. מלאכה בהדיא כתיב (ויקרא כ"ג) וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה. והאכילה ילפי' בפרק בתרא דיומא [דף פ"א] איכא דיליף מג"ש דעינוי עינוי. נאמר כאן עינוי ונא' להלן עינוי פירש"י על דבר אשר עינה את אשת רעהו (דברים כ"ב) מה להלן לא ענש אלא א"כ הזהיר אף כאן לא ענש אא"כ הזהיר. ואיכא דיליף שבת שבתון. משבת בראשית מה להלן וכו'. ואיכא דאמרי ג"ש לא צריכא דהיא גופה שבת איקרי והו"ל כי שבת לעונש ואזהרה:

והמפטם את השמן. אזהרתו ובמתכונתו לא תעשו כמוהו (שמות ל'). רש"י. ולשון מפטם כתב בערוך רוקח מרקחת מעשה רקח תרגום ירושלמי מפטם. איש בריא. גבר פטים. ע"כ. ועוד מצינו כלי נקרא פטום במ"ז פ"ג דר"ה. וכן בקטרת [אזהרתו]. במתכונתה לא תעשו לכם (שם). רש"י:

והסך בשמן המשחה. דכתיב (שם) על בשר אדם לא ייסך. רש"י. ומ"ש הר"ב שעשה מרע"ה. וכ"פ רש"י. הכי ילפינן בפ' קמא דכריתות דף ה' מדכתיב (שם) ואשר יתן ממנו מאותו של משה. ועוד תניא התם שמעולם לא נעשה שמן אחר. ולא עוד אלא שכולו קיים לעתיד לבא. שנאמר (שם) שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם:

והאוכל נבלות. שנאמר (דברים י"ד) לא תאכלו כל נבלה. וטרפות. שנאמר (שמות כ"ב) ובשר בשדה טרפה לא תאכלו:

שקצים ורמשים. וכן הלשון במ"ג פ"ז דשביעית. ונ"ל דבשקצים נכלל דג טמא. וכן שרץ המים והוא הבריות שבמים שאינן בצורת דג טהור ולא בצורת דג טמא. כגון כלב המים והצפרדעים וכיוצא בהן. ועל כולם הוא אומר (ויקרא י"א) ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו. ועוף טמא שנאמר (שם) ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו. ושרץ העוף. שנאמר (שם) כל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא. ואיזה שרץ העוף. כגון זבוב או יתוש או דבורה וכיוצא בהן ונכלל בלאו אל תשקצו וגו' בכל השרץ. ושרץ הארץ שנאמר וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. ואיזה שרץ הארץ כגון החולד. והצב. נחשים. ועקרבים. וחפשים. ונדל. וכיוצא בהן. ויתכן לומר שהחכמים כוללים ג"כ בלשון שקצים בהמה טמאה וחיה טמאה אע"פ שבל' תורה לא נמצא שנקראו שקץ. החכמים הרחיבו לשונם ולכל הטמאים לאכול. בשם שקצים יקראו. והרי אמרו לשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. וכמ"ש במשנה ב' פרק י"א דחולין. ומיהו לא בכ"מ. דבריש פ"ח דבכורות. ופ"ק דכריתות ובפ"ג דנדה. דתנן בהמה וחיה בפני עצמם. ואינם כלולים בשקצים [אע"ג] דבהמה וחיה דהתם טמאה נמי במשמע. ורמשים נאמר (שם) ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. והן המינין הנבראים באשפות ובגופי הנבלות. כגון רמה ותולעה וכיוצא בהן שאינן נבראים מזכר ונקבה אלא מן הגללים שהסריחו וכיוצא בהן. ובכלל הלאו הזה המינין הנבראים בפירות ובמאכלות. אם פרשו ויצאו לארץ אע"פ שחזרו לתוך האוכל שנאמר בכל השרץ:

ומעשר ראשון וכו'. פירש הר"ב דכתיב ונחשב לכם תרומתכם וגו' ובתרומת מעשר כתיב בסוף פרשה קרח:

ומעשר שני שלא נפדה. פירש הר"ב מעשר שני שנטמא וכו' עיין בפירוש הר"ב במשנה דלקמן. דהכא דוקא בנטמא. ומ"ש הר"ב והאוכלו בירושלים וכו'. פירש הרמב"ם במשנה דלקמן שאינו חייב מלקות על אכילת מעשר שני בטומאה עד שיאכלנו בירושלים דאמר רחמנא בבכור שנפל בו מום. בשעריך תאכלנו. ואמרו בכאן לא תוכל לאכול בשעריך. ובאה הקבלה ג"כ בזה [התוספחא] לא תוכל לאכול בירושלים כבשעריך. כלומר לא תוכל לאכול מעשר בטומאה בירושלים כמו שתאכל בכור בטומאה בשערוך ע"כ. ומ"ש הר"ב ואזהרתיה מלא בערתי ממנו בטמא וכ"כ הרמב"ם בפירושו. גם במנין המצות. ותימא דמאי אזהרה שייך במה שהוא עצמו אומר ומתודה שלא עשה כן. ודלמא לא הוזהר עליו בלאו אלא מכלל עשה. והוי עשה. ובגמ' דף י"ט תניא ר"ש אומר לא בערתי וכו' בין שאני וכו' עד והוא טמא והיכן מוזהר על אכילה דכתיב (דברים י"ב) לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ולהלן הוא אומר (שם ט"ו) בשעריך תאכלנו הטמא והטהור בבכור בעל מום שאוכלים בקערה אחת ואין חוששים. והרי טמא בטומאת הגוף אוכל ומטמא בשר בנגיעה והטהור אוכלו הרי טומאת עצמו וקאמר רחמנא האי טמא דשרי לך גבי בכור. הכא לא תיכול:

אף חטה אחת כברייתה. הקשו התוס' בפ"ז דחולין דף צ"ו דא"כ תרומה היאך עולה בק"א הא אמרי' גבי גיד הנשה [שם משנה ה'] דבריה לא בטלה. וכ"ת דהתם היינו טעמא דכשנולד נולד האיסור עמו. כמו גיד שרצים ואבר מן החי ועופות טמאים. °אבל תרומה מותר עד שימרח אכתי ערלה וכלאי הכרם לא ליבטלו. ע"כ. ומ"ש הר"ב ולית הלכתא כר"ש דלא קרינן בריה אלא בריה שיש לה נשמה בלבד וכ"כ הרמב"ם והכי איתא במסקנא דבגמ'. דרבנן בריית נשמה חשיבא. דחטה לא חשיבא °אבל התוס' דחולין הקשו דהא גיד הנשה שם משנה ג' תנן דאכלו אפי' אין בו כזית חייב. וטעמא משום דבריה הוא. וכדכתב שם הר"ב. ותירצו דרבנן לדברי ר"ש קאמרי לדידן כל דפריש הכתוב. לא תאכל גיד. לא תאכל עוף טמא. כאילו פירש בין גדול בין קטן. דכילהו מקרי גיד ועוף. ובלבד שיהיו שלמים. וכן בטבל. אי הוה כתב לא תאכל חטה של טבל. הוה חשיב בריה. אלא לדידך דחשבת חטה בריה אלמא לית לך טעמא משום דמפרש. מ"מ לא דמי לנמלה. דלנמלה איכא נשמה. ע"כ:

ג

האוכל בכורים וכו'. כתב הר"ב אם אכלם אחר שראו פני ירושלים. עמ"ש הר"ב לקמן בטעם מעשר שני:

חוץ לקלעים. עיין בפירוש הר"ב משנה ג' פ"ה דזבחים:

המותיר וכו' אינו לוקה. כתב הר"ב דכתיב לא תותירו וגו' והנותר וגו' קיים עשה שבה. ועיין בפירוש הר"ב סוף משנה דלקמן. ובספרי פרשת תצא לא תחסום שור [דסמיך לפרשת מלקות] מה חסימה מיוחדת שאין בה קום ועשה. והרי הוא לוקה. כך כל מצות לא תעשה שאין בה קום ועשה הרי הוא לוקה. ר"ש אומר והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע. צדקהו כדי שלא ילקה. ומ"ש הר"ב דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. עיין בפירושו לריש מס' תמורה ומ"ש שם בס"ד:

ה

הקורח קרחה. כתב הר"ב משום דמחייב על כל קרחה וקרחה וכו' כדילפינן מדכתיב קרחה יתירה דהוה מצי למכתב לא יקרחו בראשם. וכתב הרא"ש והא דלא תנא בהדיא במתני' משום דלא מתני ליה קרח קרחה אחת על חמשה [מתים] משום דבשריטה מרבה ליה מלנפש. ובקרחה ליכא ריבויא. ע"כ. ומ"ש הר"ב משא"כ באוכל חלב וחלב וכו'. ודתנן במשנה ב' והאוכל חלב. טעמא משום דאוכל חייב כרת. ותננהו לחייבי כריתות מהטעם שכתב הר"ב בריש פירקין:

והמקיף פאת ראשו. פירש הר"ב משוה צדעיו לאחורי אזנו ופדחתו. אחורי אזנו אין שיער כלום וכך במצחו אין שיער כלום אבל בצדעיו שבאמצע יש שיער. ואם הוא משוה ונוטל כל השיער שבצדעיו למידת אחורי אזנו ופדחתו זהו מקיף סוף הראש. לשון ר' יהודה ברבי נתן תלמיד רש"י ז"ל:

והשורט שריטה אחת על המת חייב. הכא לאו דוקא נקט שריטה אתת. אלא משום דבעי לפלוגי לקמיה בין שריטה אחת לשתי שרטות נקיט ליה נמי [הכא]. וכמדומה דלא גרסי' ליה: ריב"ן הנ"ל:

שרט שריטה אחת על חמשה מתים וכו'. [כתב הר"ב] דכתיב ושרט לנפש לא תתנו דמצי למכתב לנפש לא תשרטו. לשון אחר מרבויא דוי"ו. ריב"ן. ודמרבינן מלנפש לחייב על כל נפש ונפש. נראה לי מדלא כתיב למת כדכתיב גבי קרחה. וכתיב לנפש. אע"ג דענינו לנפש המת אלא משום הכי אפקיה בלשון נפש לחייבו על כל נפש ונפש אפי' לא שרט על כולן אלא שריטה אחת:

על הראש שתים. דשתי פאות יש לו לראש שהראש בשתי חתיכות. מקום שער חתיכה אחת. ומקום הפנים והזקן חתיכה אחת. ומתחברות זו עם זו בצד האוזן מלפניו מקום שלועזין טנפל"א [בלשון אשכנז שלא"ף] ושם נקרא פאה. ששם סוף הראש מקום חבור הפרקים. ונמצא שיש לו שתי פאות. צדעא מכאן וצדעא מכאן. וחייב עליהן שתים אפילו נטלן בבת אחת בשתי ידיו. ואע"ג דחד התראה קא מתרה ליה אל תקיף. דזיל הכא איכא פאה. וזיל הכא פאה איכא. ריב"ן. וכתב עוד לתת טעם למה. ולשונו דחוק מאד. והתוס' בריש מסכת שבועות דף ג' כתבו ואע"ג דהתם מצרכי קרא לחייב על כל קרחה וקרחה ועל כל שריטה ושריטה הכא לא צריך קרא דפאות מחלקות. ור' אליעזר [דפליג בסיפא] לית ליה [מחלקות]. ע"כ. ובעיני נראה דהיינו טעמא משום דלא חייבו רחמנא אלא למת. ולפיכך הוה אמינא דכל של מת אפילו הרבה אחת הוא. וכן אחת אפי' לכמה מתים ליכא אלא חדא וכדאין הכי נמי בקרחה אחת על כמה מתים משום דליכא רבויא אבל בפאה דלא תליא רחמנא בשום דבר אחר אלא הקפה בעצמה קאסר. הלכך ודאי כל פאה שיש לו. והוא מגלחה. דחייב עלה. כך נ"ל:

ועל הזקן שתים מכאן וכו'. ל' הר"ב מקום חבור הסנטר וכו' הרי חמש. לחי העליון וכו'. כדי להסביר הענין יפה העתיק שתי לשונות ושניהם לדבר אחד נתכונו. הל' הראשון עד הרי חמש. הוא מדברי הר"ן שכתב כן בשם רש"י ז"ל. והלשון דמלחי העליון עד וסוף הזקן. הוא מהרמב"ם בפירושו ובחבורו פי"ב מה' ע"ז. וסנטר. פירש התשבי בל' אשכנז קי"ן:

עד שיטלנו בתער. כתב הר"ב אפאת זקן וכו'. דכתיב ביה גלוח והשחתה. אבל במספרים מותר דלית בהו השחתה שהרי ניכר שם השיער. הר"ן:

רהיטני. כתב הר"ב הוא מעצד וכו' כלי שבו מחליק וכו'. וכן פירש בסוף מסכת ב"ק. אבל בפי"ב דשבת פירש דמעצד הוא קופיץ קטן. וזה לא יתכן לפרש בכאן. ובפרק י"ג דכלים מ"ד מפרש שהמעצד הוא שמנסר בו הנסרים. ומה שהוא מחליק בו נקרא מפסלת. והר"ן פירש רהיטני הוא דוגמת המלקט. על שם שהוא רץ בגלוחו וקל. נקרא כך. כדמתרגם וירץ ורהט:

חייב. דהני נמי עושין השחתה. ודרך לגלח בהן. ועביד בהו השחתה וגלוח. ות"ק ס"ל אע"ג דמשחיתים אין דרך לגלח בהן. גמ' [דף כ"א]:

ו

עד שיכתוב שם השם. כלומר על אותה שריטה [יכתוב] את השם. הר"ן. וקריאת מלת שם בקמ"ץ:

ז

אינו חייב אלא אחת. כתב הר"ב על מה ששתה תוך כדי דבור של התראה. כדאשכחן בהתראת מיתת ב"ד כמו שפסק הרמב"ם [ריש] פי"ב מהלכות סנהדרין. שצריך שיעבור ויעשה תכף להתראה בתוך כדי דבור. אבל אחר כדי דבור צריך התראה אחרת. ובפט"זה צריך דרישה וחקירה בדיני מכות כדרך שעושים בדיני נפשות. וזו היא אחת מן הדרישות כמ"ש בפרק י"ב. ועוד כתב שם בריש פרק ט"ז אע"פ שמלקות היא בשלשה במקום מיתה היא עומדת. ע"כ. והוצרך הר"ב לפרש זה בכאן כדי שלא נטעה בלשון המשנה. דתנן נזיר שהוא שותה ביין כל היום אינו חייב אלא אחת. דאחת מיהא מחייב על איזה שתיה שתהיה בכל אותו היום. קמ"ל דלא מחייב אלא על אותה שהיא תוך כדי דבור. ומתני' הא קמ"ל שאפי' לא הפסיק מלשתות ושתה כל היום בלא הפסק. אינו חייב אלא אחת. אבל כשהתחיל לשתות. בתוך כדי דבור דהתראה היתה. ועמ"ש במשנה ד פ"ו דנזיר. ומ"ש הר"ב ואם היה לפניו כלי וכו'. כך כתב הרמב"ם בפירושו בשם ירושלמי. ובחבורו פ' ה' מהלכות נזירות לא העתיקו כלל. ופירוש תוך כדי דבור. כתב הר"ב ברפ"ג דנזיר:

ח

אמרו לו אל תטמא וכו' חויב על כל אחת ואחת. כשפירש וחזר ונגע או נשא והאהיל. ואיכא מאן דאמר אפי' כשפירש אינו חייב אלא בטומאה וביאת אהל שהם שני שמות בגמ' פרק ו' דנזיר דף מ"ב. וכ"ה מחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד פרק ה' מהלכות נזירות. והשתא בחדא מהני גווני הוי דומיא דאינך. דשתיה קא מתהני בכל פעם שישתה. וכן גלוח. הוא מגלח שער בכל פעם:

היה לבוש בכלאים. אחד מן השוק ולא נזיר. ריב"ן:

והוא פושט ולובש. כתב הר"ב ובגמ' קאמר דאינו פושט אלא שהה וכו'. ולא דפירוש הראשון מדנפשיה הוא דמנא ליה לפרושי ולא פושט לגמרי וכו' אלא פירוש הראשון נמי איתא בגמ' עיולי ואפוקי. אלא משום דפירוש הראשון קרוב יותר למשמעות המשנה. כתבו בסתם. והדר קאמר דבגמ' מפרש יותר דאפי' אינו פושט אלא ששהה וכו'. וכתב הכ"מ בסוף הל' כלאים ויש לתמוה מאחר שאינו עושה מעשה בכל פעם למה יתחייב על כל התראה והתראה. וצריך לומר שמאחר שהיה בידו לתקן להסיר האיסור מעליו בכל פעם שמתרין בו חשיב כלובש וכ"כ הריטב"א בשם התוס'. וכתב שהביאו ראיות לדבר. עכ"ל הכ"מ. והר"ן כתב חייב על כל אחת ואחת. דאף על פי שאינו עושה מעשה. כיון שמתחלה עשה מעשה כשלבש. ועתה שוהה כדי לפשוט וללבוש. חשיב מעשה כיון שהתרו בו על כל שהייה ושהייה:

ט

יש חורש וכו' וחייב עליו משום שמנה לאוין. בגמרא פרכינן טובא דמצי למחשבינהו נמי ואפריך דלא משני מידי. וצריך לומר דתנא ושייר. עיין בתוס' בדבור המתחיל מתקיף לה וכו'. וכתב הרמב"ם וזה לשונו אין בכל אלה אסור חל על אסור. אבל הם אסורים הרבה נכפלו בזמן אחד. ולפיכך אינו מן הנמנע שיצטרפו אל אלו הלאוין זולתן הרבה [באותו הזמן בעצמו]. ע"כ:

והן מוקדשין. פירש הר"ב שור קדשי מזבח וכו' ואית ביה לאו דלא תעבוד בבכור שורך. ולמדנו על כל הקדשים שהם אסורים בעבודה. הרמב"ם. ותימה דהשתא מאי דחקינן בחמור משום מעילה כדפירש הר"ב. וכפירוש ריב"ן. תיפוק ליה דבשור גופיה איכא נמי משום מעילה. כגון שהוא קדשי קדשים דמועלין בהן משהוקדש. וכדתנן בפרק ב' דמעילה. ומצאתי בתוספות פרק ג' דפסחים דף מ"ז שהקשו כך על פירש"י דמפרש התם כפירוש הר"ב. ופירשו דלא חשיב לאו דמעילה דלא חשיב אלא הנך לאוין דלקי עלייהו אחרישה כל שהוא. אבל אלאו דמעילה לא לקי עד שיחרוש בשוה פרוטה. °וכלאי הכרם חשיב לתרי לאוין. [כפירוש הרמב"ם] וכן משמע בפירוש. מדלא קתני כלאי הכרם אלא כלאים בכרם. ע"כ. [*וכן מסקי בכאן בסוף דבור המתחיל החורש וכו']. ומ"ש הר"ב ונפקא לן חט חט וכו' עיין בפירושו משנה ב':

בכלאים בכרם. כתב הר"ב על ידי שחורש מחפה חטה ושעורה וחרצן. עיין סוף פרק קמא ורפ"ח דכלאים. ומ"ש הר"ב בשם הרמב"ם דחשיב נמי כלאי זרעים. כבר הקשו התוס' בפסחים על פירש"י אמאי לא חשיב נמי כלאי זרעים. ובגמרא פרכינן טובא דליחשב נמי ולא פרכינן להא. ומ"ש הר"ב דהרמב"ם לא חשיב מוקדשים אלא לאו אחד. וז"ל הרמב"ם יהיה החמור הקדש כשהקדישו לבדק הבית וכבר ידעת לשון המקרא לא תעבוד בבכור שורך וגו' ולמדנו על כל הקדשים שהם אסורים בעבודה. ולפיכך הוא חייב משום עבודה במוקדשים וכו'. ומלקות אחת משום עבודה. ע"כ. ואל תטעה בלשונו דמחייב על בדק הבית משום עבודה דודאי דאין ללמוד קדשי בדק הבית מקדשי מזבח. וכ"כ בהדיא בחבורו סוף פ"א מהלכות מעילה. ועוד תיפוק ליה משום שור דחייב משום עבודה. אלא לישנא דמתני' דתנן והן מוקדשין. דמשמע תרווייהו. קאתי לפרושי היכי משכחת להו. אבל לא דצריך שיהא גם חמור קודש. דבלאו הכי משכחת עבודה בשור. ולאו דוקא תנן דשניהם מוקדשים. וז"ל התוס' דהכא. ויכול להיות שהוא חולין. והן מוקדשים בשור וחמור לאו דוקא. דליכא מוקדשים אלא בשור. ע"כ:

ובשביעית. כתב הר"ב שבת לה' שדך לא תזרע. וחורש תולדה דזורע כגון חורש לכסות את הזריעה. רש"י פרק ג' דפסחים [דף מ"ז ע"ב]:

ויום טוב. ושבת לא תנא משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא דאין לוקין עליו. רש"י שם. וטעמא פי' בפרקין דף י"ג לפי שלא ניתן לאו זה לאזהרת עונש מלקות כשאר לאוין. שהרי הוצרך להזהירו. °שאל"כ לא היה יכול לחייבו מיתה. [*ועמ"ש בריש פרקין [ד"ה הבא]]:

אף לא הנזיר. לשון הר"ב אף כהן ונזיר דחשבתו לאו וכו'. וז"ל הריב"ן אף נזיר. נזיר וכהן קאמר. ולא דייק:

י

מנין שהוא סמוך לארבעים. הרמב"ם בפירושו ובחבורו [ריש פי"ז] מהלכות סנהדרין יהיב טעמא שהתורה אמרה יכנו במספר כלומר שלא יכנו בלא שעור אלא במנין משוער כפי כח שיוכל לסבול ומה שאמרה ארבעים הוא שאין מוסיפין על מ' אפי' היה חזק ובריא כשמשון. ולפיכך אין משערין להכות יותר מל"ט. שאם יארע שהוסיף והכה עוד אחת נמצא שלא הכהו אלא ארבעים הראויות לו. ולא עבר על פן יוסיף:

רבי יהודה אומר ארבעים שלמות הוא לוקה וכו' בין כתפיו. דכתיב (זכריה י"ג) מה המכות האלה בין ידיך (ויאמר) [ואמר] אשר הוכיתי בית מאהבי. ורבנן ההוא בתינוקת של בית רבן הוא דכתיב. גמרא:

יא

אמדוהו לקבל י"ח. כלומר שאמדוהו לקבל חצי ארבעים שהוא עשרים. אין אומרים ילקה כ"א כדי שיהו יכולין להשתלש אלא ילקה י"ח. רמב"ם פי"ז מהלכות סנהדרין:

אומד אחד. פי' הר"ב לשני מלקיות. כגון אמדוהו ללקות מ"ב. גמ'. ופי' הריב"ן דחשובין אותן שלש אומד ללאו האחד. אבל אמדוהו מ"א שלא הוסיפו אלא שתים. לוקה ומתרפא וכו' דמכות שאינן ראויות להשתלש לא מלקין ליה:

יב

כופת שתי ידיו על העמוד. לשון הר"ב שהיה נעוץ בקרקע זקוף וגבוה כדי להשען עליו. וז"ל ריב"ן נעוץ בקרקע וגבוה כנגד ב' אמות. או אמה וחצי. והוא כפוף ומוטה על אותו העמוד. כאדם הסמוך על בריח דלת ותולה ידיו למטה וכופתין לו ידיו בצדי העמוד ע"כ. ועיין במשנה י"ג:

וחזן הכנסת. כתב הריב"ן שמש הקהל ולא שמעתי בו משמעות. ואני כבר העתקתי דברי הערוך במשנה ג' פ"ק דשבת:

נפרמו. פי' הר"ב נקרעו חוטי התפירה. וכן פירש ריב"ן. ועוד להר"ב שני פירושים במשנה ה' פ"ק דסוטה:

מגלה את לבו. שאינו מכהו על כסותו. שנאמר והכהו ולא לכסותו. הרמב"ם פרק ט"ז מהלכות סנהדרין. ומצאתיה בספרי פרשת כי תצא:

כפולה אחד לשנים. ושנים לארבעה. לשון הר"ב ארבע רצועות תפורות זו על גב זו. ואין כן במשמע לשון המשנה. וז"ל הריב"ן כפולה אחת לשתים. ועוד רצועה אחרת כפולה לשתים. היינו שתי רצועות שהן ארבע. ע"כ. בגמ' [כהגהת החכמת שלמה] יליף לה מדכתיב והפילו ולא כתיב יטהו דמצינן למשמע מיניה דרשא דבמשנה דלקמן דאינו מכה לא עומד וכו' אלא מוטה. מאי והפילו שמע מיניה תרתי. ומצאתי*) ירושלמי דדריש אל תקרי והפילו אלא והכפילו:

ושתי רצועות עולות ויורדות וכו'. פי' הר"ב כעין קלקלי של אוכף. וז"ל הריב"ן עולות ויורדות כן דרך תפירה של רצועה תוחב ראש רצועה בנקב כנגד מטה. וחוזר ותוחב בנקב אחר דרך מעלה ונראה כמעלה ומוריד:

יג

ידה טפח. ל' הר"ב בית יד וכו'. ול' הריב"ן מקל שתלויה בה:

יד

והקורא קורא. הא מפשיט פשיטא לן דבעי קרייה. כדאמרינן [בכריתות דף י"א] בקרת תהיה בקריאה תהא. ולהכי קתני הכא והקורא. ריב"ן. ומ"ש הר"ב והשלישי אומר על כל הכאה והכאה. לשון הברייתא והשלישי אומר הכהו. ומסיים הרמב"ם [פרק ט"ז] כל זמן שמכה על פיו הוא מכה. ע"כ. ולפיכך ביש ספרים שכתוב בל' הר"ב אומד בדלי"ת הוא ט"ס. (גמ')*):

ושמרתם את דברי הברית וכו' עד וחוזר לתחלת המקרא. וכ"ה נוסח במשב"ג אבל בס"א ל"ג וכן ליתא במשנה שבירושלמי גם הרמב"ם סוף פט"ז מה' סנהדרין לא העתיק זה כלל:

ואם מת תחת ידו פטור. פי' הר"ב שהכהו ברשות ותנן [במ"ב פ"ב] יצא האב וכו' ושליח ב"ד. ריב"ן:

הוסיף לו עוד רצועה אחת. כתב הר"ב כגון דטעה במנינא. דאי לא טעה אלא שהכהו במזיד אין מזיד גולה. ורצועה אחת דתנן הוא כינוי להלקאה וכלומר שהלקהו עוד אחת ולא שהוסיף רצועה על הד' רצועות. ובברייתא בגמ' [יוסיף להכותו על אלה] מכה רבה אין לי אלא מכה רבה [בזמן שהכהו מכות הרבה על האומד] מכה מועטת [אפי' שתי מכות או אחת] מנין ת"ל לא יוסיף [לא יוסיף להכותו על אלה] א"כ מה ת"ל מכה רבה לימד על הראשונות שהן מכה רבה [ופי' הריב"ן מכה רבה] [שניתן להכותו בעל כרחו] ונראה לי שצ"ל בכל כחו:

טו

דברי ר' חנניא בן גמליאל. אע"פ שבמשנה אין מחלוקת. הא אמרינן בגמרא אמר ר' יוחנן חלוקים עליו חבריו על רבי חנניא בן גמליאל ועיין במשנה ו' פרק ב' ומ"ש שם. ובפירוש הרמב"ם ואין הלכה כר"ח. אולי מדאמרינן חלוקין עליו חבריו כתב כן אע"ג דאיתא בגמ' אמר רב אדא בר אהבה אמר רב הלכה כר"ח בן גמליאל ס"ל דלית הלכה כרב לגבי ר' יוחנן. ודר' יוחנן שאמר חלוקין עליו חביריו. בא לומר דאין הלכה כמותו אלא כחביריו שהם הרבים. ועוד דסתם משנה דריש פ"ה דחולין דלא כר"ח כמו שאכתוב שם בשם התוס'. ומיהו יש לתרץ. כמו שאכתוב שם בס"ד. אבל בחבורו סוף פי"ז העתיק להא דר"ח. ובגמ' מתמה רב יוסף אדפסקינן הלכה [כרבי חנניא] מאן סליק לעילא ואתא ואמר. ואמר ליה אביי. קרא קא דריש ונקלה וכו':

העושה מצוה אחת על אחת כמה וכמה וכו'. פירש הר"ב שמדה טובה מרובה וכו' כמ"ש בפרק קמא משנה ז' דבמדת פירענות וכו' ובמדה טובה כתיב (שמות כ׳:ו׳) עושה חסד לאלפים. ומסיים ריב"ן ומתרגמינן (לאלפים דרים) [לאלפי דרין] ד' דורות כנגד אלפים דורות היינו אחת מחמש מאות מיעוט לאלפים אינו פחות מב' אלפים וכ"ש אם כפשוטו דמשמע אלפים עד סוף כל הדורות:

הפורש ממנו מקבל שכר. שנאמר (דברים י״ב:כ״ח) למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלהיך. הרמב"ם:

סליק מסכת מכות מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---