תוספות הרי"ד/גיטין/א/ה

תוספות הרי"ד גיטין א ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ר"ח בעי הגע עצמך שהי' עבדו של קצין כו' ל"ל אלא כהדא אילו המוכר עבדו שלא מדעתו שמא אינו מכור והמגרש את אשתו שלא מדעתה שמא מגורשת היא מפני שהיא קנינו א"ר אבין קנינו היא אלא שהיא פוסלו מן התרומה ע"כ. הסוגיא הזאת חמורה מאד לא הבנתי פי' המפרשיה ז"ל וגם הנו"י ז"ל כתב שהפי' המפרשים ז"ל דחוק והוא ז"ל פירש ולא הבנתי פירושו. ע"כ נראה לפענ"ד בע"ה לפרש. ונקדים מה דגרסינן בבבלי דף י"ב ע"ב. השבתוני על המזונות מה חשובוני על התרומה וכי תימרו אי בעי זרק לה גיטא ופסיל לי' שבק לי' וערק ואזל לעלמא ומה אילו עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה על בעלה הלא אוכלים בתרומה וזה אינו אוכל כו' ובתוס' ז"ל ד"ה ומה. לכך מזכיר אשת כהן כלומר כמו שאתם מודים לי באשה שהוא חוב אודו לי נמי בעבד. והא דמסיים נמי אבל באשה חוב הוא לה הכל מדברי ר"מ מדלא קאמר אמרנו לו עכ"ל ז"ל. ואילו בפרש"י ז"ל אבל אשה חוב היא לה. רבנן קאמרי לה כלומר בהא ודאי מודינא עכ"ל ז"ל ומובן בפשיטות דלשיטת התוס' רל דס"ל דאבל אשה חוב היא לה. היא דברי ר"מ ניחא דקאמר להו וכ"ת אי בעי זרק לי' גיטא שבק כו' ומה אילו עבד שברח וא"כ שמרדה על בעלה דלמה אתם מודיה לי דאבל באשה חוב היא לה. הא אם תאמרו דאי בעי זרק לה גיטא לא הוי חוב. א"כ למה באשה הוי חוב אלא ע"כ דלא הוי סברא דאי בעי זרק לה גיטא משום דשבק לו וערק ואזל לעלמא. ומה אילו עבד שברח וא"כ שמרדה על בעלה אוכלין בתרומה הרי דכשיברח יאכל בתרומה. אבל לשיטת רש"י ז"ל דאבל אשה חוב היא לה היא דברי רבנן לא שייך לפרש אי תימרו הסברא דאי בעי זרק לה גיטא א"כ למה באשה הוי חוב אלא ע"כ דערק לי' ומה אילו עבד שברח וא"כ כו'. א"כ מאי אמרי לי' רבנן דמודים לו דבאשה הוי חוב הא ר"מ גופי' קאמר להו דאמאי קומדיתם לי באשה שהיא חוב ע"כ משום דא"כ שמרדה כו' א"כ מאי קמחדשי רבנן דאמרי דמודו לי' באשה הא היא גופי' כבר יודע שמודים לו באשה ובא להקשות עליהן מכח זה אלא ע"כ לפירש"י ז"ל האי דמזכיר א"כ היא אגב גררא דכיון דמזכיר עבד שברח מזכיר ג"כ אשה שמרדה. ועיקר קושיתו היא דלמה לא הוי חוב פסידת התרומה אי משום דאי בעי זרק לי' גיטא ז"א דהא יכול לברוח דמה אילו עב"כ שברח כו' וזה הפירכא דפריך ר"מ על רבנן דפליגי בעבד וקאמר סתמא דברייתא אח"כ דכ"ז פליגתן הוא רק בעבד. אבל באשה לכו"ע חוב הוא לה. א"כ קשה מאד לפירש"י ז"ל דהאיך ס"ל לר"מ דס"ד. דלפיכך לא הוי חוב משום דאי בעי זרק לו גיטא קשה האיך ס"ד למימר כן א"כ תקשי דלמה באשה הוי חוב. ומצאתי במהרש"ל ז"ל שעמד בזה. והמהרש"א ז"ל כתב שאין מקום לקושיתו שבאמת מקשה זאת ר"מ ומביא א"כ שמרדה לומר דתדע לזה מא"כ. אבל באמת המהרש"ל ז"ל מקשה קושיתו לשיטת רש"י ז"ל דע"כ אין מקום לפי' התוס' ז"ל דהאי דמזכיר א"כ הוא תדע דלא אמרינן אי בעי זרק לו גיטא רק לפי' התוס' ז"ל דמסקי דאבל אשה חוב היא לה הוא סיומא דדברי ר"מ כדמסקי בלשונם ז"ל אבל לשיטת רש"י ז"ל דאבל אשה חוב היא לה היא דברי רבנן אין מקום לפירושו זה א"כ קמה קושית מהרש"ל ז"ל הנ"ל ועיין במהר"ם שיף ז"ל דמקשה ג"כ האי קושיא. ועוד קשה לי בפירש"י ז"ל דמפרש זרק לי' גיטא בר"ה בתוך ד"א. מדוע כתב רש"י ז"ל ד"א הא יש לפרש בפשיטות דאי בעי זרק לי' גיטא בידו בחיקו ובקלתו וכן משמע מחידושי הרשב"א ז"ל במס' קידושין דף כ"ג ע"א עיי"ש. ולמה הוציא רש"י ז"ל ד"א בכאן:

ע"כ נראה לפענ"ד דהנה בהא דקי"ל אין חבין לאדם שלא מדעתו אבל מדעתו פשיטא דחבין לי' ויכול השליח לזכות הג"ש עבור העבד בפניו א"כ יש להבין לפ"ז דקאמר וכ"ת אי בעי זרק לי' גיטא ופסיל לי'. א"כ כיון דיכול לעשות כן לפיכך לא חשוב חוב. א"כ קשה דהאיך משכח"ל כלל האי דינא דאין חבין לאדם שלא בפניו הא נימא ג"כ כן דלא חשוב חוב דהא כיון דיכול לעשות כן בפניו וגם למה קאמר רש"י ז"ל בתוך ד"א הו"ל לפרש בפשיטות דבדבר שיכול לעשות בע"כ לא שייך אין חבין לאדם שלא בפניו דשמא אינו רוצה דמה איכפת לן אם אינו רוצה הא בלא"ה יכול לעשות כן בפניו ויזרוק לי' גיטא לידו אלא ודאי דה"פ וכ"ת אי בעי זרק לי' גיטא כו' דלפיכך לא חשוב חוב מה שהשליח מקבל שלא מדעתו דהא בלא"ה יכול נמי לגרשו שלא מדעתו דיזרוק לו בתוך ד"א והיא לא ידע כלל מזה דיזרוק לאחוריו בשעה שהוא הולך לדרכו ביום. ושיטת רש"י ז"ל דאע"ג בדבר שחבין לאדם בפניו מ"מ אין חבין לו שלא בפניו כדמשמע לשון הש"ס אין חבין לאדם אלא בפניו. משמע אבל שלא בפניו אין חבין לו אפילו בדבר שחבין לו בפניו. א"כ מאי מביא הטעם דלפיכך חבין לו שלא בפניו דלא חשוב חובה משום שיכול לעשות כן בפניו מאי ראי' מבפניו אשלא בפניו ע"כ פירש רשיי ז"ל דיזרוק לי' בתוך ד"א שלא מדעתו ובלא"ה יכול לעשות שלא מדעתו וכיון דיועיל בשלא מדעתו. ע"כ יכול השליח נמי לקבל עבורו שלא מדעתו הג"ש דהא יכולת ביד הרב לעשות שלא מדעתו אחרת. והנה הרשב"א ז"ל כתב בדף ע"ז וז"ל ז"ל והיכי דקיימה בצד ביתה וזרק לה בתוך ביתו שלא מדעת אפשר לומר דמגורשת אם זרק לה בפני עדים ואמר להם ראו גט שאני נותן לאשתי וכעדותו של ר"י בן גודגדה שהעיד על החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה בגט ולא דמי לישנה דהכא יש לה יד לזכות לה וכיון דיש לה יד אף חצירה קונה לה דומיא דידה דידה אלו נתן לה סתם ואמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי בודאי מגורשת דלא אמרו אינה מגורשת אלא בישנה דלאו בת איגרושי היא אבל נעורה דבת איגרושי היא מגורשת וה"ה לחצירה וכ"ז צ"ע עכ"ל ז"ל. ומובא בהה"מ ז"ל בפ"ה מה"ג ובב"י ז"ל סי' קלט ונ"ב אבל בסי' קל"ח מביא הב"י ז"ל בשם הרשב"א ז"ל דמגורשת עיי"ש. והנה כבר נחלקו הראשונים ז"ל בדין אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה וחזר אמר לה כנסי שטר תוב זה דלדעת הרמב"ם ז"ל והטור ז"ל לא צריך שיאמרו לה העדים בעת הנתינה שהיא גיטך. ושיטת התוס' ז"ל בדף ע"ח ע"א דצריך שהעדים יאמרו לה בעת הנתינה שהיא גיטך עיי"ש בשו"ע סי' קל"ו ובב"ש ז"ל עיי"ש ושיטת התוס' ז"ל דע"כ בעינן שתדע שזה גיטה משום דבעינן בגט משלחת ואינה חוזרת רק לא איכפת לן אם אפילו הבעל אומר לה כנסי שטח"ז ודי באמירת העדים אבל עכ"פ בעינן שתדע שהיא מגורשת כדי שתהא משלחת ואינה חוזרת א"כ לפ"ז הרשב"א ז"ל דס"ל דלא בעינן שתדע שהיא מגורשת ע"כ מצי למיסבר דבונתן לה בעומדת בצד ביתה וזרק לה בתוך ביתה שלא מדעת רק אמר לפני עדים דמגורשת משא"כ לשיטת התוס' ז"ל לא מהני בגט משום דבעינן משלחת ואינה חוזרת בגט וכ"ז הוא בגט משא"כ במכר לא בעינן משלחה ואינה חוזרת. והנה בגט שיחרור איכא ב' ענינים מפקיע קנין איסור וקנין ממון. וכבר הקשם הקצוה"ח ז"ל בסי' ר' דלמה אינו מועיל בג"ש דנכתב שלא לשמה הוי גט פסול ולמה לא מהני מתורת שטר ולמה גרע משטר מתנה דעלמא כדאמר רבי אומר אני אף היא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהיא כמוכרו לו וה"נ לא יגרע משטר מתנה ואין לומר דלעולם מהני לקנין ממון אבל צריך לשמה משום הקנין איסור ז"א דא"כ תקשי לשמואל דס"ל המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ ג"ש. ומתרץ דע"כ דדין גו"י באכ"א לא שייך רק בגט אשה ועבד משום דהוי בתורת נתינה ולא בתורת זכי' משא"כ בשטר מתנה בעלמא דכתב לי' על חצירו ונתן בחצירו לא שייך גו"י באכ"א א"כ האיך יתגרש הא יד עבד כיד רבו דמי. וע"כ אין יכול להתגרש רק ע"י גט שיחרור מתורת גט ולא מתורת שטר מתנה. ודברים ברורים ואמיתים המה. וא"כ לפ"ז שפיר ניחא מאוד דקאמר ר"מ וכ"ת אי בעי זרק לו גיטא ופסיל לי' פי' דיזרק בתוך ד"א לשיטת רש"י ז"ל ושיטת רש"י ז"ל כשיטת התוס' ז"ל הנ"ל דבעינן בגט שתדע בעת הנתינה שהיא מגורשת שלא תהא משלחה ואינה חוזרת. וע"כ ה"ק וכ"ת אי בעי זרק לו גיטא בתוך ד"א שלא מדעתו. וזה לא מהני בגט אשת אפילו עומדת בצד ביתה אינה מגורשת שלא מדעתה בשאינה יודעת בעת הנתינה שהיא משולחת ואינה חוזרת. וכ"ז רק בגט אשה אבל בגט עבד נהי דלא מהני בתורת גט הרי עכ"פ מהני מתורת שטר מתנה. ואם ס"ל לר"מ כשמואל דהמפקיר עבדו א"צ ג"ש הרי ממילא היא משוחרר לגמרי. ואם ס"ל כרבנן דצריך ג"ש אבל עכ"פ הקנין ממון נפקע. ורק צריך ג"ש לקנין איסור. ממילא לענין תרומה הוי איבעיא בדף מ"ב ע"ב אם מעוכב ג"ש אוכל בתרומה אי לא כיון דלאו קנין כספו הוא דבתרומה בעינן קנין כספו עיי"ש וא"כ ממנפ"ש מפסידו מן התרומה. אי דמעוכב ג"ש אינו אוכל בתרומה. או דס"ל לר"מ כשמואל וא"כ לא הוי בקבלתם הג"ש חוב לעבד דהא בלא"ה יכול לשחררו שלא מדעתו באופן אחר שלא מדעתו ע"י הד"א דהיא מתורת חצר. ואי דיהי' רק בתורת שטר מתנה אז לא יוכל העבד לזכות משום דלא שייך גו"י באכ"א גבי שטר מתנה ז"א דאימתי בעינן גו"י באכ"א רק כשזכה העבד דבר מרבו. אבל כשאחר נותן לעבד חפץ דקי"ל קני עבד קני רבו דיד עבד כיד רבו דמי היא לדעת כמה מרבוותא ז"ל לא דהמתנה בא להאדון מן הנותן ז"א אלא דזכה מן העבד והעבד זכה מהאחר והאדון ממנו ועי' בקצוה"ח ז"ל סי' תכ"ד שכתב כן בשם הב"י ז"ל עיי"ש א"כ בשלמא כשהאדון נותן להעבד הג"ש אז צריך לגו"י באכ"א מה שא"כ בשזרק לו בתוך ד"א דהד"א הוא לאו דהאדון הוא אלא חכמים נתנו לכל אחד הד"א שלו כמו שכ' הר"נ ז"ל במס' גיטין פ' הזורק דהאשה מתגרשת ע"י ד"א דחכמים נתנו לה הד"א וזכתה בהד"א מדין הפקר ב"ד הפקר והוי כחצירה. א"כ הכא בד"א דהאדון זרק בתוך הד"א שלו והד"א זכה מתיקון חכמים מהפקר ב"ד ולא מרשות האדון ואף דהאדון זוכה ממנו אח"כ הנ"מ כשנפל חפץ אחר בהד"א אז זוכה אח"כ האדון מהעבד משא"כ כשנפל הג"ש שלו ונעשה בזו הרגע הד"א חצירו דהא רבנן לא תיקנו ד"א רק לקנין החפץ ועל קנין החפץ נעשה הד"א שלו כדאיתא בא"מ ז"ל ע"י הפקר ב"ד דהא כ"ז שלא נפל החפץ בהד"א עדיין הוי הד"א הפקר לכל דהא זאת ביד כל אדם לבוא ג"כ בהד"א רק כשנפל החפץ אז הוי ד"א שייך לו לבדו לזכות מתק"ח ונמצא ברגע דנפילת החפץ נעשה הד"א שלו ואז שוב אין כח אח"כ בהאדון לחזור ולזכות מהעבד דהא נעשה משוחרר על קנין ממון. ואימתי שייך גו"י באכ"א היינו דווקא בשנתן לו הגט בידו דאז ע"כ נעשה מיד האדון ידו ע"י הגט והגט נעשה שלו ע"י ידו ונמצא דגיטו וידו באכ"א היד ע"י הגט והגט ע"י היד משא"כ הכא בד"א דהד"א לא נתן לו האדון רק אחרים נתנו לו דהיא רבנן נתנו לו בהפקר ב"ד וזכה בהד"א. רק דמה שזכה עבד זכה רבו אח"כ ממנו והכא כיון דזכה הד"א לקבלת הגט ממילא שוב אינו חוזר וזוכה האדון ממנו. א"כ אתא שפיר הסוגיא דה"ק וכ"ת אי בעי זרק לו גיטא ופסל לי' דיזרוק לו בתוך ד"א הגט שלא מדעתו וא"כ לא שייך אין חבין לאדם שלא בפניו דהא יכול בלא"ה לחוב לו שלא בפניו ע"י אופן אחר ע"י ד"א ואפילו דשלא מדעתו לא מהני לענין גט שיחרור דגמרינן לה לה מאשה דבעינן משלחת ואינה חוזרת. אבל עכ"פ מועיל בזה לענין שטר מתנה [ודהא לא גרע משלא לשמה דמהני מתורת שטר מתנה רק דהתם החסרון מאם הגו"י באכ"א משא"כ הכא לא שייך החסרון הזה] ואי דבתורת מתנה לא מהני זכי' בע"כ דהא הקצוה"ח ז"ל הנ"ל כתב דלפיכך מהני הגט בע"כ משום דלא הוי בתורת זכי' דאין זכי' בע"כ. ורק משום דהוי בתורת נתינה. ז"א דזה דווקא בגט אשה הוי הוכחה דהוי בתורת נתינה ובתורת זכי' לא הי' מהני בע"כ. משא"כ בגט שיחרור של עבד מהני בע"כ בלא"ה משום דיכול למוכרו בע"כ או ליתן במתנה בע"כ לאחר וכ"כ הריטב"א ז"ל במס' קידושין דף כ"ג ע"א דמשום ב' טעמים מהני ג"ש בע"כ א' דהיא דומה לגט אשה. ב' דהיא יכול למוכרו ולהקנתו בע"כ עיי"ש. וע"כ שפיר ריחא דקאמר וכי תימא אי בעי זרק לו גיטא. ואין להקשות קושית מהרש"ל ז"ל אם כן אמאי הוי באשה חוב זה אינו דבאשה אינו יכול לעשות כן לזרוק לה בתוך ד' אמות שלא מדעתה דהא לא מהני דבעינן משלחת ואינה חוזרת ואי דיזרוק מדעתה אם כן לא שייך למימר דזכה השליח בגט אף דאין חבין לאדם אלא בפניו ואין חבין לו שלא בפניו משום דיכול לעשות כן בפניו זה אינו לשיטת רש"י ז"ל כנ"ל דמאי ענין היא מבפניו אשלא בפניו דאפילו בדבר דיכול לחייבו בפניו אין חבין לאדם שלא בפניו כנ"ל. אבל הרשב"א ז"ל אזיל לטעמו דס"ל דלא כדעת התוס' ז"ל. ולא בעינן בגט שתהא תדע בעת הנתינה משום משלחת ואינה חוזרת לא קפדינן ע"ז אם כן ישאר קושית המהרש"ל ז"ל. הא קשה על וכי תימא אי בעי זרק לי' גיטא ופסל לי' אם כן קשה לפ"ז אמאי הוי באשה חוב ואין לומר כדברינו דהא באשה לא שייך דזרק לה גט בד' אמות שלא מדעתה. זה אינו דהא לשיטתו מהני וע"כ מפרש בחידושיו ז"ל כפי' התוס' ז"ל דהאי קושיא מקשה ר"מ גופי' מהא דמזכיר א"כ שמרדה על בעלה עיי"ש. ועל כן לא מוקי הסוגיא דוכי תימא אי בעי זרק לו גיטא בד' אמות דזה לא מהני לשיטתו ז"ל לתרץ הקושיא דאמאי באשה הוי חוב. על כן מפרש כפשוטו דאי בעי זרק לו גיטא לתוך ידו ממש וס"ל ז"ל דכיון דבידו לעשות בפניו בע"כ ולחוב לו בפניו לא שייך שלא בפניו אין חבין לאדם אלא בפניו כיון דיכול לעשות החוב בע"כ בפניו. וע"כ אינו מפרש בתוך הד' אמות אלא לידו ממש. ובזה מתורץ קושית הרשב"א ז"ל על רש"י ז"ל דאזלי הרשב"א ז"ל ורש"י ז"ל לטעמי' במס' קידושין דף כ"ג ע"א והא קי"ל דגיטו וידו באכ"א פירש"י ז"ל שמעשים בכל יום שהעבד מקבל גיטו ואי רבנן פליגי עלה דמילתא אם כן שביק רבנן ועבדי' כר"מ עכ"ל ז"ל וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל ז"ל דא"צ לזה כלל דהא בהדיא מוכח בפ"ק דגיטין דף י"ב ע"ב דס"ל לרבנן כן דאמרינן התם א"ר אלעזר אמרנו לו למאיר והלא זכות הוא לעבד שיצא מתחת ידו לחירות כו' וכי תימא אי בעי זרק גיטא שבק לי' וערק לי' אלמא לרבנן אי זרק לי' גיטא יצא לחירות אם כן ס"ל דגו"י באכ"א עכ"ל ז"ל. ואילו לפי דברינו דעל ידי ד' אמות לא שייך גו"י באכ"א. אם כן לשיטת רש"י ז"ל אינו מוכרת מכאן כלל דגו"י באכ"א. ונמצא דהעולה מדברינו אלה דרש"י ז"ל אזיל בשיטת התוס' ז"ל דבעינן בגט משלחה ואינה חוזרת. והרשב"א ז"ל ס"ל דלא בעינן דעתה בשנתן לה בחצירה ואפילו שהיא לא ידעה. ואף דהעדים לא אמרו לה שזה גיטך. והתוס' ז"ל אזיל לטעמי' דהנה לכאורה קשה מאוד קושיא עצומה לשיטת הסוברין ז"ל דלא בעינן דעתה ואין צריך שתדע. אם כן קשה הא דגרסינן בפ"ח במס' תרומות האשה שהיתה אוכלת בתרומה ובאו ואמרו לה מת בעלך או גירשך כו' ופריך בירושלמי ניחא. מת בעלך גירשה מי לא ידעה ומשני שם. רבנן כמשנה הראשונה כו' עיי"ש בארוסה ואי ס"ד דאין צריך שתדע האשה בעת הנתינה שהיא מגורשת. אם כן בפשיטות משכח"ל דאמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שטח"ז וע"כ אכלה בתרומה. ולא ידעה ונתודע לה אחר כך אך יש לומר דלא קשה על הנך מרבוותא ז"ל דיש לומר דס"ל דאין ה"נ דיכול הגמ' לתרוצי זאת אבל רבנן השיבו תירוץ אחר משא"כ רבותינו בעלי התוס' ז"ל הוכיחו מכאן בדף י' ע"א במס' קידושין דקטנה משנשאת אין אביה מקבל גיטה דאל"כ לתרוצי דמיירי בקטנה שנשאת. ולמה מוקי רק בגדולה ובארוסה. הרי דס"ל זאת להוכחה גמורה. ע"כ לשיטתם ז"ל הרי מוכח בפירוש דבעינן שתדע בעת הנתינה. ומתוורתא דדעת הרמב"ם והרשב"א ז"ל דמוכח מש"ס דילן דלא בעינן דעתה כדאמר רבא בדף נ"ה מעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא. אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה וחזר ואמר לה כנסי שטח"ז כו' ה"נ לא בעינן דעתה. וע"כ אליבא דרבא שפיר באמת מתורץ קושית הירושלמי:

עכ"פ דלשיטת הירושלמי מוכח בפירוש דבעינן שתדע שהיא מגורשת וע"כ על ידי זה יאיר עינינו בע"ה בהך סוגיא דה"פ ל"ל אלא כהדא דנפ"מ בין עבד לאשה אילו המוכר עבדו שלא מדעתו שמא אינו מכור בתמי'. והמגרש את אשתו שלא מדעתה שמא מגורשת היא אם כן בעבד דיכול למוכרו שלא מדעתו אם כן מה לי שמוכרו לאחרים או שמכרו לו בעצמו. אבל באשה דלא שייך רק בתורת גירושין לחוד לא מהני בלא דעתה אבל בעבד אפילו דהיא פוסלו מן התרומה לא נקרא חוב כלל דהא יכול למכור אותו שלא מדעתו. משא"כ באשה ודבר שהוא יכול לעשות בלא"ה שלא בפניו לא מקרי חוב משא"כ בדבר שאינו יכול לעשות שלא בפניו לעולם נקרא חוב. והלכך באשה אפילו דהגט היא זנותה מ"מ תשוב חוב ועל כן בדבר שלא מצי למיעבד שלא בפניו כי עביד לי' ע"י אחר שלא בפניו חשיב חובה. לפיכך בעבד שיכול למכור אותו שלא מדעתו לא חשיב חוב דהא לא גרע ממכירה. וע"כ השיבו חכמים לר"מ דקאמר. דמפסידו מן התרומה כמו באשה. ז"א דהא בעבד לא חשיב חוב דיכול בלא"ה למוכרו שלא בפניו משא"כ באשה דאינו יכול לגרשה רק בפני'. וע"ז קאמר ר' אבין דלא צריך למימר משום דבעבד יכול למוכרו שלא מדעתו ולא יהי' עוד קנינו. זה אינו דהא יכול לפוסלו מן התרומה אף על פי שלא ימכר אותו לגמרי דאפילו יהי' קנינו עדיין לענין איסור מכל מקום יכול להפקירו או לשחררו בתורת מתנה על קנין ממון לחוד ויהי' עוד קנינו ואעפ"כ יופסל מן התרומה. וזהו שהשיבו לו חכמים קנינו הוא אלא שפוסלו מן התרומה. ונפ"מ בין ר' אבין להרישא דסתמא דגמ' דבסתמא דגמ' קאמרינן כמו בבבלי. מפני שהיא קנינו. והילכך אי בעי הוא שקיל ד"ז מישראל וימכור לו ולא יהי' עוד קנינו. ור' אבין מפרש דישאר קנינו ויופסל מן התרומה ודוק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף