שו"ת צמח צדק (קרוכמל)/מה
|
< הקודם · הבא > |
- שאלה מ"ה
האחד המיוחד מנכבדי הארץ מאתי היה משתדל, פעמים הרבה עד כי לספור חדל, לעיין בשריותא דאתתא עגונה מרת הענדל, ואנכי הקטן מהוראה זו הייתי בודל, אמנם באשר אמרו רבותינו ז"ל אין מסרבין לגדול, על כן אמרתי גם אנכי את עצמי מזה לא אחדל, ואתיה את דעתי אף כי קטן אנכי ודל, וה' ינחני בדרך אמת על פי ראיות והוכחות מתלמוד ופוסקים בשכל הנבדל, ולא יסמכו על הוראתי בהיתר האשה הזאת אם לא שישכימו עמי תלתא בעלי הוראה גדולים ומפורסמים אשר שמם הולך וגדול, ואהיה להם כסניף על השורש וכענף ולא יבדיל:
גופא דעובדא הכי הוה בעל האשה הזאת מרת הענדל היה נקרא רבי זלמן מק"ק אויסטרליץ והיה רגיל לסחור בארץ הגר בעיירות הסמוכות לכפר כגון עיר גאלי"ץ, ועיר האליט"ש, והיה ניכר באלו העיירות לבני העיר כי היה רגיל בהם מאד, ויהי היום עבר דרך ק"ק גידונג והלך לעיר האליטש שרחוק מק"ק גידונג דרך פרסה אחת ודעתו היה לחזור אחר איזה ימים ולא חזר וחקרוהו אחריו כמה ימים וחדשים ולא נודע דבר עד אחר זמן מה מצאוהו:
וזהו אשר העידו עליו בק"ק גידונג:
ביום ב' ו' טבת תט"ל העיד כמ' יהוד' ליב בן שלמה כ"ץ בתורת עדות בעונש אליו"ע בב"ד וז"ל בלשון אשכנז, עש איז צו מיר גקומן הגזלן חנה אינ' צו מיר גיזאגט עש זיינן דארטן אין וואלד גוים די דען יהודי האבן גיפונדן דער דר שלגין איז גיווארין דער שלמן פון סלאפקויי (פירש דבריו דער זלמן פון אויסטרליץ) בין איך גיגאנגין צו זיא האבן זיא מיר משיב גיוועזין גיא צו יענים ער ווערט דיר שון זאגין ווארום מען האט אים צו גיזאגט י"ב זהובים אדומים ווען מאן אים ווערד גיפינדין, בין איך גיגאנגן צו דען חנה האט ער גיפאדרט כ"ה ר"ט האט ער משיב גיוועזין דער דניאל האט מיר וועלין געבין י"ב זהובים אדומים האב איך אים גיפראגט וואש מיינשטו אז דוא אזו פיל פאדרשט וער ווייש אז ערש איז, האט ער מיר משיב גיוועזין איך וויל מיין האלז געבן ווען ערש ניט איז, האב איך גיפראגט וואו אראן קענשטו אום פיל לייכט איז דער יהודי ניט האט ער מיר משיב גוועזן אזו איין קלייד האט ער אן אז וויא יהודים טראגין מיט דיא הרפלצו, (דהיינו ציצית) האב איך גיזאגט איך האב אויך איינש אן, והשיב ניין איך קען דז זיינש איש שווארץ טונקיל אונ' ער האט אן גיטראגין אזו, ווס קאן איך אים אן דען קראגין האב איך גיפראגט להגזלן איך האב אויך איין קראגין והשיב לו הגזלן ניין זיין קראגין האט שיפקיז, (פירש דבריו שפיצליך) אונ' דוא אראן קאן איך אים עכ"ל, וגם האט כמר יודא ליב כ"ץ הנ"ל גיזאגט בזה הלשון איך האב אים גם כן אן קראגין דער קענט אז ערש איז וגם אן זיין בארט איין שווראץ שטיק בארד איז נאך דוא גיוועזן האב איך קענט אז ערש איז, וגם הגיד כמר ליב כ"ץ הנ"ל איך האב אים אן פנים ניט רעכט קענן אן זעהן רק פון ווייטן מחמת דז איך איין כהן בין, עד כאן לשונו:
שוב ביום ו' עשרה בטבת תט"ל העיד כמר דוד בן מהר"ר יודא הלוי בפני הב"ד בתורת עדות בעונש אליו"ע: וז"ל בלשון אשכנז, וויא איך הין קומן בין אונ' די גוים האבין אין אויז דעם וושיר גיצוגין האב איך ניט אנדרשט קענן דר קענן אז אן זיין פנים וגם אן זיין בארט אז ער איז רבי זלמן הי"ד בין איך מיט גיגנגין האב איך אים דען קראגין פין זיין האלז אראב גינומן אונ' דא איז ער, וגם האט ער נאך אן זיך גיהאט איין שטיק סרדקי"ל נעגיל ברוין מיט ציצית דאז האב איך אויך גיקענט אז ער האט פלעגין אן צי טראגין, עד כאן לשונו ביום הנ"ל:
שוב ביום ה' כ"ט תמוז תט"ל שאלו הב"ד לכמר דוד הלוי הנ"ל שנית לבאר דבריו היטב במה הכירו והעיד בתורת עדות באליו"ע וז"ל בל"א, דו איך בין הין קומן זיינן בוימר אוף אים גלעגין זיין אן גזיכט איז מיר קענטליך גוועזין רק זיין בארט האט ער נאך גיהט גלייך אז בייא זיין לעבן, אבר קיין שטירן ניט, דהיינו דיא הוט פון דיא שטירן איז איין וועק גוועזין, וגם דיא הויט פון דיא נאז איז אוך ניט דא גוועזין אז איינר דער אזו לאנג אין וושיר ליגט אבר הכרת פנים האב איך אן אים גיהאט אז ערש איז מחמת דען בארט, עד כאן לשונו ביום הנ"ל:
שוב העיד כמר יהודא בן יעקב בתורת עדות באלי"וע ביום ו' עשרה בטבת תט"ל וז"ל בל"א, באותו היום וויא מן האט רבי זלמן הי"ד אויז דען וושיר גינומן איז ער מיט גריני בוימר גיוועזין צו גידעקט האב איך דיא גריני בוימר פון אום איין וועק גינומן האב איך אים דער קענט אן זיין פנים, וגם אן זיין בארט אז ערש איז דען איך האב אים בייא זיין לעבן וואיל גיקענט איך האב מיט אים גיהאנדלט וגם, האט ער זיין נעגל ברוין סרדקי"ל איין שטיק אן גיהאט מיט ציצית, עד כאן לשונו ביום הנ"ל:
שוב ביום ה' י"ט טבת תאי"ו יו"ד לפ"ק העיד כמר שלמה בן יודא כ"ץ בפני ב"ד בת"ע באליו"ע, וז"ל בל"א, איך האב פון בעל שלשים זיין שרייבר גיהערט דז דער רצחן דען מן האט דן גיוועזין צו גאליץ דז ער האט מודה גיוועזין אוף דער ערשטי עינוי דז ער האט י"ב רציחות גיטאן י"א גוים או די צוועלפטי רציחה האט ער אונ' דער בושפסקי פון קאפשין גיטאן זיינן מיט אננדר גיוועזן אונ' דער בושפסקי האט זיך פר בארגין אונ' איך האב דען יהודי ממית גיוועזין אונ' דער נאך האב איך אונ' דער בושפסקי מיט אננדר גיטראגין צו דער סטרואי אונ' האבן אים אונטר דעם אייז גישטעקט, אזו האט דער שרייבר גיזאגט במסיח לפי תומו' אונ' איך האב איך פון פיל מין גיהערט דיא דא זיינן בייא דער עינוי גיוועזין עכ"ל ביום הנ"ל:
שוב העיד כמר משה בן יעקב ביום הנ"ל בפני ב"ד בתורת עדות בעונש אליו"ע וז"ל בל"א: איך האב גיהערט פון יערגיל ער איז בייא דער עינוי גיוועזין האט ער גיזאגט ער האט י"א רציחות גטאן אונ' דיא צוועלפטי רציחה איז איין יהודי גיוועזין ער אונ' דער בושפסקי זיינן פון גאליץ גנגין אונ' דער יהודי איז גאנגין פין האליטש אין גיוועזין קיגן דעם אובנט אן יום ה' האב מיר אים ממית גוועזן בייא דעם שטעג אונ' דארטן האט מען גיפונדן גם כן זייני קליידר מאנטיק זיין הוט של רבי זלמן הי"ד עכ"ל והעיד כמר משה הנ"ל דז הערל האט מסיח לפי תומו גיוועזין:
שוב העיד כמר זלמן בן יששכר ביום הנ"ל בפני ב"ד בתורת עדות בעונש אם לא יגיד ונשא עונו וז"ל בל"א גוים זיינ אין דיא שטוב אניין קומן אונ' האבן אוס גיפרשט גיזאגט דער רצחן דז מען האט דן גיוועזין האט מוד' גיוועזין ער האט י"ב רציחות גיטאן אונ' דער סלאפקוואסקי יוד איז דער צוועדלפטי גיוועזין (פירש דבריו דער אוסטרליצר יוד איז גיוועזין דעד י"ב) האט דאש גיית גיזאגט איין שאד אום דעם סלאפקוואסקי יוד איז אין (שוורני פאחלי) גיוועזין פי' דבריו שהיה גבר בגוברין עכ"ל: ע"כ לשון העדים מלה במלה:
העתקה מלשון אשכנז ללשון הקודש הגדת עדות של כמר יודא ליב בן שלמה כ"ץ שהעיד בתורת עדות בב"ד וכו' ביום ב' ו' טבת תי"ו טי"ת לפ"ק:
בא אלי הגזלן חנה ואמר אלי ששם ביער הם ערלים שמצאו את היהודי שנהרג זלמן מאויסטרליץ והלכתי אליהם והשיבו לי לך אליו הוא יגיד לך כי אותו הבטיחו על י"ב אדומים אם ימצאו אותו, והלכתי אל הגזלן חנה ותבע כ"ה רייכש טאליר ושאלתיו למה אתה תובע כ"ה רייכש טאליר, והשיב דניאל רצה ליתן לי י"ב זהובים אדומים, ושאלתיו מה אתה סובר שאתה תובע הרבה כל כך מי יימר שהוא זה והשיב אתן את צוארי אם לא יהיה זה ושאלתיו במה אתה מכירו אולי אין זה היהודי ההוא, והשיב מלבושיש בגופו כאשר לובשים יהודים עם ציצית ואמרתי גם לי יש מלבוש כזה, והשיב לא כי אני מכיר ששלו היה שחור כהה והוא היה מלובש כמו זה וגם אני מכירו בענק ושאלתיו גם לי יש ענק והשיב לי הגזלן לא, הענק שלו יש בו שרשרות ובזה אני מכירו, עכ"ל:
גם העיד כמר יודא ליב כ"ץ הנ"ל גם אני הכרתיו בענק שהוא זה ובזקנו חתיכה זקן שחור היה עוד בעין והכרתיו גם הגיד כמר יהודא ליב כ"ץ לא יכולתי לראות הטיב בפנים רק מרחוק מחמת שאני כהן עכ"ל:
העתקה מלשון אשכנז ללשון הקודש הגדת עדות של כמר דוד בן מהר"ר יודא הלוי שהעיד בתורת עדות בב"ד וכו' ביום ו' י' טבת תאי"ו טי"ת לפ"ק:
כשבאתי לשם שהמשיכוהו הגוים מן המים לא יכולתי להכיר בענין אחר בפנים שלו וגם בזקנו רק שהוא רבי זלמן הי"ד ומיד ותכף לקחתי הענק מצוארו והרי הוא זה לפניכם וגם היה בגופו חתיכה מלבוש סערדקיל מצבע נעגי"ל ברוי"ן עם ציצית, גם זה הכרתי שהיה הוא רגיל ללבוש המלבוש הזה:
שוב אחרי כן ביום ה' כ"ח תמוז תט"ל שאלו הב"ד לכמר דוד הלוי שיבאר דבריו הראשונים במה הכירו, והעיד בתורת עדות וכו' כשבאתי לשם היו אילנות שוכבים עליו, ומראה פנים שלו היה לי ניכר כי זקנו היה לו עדיין כמו שהיה בחיים רק מצח לא היה לו דהיינו העור מהמצח לא היה לו וגם העור מהחוטם לא היה לו כמאן ששוכב זמן ארוך במים אבל הכרת פנים הי' לי בו שהוא זה מחמת זקנו עכ"ל:
העתקה מלשון אשכנז ללשון הקדש הגדת עדות של כמר יהודא בן יעקב שהעיד בתורת עדות וכו' ביום ו' י' טבת תט"ל:
באותו יום שהמשיכוהו לרבי זלמן הי"ד מהמים היה מכוסה עם אילנות ירוקים והסרתי האילנות מעליו והכרתיו בפנים שלו, וגם בזקנו שהוא זה כי בחייו הייתי מכיר אותו בטוב כי סחרתי עמו, וגם המלבוש שלו סערדקיל מצבע נעגי"ל ברוין חתיכה אחת עם ציצית עדיין היתה בו עכ"ל:
העתקה מלשון אשכנז ללשון הקודש הגדת עדות של כמד שלמה בן יודא כ"ץ שהעיד בתורת עדות וכו' ביום ה' י"ט טבת תי"ל:
שמעתי מן הסופר של בעלי שלשים שהרצחן שדנו אותו בגאלי"ץ הודה בעינוי ראשונה שעשה י"ב רציחות י"א היו גוים והי"ב עשה הוא והבושפסקי מקאפשי"ן היו ביחד והבושפסקי הטמין עצמו ואני מותתי את היהודי ואחרי כן אני ובושפסקי נשאנו אותו יחד לנהר ותחבנו אותו תחת הכפור כן הגיד הסופר מל"ת ושמעתי גם מן הרבה זולתו שהיו אצל העינוי עכ"ל:
העתקה מלשון אשכז ללשון הקודש הגדת עדות של כמר שלמה בן יודא כ"ץ שהעיד בתורת עדות וכו' ביום ה' י"ט טבת תי"ל:
שמעתי מן יערגל שהיה אצל העינוי בעיר גאלי"ץ כשדנו לרצחן והגיד שעשה י"א רציחות, והי"ב היה יהודי אחד הוא והבושפסקי הלכו מן גאלי"ץ והיהודי הלך מן האליט"ש והיה לעת הערב ביום ה' ומתתנו אותו אצל שביל הדרך ושם מצאו מלבושים שלו הסרבל וכובע של רבי זלמן הי"ד עכ"ל והעיד כמר משה הנ"ל שהערל מל"ת היה:
העתקה מלשון אשכנז ללשון הקדש הגדת עדות של כמר זלמן בן יששכר שהעיד בתורת עדות וכו' ביום הנ"ל:
גוים באו לבית החורף והסיחו לפי תומם שהרצחן שהיו דנים אותו הודה שעשה י"ב רציחות והיהודי האויסשרליצר היה הי"ב ואמרו הגייות שיש הפסד בעד היהודי האויסטרליצר כי גבר בגוברן היה עכ"ל:
הנה לכאורה היה נראה להתיר האשה הזאת מרת הענדל אשת רבי זלמן מק"ק אוסטרליץ על פי העדות שהעיד בב"ד בת"ע העד הא' כמר ליב בן שלמה כ"ץ שבא אליו הגוי מעצמו והגיד לו שביער הם גוים שמצאו ההרוג והזכירו שהוא רבי זלמן מק"ק אויסטרליץ דכיון שהגוי הגיד לו כך והיה מל"ת אין אנו צריכין יותר אע"ג דלא הזכיר שם אביו כיון דהזכיר שמו ושם עירו סגי בכך כי כן הוא הסכמ' כל הפוסקי' כיון שהגוי המגיד לא רצה להראו' להעד הנזכר המקום ששוכב שם ההרוג אם לא שיתן לו שכירות הרי הוא מגיד במילתא דשייך ביה ועביד דמשקר כההיא דפ' כל הגט דף כ"ח ודף כ"ט, שמע מקומנטריסין של גוים איש פלוני מת איש פלוני נהרג אל ישיאו את אשתו וכו', ומסיק התם משום דהא דמסיח לפי תומו מהימן ה"מ במילתא דלא שייכי ביה פירש רש"י שאינו תפארת להם אבל במילתא דשייכי ביה שהם מתפארים שהרגו בדין וכו', הרי מבואר דלא לגמרי הימנוה למסיח לפי תומו דבמילתא דשייך ביה לא הימנוהו ואם כן הוא הדין כאן אין להאמינו אף על גב דמל"ת דיש לחוש שיש לו שייכות בזה מחמ' ממון ועביד דמשקר:
וכן איתא נמי פרק האשה בתרא סוף דף קכ"א האי גוי דאמ' לישראל קטול אספסתא ושדי לחיואי בשבת ואי לא קטילנא לך כדקטילנא לפלוני וכו' דמסיק התם דלא סמכינן על זה משום דלמירמא אימתא קא עביד, הרי מבואר כשיש לנו לתלות בשום דבר את הגדתו תולין אף על גב דמסיח לפי תומו אם כן ה"ה נמי בנדון דידן יש לנו לתלות שאמר כך משום ממון שיתנו לו ודילמא שקורי קא משקר:
הא ליתא דלא דמי להתם חדא שהרי מתחלה כשהגיד הגוי לישראל לפי תומו שגוים הם ביער ומצאו להרוג רבי זלמן מאויסטרליץ לא הזכיר שום ממון כלל והלך לדרכו ונגמר הגדתו וליכא כאן הוכחה כלל שאומר כן בשביל ממון דמהי תיתי לומר שבשביל ממון הוא מגיד כיון שלא הזכיר ממון, אף על גב דאחר כן לא רצה להראות אם לא שיתן לו שכר מכל מקום יש לנו לומר שמתחלה לא נתכוון לכך אלא שאחר כך למדוהו כך אותן הגוים שהיו ביער כמבואר בעדותו של כמר ליב שאותן הגוים הם התחילו להזכיר ענין ממון ואמרו אליו לך אצל הגוי ההוא הוא יגיד לך כי אותו הבטיחו על ממון הרי הם התחילו להזכיר הממון אפשר שהם הסיתו אותו והוא לא אסיק אדעתיה לתבוע ממון, ואפילו אם תמצא לומר שהוא עצמו אסיק אדעתיה לתבוע ממון מ"מ אפשר לומר דמתחלה לא אסיק אדעתיה אלא שאחר כך נתלבש רוח אחרת שהרי היתה שהות בין הגדתו בראשונה לישראל ובין שאלת ישראל אותו שנית ומאן לימא לן שמתחלה נתכוון לכך, וכיון דמתחלה היה מל"ת ולא היה ניכר ממנו כלל שהוא מתכוון לדבר אחר למה נפיק אותן מדין מל"ת ושאני התם בשמע מקומנטריסין וכו' ובההיא דאמר ליה קטול אספסתא וכו' דאיכא הוכחה שהוא מתכוון לדבר אחר, אבל במל"ת ולא ניכר ממנו כלל שהוא מתכוון לדבר אחר לא בטיל מיניה דין מל"ת:
והכי איתא בהדיא בהג"ה מרדכי דקידושין ובתשובת הר"מ שבמיימוני לסדר נשים הביאם הרב ב"י בטור א"ה סימן י"ז סוף סעיף י"ד וזה לשונו גוי שאמר הרגתי לפלוני נאמן וכו' וליכא למיפסלי' משום דילמא למירמא אימתא ליהודי' הוא דקאמר הכי כיון דלא מוכחא מילתא מתוך דבריו וכו' שאם באנו להחמיר כך היכי סמכינן על שום עדות גוי מל"ת וכו' אלא ודאי לא חיישינן למידי בכל מל"ת היכא דלא מוכח מתוך דבריו דמשקר עכ"ל:
ותרומת הדשן הביא תשובה זו בסימן רל"ט, ותפס את זה לעיקר דלא מפיק מדין מל"ת אלא אם כן איכא הוכחה שמתכוון לדבר אחר אבל מסתמא הוי מסיח לפי תומו גמור אלא שמלשון הטור בסעיף י"ד משמע קצת בהפך שצריך הוכח' שמל"ת שכתב וז"ל כיצד מל"ת כגון שאמר אני ראיתי לפלוני שמת כמההיה נאה או כמה טובת עשה עמי וכיוצא בזה שמוכיח שאינו מתכוון לשום עדות וכו' עכ"ל, משמע שרוצה לומר שצריך הוכחה שאינו מכוון לשום עדות אבל מסתמא לא הוי מל"ת ומשמע מזה אי גוי מל"ת ואמר מת פלוני ולא אמר שום דבר יותר קודם לזה או אחר זה לא הוי מל"ת, ובזה נמצא חילוק גדול בין האחרונים בתשובת רבי דוד כהן ובתשובת בנימן זאב וגם בב"י:
אמנם כד דייקינן שפיר מלשון הטור יראה שגם הוא סבר שמסתמא הוי מסיח לפי תומו ולא מפיק מדין מל"ת אלא בדאיכא הוכחה שמכוון לדבר אחר כמו שכתבתי כבר בתשובתי סימן מ"ב שהרי מיד אחר כך כתב וז"ל אבל אם מכוון לשם עדות או שנראה שאמר כן שירא מפניו וכו' דאיכ' למידק מהך בבא בהפך דוקא אם מכוון לשם עדות או שנראה כן שמתכוון לדבר אחר הוא דלא מהימן אבל מסתמא שאין נראה כן מהימן, וקשיא דיוקא אהדדי אלא על כרחך הא דכתב הטור בריש' וז"ל וכיוצא בזה שמוכיח שאינו מכוון לשם עדות וכו' לא קאי אמל"ת דודאי במל"ת אם לא צריך שום הוכחה אלא ר"ל אפי' באינו מל"ת יש הוכחה שאינו מכוון לשם עדות מהני הגדתו כאלו היה מל"ת ולפ"ז יתיישב שפיר לשון הטור והכי קאמר כיצד מסיח לפי תומו שמשיאין את אשתו על פיו, כגון שאמר אני ראיתי לפלוני שמת וכו', וכיוצ' בזה היכ' דמוכח שאינו מכוון לשם עדות הוי נמי כמל"ת ומשיאין על פיו אפילו באינו מל"ת והוי כאלו מל"ת אבל אם מכוון לשם עדות או שנראה כן מדבריו וכו' לא מהני אפילו במל"ת וזה נראה לי נכון בפירוש הטור על כי מה שיתבאר לנו אחר כך דכן הוא הדין בדאיכא הוכחה שאינו מכוון לשום דבר מהימן אפילו באינו מל"ת דלאו במל"ת תליא מילתא אלא בקושטא תליא מילתא, כאשר יתבאר לפנינו בשם פוסקים הרבה ואם כן בנדון דידן דהגוי היה מל"ת ולא היה ניכר ממנו שהיה מתכוון לדבר אחר ודאי דדין מל"ת יש לו:
וכי תימא בנ"ד הוי באמת היכר שמתכוון לשם ממון משום דאמרינן סופו מוכיח על תחלתו דכיון דלבסוף לא רצה להגיד אם לא שיתנו לו ממון מסתמא גם מתחלה נתכוון לכך דבכל דוכתא אמרינן סוף מוכיח על תחלה, הא ליתא בכל גונא אמרינן סוף מוכיח על תחלתו דמסוגיו' התלמוד פ' ב' דחולין דף ל"ט מוכח דלא אמרינן סופו מוכיח על תחלתו בכל גונא דאיתא התם תניא כוותיה דר' יוחנן השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"ז ולהקטיר חלבה לע"ז הרי אלו זבחי מתים, שחטה ואחר כך חשב עליה זה היה מעשה בקסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר, אמר רב חסדא לא אמרו איסור משום כבודן דרבנן ולא היתר משום כבודו דר"א, ופריך עד כאן לא קאמר ר"א התם אלא לגבי גוי דסתם מחשבת גוי לע"ז אבל ישראל הוכיח סופו על תחלתו לא אמרינן, הרי להך אוקימתא לא פסיקא ליה לתלמוד' למימר סופו מוכיח על תחלתו כלל גבי ישראל:
ולאוקימתא אחריתא דאיכא התם נמי מוכח דלא אמרינן סופו מוכיח על תחלתו אלא היכא דאיכא נמי הוכחה בתחלתה דאיתא התם דלא אמרו היתר משום כבודו דרשב"ג ופריך הי רשב"ג אי לימא רשב"ג דגיטין דתנן הבריא שאמר כתבו גט לאשתי וכו' והוינן בה מעשה לסתור, חסורי מחסרי והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו הרי זה גט ומעשה נמי בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לגג ונפל ומת אמר רשב"ג אם מעצמו נפל הרי זה גט, ואם הרוח דחתו אינו גט ודלמא שאני התם דקאמר כתבו ופירש רש"י שאני התם דקאמר ברישא כתבו ואיכא קצת הוכחה בתחלה ונפילתו גילויי מילתא בעלמ' הוא וכו', הרי מבואר דלא פסיקא ליה לתלמודא למימר סופו מוכיח על תחלתו אלא היכא דאיכא נמי קצת הוכחה בתחלה:
וכן מוכח נמי מאוקימתא תליתאי דאיתא התם דלא אמרו היתר משום כבודו דרשב"ג היינו רשב"ג דכותב נכסיו לאחרי' והיו בהן עבדים ואמר הלה אי אפשי בהן אם היה רבו שני כהן הרי אלו אוכלין בתרומה רשב"ג אומר כיון שאומר הלה אי אפשי בהן כבר זכו בהן יורשין וכו', ומסיק התם דפליגי שזיכה לו על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח, תנא קמא סבר מדשתק קננהו והא דקא צווח מיהדר קא הדר ביה, ורשב"ג סבר הוכיח סופו על תחלתו והאי דלא צווח מעיקר' סבר כי לא אתי לידי אמאי אצווח ע"כ הסוגיא, הרי משמע דאפילו רשב"ג דסבר הוכיח סופו על תחלתו לא אמר אלא משום שזיכה לו על ידי אחר דיכולים לומר הא דלא צווח מתחלה משום דסבר כי לא אתי לידי אמאי אצווח, אבל אי לאו האי טעמא כגון בזיכה לו על ידי עצמו ושת' ולבסוף צווח לא אמר רשב"ג דסופו מוכיח על תחלתו, אלא מודה דקנה כדאמר בסמוך התם בשתק ולבסוף צווח דכולי עלמא לא פליגי דקנה, הרי מבואר אפילו רשב"ג לא סבירא ליה דאמרינן סופו מוכיח על תחלתו אלא היכא דיכולין לומר טעם על תחלתו למה לא אמר בתחלה מה שאמר לבסוף, אבל היכא דליכ' למימר טעם לא אמרינן סופו מוכח על תחלתו והוא הדין בנדון דידן שמתחלה הגיד הגוי מהריגת רבי זלמן מאויסטרליץ במל"ת ולא הזכ' שיתנו לו ממון אלא כמו שעה שתים אחר כך שבא ישראל אליו שנית אז תבע ממנו ממון ואין אנו יכולין לתת טעם למה לא תבע מתחלה הממון ודאי לא אמרי' סופו מוכיח על תחלתו:
וכן יש נמי להביא ראיה מנדרים פרק ה' דף מ"ח דלא אמרי' סופו מוכיח על תחלתו אלא היכא דגם בתחלה איכא הוכחה קצת, דאיתא התם במתניתין במודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותנו לאחר לשם מתנה והלה מותר בה, מעשה באחד בבית חורון וכו', ופריך בגמרא מעשה לסתור ומשני חסורי מיחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו אסור ומעש' נמי בבית חורון באחד דהוה סופו מוכיח על תחלתו אמר רבא לא שנו אלא דא"ל והינן לפניך אלא כדי שיבא אבא אבל אמר ליה שיהו בפניך שיבא אבא מדעתך הוא דא"ל לישנא אחרינא אמר רבא לא תימא טעמא דא"ל והינן לפניך הוא דאסור, אבל א"ל הן לפניך שיבא אבא ויאכל מותר אלא אפילו א"ל הן לפניך יבא אבא ויאכל אסור מאי טעמא סעודתו מוכחת עליו ע"כ הסוגיא ופירש רבינו נסים דאנן סהדי שאין אדם מכין סעודה לנישואי בנו ונותנה לאחר הילכך סעודתו מוכחת עליו דמאי דאמר ויבא אבא דתנאי גמור קאמר עכ"ל, הרי שאפילו ללישנא בתרא לא אמרינן שסופו מוכיח על תחלתו אלא מטעם שגם מתחלה איכא הוכחה כדמסיק סעודתו מוכחת עליו וכדפירש הר"ן דאנן סהדי שאין אדם מכין סעודה לנשואי בנו ונותנה לאחר אבל בלאו הכי בדליכא הוכחה מתחלה לא אמרינן סופו מוכיח על תחלתו ולא מיבעיא להרשב"א שהביא הר"ן התם דסבירא ליה דוקא כשיאמר כן בשעת מתנה אבל לאחר מכאן לא כיון דבשעת מתנה לא אמר מידי, פשיטא דלדידיה לא אמרינן סופו מוכיח על תחלתו אלא דוקא היכא דאיכא הוכחה מתחלה של זה היה מתכוון אלא אפילו לדברי הרמב"ם שהביא הר"ן שכתב דאפילו לאחר שעה אסור אפילו הכי סבירא ליה דלא אמרינן סופו מוכיח על תחלתו אלא היכא דאיכא הוכחה גמורה מתחלה של זה נתכוון אבל בסתמא דליכא הוכחה מתחלה לא שהרי כתב הרמב"ם בפרק ז' מהלכות נדרים וז"ל: נתן לאחד מתנה וכו' ולא עוד אלא אם נתן לו סתם וחזר ואמר לו רצונך שיבא פלוני ויאכל עמנו אם הוכיח סופו על תחלתו שלא נתן אלא על מנת שיבא פלוני ויאכל אסור, כגון שהיתה סעודה גדולה והוא רוצה שיבא אביו או רבו וכיוצא בהם לאכול מסעודתו שהרי סעודתו מוכחת עליו וכו', וכן כל כיוצא בזה עכ"ל, הרי ביאר דבריו וכתב דוקא סעודה גדולה דאיכא הוכחה שמתחלה נתכוון למה שאמר בסוף שיבא אביו לאכול אבל אי ליכא הוכחה מתחלה כגון דהוי סעודה קטנה לא אמרינן סופו מוכיח על תחלתו:
וא"כ בנדון דידן שהגיד הגוי מתחלה במל"ת מהריגת רב זלמן מאויסטרליץ ולא הזכיר ענין ממון כלל והלך לדרכו אלא שאחר כך כשבא הישראל אליו ושאלו להראות לו מקום שכיבת ההרוג אז תבע ממנו ממון בכי האי גוונא דליכא הוכחה כלל מתחלה שהיה מתכוון לשם ממון לא אמרינן סופו מוכיח על תחלתו:
ועוד נראה אפילו אם תמצא לומר אמרינן סופו מוכיח על תחילתו בכל גוונא אפילו בדליכא הוכחה מתחלה ואם כן גם בנדון דידן אית לן למימר כיון שלבסוף לא רצה הגוי להראות מקום שכיבת ההרוג אם לא שיתנו לו ממון מוכיח סופו על תחלתו שלזה היה מתכוון מתחלה אפילו הכי אלים סהדותיה דגוי ויש לסמוך עליו כיון שהגוי יודע אם לא ימצאו היהודים שכדבריו כן הוא שההרוג הוא רבי זלמן מאויסטרליץ לא יתנו לו שום שכר ואם כן ודאי קושטא קאמר דאי הוה משקר למה ליה האי טירחא כיון שהוא יודע אם לא יכירוהו שהוא רבי זלמן מאויסטרליץ לא יתנו לו שום שכר ולא דמי לההוא דפרק כל הגט בשמע מקומנטריסין וכו' או לההיא דפרק האשה בתרא דאמר לי' לישראל קטול אספסתא וכו' דלא מהימן משום דאיכא אמתלא למה אמר כך דשאני התם דעביד דמשקר משום אמתלא דידה כדי להתפאר בקומנטריסין ולמירמא אימתא גבי קטול אספסתא, אבל בנדון דידן הוא בהפך דצריך להגיד האמת משום אמתלא דידיה דהרי אמתלא דידיה היא ליטול שכר ואי שקורי קא משקר לא יטול שכרו דאטו בשופטני עסקינן שיתנו לו שכר אם לא יכירו שהוא רבי זלמן אלא ודאי קושטא קאמר שהוא ראה את ההרוג והכירו ובא להגיד ליהודים כדי ליטול שכר ובכה"ג אף על גב דמכוון לשם ממון סמכינן עליה כיון דאיכא הוכחה דקושטא קאמר:
וכהאי גוונא איתא בהדיא בתשובת מהר"ם שבמיימוני דשייכי לסדר נשים והביאו הרב ב"י בסעיף י"ד וז"ל למה לא יחשוב מל"ת אי משום דקאמר למה אינכם מביאין אותו יהודי שנהרג כי הוא שוכב באותו מקום הדר אמר ואני הייתי לוקח ליטרא מכם ומביאו בעגלה שלי וקא חיישיתו משום שהזכיר ממון בעדותו אדרבה כל שכן דאלים סהדותיה טפי משאר מל"ת האומר פלוני מת או נהרג סתמא דלא עביד לאגלויי כולי האי וכו', ואפילו הכי מהימן כל שכן בנ"ד דעביד לגלויי לאלתר ומרתת שמא ימצא מוכחש אם יאמרו לו אחרי שאתה יודע מקומו הראהו לנו וניתן לך ליטרא להביאו דאיכא להימנוהי טפי ואי חיישיתו דילמא משקר כדי שיתנו לו ליטר' להביאו ליכא למיחש שהרי אינו שואל ליטרא אלא להביאו ואם הוא לא יביאנו לא יתנו לו הליטר' וכו' עכ"ל, הרי מבואר בהדיא דכיון דגוי רוצה לקבל שכר ודאי קושטא קאמר דאי הוה משקר לא היה יכול להשיג שום שכר וה"ה נמי בנ"ד כמו שבארנו לעיל:
וליכא למיפסליה להאי גוי משום שהרי מתחלה שאלוהו על ההרוג רבי זלמן והבטיחוהו ליתן לו שכר אם ימצאנו כמו שהגיד הגוי עצמו שהיהודי דניאל הבטיחוהו על שכירות י"ב זהובים אדומים אם ימצאנו ואם כן תו לא הוה מל"ת אף על גב דהא ששאלוהו על ההרוג והבטיחו על שכירות היה זמן מה קודם לזה מכל מקום דילמ' השתא שמצא להרוג אחר ביער מצא פתחון פה לומר שמצא לרבי זלמן ושקורי קא משקר ומשיב על השאלה ששאלו ממנו כבר ולא הוי מסיח לפי תומו הא ליתא חדא דתלינן לומר שהגוי משקר בזה שאומר שהבטיחוהו על ממון וכמאן דא הוי מילתא דשייכי ביה שאומר כן כדי שגם עתה יתנו לו ממון ודומה זה להא דאמרו בההוא דאמר ליה לישראל קטול אספסתא וכו' דלמירמא אימתא קא עביד הוא הדין נמי כאן משקר ואומר כן כדי שיתנו לו ממון ומתפאר את עצמו שהבטיחוהו כבר על ממון והוא משקר:
ועוד נראה אפילו אם תמצא לומר שכדברי הגוי כן הוא שהבטיחוהו כבר על ממון אם ימצאנו מכל מקום כיון שלא הבטיחוהו אלא אם ימצאנו ולא בשביל רק שיוודע להם אם הוא חי או מת אלא דוקא אם ימצאנו ויודע הגוי שלא יאמינו לו שמצא אותו אם לא שיהא מראה אותו להם ויכירוהו שהוא רבי זלמן תו לא חיישינן דילמא שקורי משקר ואינו אלא כמתכוון להשיב על השאלה שהרי הוא יודע שלא יאמינו לו אם לא יהא מראה אותו להם ויכירו אותו אלא ודאי קושטא קאמר ודין מל"ת יש לו ואם כן לפי זה היה נראה להתיר האשה הזאת על פי העדות כמר ליב בן שלמה כ"ץ שהעיד שהגוי אמר לו במסיח לפי תומו שההרוג ר' זלמן מאויסטרליץ שוכב ביער וגוי מל"ת נאמן:
אמנם כד מעיינין שפיר נראה דאין לסמוך על זה להתיר האש' הזאת אף על גב דהגוי הגיד מהריגתו והזכירו בשמו ושם עירו והיה מסיח לפי תומו אפילו הכי לא מהני ולא מיבעיא להא"ז בשם רבינו שמחה ורבינו נתן הביאם תרומת הדשן סימן רל"ט הרב ב"י בסוף סעיף כ"ו פשיטא דלא סמכינן על הגדתו משום דסבירא להו דאין מל"ת נאמן אלא באומר נהרג או מת דלא צריך טביעות עין אבל באומר מצאתי פלוני הרוג לא היכי דאיכא למיחש דילמא אחר הוא וצריך טביעות עין דכל טביעות עין צריך עיון וזה מל"ת ואין דעתו להעיד אין לסמוך עליו בשלמא ישראל שמתכוון להעיד איכא למימר נתן בו טביעות עין בכוונה אבל בגוי ממה נפשך אי מתכוון להעיד לא מהני עדותו ואי לא מתכוון להעיד לא נתן בו טביעות עין וכשהגוי היה מכיר אותו כבר בחייו ועכשיו שנמצא הרוג אמרינן דילמא לא נתן בו עיניו לדקדק יפה ואפשר כשרואה בו סימנים הדומים לאלו שראה באיש הזה בחייו סבר בודאי שהוא האיש שהכיר בו בחייו, ואם כן ה"ה נמי בנ"ד שהגוי היה מכיר לרבי זלמן מאויסטרליץ בחייו אפשר שלא נתן עיניו בו לדקדק יפה וראה בו סימנים דומים למה שראה ברבי זלמן בחייו וסביר בודאי שהוא הוא ואינו כן לכך לא סמכינן עליה להנך פוסקים אלא אפילו לאינך פוסקים דלא סבירא להו כוותייהו לחלק באומר נהרג לבין האומר מצאתי פלוני הרוג הביאם הרב בתשובת משאת בנימן סימן מ"ו אפילו הכי לא מהני הגדת הגוי לנדון לפי שאף על פי שמתחלה אמר הגוי סתם שההרוג שוכב ביער והוא רבי זלמן מאוישטרניץ והיה מסיח לפי תומו ואלו אזיל לעלמא ולא היו שואלים יותר היינו סומכים על הגדתו אבל מכל מקום אם הוא לפנינו צריכין אנו לשאול אותו היאך ידעת ובמה ידעת ואם מעיד בדבר ברור נאמן ואם לאו אין משיאין את אשתו כמו שכתב הרמב"ם בפרק האחרון מהלכות גירושין וז"ל, כבר הודענו שהעד שאמר שמעתי שמת פלוני אפילו ששמע מאשה ששמעה מעבד הרי זה כשר לעדות אשה ומשיאין על פיו אבל אם אמר העד או האשה או העבד מת פלוני ואני ראיתיו שמת שואלין אותו היאך ראית ובמה ידעת שמת אם העיד בדבר ברור נאמן וכו', וכתב הרב המגיד הביאו ב"י בסעיף כ"א וז"ל, מה שאמ' בכאן שאם אמר העד ראיתיו שמת שואלין אותו כיצד דבר ברור הוא שאף על פי שכשהוא אומר שמעתי שמת אין אנו יודעין האומר הראשון כיצד היה יודע שמת ועל מה היה אומר כן אין דנין אפשר משאי אפשר דהכא כיון דאפשר ודאי שואלין אותו שיש לחוש שהוא אומר בדומה לו וכו' עכ"ל, הרי מבואר כשהוא לפנינו צריכין אנו לשאול אותו היאך ידעת ובמה ידעת וכאן שאל הישראל את הגוי היאך ידעת שהוא רבי זלמן מאויסטרליץ ובמה ידעת שהוא הוא ואמר לו שהוא מכירו במלבוש שלו שתולין בו ציצית ושהוא מצבע טונקיל שווארץ וגם בענק שבצוארו שתלוים בו שרשרות ובפירוש אמר שעל ידי אלו סימנים הוא מכירו ולא אמר שהכירו בטביעת עין אלא באלו סימנים שבכליו הכירו כמבואר הכל בעדותו של כמר ליב כ"ץ ודאי ודבר פשוט הוא דלא סמכינן עליה דכיוןדלא הכירו אלא בסימני כליו הרי אינו מעיד על דבר ברור דלכ"ע סימנים שבכליו לא מהני אפילו סימנים מובהקין, ואפילו ישראל המתכוון להעיד ומדקדק בסימנים לא סמכינן עליה כמו שכתב הרמב"ם בפרק אחרון מהלכות גירושין והטור בסעיף כ"ה וכל הפוסקים הביאם הרב בית יוסף בסעיף כ"ו, אלא שנ"י בסוף יבמות והר"ן בפרק ב' דמציעא כתב דסמכינן אסימנים מובהקין בכליו, אבל כבר כתב עלייהו הבית יוסף דדברים אלו לאו דסמכי אינון שהרי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ובעל העיטור חולקין עלייהו וכן הוא גם הסכמת האחרונים הריב"ש ותרומת הדשן וזולתם הרבה לפי זה אין לסמוך כלל על הגדות הגוי:
וכן נמי אין לסמוך על עדות כמר ליב כ"ץ מה שהעיד שהוא עצמו הכירו שהוא ר' זלמן מאויסטרליץ כיון שלא הכירו בפני' שלו שהרי הגיד שלא היה יכול לראותו בפני' מפני שהיה עומד מרחוק מחמת שהוא כהן ולא הכירו רק בסימני' שבכליו דהיינו בענק שבצוארו וסימני כליו לא הוי סימנים להתיר על ידם אשתו ומה שאמר שהכירו בזקנו שהוא שחור אין זה סימן מובהק כלל ואפילו סימן גרוע לא הוי לכך אין להתיר האשה הזאת על פי העדות של כמר ליב כ"ץ:
וכן נמי על עדות שהעיד כמר דוד בן מהר"ר יודא הלוי אין לסמוך להתיר האשה הזאת אף על גב דהעיד שהכירו בפנים שלו וגם בזקנו שהוא רבי זלמן שהיה עדיין זקן בו כבחייו ואנן ידעינן שעל רבי זלמן מאויסטרליץ בעל האשה הזאת מרת הענדל הוא מעיד אף על גב דלא הזכירו בשם עירו רק רבי זלמן מכל מקום אנן ידעינן האמת שהרי בשביל האשה הזאת הושב הב"ד לגבות העדות וסתמן כפירושן ואין בזה פקפוק מכל מקום כיון שביאר עדותו אחר כך בהגדתו שנית שלא היה פרצופו שלם עם הפדחת והחוטם כשהכירו ובאר דבריו שלא הכירו אלא במראית פנים שהיה ניכר לו מחמת זקנו שהיה עדיין בו כבחייו ולא חזר ממה שהגיד בראשונה אלא שמבאר דבריו היאך הכירו וכן משמע נמי מלשונו בעדות שהגיד בראשונה שעיקר הכרתו היה על ידי זקנו כמו שביאר דבריו אחר כך שהרי כך אמר ולא הייתי יכול להכיר בענין אחר בפנים שלו וגם בזקנו רק שהוא רבי זלמן מאויסטרליץ משמע שלא היתה כוונתו לומר שהכיר בפניו לחוד ובזקן לחוד אלא תלה זה בזה שבפנים ובזקן הכירו והיינו כמו שאמר באחרונה שעל ידי זקנו הכירו בפנים ומה שלא הזכירו בפירוש בהגדתו שנית על מי הוא מגיד מפני שהיה ידוע להם שהב"ד שאלו אותו שיהא מבאר דבריו הראשונים מה שהגיד על רבי זלמן אויסטרליץ ולא היה צריך להזכירו בהגדתו דבר פשוט הוא דלא מהני עדותו דבהדיא תנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ובברייתא התם בהאשה בתרא תנו רבנן פדחת ולא פרצוף פנים וכו':
אף ע"פ דהיה אפשר לומר דאין במשמעו' לשונו שהיה חסירים הפדחת והחוטם שהרי לא אמר אלא שנקלף העור מן הפדחת והחוטם משמע שגוף הפדחת והחוטם עם הבשר היה שלם רק שנקלף העור מהם ואפשר דבכי האי גונא לא מיקרי ניטל הפדחת והחוטם שבשביל קליפת העור לא נשתנית צורת הפדחת והחוטם רק מראית צבעו של בני נשתנית ובלאו הכי נשתנית מראית צבעו אדם, לאחר מיתה מאודם, ללובן ולירוק וצורתו ניכרת הטיב ואין זה מיקרי חסרים הפדחת והחוטם וראיה לזה שקליפת העור לא מיקרי חסרון ממתניתין פרק ג' דסוכה אתרוג הגזול וכו' נקלף נסדק נוקב וחסר כל שהוא פסול הרי קתני נקלף וחסר משמע דנקלף לחוד וחסר לחוד אף על גב דהתם צריך שלא נקלף רק גלד דק ומראיהו ירוק כאשר בתחלה אבל נשתנית המראה פסול התם לאו משום חסרון הוא דפסול אלא משום שינוי מראה דהוי כחזזית ואין זה אלא להראב"ד אבל להרא"ש אפי' נשתנה המראה לאדמומית כשר כל זמן שלא ניטל מן הלבן כלום דאם כן הוה ליה חסר וכן יעויין שם באשר"י ובטור א"ח סימן תרמ"ח ושם בב"י ואם כן הוא הדין נמי כאן אף על פי שנקלף העור מן הפדחת וחוטם לא מיקרי חסרון:
מכל מקום כיון שהוא עצמו הגיד שעל ידי שהיה העור נקלף מפדחת וחוט' לא הכירו בפרצוף שלו ממש רק שמראית הפנים היה ניכר לו מחמת זקנו שהיה בו כבחייו וזה אמר פעמים בעדותו באחרונה כמבואר בעדותו וז"ל בל"א, זיין אן גיזכט איז מיר קענטליך גיוועזין דען זיין בארט האט ער נאך גיהאט גלייך אז בייא זיין לעבן אבר קיין שטירן ניט וכו ועוד אמר בסוף אבר הכרת פנים האב איך אן אם גיהאט אז ערש איז מחמת דען בארט, עכ"ל הרי בפירוש אמר שלא היה יכול להכירו בפדחת וחוטם לפי שהיתה העור נקלף מהם רק מחמת זקנו הכירו לכך אין לסמוך על עדותו שהכרת פנים בזקנו לאו הכרה היא דצריך שיהא מכירו בטביעות עין בפרצופו עם הפדחת והחוטם והרי זה לא הכירו בפרצוף פנים בפדחת וחוטם ומה שהעיד שהכירו גם במלבוש שלו עם ציצית כבר בארנו דלא סמכינן אסימנים שבכליו ואדרבא על ידי שהכיר מלבוש שלו איכא למיחש טפי שאמר בדדמי שהוא רבי זלמן מאויסטרליץ שהיה סבר כיון שהוא מלבוש שלו ודאי הוא הוא אף על פי שלא הכירו שפיר בטביעות עין לכך גם על פי העד כמר דוד בן מהר"ר יודא הלוי אין להתיר האשה הזאת:
אבל על עדות שהעיד כמר יהודא בן יעקב אפשר שיש לסמוך להתיר להאשה הזאת כיון שהעיד שהכירו בפנים וגם בזקנו ובפירוש אמר שהיה מכיר אותו בטוב בחייו לפי שהיה רגיל לסחור עמו לשון זה מורה שדקדק בו והכירו שהוא רבי זלמן מאויסטרליץ ולא הוצרך להזכירו לשם עירו כי ידוע היה להם על מי הם מדיינים ומגידים ובכי האי גונא סומכין עליו וליכא למיחש דילמ' כשראוהו לא היה פרצופו שלם עם הפדחת והחוט' וכשאין פרצוף שלם עם פדחת וחוטם אין מעידין עליו הא לאו כלום הוא דכיון שאמר שהכירו בפנים שלו מהי תיתי לומר שלא היה פדחת וחוטם שלו שלם:
אף על גב דממה שפירשו התו' פ' האשה בתרא דף ק"ך משמע שבלשון פנים אין פדחת וחוטם בכלל אהא דאמר אביי ואי תימא רב כהנא מאי קרא הכרת פנים ענתה בם פירשו התוספו' דאברייתא קאי משמע שצריך הכרה לבד מן הפנים והיינו פדחת של פניהם וכן כתבו מתוספות נמי פרק ה' דבכורות דף מ"ו דמייתי יכיר זו הכרת פנים ואיזה הכרת פנים זו פרצוף פנים עם החוטם פירשו התוספות נמי דמשמע שיש דבר באדם שמכירים על ידו את הפנים והיינו פדחת וכו' הרי מבואר דבלשון הפנים אין הפדח' והחוטם בכלל מכל מקום נראה דבלשון בני אדם אינו כן אלא הכל בכלל פנים ועוד שהרי לפירוש רש"י אינו כן דרש"י פירש הא דאמר מאי קרא ומייתי הכרת פניהם וכו' קאי אמתניתין מאי קרא דעיקר הכרה הוי בפנים ולא בשאר הגוף ומייתי הכרת פניהם ענתה בם אלמא אין העדות בשאר הגוף אלא בהיכר פנים עכ"ל הרי הא דאמר במתניתין אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם יליף מקרא הכרת פניהם מוכח דבלשון פניהם הכל בכלל פרצוף עם החוטם והוא הדין עם הפדחת וכן משמע מפירש רש"י בפרק ח' דבכורות דף מ"ו ואם כן כיון שזה העיד שהכירו בפנים מהי תיתי לומר דלא היה לו פדחת וחוטם ואי משום שדוד הלוי העיד שלא היה פדחתו וחוטמו שלם שהיתה העור נקלף וממשמעות הגדת' משמע שעדים כולם ראו את ההרוג כאחד או בסמוכים זה אחר זה הא כבר בארנו דקליפת העור לא מיקרי חסר וראיה לזה מאתרוג כדלעיל ועוד דילמא העד כמר יודא ראה את ההרוג קודם שראה אותו דוד הלוי ואז עדיין לא היתה העור נקלפת כמו שהיתה אחר כך כשראוהו דוד הלוי כי בשעה מועטת נשתנה אחר עלייתו מןהמים כדאמר בגמרא שילהי יבמות והני מילי דכי חזייה בשעת וכו' אבל אשתהי מתפח תפח וכשראוהו יהודא בן יעקב עדיין לא נשתנה והכיר אותו בטביעות עין ונוכל לסמוך על עדותו:
אלא שיש לפקפק בעדות העד הזה כמר יהודא כיון דמהגדתו נראה שלא ראה העד יהודא הנ"ל את ההרוג מיד אחר שהמשיכוהו מן המים שהרי אחר שהמשיכוהו הגוים מן המים והניחוהו ביער בא הגוי ליהודים אשר בעיר גידונג שהוא דרך חצי פרסה והלך היהודי אל היער לראות ההרוג ודרך הליכה וחזרה זו יש בהם שהות יותר משעה אחת וכמעט שתי שעות אפילו אי לא היו שוהים כלל והלכו מיד ומכל שכן אי שהו קצת ולא הלכו מיד או שהגוי לא הודיע מיד וכן משמע לשון העד כמר יהודא שלא הלך מיד אלא היה שהיות כמה שעות בין המשכתו מן המים וראייתו שהרי אמר בעדותו וז"ל באותו יום שהמשיכוהו מן המים לרבי זלמן והיה מכוסה באילנות הסירותי האילנות ממנו והכרתיו וכו' הרי דקדק ואמר באותו יום שהמשיכוהו ולא אמר באותה שעה שהמשיכוהו משמע שלא מיד באותו שעה שהמשיכוהו ראוהו אלא אחר כמה שעות רק באותו יום וכיון דהכי הוא לא מהני עדותו דהסכמת כל הפוסקים הוא כל שלא ראוהו מיד אחר עלייתו מן המים אין מעידין עליו מפני שהוא משתנה אף על גב דלא חזינן דאתפח אמרינן ודאי מתפח תפח דלא כמשמע מלשון הרמב"ם וסמ"ג שצריך שיהא נתפח אלא אפילו אם אין אנו רואים שנתפח אמרינן ודאי מתפח תפח כהובא בב"י סעיף כ"ו, והתם נמי מבואר שעל כל פני' צריך שיראוהו תוך שעה אחת אחר עלייתו מן המים ואפילו בספק נשתהא או לא נשתהא פסק הרב בהג"ה ש"ע סעיף כ"א דאזלינן לחומרא ומכל שכן בנדון דידן שודאי היה ראיות העד אחר כמה שעות מפני שהיה צריך לילך לשם לראותו וכדמשמע מלשונו כאשר בארנו למעלה, היאך נסמוך על זה להתיר:
אמנם נראה דבכי האי גונא יש לנו אילן גדול לתלות בו ולסמוך עליו אפילו שלא בשעת הדחק מכל שכן במקום עיגון שהוא שעת הדחק שלא תתעגן כל ימיה הוא מורינו הרא"ש שכתוב בפ' האשה שלום וכן כתב הטור בסעיף נ"ג הא דבעינן שיראוהו מיד אחר עלייתו מן המים היינו דוקא במי שראה הטביעה דכיון שראוהו שנפל שם אמר בדדמי ואומר שהוא הוא אפילו אינו ברור לו לפיכך אינו נאמן אלא אם כן שראוהו מיד אחר עלייתו מן המים אבל מי שלא ראה הטביעה נאמן אפילו לא ראוהו מיד ובנדון דידן שהעד כמר יהודא לא ראה הטביעה יש לסמוך עליו כשהכיר אותו אפילו כשלא ראוהו מיד אחר עלייתו מן המים כסברת הרא"ש והטור:
וליכא למימ' דלא קאמ' הרא"ש כך אלא במי שלא ידעו כלל לכל מאבידתו אבל לא במי שכבר יצא הקול שנאבד זה לא יתכן כלל דאם כן למה כתב הרא"ש לחלק בין ראה ללא ראה דאיכא למיטעי ולא חילק בין ידע שנאבד ללא ידע, אף על גב דגם בסתמא דתלמודא קשיא קושי' זאת לפי דעת הרא"ש שמחלק בין ראה הטביעה ללא ראה למה הוצרך לתרץ במעשה ב' ת"ח דאסקינהו וחזוהו לאלתר לישני דלא חזוהו לאלתר והא דהתירו נשותיהם משום דהמעידים לא היו בשעת הטביעה הא לא קשיא דאפשר שהתרצן מתרץ למקשן לפי סברתו שהיה סובר שהיו בשעת הטביעה אבל בדברי הרא"ש גופא שכתב כך לפסק הלכה לחלק בין ראה הטביעה ללא ראה ואיכ' למיטעי מדבריו להכשיר אפי' למי שידע הטביעה רק לא ראה ובהרא"ש לא שייך לתרץ כמו בתלמוד דלרבותיה קאמ', אלא ודאי הרא"ש לא חילק אלא בין ראה ללא ראה אף על גב דמסברא אית לן למימ' מה לי ראה ומה לי ידע מכל מקום הרא"ש לא סביר' ליה כך והיינו משום דקשי' ליה המנהג שנהגו להתי' אפילו אחר כמה ימים כדאית' התם בהרא"ש פרק האשה שלום, ובתוספות בהאשה שלום דף קט"ו ע"ב בדבו' המתחיל וקאמרי סימנין וכו' יעויין שם בתוספות כי שם מבוא' באר הטיב, ואף על גב שהאחרונים לא רצו לסמוך אדברי הרא"ש בזה, מכל מקום אומ' אני שהו' כדאי לסמוך עליו ולעשות סניף אל סניף אל סברות אחרות ומכל שכן כיון שהטו' ותרומת הדשן בסימן ר' מ והרב בהג"ה ש"ע הביאו דבריו ולא כתבו האחרונים שאין לסמוך עליו אלא היכא דלית לן שום סברא יותר להתי' רק זאת, אבל היכא דאיכ' בלאו הכי סברות ודאי דשפי' דמי לעשות דברי הרא"ש בזה סניף להם, דכן כתב נ"י פרק האשה שהלכה דאמ' התם דילמ' בגמלי פרחא אזיל אי נמי בקפיצה אי נמי מילי מסר כתב הוא וז"ל והך טעמ' דמילי מסר הוא עיק' אבל לגמלי פרחא וקפיצה לא חיישינן אלא נקטינה לסיניפין בעלמ' הביאו הרב מ"ו ב"ח בסוף סימן ק"ח ויעויין מה שכתב היא בכיוצא בזה:
אמנם על פי העדות שהעיד כמר זלמן בן יששכר ביום ה' י"ט טבת תי"ל יש להתיר האשה הזאת ברווחה כי הנה העיד ששמע מגוי מל"ת שרוצח אחד נידון בעיר גאלי"ץ והודה על העינוי שרצח מימיו י"ב בני אדם י"א היו גוי' והי"ב היה היהודי האויסטרליצר הרי הזכיר היהודי מעיר פלוני יש לסמוך על זה להתיר ע"י חיפוש שיהיו חוקרים ודורשים שלא יצא מאויסטרליץ שום יהודי שהיה דר שם ולא חזר כי אם זה ר' זלמן בעל האשה הזאת ואז תהיה אשתו מותרת אף על גב דלא הזכירו בשמו רק אמר היהודי האויסטרליציר סגי בהכי על ידי חיפוש והכי איתא תשובת מהר"ם שבמיימוני והביאו הב"י סעיף י"ט וז"ל אחר שהגוי לא העיד בפירוש פלוני נהרג אלא אמר היהודי מעיר פלוני בסתם ובדק שלא יצא מאותו עיר שום יהודי הדר שם שלא חזר כי אם זה עכ"ל:
וליכא למימר שאין לסמוך על הודאות הרוצח משום דלא הוי מל"ת שהרי לא הודה אלא על ידי עינוי ושאלוהו על רציחות שעשה ואין כאן מסיח לפי תומו הא ליתא כיון שלא נתפס בשביל היהודי רק על שאר גזילות ורציחות שעשה והוא מעצמו הודה על זה בלא ששאלוהו הרי הוא מל"ת לענין זה ומה' לו לשקר ולהודות מה שלא עשה אלא ודאי קושטא קאמ' דליכא למימ' שמיראת היסורין העינויי הודה כדי להיפטר מעינויי' וכדאמרינן אלמלא נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה וכו' והודה כן כדי שידונו אותו למיתה מיד שהרי היה מתחייב בנפשו על שהודה בלאו הכי על י"א רציחות שעשה ולמה הוצרך לשקר ולהודות גם על יהודי אלא ודאי קושטא קאמ', ואף על גב דלא הוי מל"ת אלא ששאלוהו על רציחות סתם שעשה שיגיד מכל מקום מהימן בזה שהודה על היהודי כיון שלא שאלוהו בפירוש על יהודי דאי לאו דקושטא קאמר למה הודה עליו כיון שלא שאלוהו עליו דמה שאמרו בגמר' דגוי מהימן במל"ת לאו דוק' במל"ת תליא מילתא אלא בלא מתכוון להתיר ולא להעיד תליא מילתא והא דמוקי בגמר' דגוי מהימן במל"ת היינו משום דסתם מל"ת אינו מתכוון להתיר ולא להעיד אבל באמת כל דאית לן הוכחה דקושט' קאמר ואינו מתכוון להתיר ולא להעיד מהימן אפילו באינו מל"ת וזה מבואר בתשובת מהרי"ק שורש קכ"א וז"ל: אמנם נראה לע"ד שכל מקום שהדבר מוכיח שאין הגוי מתכוון לא להתיר ולא להעיד דודאי מיקרי מסיח לפי תומו ושריא איתתא כדמשמע התם בהדי' דעד כאן לא פליגי רבי יוחנן אריש לקיש אלא במתכוון להעיד אבל באין מתכוון אפילו להעיד מודה רבי יוחנן לריש לקיש דאתתא שריא והא דפריך תלמוד' והא איה חבירנו קאמרי לה היינו משום דפשיט' ליה לתלמוד' דכל ששואלין אותו והוא משיב יש לומ' שמתכון להעיד אבל היכא דפשיט' לן שאינו מתכוון להעיד וכו' כי הכא ודאי קושטא קאמר ואין מל"ת גדול מזה דהא ליכא לספוקי כלל במתכוון לא להתיר ולא להעיד אם כן לא נוציא מתורת מל"ת, עכ"ל, הרי מבואר בהדי' בדבריו שאין צריך שיהא מל"ת דוקא ולא אמרו דלא משכחת בגוי אלא במסיח לפי תומו אלא לאפוקי מתכוין להעיד או להתיר, וכן הוא נמי בתשובת משאת בנימן סי' ס"ה ואנכי בעניות דעתי הבאתי ראיה לזה בתשובה סימן מ"ב מסוגי' דיבמות ממתניתין דאמרי לו מעשה בבני לוי וכו' אלא שאין להאריך פה כי פשוט הוא בנדון דידן דהוי מסיח לפי תומו ממש בהודאתו שהודה על הריגת היהודי כיון שלא שאלוהו עליו ואפילו אם הוה שאלוהו עליו מכל מקום כיון ששאלה היתה מגוי ושלא בפני ישראל מיקרי מל"ת כדכתב כך בהדי' בתרומת הדשן סימן רל"ט והביאו מהרמ"א בהג"ה סעיף ט"ו ומחמת יראת יסורים העינוי נמי ליכא שהרי הודה בלאו הכי על הרבה רציחות אלא ודאי קושטא קאמר ומל"ת גמור הוא:
ועדיין יש לפקפק דילמא האי רוצח שהרג ליהודי מאויסטרליץ מאן לימא לן שהגיד על זמן קרוב ויועיל חיפוש דילמא על זמן קדמון הוא מגיד מה שעשה זה כמה שנים שהרי לא הזכיר הזמן באיזה שנה ובאיזה חדש הרגו רק אמר סתם שהרג ליהודי מאויסטרליץ אם כן מה יועיל חיפוש דילמא הוא מגיד מה שעשה זה שלשים שנה או יותר ואין זכרון להדרים עתה באויסטרליץ והרוצח הזה קשיש מנייהו הוי והרגו קודם שהיו באויסטרליץ האנשים הדרים שם עתה ויותר מזה אנו צריכין לחוש דילמא באמת בזמן מה בשנים שעברו נאבד אחד מתושבי אויסטרליץ לא חזר כאשר רגיל היה כך בהרבה קהלות במשך זמן המלחמה אם כן יפול הספק בין הנאבד ההוא ובין רבי זלמן בעל האשה הזאת ותתעגן האשה הזאת כל ימיה וכה"ג נמצא שחשש רבי דוד כהן בתשובותיו בענין משה סוסי על גויה שהיתה מל"ת שיהודי אחד שהיה ביתו סמוך לחומת העיר נהרג כתב וז"ל וכל שכן שאין כאן שום עדות על משה סוסי דילמא כל כך שנים היה אחר שהי' בית זה סמוך לחומת העיר והלך ולא חזר ועל אותו היא מגדת שנהרג וכו' יעויין שם, הובא בתשובת בנימן זאב סוף סימן ד' אף על גב דרבים חולקים על ר"ד כהן בזה וסבירא להו דאין לחוש על זה ובודאי על משה סוסי העידה כיון שאנו יודעים שבית היה סמוך לחומת העיר מ"מ נר' דשאני התם דאין חוששין משום דנראה דהוו חששא רחוקה שהיה אחר שהיה גם הוא דר בבית סמוך לחומת העיר והלך ולא חזר ונהרג דלכולי עלמא האי אפשר דלא חיישינן, אבל בנדון דידן חששא קרובה היא דילמא על אחר מאויסטרליץ הוא מעיד דילמא כולי עלמא מודים דחיישינן, ועוד דאפילו התם גבי משה סוסי לו החליקו החולקים דעתם לגמרי שלא לחוש כלל שהרי גדול אחד כתב שם בסימן י"ז שיהיו שואלים לגויה ההיא על איזה זמן הגידה אבל בנדון דידן אי אפש' לשאול שכבר הומת הרוצח:
וכן נמצא בתשובת מהר"ם פאדווה סימן כ"ז שחשש לחששא זו דילמא יאמר הגוי על זמן קדמון, יעויין שם סימן כ"ז:
אמנם נראה דאין לחוש לזה דהדברים מראים ומוכיחים שעל רבי זלמן בעל האשה הזאת הגיד שהרי אמר והי"ב שהרג היה היהודי האויסטרליצר משמע מלשון שעל יהודי הידוע שהוא אומר שהרי לא אמר סתם שהרג יהודי מאויסטרליץ שאלו היה אומר כך לא היה במשמע שעל יהודי הידוע הוא מגיד אלא על יהודי אחד סתם מאויסטרליץ ואז היינו צריכין לחוש דילמא על זמן קדמון הוא מגיד, אבל השתא שאמר היהודי מאויסטרליץ, וז"ל דער אויסטרליצר יוד וכו', ואלו היה מגיד על זמן קדמון היאך יהיה ידוע לבני העיר כיון שהוא מגיד על זמן קדמון אלא ודאי על מה שניכר להם ויודעים היו שנאבד והיה הרגש גדול לבני העיר בדבר עליו הוא מגיד לכך אמר היהודי מאויסטרליץ אותו שהוא ידוע להם וכאשר באמת מיד היו מבינים על פי הוא מגיד ואמרו חבל על היהודי האויסטרליצר שהיה גבר בגוברין:
ואע"ג דהעד כמר שלמה בן יודא כ"ץ והעד כמר משה בן יעקב תרווייהו קמסהדי כל אחד בשם גוי איך ששמע שהרצחן אמר סתם שהרג יהודי ולא אמרו כמו שאמר כמר זלמן בשם גוי שהרצחן אמר שהרג יהודי האויסטרליציר ואם כן הוי כהכחשה ביניהם הא לאו מילתא הוא דבכי האי גוונא לא הוה כמכחישים שאפשר מה ששמע זה לא שמע זה ובאולי אמר הרצחן בשעת העינוי הכלל והפרט תחלה אמר סתם שהרג יהודי ואח"כ ביאר דבריו שהרג ליהודי האויסטרליץ או בהפך וכל אחד אמר מה ששמע הוא, או שמא לא אסיק אדעתייהו להגיד ממש אות באות, מלה במלה, כאשר הגיד הרצחן כי לא היו מכוונים להגיד עדות רק כמסיח לפי תומו להגיד דרך פליאה מהרצחן שעשה י"ב רציחות, וכל שלא אמרו לשון הכחשה ממש כגון לא כי לא דיינינן להו כמכחישים, ובלאו הכי לעולם אין הגדת עדות צריך להיות מכוון ממש בלשון אחד ואדרבא דגריע הוא אם הם אומרים ממש בלשון אחד כדאיתא בירושלמי הביאו הטור ח"מ סימן כ"ח רב כד הוה חמי סהדי מכוונים הוה חקר, כד חמי סהדי הכן והכן הוה מכוון וכמו שפירש הטור דברי הירושלמי, דעדיף אם זה אומר בכה וזה אומר בכה רק שתהא עדותן מכוונת בלא הכחשה, לכן אין דנין אותן כמכחישין:
וגדולה מזו נראה דאפילו האי חיפוש אינו צריך לפי זה דכיון שהרוצח הגיד שהרג היהודי מאויסטרליץ הידוע, על כרחנו צריכין אנו לומר דהוי כאלו אמר בפירוש שהוא הרג את היהודי מאויסטרליץ אותו שהיה ידוע וניכר לבני העיר וידוע שנאב' וכיון דהכי הוא ואנו יודעים שבעל האשה הזאת היה מאויסטרליץ ויודעים אנו שהיה ידוע וניכר להם אמרינן ודאי עליו הוא מגיד ולא חיישינן דילמא אחר היה גם כן מאויסטרליץ וניכר להם דלכולי האי לא חיישינן:
וראיה לזה משילהי יבמות אבא יודן איש ציידן אמר מעשה בישראל וגוי שהלכו בדרך ובא הגוי ואמר חבל על יהודי שהיה עמי בדרך שמת בדרך וקברתיו והשיאו את אשתו ע"כ הרי השיאו את אשתו ולא חששו דילמא האי ישראל אזיל לעלמא ישראל אחר נתלוה עמו ומת בדרך, אלא על כרחך כיון שאנו יודעים איזה ישראל היה עמו בדרך לא חיישינן על ישראל אחר אלא אמרינן ודאי על האי ישראל שאנו יודעים שהיה עמו הוא מגיד הוא הדין נמי בנדון דידן כיון שאנו יודעים שבעל האשה הזאת הוא היה מאוסטרליץ וניכר וידוע לבני העיר אמרינן ודאי עליו הוא מגיד ותו לא חיישינן דילמא עוד אחר היה מאויסטרליץ והיה ידוע וניכר לבני העיר:
ועוד ראיה מתשובת הרמב"ם הובא בב"י סוף סעיף י"ח וז"ל ראובן היה נושא ונותן בחוץ וכו' המתין ג' ימים ולא בא וכו' שאלוהו עליו וכו' אמרה להם גויה אחת וכו' שאלוה מה אירע לו אמרה יצא מעיר פלוני ללכת לעיר פלוני יצאו אחריו והרגוהו שאלוה מאין תדעי זה האיש אמרה הוא היה מודעתינו כשהיה בעכו ועשה מלאכתינו וכו', תשובה זאת האשה מותרת וכו' יעויין שם והקשה הב"י שזה סותר למה שכתב בריש פרק ג' מהלכות גירושין וכו', ותירץ דמיירי שהיה ידוע שזה האיש היה רגיל לעשות מלאכתו לגויה זאת וכו' יעויין שם הרי התם לא הזכירה הגויה ההיא כלל על מי היא מגדת אפילו שם עירו לא הזכירה רק אמרה סתם שהרגו ליהודי שהיה עושה להם מלאכה בעכו סמכינן עליה להתיר ואמרינן מסתמא על אותו יהודי שאנו יודעים שהיה רגיל לעשות מלאכתה היא מגדת ולא חיישינן דילמא עוד אחר היה עושה מלאכתה והיה מודע להם מכל שכן בנדון דידן שהזכיר היהודי שהיה מעיר פלוני היינו אוסטרליץ ושהיה ידוע וניכר לבני העיר הזאת גאלי"ץ ואנו יודעים שרבי זלמן בעלהאשה הזאת הוא מאויסטרליץ היה והיה ידוע וניכר לבני העיר גאלי"ץ פשיטא שיש לסמוך על זה ולומר שעל זה היה הרוצח מגיד ולא חיישינן דילמא עוד אחר היה מאויסטרליץ והיה ידוע וניכר לבני העיר גאלי"ץ ועליו הוא מגיד דלכולי האי לא חיישינן:
ולא דמי להא דריש פרק האשה שלום בעובדא דרב יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי דהוה אזיל מקורטבא לאספמיא דשלחו מתם דשכיב ופליגי התם אביי ורבא אי חיישינן לתרי ר"י ר"ג אי לאו אף על גב דאיכ' היכרא טובא דהרי הוזכר בשמו ובשם כינויו שהיו קוראים אותו ריש גלותא ושהיה בר אחתיה דרב ביבי ושהיה הולך מקורטבא לאספמי' ואפי' הכי חיישינן דילמא איכא אחרינ' מכל שכן בנדון דידן דליכ' היכרא כל כך לא דמי דהתם שאני דלא היה במשמע שהיה הוא מעיר קורטבא אלא דהוה אזל מקורטבא וחיישינן דילמא הוה אחרינ' דהוה שמיה כך והוה אזיל נמי דרך קורטבא, אבל בנדון דידן שהזכיר שהוא מעיר אויסטרליץ תו לא חיישינן דילמא איתרמי עוד עיר ששמה כך דלא חששו לזה בכל התלמוד דשמו ושם עירו מהני לכולו עלמא ובנדון דידן כיון שהזכי' היהודי מאויסטרליץ בלשון שמורה על איש מאויסטרליץ הידוע להם ואנו יודעים שרבי זלמן בעל האשה הזאת מאויסטרליץ הוא היה ידוע וניכר לבני העיר אמרינן ודאי עליו הוא מגיד הרוצח ולא חיישינן דילמא עוד אחר מאויסטרליץ היה ניכר וידוע להם לכולי האי לא חיישינן, וראיה מעובד' דאבא ציידן שילהי יבמות, ועוד ראיה מתשובת הרמב"ם מההיא גויה דעכו וכו':
ועוד יש לנו חילוק בין כיוצא לנדון דידן אפילו בשלא הוזכר שם העיר לבין הא דיצחק ריש גלותא כאשר בארנו בתשובה אלא שאין להאריך פה בנדון דידן שהזכירו בשם עירו פשוט הוא דלא דמי ליצחק ריש גלותא כמו שפירשתי:
וליכא נמי לאסתפוקי דילמא אמר הרוצח בדדמי דמסתמא כשהרגו היה בהול ושמא אמר בדממי הא ליתא דמבואר הוא כל שאמר הרגתיו לא חיישינן לבדדמי, והכי איתא בהדיא בהג"ה מרדכי דקידושין והובא בב"י סוף סעיף י"ד וז"ל גוי המל"ת ואמר הרגתי פלוני נאמן ושריא איתתא לאינסובי דכי היכא דבישראל אין חילוק בין אמר מת ובין הרגתיו דמהימן, כדתנן בפרק ב' דיבמות הכא נמי גבי גוי המסיח לפי תומו וכו':
והכי נמי איתא בתשובת מהר"ם שבמיימוני לסדר נשים חזרנו על כל הצדדים וכו' וז"ל דאפילו אומר הגוי אני הרגתי את פלוני מהני במל"ת וכו':
והכי נמי איתא בהג"ה מרדכי דסוף יבמות הובא בב"י סוף סעיף י"ד וז"ל מעשה בגוי שאמר בשעה שדנוהו למיתה מעולם לא פשעתי כי אם פעם אחת הרגתי יהודי בין ניקולא לאורוויק וכו' והתירו אשתו משום מסיח לפי תומו וכו', וכן כתב בתשובות בנימן זאב סימן י"ח ושם מביא ראיות הרבה:
ועוד נראה דבנדון דידן הוי כאלו אמר הרוצח הרגתיו וקברתיו שהרי כמר שלמה בן יודא כ"ץ העיד בשם גוי מל"ת שהרוצח אמר שאחר שהרגו נשאו הוא וחבירו אל הנהר סטרואי ותחבוהו תחת הכפור שהיו המים נקרשים ואין לך קבורה גדולה מזו וכבר מבואר הוא בפוסקים בתשובת הריב"ש ובשאר פוסקים דקברתיו לאו דוקא אלא כל שנשאוהו ממקום למקום וטלטלוה הוי כאלו אמר וקברתיו, מכל שכן בנדון דידן שאמר שנשאוהו עד הנהר וגם תחבוהו תחת הכפור דבר פשוט הוא דהוי כאלו אמר וקברתיו, אף על גב דהאי גוי שהגיד זאת בשם הרוצח שנשאוהו עד הנהר לא אמר שהזכיר הרוצח שם עירו אויסטרליץ רק אמר היהודי ולא הזכיר שם עירו ואין אנו יכולין להתיר על פי עדותו מכל מקום מצטרפין עדותו לההוא גוי שהגיד בשם הרוצח שהזכירו בשם עירו שהרי ליכא הכחשה בנייהו כלל אלא כל אחד מעיד מה ששמע ואפשר שזה שמע שהגיד שתחבוהו אותו בנהר תחת הכפור ולא שמע שהזכיר שם עירו, ולא שמעתי אינו ראיה או אפשר ששניהם שמעו כל הדברים ומה ששמע זה שמע נמי אידך אלא שכל אחד הגיד במל"ת הענין בקצרה ולא כוונו לשם דבר וליכא הכחשה כלל, לכך יש לנו לצרף עדותן יחד וכדאשכחן בפרק זה בורר דעד אחד אומר בדיוטא עליונה ועד אחד אומר בדיוטא תחתונה אם המקומות קרובים הם שיכולים לראות מזה לזה עדותן קיימת שהאחד מהן טעה בין המקומות וכה"ג אשכחן טובא הוא הדין נמי בנ"ד:
כללא דמלתא לפי מה שכתבתי יש להתיר האשה הזאת מרת הענדיל אשת רבי זלמן מאויסטרליץ להתנסב' לכל גבר דיתיצביין על פי העד כמר יהודא בן יעקב שהעיד בעשרה בטבת תט"ל שהכירו בטביעת עין ועל פי העד כמר זלמן בן יששכר שהגיד בשם גוי מסיח ל"ת שהרוצח הודה שהרג ליהודי מאויסטרליץ על פי ראיות והוכחות שכתבתי:
אמנם כבר כתבתי כי כל זה אינו אלא דרך משא ומתן מה שנראה לע"ד על פי סוגיות התלמוד והפוסקים אבל לא להורות הלכה למעשה אם לא שיסכימו עמדי בהיתר זה תלתא בעלי הוראה גדולים ומפורסמים הן מטעמים דידי הן מטעמים אחרים דרך אמת ותמים, מינייהו ומיניה תסתייעא שמעתתא יחדיו יהיו תמים ואיזה מגדולי המורים העומד לנס עמים אשר יעיין בשריותא דהך איתתא מרת הענדל אשת רבי זלמן היושבת עגונה זה שנים וימים יגדל כסאו והדומו עד שמי מרומים, ויקבל שכרו מאל רם על כל רמים, דברי אלה יום ב' ט"ו שבט תאי"ו יו"ד לפ"ק:
והסכימו בהיתר אתתא דא מרת הענדיל כמה רבנים מורי הוראה ובתוכם המופלאים אב"ד הישראלי מהר"ר אהרן שמעון הרב דק"ק פראג, וחתני המופלא מהר"ר גרשון דק"ק פרוסטיץ ועל פיהם נשאת לבעל ויושבת תחתיו:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |