תומים/חושן משפט/לה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט לה

(א) אחר יג"ש גמורות. הרב הש"ך בס"ק א' הביא דהלח"מ נסתפק מי שנולד באמצע היום בר"ה אי נעשה בן י"ג שנים בערב כאשר תחיל ליל ר"ה או עד שיגיע אמצע יום ר"ה דהוא הדבר שנסתפק בו התו' ודעת רבי אלחנן דמונין שעות לגדלות כמו דמונין שעות לקדשי' ולכך נסתפק בו הלח"מ הנ"ל והרב הש"ך הכריע והסכים לדעת הב"ח דא"צ למנות שעות וכ"כ המ"א והט"ז בא"ח והנה באמת כבר כתבתי בחדושי לא"ע בזה באריכות וכוונתי בראי' לדברי המשנה למלך מהא דפי' רש"י ביבמות דף ל"ד ד"ה מתוך י"ב שהאשה באה לכלל גדלות בת י"ב שנים ויום א' וזכר בן י"ג שנים ויום א' ומשכחת ליה שנולדו הזכרים בא' בתשרי ושנה שאח"כ נולדו הנקבות בא' בתשרי ואם כן בשעה א' שניהם הזכר ונקבה באים לכלל גדלות וחל איסור נידות ואשת איש ואשת אח ואחות אשה כאחת ע"ש וקשה הא א"א לצמצם שיהיה נולדים הכל ברגע אחת ואם כן עדיין לא משכחת ליה בבת אחת ועכצ"ל דלא אזלינן בתר שעות כי אם בתר יום ומי שנולד בתחילת ר"ה ומי שנולד בסופו בהגיע תחילת ליל ר"ה הכל נעשו כאחד גדולים והיא ברש"י ראיה שאין עליו תשובה איברא לגי' התו' שם א"צ לומר כלל שגדלות הזכרים ונקבות באים כאחד וכן אין צריך להיות כל האחים כאחד כי איירי דקידש ע"י שליח וזו היה גי' רבינו אלחנן ולכך שפיר י"ל דהגדלות תלוי בשעות אמנם נראה להכריע מהא דכתבו התו' נדה דף מ"ט ד"ה א"א כו' דפי' בשם ר"ת על הא דפליגי אי תוך הפרק כלפני פרק או לאחר פרק דאיירי ביום אחרון של שנת י"ב ויום א' לנקבה וי"ג ויום א' לזכר ואותו יום איקרי תוך הפרק דלר"י הוי זמן הבאת שערות מתחילת היום ולר"ש בסופו זהו לשון התו' אבל לשון הרא"ש דפליגי ביום אחרון של שנת יב"ש לנקבה וי"ג שנה לזכר ואותו יום קרוי תוך פרק והרב בעל מעדני מלך ביקש להגיה ברא"ש יב"ש ויום א' כדי שיהיה דבריו עם התו' כאחד אבל אין הגהתו נכונה דהא בהטור והרמ"א סי' קנ"ה בא"ע כתבו ג"כ בלשון הרא"ש וכי גם בהו נגיה וניזול הס מלהזכיר וכ"כ הכ"מ שם דהתו' והרא"ש נחלקו בזו ולכאורה הדבר תמוה במה נחלקו ומהו טיב מחלוקתם אבל נראה כי בלא"ה יש להבין דברי התו' דפי' דנחלקו ביום שלאחר יב"ש ויג"ש וקשה הא דקתני יג"ש ויום א' היינו דלא תימא יום א' בשנה חשוב שנה וקמ"ל דבעי י"ג שנים שלימות אבל כיון שנשלמו הי"ג שנים הרי הוא גדול ומ"ש יום א' לאחר יג"ש או ימים הרבה כבר עברו שני קטנות ואם כן איך נקרא ליום ההוא שלאחר שכבר שלמו יג"ש תוך הפרק והגע עצמך בת ג"ש ויום א' ראוי' לביאה פי' בששלמו ג' שנים שלימות ראוי' לביאה ומה נ"מ אם הוא יום שלאח"כ או ימים הרבה לא שמענו בשום דוכתי חילוק בו ומהכ"ת לכנות לזה היום תוך הפרק הרי כבר עברו ימי קטנות אלא צ"ל דשם בתו' נדה נמשכו התו' אחר דעת רבינו אלחנן דבעינן שעות ואם כן הוא שנולד סוף היום ועברו י"ג שנים והגיע תחילת היום משנת י"ד שנה עדיין אינו גדול עד סוף היום דהגיע השעה שנולד בו אבל מ"מ בו ביום נעשה גדול ולכך איקרי אותו היום תוך הפרק דבו ביום יגיע לגדלות בלי ספק ולכך אם תיכף בהגיע תחילת יום נראו בו שערות וסימני גדלות סבירא ליה לר"י הואיל והיום ההוא הוא יום גדלות עבידי סימנים לקדמי ואתי' איזה שעות וסימנים משוי ליה לגדול דלאו שומא נינהו אבל אם לא נראו בודאי סימנים רק דנסמוך אחזקה אין לו חזקה עד שעה ההוא שנולד בו דאין כאן עדיין גדלות דנימא בי' חזקה שהביא סימנים ור"ש סבירא ליה הואיל ולא הגיעו שעה שנולד הוי כלפני זמן ואפילו נראו בו שערות אמרינן שומא נינהו כמו אילו נראו בתוך יג"ש כדאמרינן תוך הפרק כמו לפני פרק וא"ש. וזהו הכל לשיטת רבינו אלחנן אבל הרא"ש והטור והרמ"א סבירא להו כדעת החולקים דלא בעינן שעות ולכך א"א לפרש על יום שלאחר י"ג שנים שלימות דאז הוא גדול גמור ותוך פ' קרי' לי' בתומי' כנ"ל ולכך הוצריכו לפרש על יום אחרון של משלם יג"ש והוא תוך פרק דכשיעבור יום ההוא הוא בשני גדלות ובו ביום נראו בו שערות וסימנים וסבירא ליה לר"י דהואיל דהוא יום אחרון לימי קטנות עביד סימנים דמקדמי דהא איכא למ"ד דאפילו תוך הזמן כלפני זמן וסבירא ליה דעבידי השערות להקדים ולבוא זמן רב לפני גדלות ור"י לא סבירא ליה כן רק ביום דמשלם זמן קטנות ור"ש חולק דכל זמן דלא נשלם ימי קטנות כל שערות שיש להן הם בחזקת שומא וא"ש ולכך העתיקו ביום אחרון של יג"ש וא"ש ומזה ראיה נכונה וגלויה דסבירא ליה לרא"ש וטור ורמ"א דלא כרבינו אלחנן ומי יבא אחרי הכרעתם וכן ברור לדינא. ומה שהקשה בעל משנה למלך מגמרא דנדה דף מ"ח דפריך מאן דאמר לעירוכין מ"ט לא אמר ליוצא דופן פירש"י כל אלו דמנה בפרק יוצא דופן וקשה מה קושי' דלמא מונה הכל דומי' דבתי עיר חומה דבעינן שעות וכן בעירוכין בעינן ג"כ שעות משא"כ הנך דמנה בפרק יוצא דופן י"ל דלא בעינן שעות נר' ליישב דהא קתני שש שבעבד עברי ובזו ודאי לא בעי שעות דהגע עצמך אם נמכר בחצי יום יעבוד ששה שנים ועוד חצי יום זהו לא שמענו והקרא אמר ובשביעית יצא לחפשי ואם כן ל"ל דדייק אשעות וא"ש ועוד הארכתי בחדושי לא"ע ביותר:

(ב) בחזקת גדול כו'. נראה דאם היה לו ולד מאשתו הרי זה בחזקת גדול דקי"ל קטן אינו מוליד וכ"כ הרמב"ם בהל' גזלה דקטן אינו מוליד וכן בהל' ממרים דזמן בן סורר ומורה משעה שראוי להוליד דקטן אינו מוליד וכ"כ הכ"מ בסידור חליצה ע"ש אלא שיש קצת לתמוה על הרמב"ם דבהלכות אישות כתב הבת שילדה הוי כסימני גדלות ולא כתב נמי דבן שהוליד דהוי כגדול דלפי דפסק בכמה דוכתי דקטן אינו מוליד. ואולי לענין איסור קדושין ואיסורי תורה אין זה סימן גמור דמי יאמר דממנו נתעברה אשתו אולי זנתה עם אחר ואע"ג דרמב"ם כתב דהא דחייבה התורה במכה אביו ולא חיישינן דלמא לאו אביו היינו משום דחזקה דאורייתא ואזלינן בתר חזקה היינו התם אמרינן רוב בעילות אחר הבעל אבל כאן על זה אנו דנין אם הוא קטן ואין בעילתו ראוי להוליד אם כן ליכא כאן רוב דהלא אין כאן בעילה המוליד ובפרט דחזקת כשרות דלא קעבדה איסור א"א ג"כ ליכא דאם הוא קטן אין בקידושין ממש ואין כאן איסור א"א אם לא בדרך רחוק ביבם קטן שבא על יבמתו דקנאה והרי היא א"א גמורה אף שהוא קטן וזהו לא שכיח. אך זהו דוחק והעיקר דסבירא ליה הואיל וליכא כאן רוב בעילות כמ"ש אין להחזיק הולד בודאי ממנו דנימא דהוא גדול. ולכן ברור אף דלענין איסור אפשר סבירא ליה לרמב"ם דלא הוי ולד סימן לגבי עדות ממון ודאי הוי סימן ואם היה לו ולד הרי זה גדול וברור:

(ג) דעל כתב של אלו כו'. משום דבאלו מצוי ורגיל בהם ויש לי בזו ספק אם אין מעיד שמכיר בטביעת עין לחתימת אחיו רק בפניו חתם וזולתו אינו מכיר כת"י רק זה חתם בפניו מה דינו דאם נימא דאינו נאמן דבשלמא באמרו שבקי בכת"י אחיו ומכירו בטוב ורגיל בהו לא חיישינן לטעות דהא רגיל בי' משא"כ באמרו שבפניו חתם ואינו מכירו בטב"ע י"ל אולי טעה ואין עדות לקטן אם כן י"ל מנלן להרא"ש לחלק בין אחיו לשארי כל אדם והא דמביא ראיה מן ירושלמי דאמר על זה כתב ידי אבי וכו' בלבד דברים שהוא רגיל בהם התם י"ל בפשיט' דלא אתא לאפוקי שארי בני אדם רק דאתא לומר דוקא דמעיד זהו שאני מכיר בטב"ע כי רגיל אני בחתימתו אבל אם אין רגיל בחתימתו רק שאומר בפניו חתם א"נ וצ"ל דסבירא ליה להרא"ש דסתמא קתני במשנה ומשמע אפילו במעיד שבפניו חתם ואם כן י"ל להיפוך דבזה דלא תליא כלל ברגילות רק מה שראה בעינו מה הבדל יש בין אחיו לשארי כל אדם והסברא נותנה דבזה אין הבדל אלא שלא מצאתי כן מבואר לשום מחבר ולבי נוקפי בזה ומ"ש הסמ"ע דלמה כתב בלשון וי"א והש"ך כתב דבדק הבית כתב ולא משמע כן מסתימת שאר הפוסקים. וא"צ לזה כי מבואר ברא"ה וריטב"א לכתובות להדיא דה"ה לאחרים רק אורח' דמילתא נקט אלו דרגיל בהן ע"ש:

(ד) אפילו הוא לבדו. עיין סמ"ע ס"ק י"א וי"ג דסבירא ליה דלדעת המחבר שנמשך אחרי דעת הרמב"ם גם בעדות הינומא יכול להיות לבדו וא"צ אחר עמו והש"ך כתב דבא"ע סי' צ"ו כתב המחבר להדיא דבעי אחר עמו ע"ש ודברי שניהם אין מובן לי כלל דנראה מדבריהם דקטן לבדו נאמן בהינומ' לדעת המחבר וזהו לא עלה בשום דעת פוסק דאיך אפשר להוציא ממון עפ"י ע"א ובמשנה קתני אם יש עדים וכמ"ש הריב"ש ועוד וכי לא יכול הבעל להכחישו ואפילו הוא גדול מתחילה ועד סוף הלא בעל יכול להכחיש אותו ואם אינו בגדר שיעבוד קרקעו' יכול להטיל עליו שבועה להכחיש העד אבל ח"ו שנוציא ממון עפ"י ע"א ולכן ברור לכ"ע צריך להיות ב"ע וע"פ שנים יקום הדבר רק אי כל שנים יכול להיות קטנים שהגדילו או א' צריך גדול מתחילה ועד סוף בהינומא בזו יש חילוק בין דעת התו' והרא"ש ורמב"ם דלדעת התו' צריך להיות אחד גדול מתחילתו דהואיל שיש גדול עמו עלה קאי אף על הינומ' ולרמב"ם דלא קאי על הינומ' יכולים להיות בהינומ' אפי' שנים קטנים מתחילתן רק עכשיו הגדילו הואיל ורוב נשים בתולות נשאו' אבל מכל מקום צריך שיהיו שנים ולכך המחבר בא"ע כתב והוא שיש אחר עמו ולא הזכיר גדול מתחילתו עמו וכן הרמ"א דכתב גבי תחומין אפילו לבדו הוא לאפוקי דשם בעינן שנים אבל לא מיירי כלל אם בעי גדול מתחילתו ועד סופו:

(ה) אם כותי וכו'. בגמרא אמרינן דלא דייק והעלה הש"ך בודאי לענין עדות דאורייתא אין צריך רק לענין עדות קיום הנ"ל דלא בעינן מתחילתו וסופו בכשרות מ"מ אמרינן דלא מהימן כותי דלא דייק ועיין בש"ך דהעלה בענין אונסי' בחזר לכשרותן מה דינם ועיין בסימן ל"ד מ"ש שם ומבואר בא"ע סי' מ"ב ס"ה דאנוסי' שהמירו מכח אונס לא נפסלים אע"ג דעברו על מצות קדוש השם וקשה מן תשובת רשב"א סי' אלף רל"ז דשם משמע דאף דאנסוהו גוים לזנות עם אשה ה"ל רשע דמוכרח ליהרג ואל יעבור וצ"ע:

(ו) שוטה וכו'. הרמב"ם נתן טעם שאינו בכלל מצות ותמה הלח"מ ת"ל דלאו בני דיעה נינהו ולא הבנתי קושייתו הא קיי"ל דחש"ו שכתבו הגט וגדול עומד ע"ג יש להם דיעה ליכתוב לשמה ש"מ דיש להם דיעה ומילף יליף ואם וכן כשמעיד שנתקדשה אשה בפניו וגדול עמו למה לא יוכשר אם כשר לכתיבת הגט איך לא יכשר לעדות קדושין ולכך ל"ל הטעם דלאו בני דיעה נינה ופשוט:

(ז) חרש פסול וכו'. עיין ב"י וכ"מ שכתבו דאפשר דיליף ליה הרמב"ם מדכתיב ושמע וכו' ולא עיינו בתוספתא דשבועות פרק שבועות עדות דיליף ליה ת"ק ושמע פרט חרש שא"י לשמוע אם לא יגיד פרט לאלם שא"י להגיד ואם כן ש"מ דחרש דפתח בי' היינו מדבר ואינו שומע ור"ע יליף מדכתיב ודרשת וחקרת יצא חרש שאינו בכלל דרישה וחקירה וכו' ע"ש והן הן דברי רמב"ם דצירף דברי הת"ק לר"ע יחד בחד כללא ולכך כתב צריך שיעיד בפיו או שיהיה ראוי להעיד בפיו ויהיה ראוי לשמוע הדיינים ואיום שמאיימין עליו והיינו דו"ח ופשוט:

(ח) אשה פסולה. כתב הרמב"ם פ"ט מהל' עדות ה"ב נשים פסולים לעדות שנאמר עפ"י שני עדים לשון זכר ולא לשון נקבה עכ"ל ותמה הכ"מ דהשמיט ראי' הגמרא דאמרינן ועמדו שני אנשים בעדים הכתוב מדבר אנשים ולא נשים וגם הראי' שהביא הוא אינו נח שהרי כל התורה בלשון זכר נאמרה עכ"ל וקושי' גדולה הקשה והתרתו קשה למאוד זולת מה שאמרתי בלימוד ישיבה דודאי מה זה דנאמר שני עדים ואיך יכתוב התורה שתים יניח התורה לשון זכר ויכתוב לשון נקבה דבר זה לא ניתן לומר כלל וצריך לומר דהא בירושלמי שם שבועות הקשה סתם שעירים שנים שנים ל"ל אלא שיהיו שניהם שוים ה"נ עדים סתם עדים שנים שנים ל"ל וכו' וא"כ קושי' זו קשה לרמב"ם ג"כ ל"ל שנים כלל אלא לכך נאמר שנים להורות לשון זכר שנים ולא שתים היינו לשון זכר ולא לשון נקבה ולכך נכתב קרא שנים ולא קשה הא תורה בלשון זכר נאמרה דכל מילת שנים מיותר. אך יש ליישב קושית ירושלמי דגם כאן נכתב שנים לשני' שוים והיינו דהא דאמרינן בגמרא אנשים ולא קטנים והקשו הא לאו בני דיעה ל"ל קרא. וצריך לומר דהא מצינו באיזה דברים שיש להם דיעה כגון זה כת"י של אבא דנאמנים דהימנו רבנן ועכצ"ל דבזה דעתם שלימה דאל"כ איך ס"ד דיהמנהו רבנן בדבר שאינם בר דעת וצ"ל דבהך מילי דלא בעי דיעה רבתי יש להם דעתא קלישתא והימנהו דרבנן ואם כן לולי דמיעטה התורה להדיא קטנים ה"א בכה"ג דיש להם דיעה אף בד"ת נאמנים דרך משל לקיים שטר במה דצריך מהתורה קיום וכל כיוצא בזה ולכך מיעט הכתבו אך אף דלא מיעט התורה לא היה עולה הדעת דיהיה קטנים לבדם נאמנים דהא חזינן אפילו במילתא דרבנן לא מהימן קטנים לבד דאין דעתם כל כך שלם לסמוך עלייהו לבד רק שיהיה גדול עמו כמבואר לעיל דחזינן דזה האמת דהא הגדול אומר ג"כ והוא דברים שא"צ דיעה מרובה בזו קטן נאמן אבל שיהיו שני עדים קטנים בזו א"צ מיעוט כלל דלענין זה לא סמכינן על שכלם בשל דרבנן ומכ"ש בשל תורה רק דה"א כשיש גדול עמו דיכול להעיד בשל תורה כמו בשל דרבנן ולמעט זו כתבה תורה שנים שיהיה שניהם שוים או שני גדולים מתחילתו או קטנים מתחילתו. וא"כ ליכא תו למימר דקטן יעיד אם יש גדול עמו דהא בעינן שניהם שוים ושפיר איצטרך קרא. ואם כן הקושי' הנ"ל במקומו מנלן למעט נשים דכל התורה מדבר בלשון זכר ואי דאייתר שנים הא צריך למעט קטנים כמ"ש אך לפ"ז דשנים ממעט קטנים אייתר אנשים למעט נשים דודאי סברת חוץ הוא יותר יש לדרוש באנשים למעט קטנים מן מיעוט נשים כדחזינן בכל תורה כתיב איש ואיש כי יעשו כו' ונשים בכלל וקטנים ממעטים. אך בממ"נ אם אנשים נדרוש על קטנים אייתר שנים על נשים ואי שנים על קטנים אייתר אנשים על נשים ואם כן א"ש הא דאמרינן ועמדו שני אנסים בעדים או אינו אלא בבע"ד כשהוא אומר אשר להם הריב הרי בע"ד וכו' וקשה איך ס"ד בע"ד אם כי אנשים ל"ל דלענין בע"ד לא שייך למעוטי נשים אבל לפי הנ"ל ניחא דודאי מהכ"ת למדרש אנשים ולא נשים יותר מסתבר לדרוש אנשים ולא קטנים כהנ"ל רק דא"כ שנים ל"ל ואתיא למעוטי נשים ובממ"נ אתמעטו נשים. וע"ז אמרינן דילמא לעולם שנים למעוטי קטנים כהנ"ל דבעינן שיהיה שנים שוים ועמדו שני אנשים בבע"ד איירי ובזה שפיר ממעטינן קטנים דקמ"ל דאין קטן בגדר בע"ד דתנן אין נשבעין על טענת קטן וקמ"ל דאין טענתו טענה ולזה קאמר אשר להם הריב בבע"ד וע"כ אנשים בעדים וא"כ בממ"נ אי הך למעוטי קטנים כדמסתבר כהנ"ל שנים למעוט נשים וא"ש ולא קשה מנ"ל אנשים למעוטי נשים דילמא למעט קטנים כמו בכל התורה והן הן דברי הרמב"ם ז"ל דכתב דאנשים למעט קטנים ושנים למעט נשים ודברי רמב"ם מיוסדים בתכלית הדיוק והנכון:

(ט) דלא שכיחי אנשים. הרב בעל שב יעקב חלק א"ע סימן ג' כתב אילו לא דמסתפינא לומר נגד הרמב"ם הייתי אומר דנשים כשרות להעיד מדינא דהא בב"ק דקתני המשנה בני חורין ובני ברית (עיין אורים) וקעביד הגמרא צריכת' דעבדים ל"ל חייס וגוים אינו בני מצות הא אשה דיש לה חייס והיא בכלל מצות מעידה. ולא ידעתי מה זה דחידש הלא דברים אלו אמורים כהווייתן בתרומת הדשן סי' שנ"ג במקומו דיש פתחון פה לומר כן אבל דחה אותו. והאמת דאף הרמב"ם לא אמרה אלא דלכך נאמרה במשנה לדחות לב הטועים אבל ח"ו לומר במסקנ' דאשה כשרה ואם כן הא דתנן שבועת עדות אינה נוהגת בנשים הא נוהגת בנזקין ויש עלי' קרבן שבועה וגם הא דעבד פסול הוא מק"ו דאשה וגזלן ואם אשה כשרה נימא דיו אלא ברור דפסולה והא דלא קתני במשנה ג"כ למעט נשים (עיין ביש"ש דמשמע דמפרש הא דקתני והנשים בכלל הנזק היינו למעט עדות נשים לנשים ע"ש ולא ידעתי מנ"ל זה) משום דאין נשים שכיחי בארוות סוסי' וח"ו שיהיו נשים במקום משכן גוים ועבדים הפרוצים וכ"כ הוא בעצמו ונכון:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.