שיירי קרבן/נזיר/ד/א

שיירי קרבן נזיר ד א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מי שאמר כו' ואמר ואני ואני ואני כו'. סוגיא דבבלי ריהטא דגרסי' במתניתין תלתא זימני ואני וזה הוי תוך כ"ד ור"י נשיאה פליג וסובר דאפי' לאחר כ"ד נמי תופס וא"צ למה שדחקו רש"י ותו' בפירושם ע"ש. אך מהא דאמר התם לימא מסייעא ליה כו' מוכח דל"ג דקשיא לא ליתני אלא תרי ואני או ליתני הרבה דנשמע מיניה דלא בעינן תכ"ד ע"ש. ואני תמה ממ"ש תוס' דף כ' ע"ב בד"ה יתיב כו' הכי נמי יכולין ג' אנשים להתפיס עצמן בראשון שנדר בנזיר שכל אחד אמר ואני הם ג' תיבות דאפי' האחרון תכ"ד מן הראשון אבל הרביעי לא כו' ע"ש. ש"מ לגירסת' במתני' תרי זימני ואני ותו לא א"כ מאי קאמר שם בגמרא לימא מסייע ליה לר"ל ממתני' דתני תרי זימני ואני ותו לא הא אף לדברי ר"ל ה"ל למתני' ג"פ ואני וצ"ע. ועמ"ש בסמוך בתו' בד"ה מתני' כו':

מאן תנא ווי"ם ר"י כו'. מכאן מוכח כגי' ר"ת בבבלי שבועות פרק שבועת הפקדון. ועמ"ש גיטין פ"ט ה"ז בד"ה פרטו כו'. ונראה הא דקאמר מאן תנא ווי"ם ר"י לא אתי אלא לאפוקי דאתיא דלא כר"מ וכדמסיק אבל כר"ש אתיא דכ"ש הוא דהא לדידי' לא הוי פרטא עד שיאמר שבועה לכל אחד. וא"ת לר"ש אף כשהותר האחרון יהו כולם מותרים דהוה ליה כאומר כולכם שאם הותר אחד מהן כולן מותרין וי"ל דמודה ר"ש דלא הוה ככולכם אלא כמו שתלאן זה בזה וכ"כ התי"ט נדרים פ"ט ע"ש ובנדרים פ"ט ה"ו בד"ה לזה כו' כתבתי דקשיין דברי הר"ן אהדדי ע"ש. ומ"ש הר"ן דף פ"ז ע"ב בד"ה אמר רבא כו' דהלכה כר"ש ע"ש. ונראה דאין ראיה מסתם משנה זו דאמרה קונם תאנים כו'. דכולא מתני' לאו הלכתא הוא כמפורש שם בגמרא חכמים פליגי עלה והלכתא כוותייהו הלכך לא חש התנא למיתניי' כהלכתא אף לעניין זה ועמ"ש גיטין פ"ט ה"ז בד"ה חיילי':

מתני' אפי' כו'. עיין בקונטרס וכ"פ רש"י וכ"מ בבבלי. ותו' כתבו ב"ק דף עג ע"ב בד"ה כי כו' תימא הא דאמר רב אחא מדיפתי תוך כדי שאילת תלמיד לרב כמאן לרבנן לית להו כלל כדי דיבור ור' יוסי נמי מודה כתלמיד לרב לאו כדי דיבור דמי ותירוצם דחוק ע"ש. ונ"ל הא דקאמר התם כדי שאילת הרב לתלמיד אית ליה לר' יוסי היינו באם ההפסק כדי שאילת הרב לתלמיד שהיא שתי תיבות ואם מתחיל אחר הפסק שתי תיבות הוה תוך כדי דיבור אבל אם היה ההפסק כדי שאילת תלמיד לרב שהן ג' תיבות ומתחיל בסמוך לו זהו לאחר כ"ד. ורב אחא אמר תוך כ"ד כדי שאילת תלמיד לרב היינו שהתחיל קודם שהפסיק ג' תיבות זהו תוך כ"ד וכדיבור דמי. וע"כ לומר דרב אחא בהכי מיירי דהא תניא כוותיה דר"ל דבסמוך לו הוה לאחר כ"ד. מיהו כל זה לפי' תוס' שכתבתי בסמוך בד"ה מי כו' אבל לפי' רש"י שכתבתי שם קשה דא"כ לר' יוסי לא הוה הפסק אלא תיבה אחת אבל יותר מזה הוה לאחר כ"ד דהא תיבה אחת חשבינן להא דאמר בראשונה. לפ"ז צ"ל לרבנן אפי' בכה"ג לא הוה תוך כ"ד והא ודאי ליתא שנאמר שצריך להגיד הכל בנשימה אחת. ועמש"ל בד"ה מי כו' שדעת תוס' צ"ע. מיהו גם פירש"י קשיא לי חדא לימא בהפסק שתי תיבות הוה לאחר כ"ד ומה לו להתלות בשאילת תלמיד לרב בשלמא לפי' תוס' ניחא דחשו חכמים כשיהא צריך לשאול או להשיב שלום שלא יהא הפסק ור"ל לא חש לשאילת שלום דתלמיד לרב דלא שכיח ור"י נשיא' חש לכך הלכך אמר דאפי' בסמוך לו סגי אבל לפירש"י קשה דהא לאו לתשובה חשו דאף בשאר כל אדם נמי אם שאל בשלום שהן שתי תיבות הוי הפסק. ועוד תימא לפי' אמאי אר"י תוב לא שבקת רווחא לתלמידא הא אפי' לשאר כל אדם לא שבק רווחא דבאמירת שתי תיבות הוי הפסק וצ"ע. ולולי דמסתפינא אמינא דבב"ק ה"ג תרי תכ"ד הוו שאילת תלמיד לרב ותשובת תלמיד לרב. דבלא"ה צ"ל דטעות נפל בספרים שם דגרסי' שם כדי שאילת תלמיד לרב שלום עליך ר' ומרי. ואינו כן דהא השאלה אינה אלא שלום עליך ר' והתשובה של התלמיד היא שלום עליך ר' ומרי. כמפורש בבבלי ברכות אבל לפמ"ש ניחא. גם צריכין ליתן טעם להא דקאמר תרי תוך כ"ד הן. הלא הרבה הן דכמו שיש לחלק בין שתים לשלש תיבות כן יש לחלק בין שלש לארבע וכן למעלה אלא ודאי דה"ק לתרי תכ"ד איכא למיחש דליהוי כדיבור והיינו כדי שאילת הרב לתלמיד ותלמיד לרב שימצאנו לפעמים בשעת המקח וישאל בשלומו ויאבד מקחו וכמ"ש ר"ת. א"כ ה"נ בין שאילת הרב לתלמיד ותשובת תלמיד לרב נמי איכא למיחש. ואתיא שפיר לישנא דגמרא דקאמר דנפיש מילייהו דהשתא תלתא כדי דיבור הן מן שתים ושלש וארבע תיבות. וקאמר דהגדול שבו דהיינו תשובת התלמיד לרב נפיש מילי'. והרמב"ם כי פ"ג מי שנשבע והיו פיו ולבו שוין ואחר שנאסר אמר תכ"ד והוא כדי שיאמר תלמיד לרב שלום עליך ר' ואמר אין זה שבועה כו' ה"ז מותר ונעקרה השבועה שזה דומה לטועה ע"כ. ומדברי הכ"מ שם נראה שהיה גורס בדברי הרמב"ם כדי שאילת רב לתלמיד ובזה סרו כל תמיהות שתמה הרב בעל מ"ל ע"ש. אך האמת יורה דרכו שגירס' שלפנינו הוא עיקר וכ"כ בה' עדות פ' עשרים. ולפי גירסתינו בפ' מרובה ניחא הכל. ואף לפי גי' שלפנינו ל"ק דהרמב"ם פסק כרב אחא וכמ"ש תו' פ' מרובה כ"כ בעל משנה למלך שם. ולא שרב אחא חולק אלא כיון דסובר רב אחא דבהקדש תכ"ד לאו כדיבור דמי ל"ק דר"י אדר"י דגבי הקדש הוא דסובר לאו כדיבור דמי משא"כ בעדות. והיינו דקאר"י אם כיון לכך מתחלה א"כ לא היו פיו ולבו שוין לומר תמורת עולה דוקא אלא היתה כוונתו לומר גם שלמים דבריו קיימין ואם נמלך אפי' תכ"ד דבריו קיימין דבהקדש תכ"ד לאו כדיבור דמי משא"כ בשאר כל הדברים אע"פ דמעיקרא היו פיו ולבו שוין אפ"ה יכול לחזור וזה מבואר מאוד בדקדוק לשון הרמב"ם שהזכרתי. ומקדש דקאמר רב אחא היינו מקדיש. וכן מבואר מדברי הרמב"ם פ"ב מה' תמורה ע"ש מיהו מדברי הרמב"ם בפי' המשנה נראה דמקדש היינו קידושין והקדש דלא מהני חזרה מהך מתני' דתמורה שמעינן. והא דאמרי' בהקדש לא מהני חזרה היינו דוקא למ"ד כדי דיבור היינו כדי שאילת תלמיד לרב אבל למ"ד כדי רב לתלמיד מודה דאף בהקדש בפחות מזה הוי חזרה דאל"כ היינו ב"ש דאמרי אין שאלה בהקדש לכך לא מהני שום חזרה. הכי משמע בבבלי מכלתין רפ"ב. והא דכתב הש"ך ח"מ סי' רנ"ה ס"ק י"ז דקשיא להרמב"ם סוגיא דב"ק ע"ש. נראה דרמב"ם פוסק כרב אחא דפליג אסוגיא דב"ק וכמ"ש תו' שם. ולרב אחא ל"ק כלל דר"י אדר"י דהקדש שאני. וראיתי לרב במ"ל ריש פט"ו מה' מעה"ק שתי' קושית הש"ך כמ"ש. אך מ"ש לרב אחא אי אפשר לתרץ קושית הש"ס אלא דהקדש שאני ע"ש. ולענ"ד אין זה מוכרח דודאי י"ל בין שאילת תלמיד לרב ובין תשובת תלמיד לרב וכמש"ל. ובעיקרא דדינא קשיא לי לפי מאי דקיי"ל בהקדש תוך כד"ד לאו כדיבור דמי ה"נ י"ל בנדר ובסוגיין ובנדרים דף פז מפורש בהיפך וצ"ע:

אחד שאמר כו' נעשה עיקר טפילה. ולא אמרי' כשהותר הראשון על ל' יום הראשונים יהיה גם השני מותר ל' יום ולא ינהוג נזירות אלא ע' יום דהא לא תלי עצמו בראשון אלא הוא אמר בעצמו ק' יום אך קשה למה לא יהא השני נזיר ל' ונזיר ק' יום דכשאמר ואני הרי הוא נזיר ל' כראשון וכשאמר ק' הוי נזיר בפני עצמו ק' יום וי"ל הא דקאמר ק' יום אינו אלא פירושו דואני שגם הוא רוצה להיות נזיר ויותר מן הראשון שרוצה להיות נזיר ק' יום כדאמרי' לעיל פ"ב גבי הרי עלי לגלח נזיר כו':

ושמע חבירו ואמר ואני בתוך כדי דיבורו של שני כו'. בקונט' הגהתי דלגי' שלפנינו קשה כיון דהשלישי מתפיס תכ"ד של שני ולא תכ"ד של ראשון ש"מ דהשלישי בהשני מתפיס מ"ט לא הותר השלישי בהתרתו של שני אלא ודאי סובר הירושלמי צריך שיתפסו כולן תכ"ד דראשון הלכך הותר השני לא הותר השלישי. וזה מבואר מאוד בבבלי בפרקין. אך קשה הא אמרינן לעיל בריש סוגיין תני הותר האמצעי ממנו ולמטן מותר כו' ש"מ דכל אחד בחבריה מיתפס וכ"מ בבבלי. גם מדקאמר בתר הכי מתני' אפי' אין כולהם בתכ"ד דראשון כו' ש"מ דפליג אהא דהכא וצ"ע:

ושמעו שנים ואמרו ואנו כו'. אף שהמ"ל פ"ד מה' נדרים מביא בעיא זו תמי' לן אלו אמר אחד ואני ודאי שהיה נזיר שתים למה נחלק אם אמרו שתים ואני דהא בודאי אירי שכל אחד משניהם אמר ואנו שהרי אין אחד יכול להתפיס חבירו בלא דעתו:

הילוכי נזיר כו'. בקונט' הגהתי. וכן עיקר דהילוך ודיבור דבר שאין בהן ממש ואין נדר חל בהן כדתנן ספ"ק דנדרים וה"ה בנזירות. גרסי' תמורה דף יא ע"ב א"ר יכול האומר רגלה של זו עולה כולה עולה ת"ל כל אשר יתן כו' דר"מ ורבי יוד' ר"י ור"ש אומרים מנין לאומר רגלה של זו עולה כולה עולה שנאמר כל אשר יתן כו' אמר ר"ח מודה רבי יהודה בדבר שעושה אותה טרפה רבא אומר בדבר שעושה אותה נבלה ר"ש אומר בדבר שהיא מתה ומסיק ר"ח סובר טרפה אינה חי' וה"ל דבר שהנשמה תלויה בו ורבא סובר טרפה חי' ואינה דבר שהנשמה תלוי' בו הלכך בעינן דוקא דבר שעושה אותה נבלה ואיכא בין רבא לרב ששת ניטל ירך וחלל שלה דלרבא הוי נבלה מחיי' וה"ל דבר שהנשמה תלויה בו ולר"ש לא הוי נבלה מחיי' ע"ש. ותימא הא מברייתא דסוגיין מבואר דאפי' דבר שעושה אותה טרפה כגון כבד ה"ל דבר שהנשמה תלויה בו. וברייתא ע"כ כר"מ ור' יהודה אתיא דאלו לר' יוסי אפי' ידי ורגלי נזירות מהני דלא בעינן דבר שהנשמה תלויי' בו דומיא דהקדש כדמסיק. וכ"כ הרמב"ם ספ"ק מה"נ האומר הרי ידי נזירה כו' לא אמר כלום הרי ראשי נזיר כבדי נזירה ה"ז נזיר זה הכלל כל אבר שאם ינטל מן החי ימות אם אמר הרי הוא נזיר ה"ז נזיר. ונראה שלכך פסק הרמב"ם ריש פט"ו מעה"ק כר' יהודה האומר רגלה של זו עולה לא אמר כלום ודלא כר' יוסי דברייתא. וסתמא דסוגיין בירוש' ובבבלי כר' יהודה. וע"ק תנן ערכין פ"ה דף כ' ערך ידי וערך רגלי עלי לא אמר כלום ערך ראשי וערך כבידי עלי נותן ערך כולו זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולו. ואמרו בגמראזה הכלל לאתויי מאי מן הארכובה ולמעלה וכ' תו' ה"ה כל י"ח טרפות ונקט ארכובה ולמעלה לאפוקי מדר"ש. הרי מפורש דבר שעושה אותו טריפה מיקרי דבר שהנשמה תלויה בו. וקשיא לרבא ולרב ששת. ולזה העירני אתי המשכיל מ' שלמה נר"ו. וכ"ת דוקא כבדי מיקרי דבר שנשמה תלויה בו לפי שאי אפשר להבראות חסרת הכבד וכ"כ הכ"מ פ"ו מה"ש ע"ש. הרי הרשב"א בת"ה ומהרא"י כ' דיכולה להבראות חסרת הכבד כמ"ש ח"צ בתשובה סי' ע"ז ע"ש. ועוד הרי כ' הרמב"ם רפ"ב מה' ערכין ערך לבו או כבדו של פלוני עלי וכן כל אבר שאם ינטל מן החי וימות נותן ערך כולו. ש"מ אף שיכול להברא כך מ"מ אם ינטל ימות מיקרי דבר שהנשמה תלויה בו. ועוד חסרת רגל מן הארכובה ולמעלה ודאי שיכולה להבראות כך וכלליה התנא בכלל דבר שהנשמה תלויה בו וא"ל דיש לחלק דהכא בנזיר ובערכין איירי באדם ובתמורה איירי בבהמה דעד כאן לא אמר ר"ח לחלק בין אדם לבהמה אלא אף שבהמה אינה חי' באדם חי אבל אבר שאדם נטרף בו ואינו חי כ"ש שבהמה אינה חיה וכ"כ ח"צ בתשו' שם ע"ש. ועוד בסוגיין מפורש דאדם מבהמה ילפינן בגז"ש דנדר נדר. ומסוגי' דערכין דלעיל נראה כדעת הכ"מ שכתבתי דאינה יכולה להבראות חסרת הכבד. דאל"כ זה הכלל ל"ל הל"ל סתמא ערך ראשי וערך כבדי עלי נותן ערך כולו מפני שהוא דבר שהנשמה תלויה בה. וממילא שמעי' כל הטרפות כולן אלא ודאי אי תנא הכי סד"א דוקא הני ראשי משום דהוי נבלה מחיים וכבד משום דא"א להברא חסר כבד לכך איצטריך זה הכלל. והא דכתבו תו' דנקט ארכובה ולמעלה לאפוקי מדר"ש. לא קאי אמתני' דהא כבר תנן חולין פ"ד דף עו בהמה שנחתכה רגליה מן הארכובה ולמעלה טרפה אלא אלישנא דש"ס קאי. ונ"ל שזהו כוונת הרמב"ם רפ"ב מה"ע ששינה לשון המשנה דתני ערך ראשי או כבדי עלי והוא כתב ערך לבי או כבדי עלי (וכבר תמה התי"ט עליו בזה) אלא לומר ראשי וכבדי לאו דוקא דה"ה כל הטרפות. ולכך לא ביאר הא דאמרי' בגמרא זה הכלל לאתויי מן הארכובה ולמעלה. והלח"מ כ' ריש פט"ו מה' מעה"ק וקשה אי סבר טרפה אינה חיה ה"ל למפסק בדבר שעושה אותה טרפה כר"ח ואי סובר טרפה חיה ה"ל למפסק כרבא וכר"א כו' ע"ש. ואני תמה מאי מספקא ליה הרי מבואר בדברי הרמב"ם פ"ד מהמ"א טרפה אינה חיה. וכן אמר רבא כמפורש פ"ק דבכורות דף ג' ע"ש. ועוד אחרי שכ' הרמב"ם שם דהאומר לבה של זו עולה כולה עולה דה"ל דבר שהנשמה תלויה בה ממילא שמעינן דכל דבר שעושה אותה טרפה כולה עולה וכמו שביאר בנזיר ובערכין. מיהו לזה י"ל שסובר הלח"מ חסרת לב נבלה מחיי' הוא דהוה וכ"נ דעת הכ"מ פ"י מה' שחיטה שכ' לכך לא מנה ניטל הלב או נברא חסר לפי שאם ניטל א"א לבהמה להתקיים אפי' שעה אחת ולא תקרא טרפה אלא נבלה ע"כ. אך לענ"ד אין זה מוכרח די"ל שלא מנאו הרמב"ם לפי שלא נמצא טריפות זה מפורש בתלמוד וכ"כ הכ"מ שם בטרפות אחרות. ודברי רבי' בערכין ופט"ו מה' מעה"ק מורין כמ"ש דניטל הלב אינו אלא טרפה ולא נבלה ודלא כמ"ש ח"צ שם. גם מ"ש שם בתשו' הרי מפורש דלרבא ס"ל טרפה אינה חיה והוא ודאי הויא תיובתא כלפי סגאי' דרש"י וצ"ל שהוא גורס בחד מינייהו רבה בה"א ע"כ. תימא איך נעלם ממנו דברי תו' במקומו דהך דבכורות דמותיב מינה והיא מסוגיות ההפוכות ובתמורה מפורש דרבא סובר טרפה חיה. ועיקר כגי' שבתמורה וכ"כ בתמורה ובבכורות. וסיימו שם דיש לקיים הגי' שבבכורות דרבא סובר טריפה אינה חיה והא דקאמר רבא בנדה ושטו נקוב אמו טמאה לידה אע"ג דאינו חי מ"מ כיון שאינו ניכר כל כך ונראה כאדם הוה ולד ולא דמי לאטום מארכובה ולמעלה דאמרי' התם בנדה דאינו ולד דניכר לכל שאינו חי. וזהו עיקר פי' תו' ודלא כמהרש"א וס' צאן קדשים ע"ש. וכ"נ דרבא סובר טרפה אינה חיה כדדייקו תו' בתמורה ע"ש. ונראה שזהו כוונת הרמב"ם פ"י מהא"ב דהשמיט הא דתני' איזהו גוף אטום ר' אומר כדי שינטל מן החי וימות. דמשמע בדבר שעושה אותו טרפה אין אמו טמאה לידה דרבא דהוא בתרא פליג עליה וכמ"ש. והא דכ' שם נברא חסר עד טיבורו והרי הוא אטום אין אמו טמאה לידה. היינו דסמיך אהא דתני בברייתא גוף אטום אין אמו טמאה לידה ולדברי הכל עד טיבורו גוף אטום הוא. והרב ח"צ שם בתשו' האריך לתרץ דברי הרמב"ם ע"ש. ודבריו תמוהים. מ"ש אף דר"ז תלי טעמא דאמו טמאה לידה בטרפה חיה הא אינה חיה אין אמו טמאה לידה אנן לא קיי"ל כוותיה אלא כרבא כו' והא דאמר הש"ס ר' ינאי סובר כמ"ד טרפה חיה אינו מוכרח דאפשר דאף דס"ל טרפה אינה חיה מ"מ סובר דאמו טמאה לידה כדרבא ע"כ. תימא הא ר' זכאי ור' ינאי לא קאי אלא לפרושי הא דאמר עד כמה כדי שינטל מן החי וימות וכיון דפליג ר' ינאי וסובר דעד הארכובה לא הוי כדי שינטל מן החי וימות ש"מ דסובר טרפה חיה. ולא פליגי כלל בטומאת לידה. וכן הא דאר"י עד טיבורו הוי כדי שינטל מן החי וימות ובפחות מזה לא ימות ש"מ דסובר טרפה חיה ונוטל ירך וחלל שלה לא הוי נבלה מחיי'. ומ"ש הח"צ שם א"נ והוא הנכון דס"ל להרמב"ם דר"ז דאמר עד הארכובה ולא ארכובה בכלל אלא בלמטה ממנה נמי הויא נבלה ולית ליה דר"א ור' יוחנן דאמר עד טבורו היינו שיעורא דר"א בבהמה ובאדם שיעור זה עד טיבורו ע"כ. איני יודע לכוין דבריו אלה הא ר"ז לא איירי בנבלה כלל אלא בטרפה כמפורש בש"ס. אם לא שנאמר שיש כאן ט"ס וצ"ל ור' ינאי אומר עד נקביו ולא נקביו בכלל נמי הויא נבלה כו'. מ"מ כמה רחוק פי' זה מן הדעת דנאמר ר' זכאי פליג אמתני' דחולין וסובר מארכובה למטה טרפה הוא דהוי וליכא מאן דאמר הכי ואפי' למעלה מארכובה פליג ר"ש ומכשיר וכמש"ל. ועוד קשה ה"ל לתלמודא למימר בין ר' זכאי לר' ינאי איכא עד ארכובה אי טרפה הוי או לא ולמה מוקי ר' ינאי כמ"ד טרפה אינה חיה. והא. דקאמר דשיעורא דר"א הוי עד טבורו. הוא רחוק קצת שיהא שיעורו גדול כל כך. והנכון כמ"ש. והויא פלוגתייהו דר"י ור' ינאי ור"י כפלוגתייהו דר"ח ורבא ורב ששת בתמורה ע"ש. ומ"ש דלפירש"י קשה דה"ל לש"ס להקשות והאר"י הלכה כסתם משנה ע"ש. אם נאמר דדברי ר"ז ור"י מלשון ברייתא הם כנראה מפשטא דסוגיא דבבלי ודאי הך ר' יוחנן לאו סתם ר"י דתלמודא הא שאינו מוזכר בברייתא כמ"ש תו' כתובות דף ח' ע"א. ואי לישנא דתלמוד הוא נמי ל"ק דהא בירושלמי דנדה שם מפורש דאף משמי' דר"ז ור' ינאי ר' יוחנן הוא דאמרה משמייהו. ומ"ש הרב שם בתשו' ובסי' עח ותרי תמיה איכא הכא חדא דנקובת הושט אינה נבלה מחיי' אלא שאין שחיטה מועלת בה כו' ע"ש יש לתמוה על תמיהתו הא כ' הרמב"ם פ"ג מה' שחיטה ניקב הושט בכל שהוא במקום הראוי לשחיטה ה"ז נבלה מחיים ואין השחיטה מועלת בה. שמענו מהכא דושטו נקוב נבלה הוי ואפ"ה אמו טמאה לידה. וכל זה דלא כמ"ש הרב הנ"ל. כללא דהך מילתא חסרת כבד דבר שעושה אותה טרפה וכן חסרת הלב כדמשמע דעת הרמב"ם וכמ"ש וצ"ע:

תני האשה שנזרה בנזיר כו'. בבבלי נדרים דף עז ע"ב גרסי' תניא האומר לאשתו כל נדרי שתדורי אי אפשי שאדורי אין זה נדר לא אמר כלום יפה עשית ואין כמותך ואם לא נדרת מדירך אני דבריו קיימין. וכ' הר"ן תניא האומר לאשתו אחר שנדרה כל נדרים שתדורי מכאן ואילך אי אפשי אע"ג דמשמע דנדרים שנדרה עכשיו מקיים לא אמר כלום שאין זו הקמה אבל אמר לה יפה עשית כו' דבריו קיימין דכל הני לישני הקמה משמע ילפי' זה ל"ג אין זה נדר לא אמר כלום. ומאן דגרס לה מפרש האומר לאשתו בנדרים שעברו אי אפשי בהן או אין זה נדר לא אמר כלום. דבהפרה בעינן לשון מפורש וסיפא דאמר יפה עשית כו' דבריו קיימים דבהקמה לא בעינן לשון מפורש ע"ש. ומהתימ' שלא הביא ראיה לשון ברייתא שבסוגיין שמבואר דרישא אהפרה קאי על נדרים שעברו וכלישנ' בתרא. ונ"ל טעמא דמלתא דגזירת הכתוב דבעל יאמר דוקא לשון הפרה כדיליף שם בנדרים מדכתיב זה הדבר הלכך כל הנך לישנא לאו כלום נינהו משא"כ בהקמה מסברא דכל לשון מהני ועמ"ש הר"ן שם:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף