שדי חמד - פאת השדה/כללים/ב/לט
|
< הקודם · הבא > |
ביטול בדבר שהיה מעורב מתחלתו אי שייך ביטול כבר מובא בפוסקים מה שכתב המרדכי בסוף פרק הזרוע שדבר שתחלת הווייתו על ידי עירוב אין לו ביטול וכו' עיין בשדי חמד בחלק הכללים במערכת הטי"ת כלל י"ג סק"ד (בד"ה ואלה דבר ובד"ה גם הגאון) ולפי שראיתי בספרן של צדיקים פילפולים שונים בכלל זה נכון להעתיק בעה"י מקור הדברים ואחרי כן יאירו דב"ק וזה לשון המרדכי בפרק הזרוע סי' תשל"ו (והם דברי רבינו משולם על מה שאמרו בבבא קמא וביבמות אמר ר' יהושע שכבת זרע של זב מטמא במשא לפי שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה וכי האי גוונא אמרינן בפרק מצות חליצה יבמה שרקקה דם חליצתה כשרה לפי שאי אפשר בלא צחצוחי רוק) ותימה הא דתניא בזבחים אין דם מבטל דם ואין רוק מבטל רוק משמע דלכולי עלמא דם מבטל רוק ואם כן הכא נמי נימא הכי ויש לומר דבבבא קמא וביבמות איירי כגון שהוא בעין וניכר המתבטל וכל דבר שהוא בעין וניכר לא בטיל אי נמי ליכא למימר ביטול ברוב אלא בדבר שהיה ניכר בפני עצמו תחלה ואחר כך נתערב אבל בדבר שתחלת ביאתו לעולם מעורב כגון בבבא קמא וביבמות (דבבא קמא ודיבמות) ליכא למימר דבטיל והא דתנן בפרק המפלת שליא בבית טמא ור' שמעון מטהר ומסיק טעמא דר' שמעון משום ביטול ברוב שנימוק ונימוח הולד ונתבטל ברוב יש לומר דהתם נמי הולד היה ניכר מתחלה ואחר כך נימוח ועל כן מתבטל עכ"ל המרדכי וראיתי עתה שכתירוצו השני של רבינו משולם כתב גם כן באור זרוע הגדול בח"א סוף סי' תרע"א וז"ל וקשיא לי המחבר ויבטל רוק בדם ונראה לי הואיל ורביתיה דהאי רוק הכי שבאו שניהם מפיו (מפיה) ביחד אין שייך בו ביטול שאין שייך ביטול אלא בדבר שהיה זה לבד וזה לבד ונתערבו עכ"ל נראין הדברים ששני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד דכל שלא היו כל אחד מבורר וניכר לעצמו אין שייך בו ביטול ברוב:
והנה הרב פתחי תשובה ביורה דעה (סי' י"ד סק"ג) ציין קצת בכלל זה גם אני ההדיוט בנדפס במערכה זו אות פ"ג רשמתי ספרים רבים ונכבדים המדברים בכלל זה עי"ש ובמערכת הדל"ת אות ל"ז (בד"ה ואיסור) ופה אכתוב בס"ד איזה חילוקים שראיתי בזה:
אעריכה
א) כתב הגאון שער המלך בהלכות יום טוב פרק חמישי סוף דין כ' לחלק בזה דעד כאן לא כתב המרדכי משם רבינו משולם דכל שתחלת ביאתו לעולם הוא מעורב לא שייך ביטול אלא דוקא התם שההיתר והאיסור שניהם יחד תחלת ביאתם מעולם באו מעורבין הלכך כיון דלא הוברר ההיתר מתחלה אין לו ביטול מה שאין כן הכא בגיגית שההיתר כבר היה מבורר מערב שבת והלכך כי בתר הכי מתערב בו האיסור פשיטא ודאי דבטיל כיון שהיה רוב היתר בפני עצמו ואפילו בדבר שיש לו מתירין וזה פשוט עכ"ל. וכתב כן ליישב מה שהוקשה לו סתירת דברי המרדכי שבחולין הנ"ל עם מה שכתב בסוף פרק קמא דשבת בדין יין הנסחט בשבת בגיגית שהיה בה יין מערב שבת שכתב דקמא קמא בטיל וכו' עי"ש ולכן כתב לחלק כנז"ל ויתבאר להלן בס"ד דשרים רבים סוברים כן ועל קושיא זו הבאתי בשדי חמד הנ"ל דברי הגאון חתם סופר עי"ש:
ולפום ריהטא יש לי מקום עיון בדברי הגאון שער המלך שאם שמה שבאר בכונת המרדכי הוא נכון וכן סוברים שלמים וכן רבים מכל מקום במה שסיים דכשהיה מבורר ההיתר יש לו ביטול אף בדבר שיש לו מתירין יש לפקפק והוא דבסוף מעילה ד' כ"א ע"ב תנן נפלה פרוטה של הקדש בתוך כיסו או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש כיון שהוציא את הראשונה מעל דברי ר' עקיבא וחכמים אומרים עד שיוציא את כל הכיס וכתבו התוספות (בד"ה פרוטה) תימה וליבטיל האי פרוטה של, הקדש שנפלה וכי תימא דבר שיש לו מתירין הוא על ידי פדיון ואפילו באלף לא בטיל הא ליכא למימר דדבר שיש לו מתירין דרבנן הוא וכתב מרן מוהריט"א בקונטריס גט מקושר שבספר נאות יעקב בדף ע"ג ע"ד (שרשמתי בנדפס במערכה זו אות פ"ג) דממה שדקדקו התוספות להקשות על חלוקת פרוטה שנפלה מוכח דבחלוקה האחרת שאמר פרוטה בכיס זה הקדש לא קשיא להו דליבטיל ברובא והיינו טעמא דכל דבר הבטל ברוב אינו אלא באיסור והיתר שהובררו מתחלה זה לעצמו וזה לעצמו ואחר כך נתערבו לא כן באיסור שמעיקרו נולד בתערובת היתר והרוב היתר נמי איהו גופיה נכנס בסוג ספק איסור כיון דרוב ההיתר לא הוברר מתחילה לעצמו לא חשיב רוב היתר לבטל את האיסור ושוב מצא שגם בספר עץ החיים להרב מוהר"י חאגי"ז במתניתין הנ"ל כתב כן עי"ש ודבריו הם כדברי הרב שער המלך דכשלא הוברר ההיתר לעצמו אין שייך ביטול ולכן לא הקשו התוספות אחלוקה שאמר פרוטה בכיס זה הקדש דליבטיל ברובא ורצה לומר דאיפכא מסתברא דאם איסור שכבר חל והוכר בטל כל שכן איסור שלא הוכר ולא חל עליו שם איסור דדין הוא שיהא בטל דכי האי גוונא אמרינן בנדרים דף ע"ז ע"א אם הפר נדרים שבאו לכלל איסור אינו דין שיפר נדרים שלא באו לכלל איסור ומתבאר בגמרא שם דכולי עלמא אית להו האי סברא וכו' ושוב דחה זה וקיים סברתו הראשונה והאריך כדרכו בקדש ע"ש:
ורואה אני שהרבני המוזכר בשואל ומשיב מהדורא תליתאה בח"א סי' של"א כיונה דעתו לדעת הגאונים האדירים שער המלך ועץ החיים ומוהריט"א ואלה דברי השואל ומשיב בזה מה שכתב לחדש דביטול לא שייך כל שלא נתברר עדין מי זו הפרוטה שחל הקדש עליה וכולן נכנסים תחת הספק ואין כאן שיבטל האיסור ולכך לא הקשו על פרוטה בכיס זה רק על פרוטה שנפלה שמבורר ההקדש קודם עכ"ל (בשם הרבני השואל) ודבריו מכוונים לדבריהם דרבנן קדישי הנ"ל ומה שהגאון שואל ומשיב כתב על דבריו וז"ל דבר בטל הוא זה כיון דעל כל פנים ידענו שרק אחת הקדש והשאר כולן חולין שייך ביטול וכו' עי"ש נראה ברור דאילו סיימו קמיה דמר דברי הגאונים הנז"ל לא הוה דחי להו והוה דק ואשכח בהו טעמא ואיך שיהיה דעת הגאונים הנ"ל שוה בזה דכל שלא הוברר ההיתר לעצמו אין בו דין ביטול שוב עיינתי בנודע ביהודה מהדורא תניינא יו"ד סי' ד"ן (שהזכיר הרב פתחי תשובה שהבאתי לקמן בסק"ב) וראיתי שמר בריה דרב גאון יעקב הביא מה שכתב הגאון מר אביו בצל"ח לפסחים ד' ל"ד ע"ב על מה שהקשה לו מר בריה הנ"ל סתירת דברי המרדכי דשבת ודחולין (כמו שהקשה הרב שער המלך) ושראה בכרתי ופליתי סי' ק"ב שהעיר על זה והשיב לו מר אביו שיש חילוק אם המבטל לא הוכר מעולם בפני עצמו הורע כחו לבטל דבר המעורב מתחלת ברייתו לא כן אם המבטל כבר קנה לו הוייה לעצמו והמתבטל הוא הבא אחריו ונתערב תכף יציאתו לגדר ההוייה אז דין הוא שיתבטל ביותר אפילו אם הוא דבר שיש לו מתירין עי"ש בצל"ח סברתו הנכונה ממקור התבונה אמנם לדידי קשה ממשנה ח' פרק ז' דכלאים וכו' ועוד הקשה מאיזה מקומות עי"ש הרי שגם הגאון נודע ביהודה כתב לחלק כדעת הרבנים הנז"ל דכל שההיתר לא הוכר בפני עצמו אין בו דין ביטול ועיין להגאון רמ"ץ בחלק יו"ד סי' כ"ג אות ז' ועיין לקמן בסק"ג מה שהבאתי בשם ספר המקנה לקידושין דף ס"ד והגאון מהר"ש לאנדא בנודע ביהודה הנ"ל בסוף סי' ה"ן כתב דהכל צריכין למארי חטיא מה שכתב בצל"ח שהכל תלוי בהמבטל שיהיה ניכר בתחלה בפני עצמו וכו' עי"ש גם הגאון יד אלעזר בסי' ט"ן (בסוף ד"ה מ"ש רומכ"ת) מיסתמיך ואזיל בתר סברא זו ששם הביא מה שמקשים סתירת דברי המרדכי בסוף פרק הזרוע עם מה שכתב בסוף פרק קמא דשבת וכתב שהגאון בפליתי סי' ק"ב כתב לחלק בטוב טעם וכו' (הביא תורף דברי החילוק) וכתב לדון על פי זה בנדונו עי"ש וכן אתה מוצא לגאון עוזנו הכהן הגדול בשו"ת בנין שלמה יצ"ו בהלכות פסח סי' כ"ח דף ל"ז ע"א עי"ש (בד"ה ואמנם מצד) שנמשך אחר דברי הנודע ביהודה הנ"ל בישוב דברי המרדכי:
והגאון תפארת ישראל בשלישי דמסכת חגיגה משנה ד' אות מ' (בד"ה ובהא יתיישב) הבין שקושית התוספות בסוף מעילה הנ"ל היא על חלוקת פרוטה בכיס זה הקדש ולכן תירץ קושיתם על פי כלליה דרבינו משולם ואמר מר דכיון דהאיסור וההיתר שניהם היו בעין קודם שקרא שם הקדש על הפרוטה הוה ליה כאילו נולדו ההיתר והאיסור יחד דאז אפילו מדאורייתא לא בטיל אפילו לקולא וכצחצוחי רוק של היבמה הנ"ל מכל שכן לחומרא כפרוטה בכיס הקדש עכ"ל ובמחילת כבוד תורתו דבריו תמוהים דאף אי לא נחית לדקדק בדברי התוספות (במה שכתבו דליבטיל האי פרוטה של הקדש שנפלה) כדכתב מרן מוהריט"א בגט מקושר הנ"ל דרק אחלוקה דפרוטה של הקדש שנפלה הוא דקשיא להו ולא אחלוקה דפרוטה בכיס זה הקדש הא מיהא ודאי אין לנו לפרש דקושית התוספות היא רק אחלוקה דפרוטה בכיס זה הקדש רק יש לנו לומר דאשתי החלוקות קשיא להו ואי הכי מאי אהני לן מה שתירץ הרב דאין זה מן הישוב אלא אחלוקה דפרוטה בכיס זה הקדש אבל מה נענה אחלוקה דפרוטה של הקדש. שנפלה שהיה ההיתר מבורר לעצמו וכן האיסור דלזה ודאי שייך ביטול ברוב כמו בכל איסורין שבתורה שההיתר מבורר לעצמו ונפל בו איסור ונתערב דבטל שפיר ועוד קשה דגם אחלוקה דפרוטה בכיס זה הקדש אי אפשר ליישב על פי דברי המרדכי שבפרק הזרוע פי מה שהסבירו הגאונים הנ"ל דדוקא כשהאיסור וגם ההיתר שניהם יחד תחלת ביאתם מעולם באו מעורבים אבל כשההיתר כבר היה מבורר ושוב נולד האיסור בתערובת בזה מודה המרדכי שיש לו ביטול ולא עוד אלא שלדעת המרדכי אף בדבר שיש לו מתירין יש לו ביטול ואם כן הדבר תמוה איך נחה דעתו ליישב קושית התוספות על פי כלליה דרב המרדכי:
וראיתי לידידי הרה"ג מוהרש"ש אבד"ק מאציוב יצ"ו בספרו הבהיר משמרת שלום שנדפס מקרוב בסי' ק"ב בפירושו על המשבצות (בד"ה בא"ד ג') שתמה עליו כי קושיין תניינא ולי הדל גם קשיא קמייתא קשיא טובא ועיין שם שכתב שהגאונים פרי מגדים בגנת ורדים כלל מ"ז ובמשבצות סי' ק"ב ס"ק י"א ובסי' ס"ט ס"ק ל"ה במוסגר ובנודע ביהודה יורה דעה ריש סי' ד"ן וחות דעת סי' ק"ש בביאורים סק"ז ובשו"ת בית שלמה יו"ד סי' קל"ז ומוהרי"ט אלגאזי להלכות בכורות להרמב"ן פרק ג' ד' כ"ב ע"ב כולם כתבו לחלק דדוקא כשההיתר והאיסור באו מעורבים בזה הוא דקאמר המרדכי דאף בדבר שאין לו מתירין לא בטל אבל היכא שההיתר היה ניכר מקודם רק האיסור נולד בתערובת כגון זה אף בדבר שיש לו מתירין בטל נחזור לדברי הגאון שער המלך הנ"ל מה שיש להעיר בדב"ק דאף דמה שהסביר לחלק בדעת המרדכי הוא נכון ושלמים וכן רבים קיימי בשיטתיה אמנם קשה שהרי לפי מה שביאר מרן מוהריט"א בכונת דברי התוספות דמעילה מתבאר מדבריהם שבדבר שההיתר היה מבורר לעצמו אף דשייך ביה ביטול מכל מקום אם הוא דבר שיש לו מתירין לא בטיל שהרי לולא דבמעילה דמידי דאורייתא הוא דעסקינן וחומרת יש לו מתירין היא רק מדרבנן הוה ניחא להו למימר דהיינו טעמא דלא בטיל משום שיש לו מתירין ומרן כסף משנה בשביעי מהלכות מעילה דין ז' הקשה כקושית התוספות ותירץ (מה ששיללו התוספות) דדבר שיש לו מתירין לא בטיל עי"ש וכל זה הוא כנגד היסוד של הרבנים שער המלך ונודע ביהודה שכתבו שכיון שרוב ההיתר היה מבורר בפני עצמו יש לו ביטול אפילו בדבר שיש לו מתירין ואם כן היה להם לבאר שחלוקים בזה רבותינו התוספות עם המרדכי וצריך עיון עיין לקמן בסק"ב בסוף ד"ה אך ראיתי וכו' מה שהבאתי בשם ספר יאודה יעלה בענין זה וגם בספר ברית עולם המוזכר שם ראיתי בסי' ל"ד אות ב' ומשם והלאה מה שהאריך בדין המרדכי ביין שבגיגית ובדברי התוספות דמעילה וכתב לחלק בין לח ליבש ונשא ונתן בסתירת דברי הפוסקים בזה גם בשו"ת אילה שלוחה להגאון אבד"ק שימבורג בסי' ג' דף י"א הביא מה שכתבו הגאונים בפלתי ובצל"ח דדוקא כשההיתר לא היה ניכר בפני עצמו הוא דלא בטיל והוא כתב ליישב סתירת דברי המרדכי בענין אחר ושוב הביא שבדורש לציון דרוש י"ג כתב הגאון בן המחבר בהגהה שהתוספות דמעילה הנ"ל חולקים עם המרדכי וכו' והוא כתב ליישב עי"ש דב"ק והגאון ענג יום טוב בא"ח סי' ל"ד (בד"ה אולם) מיסתמיך ואזיל בתר דברי הצל"ח בפסחים הנ"ל גם בשו"ת מנחת שי לגאון בדורנו יצ"ו בסי' א' (בד"ה אך) הביא סברא זו שהכל תלוי בהמבטל שאם היה ניכר לעצמו ושוב בא האיסור על ידי תערובת בטל שפיר כמו שכתב בצל"ח ובנודע ביהודה וכו' וכתב שסברא ישרה היא ויישב בזה דברי הר"ן בתשובה בדין חוזר ונעור עי"ש דב"ק]:
ודע שמה שכללתי עד הנה הן במה שכתוב למעלה והן במה שכתוב להלן להשוות דעת כולהו רבנן קדישי הנז"ל בחדא מחתא דסברי כחילוקו של הגאון שער המלך הנז"ל עתה התבוננתי וראיתי שאינו כן אלא יש סוברים דהעיקר תלוי בהמבטל שאם הוא היה מתחלה ושוב בא האיסור על ידי תערובת יש כח בהמבטל לבטלו ואם היה האיסור מתחלה מבורר ושוב בא ההיתר על ידי תערובת אין כח בהמבטל לבטלו ויש סוברים דכל שהאחד היה מבורר לעצמו בין אם הוא האיסור ובין אם הוא ההיתר יש לו ביטול ולא אמר רבינו משולם שבמרדכי שאין לו ביטול אלא כשבאו שניהם בתערובת ולא היה מבורר שום א' מהם ויש מי שסובר דהעיקר תלוי בהמתבטל ואעתיק בזה תורף דברי מי שגדול בס' מנחת חינוך בפ' וישלח במצוה ג' (גיד הנשה) סק"א דף ה' ע"ד מר קעסיק שם בדין איסור שגדל עליו דבר היתר אם יש כח בהיתר לבטל את האיסור וכתב שאם נתגדל יותר מהאיסור עצמו בעת שיצא לאויר העולם אפשר דהעיקר בטל בהגידול דהיתר דהוא רוב והוי איסור בהיתר וא"ח כלל אף דאכל הרבה אך לפי סברת האחרונים שהסבירו דעת המרדכי ביבמה שרקקה דם דאינו בטל משום דתחלת ביאתו לעולם ע"י תערובת אין כח בהיתר לבטל עיין משנה למלך פרק א' ממשכב ומושב ובאחרונים שחילקו בין דין הנ"ל לדין דגיגית יין הענבים וכו' שברמ"א יו"ד סי' ק"ב דלא הוי דבר שיש לו מתירין וכתבו דביין ההיתר עמד בפני עצמו והאיסור בא בתערובת אם כן אדרבה חשוב ההיתר מאד ובטל אף דבר שיש לו מתירין אבל אם ההיתר לא עמד שום פעם בפני עצמו ובא על ידי תערובת אינו חשוב ואינו מבטל אף דבר שיש לו מתירין אם כן כאן דהתוספת הוי היתר הבא בתערובת והאיסור עמד בפני עצמו ודאי אין ההיתר מבטל את האיסור דאם כשבאו שניהם כאחד על ידי תערובת אינו מבטל כ"ש היכא דהאיסור עמד בפני עצמו דיפה כחו וההיתר בא ע"י תערובת ודאי אינו מבטל האיסור אך כל זה כתבתי לשיטת אחרונים הנ"ל עיין נודע ביהודה תניינא סי' נ"ד נ"ה ובמשנ"ח ובחוות דעת סי' ק"ו לענין אפשר לסוחטו דאם היה המבטל (המתבטל והלשון מגומגם קצת) בפני עצמו אינו בטל האיסור בו ובאמת תמוהין הדברים מאד מסוגיא דנדרים דף נ"ח ונ"ט יעויין שם דגידולי היתר מבטלים האיסור ופלא איך אישתמיט לרבינו משולם כל הסוגיא וחס לומר כן על אחרון מכל שכן על הראשונים ועיין מנחות ד' ס"ט:
והמעיין במרדכי עצמו יראה שהקשה בתחלה משכבת זרע ומיבמה שרקקה ותירץ דתחלת ביאתו על ידי תערובת אינו בטל ושוב הקשה מפרק המפלת דף כ"ז ע"א שליא בבית הבית טמא ור' שמעון מטהר דנימוק הולד עד שלא יצא ופירש רש"י דנעשה דם ונתבטל בדם הלידה וכן מסקינן שם טעמא דר' שמעון דהטומאה של הולד בטל ברוב דם הלידה והלא הוי תחלת ביאתו לעולם ע"י תערובת ותירץ וז"ל דהתם נמי הולד היה ניכר קודם שנימוח עכ"ל ומאי תירץ כיון דדם לידה היינו המבטל בא עם התערובת ובהיה המתבטל קודם גרע כיון שלא היה המבטל בפני עצמו ולומר דבבטן שייך גם כן תערובת על כל פנים מה מתרץ על דבר הנתבטל העיקר הוה ליה לתרץ דהדבר המבטל היה בפני עצמו ואפשר כונתו כיון דהיה הולד קיים ואז דם הלידה היה קודם היינו ההיתר היה בפני עצמו בבטן ואחר כך נימוק הולד אבל מכל מקום איך יפרנס הסוגיא בנדרים שם דמבואר אף דהמבטל לא היה בפני עצמו אדרבא הנתבטל היה בפני עצמו מכל מקום בטל לכן לבי אומר בטח דסברת המרדכי דוקא שבאו שניהם על ידי תערובת אבל אם בא אחד קודם חבירו אפילו אם הנתבטל בא קודם כיון דלא באו על ידי תערובת בטל דכן הוא גזרת הכתוב גבי רוב ונראה להסביר קצת על פי דברי הנודע ביהודה שם שהסביר דברי המרדכי דעיקר הילפותא דאזלינן בתר רובא הוא מאחרי רבים להטות אם כן בעינן דומיא דסנהדרין שלא יהיה מעורב בתחלה עי"ש אם כן בסנהדרין דהמיעוט בטל ברוב וכי יש חילוק בין אם הרוב אמרו דעתם בתחלה דהיינו המבטל, או שהמיעוט אמרו דעתם והרוב המבטלין אחר כך ודאי אין חילוק ובכל ענין אזלינן בתר רובא אך שיאמרו כולם בבת אחת לא משכחת לה והכי נמי באיסור והיתר אין חילוק רק בבאו לעולם על ידי תערובת ואין סתירה להר"מ (רבינו משולם) מש"ס דנדרים שם כנ"ב (כן נראה ברור) ובזה תראה דהרב הגאון בעל חוות דעת סי' ק"ו הביא קושית המרדכי והעתק תירוצו כיון שאינו ניכר ההיתר קודם לא בטיל ומפלפל בזה ובאמת במרדכי שם מבואר לשונו כמו שהעתקתי אם כן אף אם ההיתר אינו ניכר רק האיסור ניכר בטל ובזה נדחו דבריו שם והדברים שכתבתי כנים ואמיתיים בעזה"י עכ"ל מתבאר מדברי קדשו שאין דעתו נוחה לחלק בין היה ההיתר בפני עצמו ושוב בא האיסור על ידי תערובת להיכא שהיה האיסור בתחלה בפני עצמו ושוב בא ההיתר בתערובת דבין בזה ובין בזה סובר רבינו משולם דיש לו ביטול ולא אמר רבינו משולם דאינו בטל אלא כשביאת שניהם בעולם היתה ביחד בתערובת כרוק שיש בה דם וכיוצא דרק בכי האי גוונא הוא דאינו בטל:
ונראה לי הדל שאפשר לומר כונה זו גם בדברי מרן מוהריט"א שלישי מהלכות בכורות סי' ל' (בד"ה ואפשר ליישב) שגם הוא כתב לבאר דברי המרדכי והמובן מדבריו הוא דעיקר חילוקו הוא דכשהאיסור ורוב ההיתר שניהם מתחלת ביאתם לעולם יצאו מעורבים ומעולם לא הוכרו זה לאיסור וזה להיתר דבכי האי גוונא דוקא הוא דאמר רבינו משולם דאינו בטל אבל כשהאחד מהם בא בתחלה ושוב בא השני על ידי תערובת הרי הוא בטל רק שחלוקים הם בטעם ההבדל הזה דהגאון מנחת חינוך אמר הטעם משום דבעינן דומיא דסנהדרין וכו' כנז"ל ומרן מוהריט"א הסביר בענין אחר ואמר מר דדוקא היכא דאיכא תרתי לריעותא דהאיסור כיון דתחילתו מעורב מעולם לא חל שם איסור עליו ולא אמרה תורה ביטול אלא בדבר שחל עליו האיסור ואחר כך מתבטל ולא שלא יחול עליו שם איסור כלל וזאת שנית ריעותא אחריתי דהרוב המבטלו מעולם לא הוחזק בעצמו להיתר גמור דבכי האי גוונא לא בטיל אבל בדליכא אלא חדא לריעותא דהאיסור מתחלת ביאתו לעולם מעורב אבל ההיתר היה לו שעת הכושר והוכר עצמו להיתר גמור בלא תערובת איסור כגון ההיא דמעביר עציץ נקוב בכרם דהזרעים שבתוכו שכבר צמחו מקודם היו ניכרים להיתר גמור וכן בההיא דמעשר טבל שנתערב בחולין דהחולין שמבטלין לתרומת מעשר היו ניכרים קודם התערובת לחולין גמורין בכי האי גוונא יש ביטול כיון דליכא תרתי לריעותא עכ"ל ונראה שאף שכשבא לבאר המציאות שיש לו ביטול היכא דליכא אלא חדא לריעותא לא נקיט אלא כשהיה ההיתר מבורר לעצמו מכל מקום הוא הדין לדידיה אם האיסור היה מבורר מתחלה ושוב בא ההיתר וכדעת הגאון מנחת חינוך שהרי כתב שעיקר החילוק הוא כשבאו שניהם על ידי תערובת וכו' כן נראה לדעתי העניה בכונתו וכן ראיתי להרב יאודה יעלה (המוזכר בדברינו להלן בסק"ב בד"ה אך ראיתי) בדף ל"ח ע"ב וע"ג שכתב שמדברי מרן מוהריט"א לפי פשוטן מוכח דאף אם קדם האיסור וקנה שם לעצמו ושוב בא ההיתר מעורב אפילו הכי מתבטל כפי אוקמתא הלזו אלא שתמה על דבריו שדבר זה אחרי המחילה רבה אלף פעמים אין לו שחר דהשתא כשבאו האיסור וההיתר יחד מעורבים שאין לאיסור כל כך כח איסור כיון שלא קנה שם איסור בפני עצמו אפילו הכי אינו מתבטל כיון שלא קנה ההיתר שם היתר בפני עצמו גרע כחו לבטל כל שכן כשהאיסור עמד בפני עצמו והוחזק באיסור בודאי דאין בהיתר הבא אחר כך מעורב עמו כח לבטלו נסתייע לסברא זו מדברי הגאון בצל"ח לפסחים שכתב דהעיקר הוא אם המבטל היה בעולם בפני עצמו וכו' ונדחק לומר שגם מרן מוהריט"א לא אמר למילתיה דבחדא לריעותא מתבטל אלא דוקא כשהמתבטל (כנראה שצריך להיות כשהמבטל) בעולם וקנה שם בפני עצמו בזה אף שלדעתו איכא חדא לריעותא אפילו הכי מתבטל אבל כשהמתבטל בעולם וקנה שם בפני עצמו ושוב בא רוב המבטל עמו מתחילת ביאתו לעולם בזה אפשר דאזיל ומודה דהגם דהוי חדא לריעותא אינו מתבטל עכ"ל וכבר כתבתי דברי הגאון מנחת חינוך שהסביר דאף כשהמתבטל בא לעולם בפני עצמו מתבטל על ידי הרוב היתר שבא אחר כך בתערובת ולא נפלאת לומר שכן דעת מרן מוהריט"א כמשמעות דב"ק:
ומדי דברי בזה לא אמנע טוב מלהביא את אשר ראיתי שכתב הגאון מוהר"י לאנדא יצ"ו בספר יד יהודה להלכות מליחה סו' ס"ט ס"ק ס"ג אות ט' דף נ"ו ע"ד וז"ל (אחר שהעתיק לשון המרדכי בזה) והנה האחרונים הקשו דברי המרדכי אהדדי וקצתם מתרצים דהכל תלוי בההיתר אם היה ניכר בפני עצמו מתחלה או לא ולא משמע כן מלשון המרדכי ויותר נוטין דבריו שתלוי בהמתבטל אם היה ניכר או לא וכו' (שקיל וטרי קצת בדברי הנודע ביהודה תניינא יו"ד סי' ה"ן ובדברי התבואת שור סי' י"ד ס"ק י"ב) על כן נראה דצריכין דוקא שיבואו שניהם ביחד דכיון שנולדו כך אז אין כח באחד לרבות על חבירו ולבטלו מה שאין כן אם האיסור היה מתחלה וההיתר בא ורבה עליו יש בו כח לבטלו ואם ההיתר היה מקודם והאיסור בא אחר כך אז אף בדבר שיש לו מתירין בטל וכן נראה מלשון הכריתי ופליתי והפרי מגדים והחוות דעת בסי' ק"ב וגם לשון המרדכי יש לכוין לזה ושוב מצאתי במוהרי"ט אלגאזי שגם הוא הקשה ממחיצת הכרם וכי האי גוונא ותירץ גם כן דוקא כשבאו שניהם יחד עי"ש פרק ג' דבכורות וכתב הטעם משום דאיכא תרתי לריעותא חדא דהאיסור כיון שתחילתו מעורב לא חל עליו שם איסור ולא אמרה תורה ביטול אלא בדבר שחל עליו האיסור ואחר כך נתבטל ולא שלא יחול עליו שם איסור כלל וזאת שנית ריעותא אחריתי דהרוב המבטלו מעולם לא הוחזק בעצמו להיתר גמור דבכי האי גוונא לא בטל אבל בדליכא אלא חדא לריעותא וכו' בכי האי גוונא בטל עכ"ל והוא דבר רחוק מאד לתלות בכל התורה בריעותות כאלו ודוקא שניהם יחד מה גם הא דלא חל עליו כלל שם איסור בודאי עוד עדיף כמבואר בהמרדכי דגיגית אך בפשוט יש לומר דכל שנולדו ביחד אין כח באחד לבטל תולדת השני מיהו כיון דאתינא לזה תו יש לומר דלעולם העיקר תלוי בהמתבטל אם נולד בתערובת אז אין כח בהשני לבטל ממנו גוף הולדה להיות כמי שלא נולד כלל כאשר הוא פשטות דברי המרדכי אך זה דוקא בשני מינים כמו שכבת זרע וזיבה ודם ורוק כיון דלכל מין הולדה בפני עצמה אז אם בא אחר לבטל לחבירו מבטל ממין זה כל הולדה זה אינו יכול מה שאין כן במין אחד ומקצת בא בתערובת אם כן גוף הולדה בעולם במין זה אינו הולך אחר המועט זולת אחר הרוב דכללא הוא בכל התורה למיזל בתר רובא אם כן אף אם הרוב מבטל המועט אין כאן ביטול הולדה כלל ודוק היטב ובזה כמעט נחה שקטה כל מה שמקשים על המרדכי דוק ותשכח עכ"ל ושוב הביא דברי המשנה למלך בהלכות מטמאי משכב ומושב בפרק א' הלכה י"ד במה שביאר דברי המרדכי במה שהוקשה לו מההיא דשליא וביאר כוונת המשנה למלך וסיים דלא כמו שראיתי להאחרונים שלוקחים סברת המרדכי אף על דבר שנולד בפני עצמו רק האיסור חל בתערובת ומסתייעים מדברי המשנה למלך הללו ופשוט דטעות הוא דגם המשנה למלך מודה דהמרדכי דוקא על ביאתו לעולם קפיד וכו' ועיין במהרי"ט אלגאזי שם דהעיקר תלוי אם היה הכרה בפני עצמה מתחלה וזה הטעם דשליא עכ"ל וחזר לישא וליתן בההיא דגיגית שכתב המרדכי דבטל ואין בה משום יש לו מתירין אלו תורף דב"ק ועוד כתבתי לקמן בענין זה (עיין בדבור המתחיל אחר איזה ימים וכו' ומשם והלאה):
וראיתי בספר כרם חמד לידידי הגאון אבד"ק ליאדי יצ"ו בחלק ג' בהלכות בית הכנסת ד' ג' ע"ג שכתב שהרב דנאוורדאק בשו"ת באר יצחק א"ח סי' כ"ד נעלם ממנו דברי השער המלך בהלכות יום טוב פרק ה' הלכה כ' וספר באר יצחק אין אצלי ומסיגנון הדברים שבכרם חמד נראה שבבאר יצחק מקשה אמאן דאמר שם דמדאורייתא בטל שהרי המרדכי כתב דלא שייך ביטול בדבר שתחלת ביאתו בתערובת ולזה מיישב על פי כלליה דרב שער המלך שיש חילוק בין כששניהם יחד באו בתערובת לבין כשההיתר היה מבורר לעצמו וכו' ואם הוא כן יש לתמוה מאד לפי מה שכתבתי למעלה שכסברת הרב שער המלך קיימי שלמים וכן רבים דסברי מרנן לחלק בהכי ואיך נעלם ממנו דברי כל האשילי רברבי הנז"ל הן אמת שהשגתי עתה (בששו"ן) ספר משכנות הרועים לידידי הגאון אבד"ק ניזנוב יצ"ו וראיתי בסי' ז' אות ו' (בד"ה ותבט) שהביא מה שכתבו הגאונים בכרתי ופלתי סי' כ"ב (ק"ב) וצל"ח ונודע ביהודה לחלק דדוקא היכא דגם המבטל היה מעורב מתחלתו אינו בטל וכו' וכתב על זה אך ראיתי באיזה ספר שפקפק על גוף חידוש האחרונים הנ"ל מכמה ראיות ואחת מהן אזכור שאם לא כן אמאי באומר מעשר שני בצפונו או בדרומו אינו בטל המעשר בתוך החולין ובהכרח לומר משום שהאיסור מעורב מתחלתו אם כן מוכח דאף היכא דההיתר הוי בפני עצמו אינו בטל וצ"ע עכ"ל מכל מקום לא מפני קושיא נוכל לדחות מה שחדשו סופרים רבים הנזכרים למעלה והיה לו להרב באר יצחק לכל הפחות להזכיר דבריהם אם לא נעלמו מעיני קדשו וגם על הרב כרם חמד יש לתמוה די כל רז לא אניס ליה ולא זכר בזה כי אם דברי הגאון שער המלך:
שוב ראיתי שמה שכתב בכרם חמד בשם ספר באר יצחק להרב דנאוורדאק כונתו היא על ספר באר יצחק למרן הגאון מוהרי"ץ אלחנן אבד"ק קאוונא (שכנראה היה אז בנאוורדאק) ומצאתי דב"ק שבבאר יצחק שהביאם הוא עצמו בספרו עין יצחק בחלק א"ח סי' כ"ו והביא מה שהשיג עליו גאון אחד והיא כהשגת ידידי הגאון כרם חמד יצ"ו דבנדון דידיה לא שייכי דברי המרדכי אלא שהגאון המשיג לא הזכיר מדברי השער המלך אלא כתב דעל פי דברי המרדכי עצמו שבסוף פרק קמא דשבת מוכרחים לומר דאם ההיתר היה ניכר מתחלה אף שאחר כך נעשה איסור בתערובת יש לו ביטול וז"ל מה שהקשה כת"ר על מה שכתבתי בספרי באר יצחק א"ח סי' כ"ד ובזה ניחא מה שפסק הרמב"ם ברביעי מהלכות יסורי מזבח שני שותפים שחלקו זה לקח עשרה טלאים וזה לקח תשעה וכלב מוציא אחד מהם והשאר מותרים ותמהו הא קיימא לן בדאורייתא אין ברירה והמקור חיים בסי' תמ"ח סק"ג תירץ דמן התורה בטל ברוב רק בעלי חיים חשיבי ולא בטלי מדרבנן ובדרבנן יש ברירה אך לפי מה שכתב המרדכי גבי יבמה שרקקה דם דדבר המעורב מתחלת ברייתו לא שייך בזה ביטול אם כן כי האי גוונא לא שייך ביה ביטול משום דלא היה ניכר המבטל לעולם בפני עצמו ואפשר דהרמב"ם לא סבירא ליה לזה עכ"ל ספרי וכתב כת"ר דאינו מבין את דברי דהא התם היה המבטל היינו ההיתר ניכר דמתחלה היה עשרה טלאים כולו היתר ואחר זה נעשה אחד מהם איסור בתערובת ובזה סבירא ליה להמרדכי המובא ביו"ד סי' ק"ב דאף בדבר שיש לו מתירין בטל היכא דהאיסור נולד בתערובת עכ"ל (הרב המשיג) ועל זה האריך בתשובתו לבאר דכגון נדון שבהרמב"ם הלכות איסורי מזבח הנ"ל אינו נקרא הוכר ההיתר מתחלה והביא שכן דעת המקנה בקידושין דף ס"ד וכתב שבכרתי ופליתי הקשה מדברי התוספות דמעילה משום דלא נחית לזה ושקיל וטרי בזה אף הוא ראה את הכתוב בספר דורש לציון דרוש י"ג ד' ג"ן ע"ב ובהגהת מר בריה ושם הובאו דברי הצל"ח לפסחים דהעיקר תלוי בהמבטל והאריך קצת בזה עי"ש דב"ק:
ודע דבמה שכתבו הפוסקים (לדעת הרב המרדכי) דהדבר תלוי בההיתר שאם היה ניכר בפני עצמו בתחלה ושוב בא האיסור בתערובת מהני ביה ביטול הנה אם ההיתר היה ניכר מתחלה לעצמו אלא שלא היה ראוי עדין למצותו וכשהוכשר למצותו היה ההיתר והאיסור בתערובת נחלקו שני רבנים גאוני דורנו יצ"ו אי חשיב היה ההיתר ניכר מתחלה או לא עיין במה שהבאתי בקונטריס ההערות לחלקי אסיפת דינים סי' ל"ד אות ד' (נחזור לדאתאן עלה ויאמר להביא בס"ד החילוקים שנאמרו בכלל זה):
בעריכה
ב) הגאון נודע ביהודה (מהדורא תניינא יו"ד סי' ד"ן) והביא דבריו הרב פתחי תשובה ביורה דעה (סי' י"ד סק"ג) כתב שדברי המרדכי אינם אלא בביטול אשר מתורת רוב אתינן עליה אבל בדבר שביטולו בששים דטעם הביטול הוא מפני שאין הטעם נרגש אין שייך מה שמחלק המרדכי (ואם ירצה השם ארשום להלן כי רבים הם העומדים בסברא זו) אמנם הגאון עונג יום טוב בסי' ס"ב הביא דברי הנודע ביהודה וטעמו במה שכתב לחלק כן דדוקא ברובא לא בטיל דהא דבטל ברוב ילפינן מדכתיב בסנהדרין אחרי רבים להטות וכו' וזה דוקא באינו מעורב מתחלת ברייתו כי התם אבל ביטול בששים לא מקרא דאחרי רבים ילפינן אלא מטעם שאין בו טעם האיסור שהרי מין בשאינו מינו דלא מהני רוב מן התורה משום דטעם כעיקר דאורייתא ואפילו הכי בטל בששים והיינו משום שהביטול אינו בתורת רוב רק שאין בו עוד טעם איסור כלל משום הכי בטל אף אם מעורב מתחלת ברייתו זהו תורף טעם הגאון נודע ביהודה בזה וכתב על דבריו דזה אינו דהא דמהני ששים הוא רק לבטל טעמו של איסור וזה רק אחר שהועיל רובו של היתר לבטל עצם האיסור והוי האיסור כמאן דליתיה משום שהתורה אמרה אחרי רבים להטות רק שאנו חוששים למה שאנו מרגישים טעם האיסור וטעם כעיקר לזה אנו צריכין לששים לבטל הטעם וכיון שממשות האיסור נתבטל ברובא וטעמו אינו נרגש שרי לאוכלו אבל בדבר המעורב מתחלת ברייתו דלא מהני ביטול ברוב משום דלא כתיב אחרי רבים במה שמעורב מתחלת ברייתו לא מהני ששים כלל דמאי מהני מה שריבוי ההיתר של ששים גורם שלא יורגש הטעם כיון דמכל מקום האיסור בעינו בכל מקום שהוא ולא נתבטל וכל פעולת ביטול של ששים רק אחר שרובו של היתר ביטל ממשות האיסור אז מועיל ריבוי ששים לבטל הטעם אבל כל כמה דלא נתבטל גוף האיסור ברוב לא מהני גם ששים לבטולי כדמצינו לר' יהודה דמין במינו לא בטל משום שאין בכח ההיתר לבטלו ולהתגבר עליו מחמת שהוא כיוצא בו דאפילו בששים נמי לא בטיל כיון שעצם האיסור דומה כמו שהוא בעין בכל מקום שהוא הכי נמי כל מידי דלא בטל ברובא לא מהני ביה ששים הלכך כיון דדבר המעורב מתחלת ברייתו לא בטל ברוב לא מהני ביה נמי ששים ויפה כתב המשנה למלך בהלכות מטמאי משכב ומושב פרק ראשון הלכה י"ד דלדעת המרדכי חלב דאבר יוצא אינו מתבטל אף שיש ששים כנגדו בבשר וגידים ועצמות דהיתר וכתב (בענג יום טוב) דהכי משמע מדברי הר"ן בפרק גיד הנשה במאי דקאמר הש"ס גבי זרוע בשלה זהו היתר הבא מכלל איסור וכו' וקאמר התם אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטיל שהקשה הא טעם כעיקר דאורייתא ותירץ דהכי קאמר דמדאורייתא ברובא בטיל היכא דלא יהיב טעמא דכמה מיני איסורין דלא יהבי טעמא אפילו ביו"ד ועשרים הלכך כי בעינן ששים בכל האיסורין אף דליכא טעמא חומרא הוא דמדאורייתא כל היכא דליכא טעמא ברובא בטל עכ"ל הר"ן הרי דמבואר בדבריו דגם מין בשאינו מינו בעינן ביטול ברוב לבטל ממשו של איסור ובעינן גם שיעור ביטול לבטל הטעם כל איסור ואיסור לפי ערך נתינת טעמו ואם כן היכא דליכא ביטול ממשו לא מהני נמי ביטול טעמו וזה ברור עכ"ל הגאון עונג יום טוב הנך רואה שדחה סברת הגאון נודע ביהודה והוכיח מדברי הר"ן שלא כסברתו וכן השיג עליו הגאון מוהרא"ז בהגהות יד אפרים בסי' י"ד (ולא אצטרך להעתיק דב"ק כי נמצאו לרוב הגהות הללו סביב השלחן ושכן מוכח מדברי הרשב"א בחולין ד' צ"ח אלא דמסיק ביד אפרים בצריך עיון ובספר דלתי תשובה ח"א לידידי הגאון אבד"ק פיקעלין יצ"ו בסוף סי' י"ד כתב בשם עה"ב (ערוגת הבושם) שאין דברי הנודע ביהודה נכונים שהרי מיירי במין במינו ואם ברוב לא בטיל כמו שכתב הוא עצמו אם כן בששים למה יבטל דהא מין במינו אין חילוק בין רוב לששים כלל והא דבעינן ששים במין במינו רק מדרבנן וכו' ואין מצוי אצלי ספר ערוגת הבושם אך ראיתי שכתב כן בספרו שם אריה בחלק א"ח סי' ח' בד"ה עוד יש לכאורה) ולפי שלא הזכיר דבריו בדלתי תשובה אעתיק דברי קדשו בזה וז"ל (אחר שהעתיק דברי הנודע ביהודה בזה) ואין דבריו נכונים דהרי מיירי במין במינו ואם אינו בטל ברוב למה יהנה ששים דלענין מין במינו אין חילוק בין רוב לששים דהא דבעינן ששים במין במינו הוא רק מדרבנן גזרה אטו אינו מינו אבל מן התורה אין חילוק בין רוב לששים רק בדבר דתלוי בטעמא ואם אינו בטל כל שתחלת ביאתו על ידי תערובת גם ששים לא מהני דאם היה הדין שיבטל היה בטל גם ברוב ואם אינו בטל ברוב גם בששים למה יבטל אך במין באינו מינו היה מקום לחלק בזה דהיכא דאיכא ששים ובטל הטעם אז בטל אף כשבא מעורב מתחילתו דבאינו מינו אזלינן בתר טעמא אך באמת גם זה אינו נראה דאף דליכא טעמא מכל מקום מצד ביטול ברוב אתינן עלה דכל דליכא טעמא בטל ובדבר שתחלת ביאתו מעורב דאין בו ביטול במין במינו הוא הדין באינו מינו אף דליכא טעמא לא בטיל ואין מקום לחלק בזה כלל עכ"ל:
גם בספר יד יהודה על הלכות מליחה להגאון מוהר"י לאנדא אבד"ק סאדיגורא יצ"ו בסי' ס"ט ס"ק ס"ג אות ט' דף ז"ן ע"ב וז"ל גם מה שהביא בנו של הנודע ביהודה בשם אביו לחלק בין ביטול ברוב לביטול בששים זה אינו דגם ששים מטעם ביטול ברוב וכל דלא בטל ברוב מדאורייתא תו אי אפשר לחלק בין רוב לששים ואם לא כן מנ"ל לר"י דמין במינו אינו בטל בששים דהא מדם פר ושעיר לא מוכח אלא דלא מהני רוב ואף דבחולין בסוגיא דזרוע בשילה על הא דפריך הגמרא מאי חזית הקשה הרמב"ן דנימא דיליף מולקח דלא מהני רוב ומכאן דמהני ששים היינו אי נימא דהתורה בעצמה מחלק כן אם כן היא גזירת הכתוב אבל באמת גם שם אינו כמו שכתב הרשב"א בחדושיו שם ואף שראיתי גם להפ"ח בסי' צ"ח ס"ק ח' דמחלק בין שיעור ששים לביטול ברוב גם דבריו תמי' וכן תמה עליו הבית מאיר שם וכן כתב הפ"מ בג"ו שם וכמה גדולים ואף גבי מין באינו מינו דבטל הטעם גם כן אינו נראה לחלק כהנ"ל ואף דהפרישה בסי' ק"ב והפ"י בחדושיו לביצה כתבו טעם זה על דבר שיש לו מתירין דבטל בדרבנן שפיר יש לחלק כן כמו שמחלק כה"ג הת"ח כיון דהוא אינו מינו תו לא נקרא על שם האיסור ואף בדשיל"מ אין נראה דבריהם דהא התם לא תלוי בטעם אלא בשמא לבד כמ"ש הפ"מ שם עכ"ל:
ודברי הפרי מגדים שבג"ו (גנת ורדים) שרמז ביד יהודה בזה אולי כונתו למה שכתב בכלל מ"ז וז"ל והנה משמע ודאי אף ביטול בששים לא שייך בדבר שבא לעולם ע"י תערובת ולא תימא ברוב לא מהני דוקא מדמקשו על הש"ך ולא הביא הא דכתב אם יש ספק דחד בתרי בטל וכו' והיינו טעמא דשיעור ס' גופא הוא מטעם חד בתרי בטל וכיון שהטעם חלף והלך לו בששים תו בטל האיסור ברובא וכיון שכן שפיר אמר דלא שייך ביטול ברוב או יאמר דמין במינו גרע טפי משלא במינו כיון דטעם שוה ומשום ביטול ברוב אתינן עליה ולכך כשתחלת ביאתו לעולם ע"י תערובת הוה אין בטל כדעת המרדכי עכ"ל עי"ש בדב"ק דקאי על דברי הגאון תבואות שור בסי' י"ג ס"ק ט"ו גם הגאון רמ"ץ בחלק יו"ד סי' כ"ג סוף אות ח' כתב דמה שכתב בנודע ביהודה דכשיש ששים גם המרדכי מודה וכו' אין נראה כן מדברי הרשב"א בפרק גיד הנשה וכבר הרגישו האחרונים בזה וכו' עי"ש והגאון ישועות יעקב בסי' י"ד בפירוש הארוך סק"ד כתב על סברא זו דישתקע הדבר ולא יאמר ובס' משכנות הרועים הנ"ל בד"ה וראיתי וכו' לא ראה שיש חולקים בזה עיין שם (בד"ה גם) והגאון קרן אורה בסוף פרק שביעי דנדרים (בד"ה ויש) כתב ובתשו' נודע ביהודה ראיתי שכתב דלרבינו משולם גם כן בטל בששים ולא הבנתי כיון דבכי האי גוונא לא כתב רחמנא אחרי רבים לדברי רבינו משולם אם כן מה לי בששים או פחות אפילו באלף לא בטיל ואין כאן מקומו להאריך בזה עכ"ל ועיין לעיל במערכה זו אות ד' בדברי ידידי הגאון אבד"ק וואלנטישיסיק יצ"ו מה שכתב בסעיף קטן ז"ך וכ"ח (בד"ה וכדברי):
אך ראיתי בספר ברית עולם שנדפס מקרוב (תרנ"ו) לידידי הגאון אבד"ק וויסאקי יצ"ו בסי' ל"ג אות ד' שהביא סברת הנודע ביהודה ואשר השיג עליו בעונג יום טוב הנ"ל ומר ניהו מלאך מליץ בעד סברת הנודע ביהודה והרבה להביא תוכחות וראיות שסברת הנודע ביהודה מוכרחת וברורה ודחה סברת העונג יום טוב וראיתו מדברי הר"ן עי"ש דב"ק באורך גם אשו"ר בספר יקר יאודה יעלה לרב גדול משאלוניקי שהעמיק הרחיב בעיקר כלליה דרב המרדכי בשו"ת ליו"ד סי' ו' בפילפול עצום וחריף ובדף ט"ל ע"א (בד"ה עוד יש) הביא סברת הנודע ביהודה הנ"ל ובעמוד שני כתב שגם הרבנים שערי דעה ונחפה בכסף ח"ב בנימוקיו ליורה דעה סי' י"ד וידיו של משה בנימוקיו על הרמב"ם בראשון מהלכות מטמאי. משכב ומושב כתבו ליישב תמיהת הרב משנה למלך שם על רבני אשכנז (בית חדש ושפתי כהן וכו') כמו שיישב הגאון נודע ביהודה דיש לחלק בין ביטול ברוב לביטול בששים וכו' ושם בתחילת הסימן הביא דברי מרן מוהריט"א שהבאתי בס"ק הקודם וכתב שגם הרב קרבן אליצור כתב כן ובדף ל"ז ע"ד (בד"ה ובעמדי) כתב שהראה לו הרב מוהר"א ברכה יצ"ו דברי הרב מוהריט"א בספרו שמחת יום טוב סי' ב' וסי' ג' ובספרו הלכות יום טוב מדף מ"ד סוף ע"ג והלאה והרב המחבר נשא ונתן הרבה בדב"ק ובדף ל"ח (בד"ה ובלכתך) כתב בשמו שחזר בי ממה שדקדק מלשון התוספות דמעילה דלא קשיא להו אלא מפרוטה שנפלה ולא מחלוקת דפרוטה שבכיס הקדש אלא גם מחלוקה זו קשיא להו (ספר הלכות יום טוב הנדפס בפני עצמו אין אצלי כי אם הנספח להש"ס וחפשתי ומצאתי דב"ק הלא המה בשלישי דבכורות סי' ל' ד' כ"ג מדפוס ווארשא מד"ה והנה ראיתי והלאה) והרב המחבר פלפל הרבה ליושב מה שכתבו הרבנים שער המלך ועוד כמה רבנים דכשהיה ההיתר ניכר לעצמו בטל אף בדבר שיש לו מתירין שנראה שיש סתירה לזה מדברי התוספות דמעילה ממה שכתבו לקושיתם דהוי דבר שיש לו מתירין והאריך מאד בכל פרטי כלל זה ולא יכלתי להתבשם מדב"ק מרוב האריכות בחריפות ובקיאות עי"ש וכן כתב סברא זו (לחלק בין רוב לששים) מדנפשיה הגאון יד אלעזר בסי' ט"ן (בד"ה וכבר) ושוב מצא כן בספר ברוך טעם דהא דהיכא דלא ניכר האיסור בפני עצמו לא שייך ביטול היינו דוקא ביטול ברוב הוא דלא שייך אבל ביטול בששים שפיר יש לו ביטול ובהדיא כתב כן המרדכי בשם רבינו משולם דלא שייך ביטול ברוב ולא נשמע מזה דגם ביטול בששים לא יועיל דיש לומר שאני ביטול בששים דהוי כאילו אין כאן איסור כלל ולפי זה אתי שפיר דבגיגית בטל דאיכא ששים בהיתר נגד האיסור עיין שם בס' ברוך טעם דעשה סמוכין לסברא זו עכ"ל גם בשו"ת משכנות הרועים הנ"ל (בד"ה וראיתי) מיסתמיך בתר סברא זו בסי' ז' אות ו' (בד"ה גם) ועיין בשו"ת השיב משה בחידושי בן בנו של המחבר שבחלק יו"ד אחר סי' ל"ח ד' כ"א ע"ג שהאריך בכלל זה ובמה שכתב על דבריו בשו"ת בית שלמה חלק יו"ד בהגהה מבן המחבר בסוף סי' קע"ו והגאון מוהר"ר יואל בשו"ת מהר"י אשכנזי בחלק יו"ד סי' מ"ח דף ע"ז ע"ד (בד"ה והגאון) דבלח בלח שנתבטל בששים היטב אשר דבר הגאון נודע ביהודה תניינא סי' ד"ן דלענין ביטול בששים אין חילוק דגם כשבא לעולם בתערובת בטל הוא כיון דלא נרגש הטעם עוד מה בכך שבא בתערובת מכל מקום הרי נתבטל מן העולם כיון שלא נרגש הטעם וכו':
וידידי הגאון טוב ש"מ אבד"ק ברעיזאן יצ"ו בספרו היקר דעת תורה סי' י"ד אות י"ב הביא דעת הנודע ביהודה ושדחה דבריו בישועות יעקב וכן הוא ביד אפרים וציין שו"ת ספר יושיע בפסקים סי' ק"ט ובב"ט שעה"ת דין א' פ"ד שכ' כהנו"ב ולא הרגיש גם כן בהנ"ל ובהשיב משה סי' ל"ח העלה דגבי מין בשאינו מינו דהטעם משתנה לגמרי הוי כמאן דליתיה וכדכתב הפני יהושע בביצה ד' ל"ח וגם הוי כהא דמוסק בא"ח סי' רט"ז דנשתנה להיתר לכן גם בכי האי גוונא בנולד על ידי תערובת בטל ודבריו מסתברים ועיין כי האי גוונא בחתם סופר סי' צ"ו דגם איסור באיסור והבה"ת (והיתר בהיתר) בטל בששים מהאי טעמא עכ"ד ומסופקני אם ראה דברי השם אריה שהבאתי למעלה דלא ניחא ליה לחלק בין מין במינו לשאינו מינו (כי אולי אין הספר בידו) והגאון מוהרש"ק בשו"ת חכמת שלמה הנספח לשו"ת הר המור בסי' ב' (בד"ה אמנם) כתב ואפילו א"א (אי אמרינן) דכשבאים לעולם מעורב לא שייך ביטול היינו דוקא במין במינו אבל לא באינו מינו כשנתבטל טעמו וכמו שכתב הנודע ביהודה מהדורא תניינא עכ"ל:
געריכה
ג) הגאון אבד"ק טארלא בשו"ת דבר אליהו בסי' י"ג מר קעסיק ביי"ש הנעשה מדגן ומערבין עם הדגן תפוחי אדמה שעבר עליו הפסח אם אפשר לדון שהדגן יהא בטל ברוב תפוחי אדמה אשר הגאון עטרת חכמים חשש מאד מכמה טעמים ואחד מהם הוא לפי מה שכתב המרדכי דהיכא דהויית ההיתר והאיסור באים כאחד לא מיבטיל ברוב וכו' ולזה כתב הרב הנ"ל דלפי מה שפסק הרמ"א בסי' צ"ט סעיף ו' דהיתר בהיתר בטיל ועיין שם בשפתי כהן ס"ק כ"ב וראיה לזה מצמר רחלים וכו' והנה המקנה בקידושין ד' ס"ד הסביר אמאי כשבאים האיסור וההיתר בבת אחת אינו בטל משום דבעינן שיהא ההיתר ניכר לעצמו קודם התערובת ואם לא קבע לעצמו שם היתר אז אין בו כח שיבטל ויהפך את האיסור להיתר ועל פי זה יש לומר דזה תינח באיסור והיתר דבעינן שיהיה ההיתר ניכר בפני עצמו שיהיה בו כח להפך את האיסור להיתר אבל בהיתר והיתר דלא בעינן כעת כלל שיהפוך את האיסור להיתר דהא שניהם היתר הם בזה יש לומר דאף שבאו בבת אחת גם כן בטל המיעוט ברוב עכ"ל ומשמע מדבריו דלמאן דסבירא ליה דהיתר בהיתר לא בטיל ומטעם זה סוברים דחוזר ונעור משום דמה שנתבטל קודם הפסח לא חשיב ביטול שהרי אז היו שני התערובות היתר בהיתר והביטול לא תחול אלא בתחלת זמן האיסור וכיון שאז היו מעורבים יחד ולא חשיב ביטול כלל לדעת רבינו משולם אם כן יהא תערובת זה אסור מן התורה שהרי לא חל עליו שם ביטול כלל אמנם לא כן היא דעת מרן מוהריט"א בשלישי מהלכות בכורות סי' ל' (בד"ה אשר ע"כ נלע"ד) שכתב לבאר דברי רבינו משולם (במה שהוקשה לרבינו משולם מדתנן שליא בבית וכו' דר' שמעון מטהר וטעמיה משום ביטול ברוב שנימוח הולד ונתבטל ברוב הדם ומתרץ דהתם נמי הולד היה ניכר קודם שנימוח) דעיקר חילוקו אינו תלוי בדבר שתחלת חלות איסורו וטומאתו היה מעורב כדכתב הרב משנה למלך אלא העיקר תלוי דכל דבר שלא הוכר מתחלתו בפני עצמו כי אם מעורב לא בטיל לאפוקי שליא דקודם שיצא לאויר העולם היה לה שעת הכושר שניכר הולד קודם שנימוח בלי תערובת ובאותה שעה אף שלא חלה עליו טומאה מכל מקום הרי ניכר באופן שאילו יצא לאויר העולם באותה שעה היה מטמא דלא שייך חילוק זה אלא כעין שכבת זרע דזב ורוק דיבמה דקודם שיצאו לאויר העולם בהיותם בגוף לא היו ניכרים לעצמם כלל דבהכי ניחא לעניות דעתי דהא איפליגו רבוותא בחמץ שנתבטל קודם הפסח אי חוזר ונעור בפסח לאסור במשהו או לא ועיקר סבר האומר דחוזר ונעור הוא משום דבשעה שנתבטל קודם פסח היה היתר ואין היתר מתבטל והדבר פשוט דלא נחלקו אלא אי חוזר ונעור ויהיה אסור מדרבנן כדין חמץ שתקנו חז"ל דאיסורו במשהו אבל מן התורה דבטל ברוב או בנותן טעם פשיטא דלא אמרינן דכיון דבשעת חלות איסור החמץ היה מעורב גם מן התורה אין לו ביטול ואם איתא דעיקר חילוק המרדכי הוא משום דבשעת חלות האיסור היה מעורב אם כן הכי נמי אף דקודם הפסח היה החמץ ניכר בפני עצמו מכל מקום בשעת חלות איסור חמץ היה מעורב וגם מן התורה לא בטיל אם לא דע"כ צ"ל דעיקר החילוק הוא דכל שניכר הדבר מתחילתו לעצמו בלי תערובת אף דלא היה זמן איסורו ונתערב קודם חלות האיסור בטיל ברוב מן התורה עכ"ל הרי שכתב מפורש דגם למאן דסבר דהיתר בהיתר לא בטיל וחמץ חוזר ונעור מכל מקום אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא נתבטל ולא שייך הא דרבינו משולם משום שכבר היה החמץ בעולם ולא איכפת לן מה שבשעת חלות האיסור באו שניהם בתערובות ביחד אלא אהוייתם בעולם קפדינן שיהיו בפני עצמן וכן כתב סברא זו בשו"ת מנחת שי לגאון בדורנו אבד"ק קינהיטיש יצ"ו בסי' א' (ד"ה אך) ליישב דברי הר"ן בתשובה בדין חמץ אם חוזר ונעור אחר שייחס שהר"ן סובר כדעת רבינו משולם דכשבאים על ידי תערובת אין להם ביטול וכתב בצל"ח ובנודע ביהודה דהכל תלוי בהמבטל שיהיה ניכר לעצמו קודם התערובת ואז מתבטל וכו' וסובר הר"ן דזה דוקא ביבמה שרקקה דם דאין מציאות בעולם להיתר כלל בלא האיסור אינו יכול לבטל מה שאין כן בחמץ דעל כל פנים היה ההיתר בעולם קודם שנתערב בו האיסור ואף שבשעה שנתערב עדיין לא הגיע זמן האיסור מכל מקום התחלת ביטול הוא משעת התערובת ולא נגמר עד שמגיע זמן האיסור וכיון שבשעת התערובת דהוא התחלת הביטול ניכר ההיתר יש לו ביטול ולזה שפיר כתב הר"ן דכיון דבעודו היתר לא בטיל אף אי נימא דמתבטל אחר איסורו על כרחין צריך לומר מטעם דהתחלת הביטול היא בשעת התערובת ונגמר בשעת האיסור ואם כן בשעת התערובות הוי מבטל איסור לכתחלה ועל זה הוכיח ממשנה דכלאים דגם בהיתר בהיתר בטל עכ"ל ומיסתייעא מילתיה מדברי מרן מוהריט"א:
ועל פי דברי מרן מוהריט"א הללו נראה דאפשר ליישב דברי רבינו מוהרימ"ט בחידושיו לקידושין על דברי התוספות בקידושין ד' כ"ו ע"ב ד"ה מעשה ברבן גמליאל בעובדא שהיו באים בספינה שאמר רבן גמליאל עישור שאני עתיד למוד וכו' וכתב רש"י דרבן גמליאל שכח לצוות לתרום והקשו התוספות דמה הועיל במה שתקן ואדרבא גרע טפי דשמא יאכלו בני ביתו את המעשר עצמו וכו' והקשה הרב מוהרימ"ט דהיכי גרע טפי הלא עד שלא תקן היה טבל והאוכלו היה חייב על כל כזית ועתה נתקן ואף אם יאכלו המעשר עצמו הרי חד בתרי בטיל מדאורייתא ותמה עליו ידידי הגאון החריף ראבד"ק חברון יצ"ו בספרו הבהיר שערי רחמים בחלק א"ח סי' ז' ד' י"ב סוף ע"ג דמאחר שלא ניכר ההיתר והאיסור בפני עצמו שהרי לא הפריש המעשר בפועל רק שקרא שם להמעשר אם כן בכי האי גוונא לית ליה ביטול מן התורה כדכייל לן רבינו משולם במרדכי סוף חולין וכו' אלו תורף דב"ק ולפי מה שביאר מרן מוהריט"א נראה דבכי האי גוונא חשיב שפיר ניכר כל אחד בפני עצמו ואף שבשעת חלות האיסור היו מעורבים יש להם ביטול כיון שהיה להם מציאות בעולם קודם לכן:
ובשו"ת עין יצחק למרן מוהריצ"א אבד"ק קאוונא בסי' כ"ו אות י"ד כתב להוכיח דהעיקר כשיטת המרדכי דדבר הנאסר בתערובת דלא היה ניכר המבטל ההיתר בפני עצמו דלא שייך בזה דין ביטול ברוב ומעורב מתחלה מקרי אף אם קודם חלות האיסור היה הכל מותר עם כל זה כיון דמתחילת חלות האיסור לא היה ניכר המבטל בפני עצמו בלא הבטל ואין שום הבדל בין הבטל להמבטל לכן אין בכח המבטל לבטל את האיסור וכעין זה כתב בחוות דעת סי' ק"ו סק"א בדין דאפשר לסוחטו אסור על פי דברי המרדכי הנ"ל ועי"ש באות ט"ו והלאה דתופס השיטה דהעיקר הוא זמן התחלת האיסור שאם היה אז מעורב אף שקודם לכן היה ההיתר מבורר בפני עצמו חשוב בא בתערובת ולא בטיל (חידוש הוא שלא זכר שר דברי מרן מוהריט"א הנז"ל דנקיט בהיפך) ובשיטה זו שייט בסי' כ' אות ד' דף ל"א ע"ד שהביא שם שיטת המרדכי דכשבא על ידי תערובת לא בטיל וכתב ומבואר בדורש לציון דרוש י"ג דאף במה שלא היה מעורב מתחילת ביאתו לעולם מכל מקום כיון דבשעת הביטול לא היה כל אחד ניכר לעצמו אין בו דין ביטול וכן כתב המקנה בקידושין ד' ס"ד ע"ב גבי קדשתי את בתי סתם ואיני יודע איזו היא ועיין נודע ביהודה תניינא סי' ד"ן וסי' ה"ן וציין לעיין בבאר יצחק סי' ל"א ענף ג':
דעריכה
ד) עוד כלל אחר כתב בשו"ת דבר אליהו הנ"ל שם דיש לומר דדוקא באיסור והיתר הבאים ממילא בבת אחת שלא על ידי מעשה אדם כגון ביבמה שרקקה דם וכיוצא הוא שכתב המרדכי דאינו בטל אבל דבר הבא על ידי תערובת מעשה ידי אדם כמו ביי"ש וכדומה בזה יש לומר שגם המרדכי מודה דבטל דהא אפשר שלא יבואו באיזה פעם בבת אחת כגון אם שורפין דגן בפני עצמו ותפוחי אדמה בפני עצמן לכן אף אם על ידי מעשה באים בבת אחת יש לומר דבטל וכן מצאתי בפרי מגדים סי' ק"ב במשבצות ס"ק י"א דביבמה שרקקה דם התם נולד בתולדה כך ועל פי זה יש לחלק בין הך דהמרדכי ביבמה שרקקה דם ובין הך דגיגית שבא"ח סי' ש"ך בשם המרדכי עכ"ל ובזה יישב מה שמקשים על מה שכתב הגאון נודע ביהודה תניינא ביו"ד סי' קפ"ו דהיתר בהיתר לא בטיל ומה שחטים מחומצים בטלים קודם הפסח על ידי טחינה הוא משום דמשעה ששית עד הלילה הוי זמן איסור דאם אינו בטל קודם הפסח בזמן היתר גם בזמן האיסור אין לו ליבטל דהא בזמן האיסור באים ביחד ההיתר והאיסור ולהנ"ל ניחא דדוקא בבאים כאחד בתולדה שלא על ידי מעשה אדם הוא דאינו בטל וכו' עי"ש ועל פי חילוק זה יש ליישב הרבה דברים אשר הרגישו מהם רבני האחרונים בפרוטה בכיס זה הקדש ובמחיר כלב וכיוצא כמה עניינים שנשאו ונתנו בהם לפי הכלל של המרדכי דבבאים בבת אחת אין שייך ביטול ולפי דברי הגאון הללו לא נאמרו דברי המרדכי על כיוצא בזה מה שאינו כן בתולדה:
העריכה
ה) בספר יאודה יעלה בדף מ' סוף ע"א כתב ידידי הרב המגיה מוהר"ר דוד אברהם פיפאנו יצ"ו בשם הגאון מוהר"א קובו בס' שער אשר וז"ל ועוד אני אומר שלא נאמרו דברי רבינו משולם (שבמרדכי) אצא דוקא היכא שבא הרוב לבטל את האיסור בין לח בלח בששים בין יבש ביבש דחד בתרי בטיל וחוזר האיסור להיות היתר וכו' אך לתלות ברוב ההיתר כגון שפירש מתערובת זה שאין לו ביטול פשיטא ודאי שגם רבינו משולם מודה דשפיר תלינן ואמרינן כל דפריש מרובא פריש וכו' ומזה תמה על הגאון נודע ביהודה דקאמר בההיא דקדש אחת מחמש נשים דכיון דבתחלת האיסור המתקדשת היתה בכלל התערובת לא שייך ביטול דנהי דמדין ביטול אינו מועיל מדין תורה מכל מקום מדין כל דפריש דאזלא כל חדא מנייהו לשוק ומתקדשת שפיר מהני וכתב הרב המגיה יצ"ו שכדבריו מצא להגאון מוהר"ץ חיות בתשובה סי' ל"ה שכתב להדיא דהיכא דשייך לומר כל דפריש לא אמר רבינו משולם ושבזה יישב קושית רבינו המשנה למלך בראשון ממטמאי משכב ומושב על חכמי אשכנז:
ועריכה
ו) בספר יד יהודה להגאון מוהר"י לאנדא יצ"ו בהלכות מליחה סי' ס"ט ס"ק ס"ג אות ט' אחר שהאריך מאד בכלל זה כתב בסוף האות גם יש להסתפק ביבש ביבש כי האי גוונא אי שייך דברי המרדכי וכי האי גוונא מצינו לר"י במין במינו אף בדאורייתא לחלק כן עכ"ל ומצאתי שידידי הגאון מוהרש"ך מוילנא יצ"ו בספרו היקר בנין שלמה בסי' כ"ח ד' ל"ז ע"א (בד"ה ואמנם מצד) כתב סברא לחלק בדין זה דעד כאן לא כתב המרדכי דלא שייך ביטול בבא על ידי תערובות אלא בתערובת לח בלח כמו ביבמה שרקקה דם דמעורב בתוך הרוב גוף האיסור ואיתרע הרוב ולפיכך אינו יכול לבטלו אבל ביבש דההיתר עומד בפני עצמו לא איכפת לן מה שתחלת ביאתו בתערובת וכעין סברא זו כתב המשנה למלך בראשון ממטמאי משכב ומושב ליישב דברי חכמי אשכנז שכתבו דמהני ביטול לחלב של אבר היוצא אך כתב דאין נראה לחלק בזה דהא על כרחין לומר דסברת המרדכי היא משום דכל עיקר דין ביטול ברוב ילפינן מאחרי רבים ושם הרוב ניכר בפני עצמו ואם כן גם ליבש ביבש אינו ראיה דביטול מועיל דהא לא דמי לקרא דאחרי רבים ומנא לן דבכי האי גוונא מהני ביטול ברוב עכ"ד יצ"ו והנה הגאון ערוך השלחן (הספרדי) בחלק יו"ד סי' ק"ב ס"ק י"ג כתב ליישב דברי התוספות דסוף מעילה שכתבו גבי פרוטה של הקדש דיש בה דין דבר שיש לו מתירין (אף שבא על ידי תערובת) אינו סותר לסברת המרדכי בההיא דגגית שכתב דכיון שבא על ידי תערובת אין בה דין יש לו מתירין משום דיש לומר דיבש חשוב ניכר לענין זה עי"ש וזה כעין מה שצדד הרב בנין שלמה יצ"ו אמנם המעיין בספר יאודה יעלה הנז"ל (בסק"ב) בדף מ"א ע"ד ובד"ה כללן של דברים) ומשם והלאה יראה אשר הרבה להשיב על דברי הרב ערוך השלחן בחילוק זה ובסוף דבריו הביא שגם הגאון עדות ביהוסף בסי' ל"ח ד' ק"ה הרבה להשיב על דברי הרב השואל שרצה לחלק כן עי"ש וכפי המשוער בדעתי כן מתבאר מתוך המשא ומתן של כמה מרבני האחרונים בעניינים אלו דלא שמיעא להו לחלק בזה בין לח ליבש וכן מפורש יוצא מדברי הרב שער אשר שהבאתי בסק"ה כמו שיראה הרואה:
ובעיקר כלליה דרבינו משולם שבמרדכי (דבדבר המעורב מתחלתו לא שייך ביטול) מתבאר מדברי מרן המשנה למלך בראשון ממטמאי משכב ומושב (בסוף ד"ה ובעיקר) שסובר שכל הראשונים סוברים כן ולמאי דמשמע מדברי התוספות בזבחים ד' כ"ו ע"א ד"ה שחט ואחר כך חתך שאין סוברים כן (שאם כן למה להו למימר טעמא דגזרינן גזרה במקדש תיפוק ליה משום שלא היה ניכר האיסור מעולם בפני עצמו ותחלת ביאתו לעולם היה בתערובת ואינו בטל) השיב וז"ל והתוספות בפרק ב' דזבחים קושטא דמילתא קאמרי דאפילו נתערב דם כשר עם דם פסול אינו בטל ברוב משום דגזרינן גזרה במקדש עכ"ל וידידי הגאון אבד"ק פיקעלין יצ"ו בספרו הנחמד דלתי תשובה בחלק ב' הנדפס חדש ממש בהלכות שחיטה סי' י"ד איידי דטריד בגירסיה (כאן שנה רבי הלכות גדולות ועמוקות) לא פנה לעיין בדברי המשנה למלך שציין הרב פתחי תשובה שם סק"ג ולכן כתב וז"ל עיין פ"ת סק"ג בשם המרדכי דדבר שתחלת ביאתו וכו' לא שייך ביטול אבל עיין בזבחים ד' כ"ו תוספות ד"ה שחט לא משמע כן דאם כן למה להו טעמא דגזרה במקדש וכו' אלא על כרחין דלא סברי כהמרדכי ואילו עיין בגוף דברי המשנה למלך אף הוא ראה דאין מזה הכרח ובשו"ת עין יצחק למרן מוהרי"א אבד"ק קאוונא בחלק א"ח סי' כ"ב אות ט"ו כתב דהתוספות בזבחים הנ"ל לית להו כלליה דרבינו משולם וכו' עי"ש ובמחילת כבוד גאונו לא היה לו לומר כן אחרי שכבר ראה דברי רבינו המשנה למלך בהלכות משכב ומושב הנ"ל (כמו שציין בעצמו באות י"ד) והרי שם כתב שאין התוספות חולקים וקושטא דמילתא קאמרי וכו' גם מה שכתב דהטורי זהב ושפתי כהן בסימן י"ד לית להו כלליה דרבינו משולם הוא תמוה אחרי שכבר ראה מה שכתבו רבני האחרונים ליישב קושית מרן המשנה למלך עליהם מסברת רבינו משולם וכתבו לחלק דרבינו משולם לא אמר אלא בביטול ברוב ואינהו דאמור בביטול בששים ונמצא לפי זה דדינו של רבינו משולם מוסכם גם מהרבנים טורי זהב ושפתי כהן ודעמייהו גם מה שכתב שם דהר"ן במסכת עבודה זרה בדין זה וזה גורם לית ליה כלליה דרבינו משולם המעיין בדברי רבנן קדישי בזה יראה שאין דבריו מוכרחים (ובספר דעת תורה סי' י"ד אות י"א כתב שבשו"ת בית אפרים חלק א"ח סי' נ"ו באמצע התשובה הוכיח מהר"ן בעבודה זרה דלא ס"ל כרבינו משולם מדכתב דטעמא דזה וזה גורם הוא משום ביטול והא התם באו הגורמים בתוך הפרי בתערובת אלמא דלית ליה האי כללא ודחה דבריו דהא התם אינו בגדר ביטול גמור דגם בלא רובא בטלי הגורמים זה בזה כדכתב הבית אפרים בעצמו שם ודברים אלו ראיתי בדעת תורה הנ"ל אחר איזה ימים כמו שכתבתי להלן בד"ה הן אמת וכו' וכשכתבתי על דברי הגאון עין יצחק שאין דבריו מוכרחים היתה כונתי שכן ראיתי בספרים אחרים שדחו ראיה זו וכעת נעלם ממני מגודל השכחה שחלה בחשבוני בעוה"ר) ועיין עוד בעין יצחק סי' כ"ו דשקיל וטרי בכלליה דרבינו משולם ובענף ג' אות יו"ד כתב וכעת ראיתי להוכיח כהמרדכי דכשהאיסור נולד בתערובת ולא היה ההיתר ניכר בפני עצמו לא שייך דין ביטול ברוב וכו' עי"ש דב"ק בכל אותה תשובה וגם ממה שהביא בשם ספרו באר יצחק מתבאר דנקיט האי כללא ועי"ש באות ט"ו שדחה הוכחתו מדברי הר"ן (בדין זה וזה גורם) ובאות י"ז כתב שבספרו באר יצחק חלק יו"ד סי' ל"א העיר דהתוספות בזבחים ד' כ"ו ד"ה שחט לית להו כלליה דרבינו משולם ולא הזכיר שכבר יישב זאת רבינו המשנה למלך ואולי בבאר יצחק הזכיר דב"ק ועל כל פנים מתבאר מדברי כמה מרבני האחרונים דנקטי כלליה דרבינו משולם:
והנה אמת שראיתי להרב מטה אהרן במערכת הקו"ף (בדיו קבוע כמחצה וכו') בדף רס"ג ע"ג (בד"ה איברא) הביא סברת רבינו משולם הלזו וכתב שהמרדכי בסוף פרק קמא דשבת חולק ארבינו משולם שהרי כתב גבי גיגית של ענבים שהיין היוצא בשבת מותר וליכא משום יש לו מתירין וכן פסקו כל הפוסקים בארח חיים סי' ש"ך וביורה דעה סי' ק"ב וכו' וכו' והתפלא מאד על רבינו המשנה למלך שתופס ככלליה דרבינו משולם ולא ראה שכל הפוסקים חולקים עליו וכו' עי"ש ובדף רס"ד ע"ב (בד"ה וראיתי) הביא מה שכתב באסיפת זקנים בשם רבינו ישעיה ודבריו שוים בכל לדברי המרדכי גבי גיגית וכדעת כל הפוסקים וכן דעת התוספות וכו' אלו תורף דב"ק אמנם במחילת כבוד תורתו הרמה הא גרמא ליה למר להשיג על רבינו המשנה למלך כנז"ל לפי שנעלם ממנו דכבר עמדו על מבוכה רבני האחרונים במה שנראין דברי המרדכי דשבת שלא כדעת רבינו משולם והאריכו למעניתם ליישב הדברים מר אמר חדא ומר אמר חדא הצד השוה שבהם שגם רבינו המרדכי סובר כרבינו משולם כמו שמתבאר מכל מה שרשמתי למעלה בסק"א בכלל זה עי"ש ומתבאר גם כן שאין דוחים סברת רבינו משולם מהלכה כמו שכותב הרב מטה אהרן שכל הפוסקים חולקים עליו ואין הדבר כן במחילת כבוד תורתו הרמה:
ומצאתי בספר יאודה יעלה לרב גדול משאלוניקי בחלק יו"ד סי' ו' דף ט"ל (בד"ה והן בעודני) שהביא מה שכתב הגאון מוהר"א קובו בספרו שער אשר בחלק אבן העזר סי' כ"ה מדה פ' ע"ג שעמד בכלליה דרבינו משולם וכתב דרבני האחרונים הטורי זהב ושפתי כהן וכו' בסי' י"ד לית להו כלליה דרבינו משולם וכו' וכו' ושכתב בסוף דבריו שעל כל פנים לא נכחד שאין סברתו מוסכמת וכמו שכתב הרב מטה אהרן וכו' וכו' והרב המחבר התפלא עליו מאד שאין מדברי הטורי זהב וכו' הכרח שחולקים על רבינו משולם וכו' שכבר כתבו כמה רבנים לחלק בנושאים והאריך הרב המחבר וכתב בעמוד ג' לא ידענו מי אלה החולקים על רבינו משולם ואפילו אם היו חולקים הלכתא אזלא כוותיה דאיהו מרבוותא קמאי ליה ציינתינן וכוותיה עבדינן עובדא משום דהרבנים הללו אינהו בתראי ולא מייתו מילתיה דרבינו משולם ודאי דלא חזו ליה וכל כי האי לקיטינן כקמאי וכו' וכו' אלו תורף דברי קדשו ואילו היה רואה הרב דברי האור זרוע הגדול שהבאתי בראש אות זו היה שמח לקראת דב"ק אחרי שנמצא לו חבר חד מן קאמאייא דקאי כוותיה:
גם אשור בספר ברית עולם להגאון אבד"ק וויסאקי יצ"ו בחלק ח"מ סי' ס"ב דף צ"ו ע"א (בסוף ד"ה והנה יש לפלפל) שהביא מה שכתב הגאון פרי מגדים סי' י"ד בשפתי דעת ס"ק י"ב הרמב"ם שפסק באבר שיצא דהחלב מבהמה זו הוי כחלב טריפה שנתערב בכשירה לא סבירא ליה כהמרדכי ולשיטתו אזיל דפסק בפרק א' מהלכות משכב ומושב דאף במעורב מתחלת ברייתו מהני ביטול ושקיל וטרי קצת בדבריו וסיים ומלבד זאת לא זכיתי להבין דברי הפרי מגדים שכתב דהרמב"ם לשיטתו אזיל דמהני בזה ביטול ולא אדע באיזה מקום סובר הרמב"ם שם דמהני בזה ביטול ואדרבא הרי פסק שם בהלכה י"ד להך דינא דרוק הזב ושכבת זרע וכו' דמטמא משום שאי אפשר שלא יהיה בהם צחצוחי זיבה דמזה למד המרדכי דינו דבמעורב מתחלת ברייתו לא מהני ביטול ובאמת מבואר שם במשנה למלך שגם הרמב"ם סובר כהמרדכי וביאר בזה הא דכתב הרמב"ם דהחלב אסור והרי זה כחלב טריפה שנתערב וכו' עיין שם ובנודע ביהודה תניינא סי' נ"ד ודברי הפרי מגדים צריכים עיון גדול וספר גינת ורדים שכתב שם דבריו הנ"ל אינו תחת ידי לעיין בו עכ"ל והנה דבריו שבגנת ורדים הם בכלל מ"ז (בד"ה והנה יש) ודבריו הם על פי הוכחות והכרחיות שהרמב"ם סובר דאף דבר שבא בתערובת בטל ולא פניתי לעיין בדב"ק לפי שדבריו עמוקים וצריך זמן רב להבין רמיזותיו ואין הפנאי אתי וראיתי שם שכתב שרבינו הטור שפסק להא דיבמה שרקקה דם חליצתה כשרה סובר כרבינו משולם עי"ש דב"ק:
הן אמת שראיתי להגאון מוהר"י לאנדא יצ"ו בספר יד יהודה להלכות מליחה בסי' ס"ט ס"ק ס"ג ד' ז"ן ע"ב סוף אות ט' שכתב וז"ל גם בעיקר דברי המרדכי לא ידעתי אם נפסוק כן כיון דשום אחד מהקדמונים ופוסקים אחרונים לא הביאו וגם המרדכי כתב עוד תירוץ אחר עכ"ל הרי שמסתפק בזה מתרי טעמי: א) ששום אחד מהקדמונים לא הביאו סברתו. ב) לפי שרבינו משולם עצמו אינו מוכרח שסובר כן שהרי כתב לקושייתו תירוץ אחר דאיירי שהוא בעין וניכר וכל דבר שהוא בעין לא בטיל כמבואר בדברי המרדכי שבפרק הזרוע.
והנה מה שנסתפק מצד שהוא בעצמו תירץ תירוץ אחר נראה פשוט שאם היה התירוץ האחר אחר שכתב חילוקו דאין שייך ביטול בדבר שבא על ידי תערובת היה מקום להסתפק דלא הונח לו תירוץ זה והוצרך לתירוץ השני אבל אין הדבר כן אלא בתחלה כתב דיש לומר דאיירי שהוא ניכר וכו' ושוב כתב חילוקו הנ"ל אי נמי ליכא למימר ביטול ברוב אלא בדבר שהיה ניכר בפני עצמו וכו' וברור לדעתי העניה שרבינו משולם הרגיש בתירוצו הראשון שהוא דוחק לאוקומי אוקמתא דמיירי וכו' וכתב האי נמי והוא העיקר לדעתו דאין שייך ביטול בבא בתערובת ואין לנו להסתפק מצד זה ועוד שכפי הנראה נעלם מהרב יצ"ו ומה שהבאתי בראש אות זו דברי האור זרוע הגדול בח"א סי' תרע"א שכתב וז"ל וקשיא לי המחבר ויבטל רוק בדם ונראה לי והואיל ורביתיה דהאי רוק הכי שבאו שניהם מפיו ביחד אין שייך בו ביטול שאין שייך ביטול אלא בדבר שהיה זה לבד וזה לבד ונתערבו ועכ"ל הנה אחת דבר בקדשו רבינו האור זרוע שתים זו שמענו: א) שמצינו חבר לרבינו משולם. ב) שאינו כמסתפק בדבר שהרי לא הזכיר שום תירוץ אחר לקושיתו. ובכן הדבר ברור דאית לן למינקט כוותיה דרבינו משולם ואין מקום לספקו של הגאון מוהרי"ל יצ"ו ואתה תחזה בספר היקר דעת תורה לידידי הגאון אבד"ק ברעזיאן יצ"ו בסי' י"ד אות ט' דף ז"ן ע"ג שהביא ראיה לסברת רבינו משולם מסוגיא דבבא מציעא ד' ג"ן ע"א על פי דברי רש"י גבי מעשר שני בטל ברוב בשאין בו שוה פרוטה מי סברת וכו' הדר הוי דאוריתא ודרבנן ולא מצטרפי עי"ש סיגנון ראיתו וכתב שהראו לו בשו"ת שואל ומשיב מהדורא רביעאה ח"ג סי' מ"ד באמצע התשובה שכתב גם הוא כן ושוב שקיל וטרי לבנות ולסתור:
אחר איזה ימים ראיתי מה שכתב הגאון בדעת תורה הנ"ל באות י"א ד' ח"ן סוף ע"ב בענין זה שאיזה אחרונים דימו שסברת רבינו משולם יחידאה היא ולא כן הוא שהרי יש לו חבר מר ניהו האור זרוע בהלכות חליצה סי' תרע"א וכו' והסביר הגאון יצ"ו כונה חדשה בדברי רבינו משולם אשר לא שיערו שום אחד מהמחברים המדברים בזה ואעתיק דברי קדשו בזה וזהו (אחרי שהעיר מאיזה מקומות שנראה שלא כדעת רבינו משולם כתב) ואולם לפי מה שכתבתי בשם מוהריט"א (דברי מוהריט"א הבאתים למעלה בסק"א בד"ה ונראה לי) נראה דכונת המרדכי רק בדבר שמתחלת הווייתו וביאתו לעולם הכי ריביתיה שיבאו שניהם יחד לא מהני ביטול אבל היכא דמקודם היה אחד בפני עצמו אף שהיה מותר או אסור אין נפקא מינה בזה כלל ושפיר בטל זה בזה וכן מצאתי בא"ז הלכות חליצה סי' תרע"א אוה ג' וז"ל קשה לי אני המחבר יתבטל הרוק בהדם ונ"ל דהואיל וריביתיה דהאי רוק הכי שבאים שניהם מפיו יחד אין שייך בו ביטול שאין שייך ביטול אלא בדבר שהיה זה לבד וזה לבד ונתערבו עכ"ל ומבואר דס"ל גם כן כהמרדכי ולא כמו שדימו איזה אחרונים שדעת מרדכי הוא דעת יחיד והרי גם הא"ז סובר כן אבל מבואר מלשונו דלא תליא בזמן חלות איסור או היתר רק אם רביתי' והוייתו מתחלת ברייתו לעולם בכך ולכן ס"ל להמרדכי בנימוק השליא דכיון דהולד הי' ניכר ברחם אמו עכ"פ קודם שנימוק שפיר בטל ועפ"ז נסתרו כמה דברים ממ"ש למעלה וגם דברי כמה אחרונים בכמה מקומות ואין להאריך יותר אמנם מד' האשכול סי' כ"ד שרמזתי לעיל סק"ד שתירץ דהא דהולד כולו מותר אף דיונק מאבר היוצא משום דבטל במיעוטו ע"ש ולפמ"ש דלא תליא בזמן חלות האיסור וכן לפמש"ל סק"ד בשם צל"ח ביצה מוכח דלא ס"ל כהמרדכי דהא התם ג"כ בא לעולם בתערובת אבל צ"ע דהא ר' יהודה הוא מרי' דשמעתי' דאבר היוצא והוא ס"ל דמב"מ ל"ב ואמאי שאר הולד מותר שוב מצאתי בתשו' מהרי"א יו"ד סי' שפ"א שהביא קושיא זו בשם הח"ס על גוף ד' הש"ס ותי' שם בכמה דרכים ע"ש עכ"ד יצ"ו:
ואנכי חזון הרבתי בהגהות מלחמת אריה להגאון אריה ליב ברודא אשר בספר ברכת רצ"ה להגאון בן הגאון ישועות יעקב בסי' קכ"ב (ד' קס"ה ע"א) שפירש כונה זו בדברי רבינו משולם שבמרדכי ודקדק כן מלשונו של רבינו משולם ואלה דבריו אך לכאורה יש להעיר דאפילו באין לו מתירין למה יהיו הגידולים מותרים אי נימא דהטעם דהוי זה וזה גורם ומשום בטול ברוב קאתי עלה הא כבר נודע מה שכתב המרדכי בשם רבינו משולם דכל דבר שתחלת ביאתו לעולם בתערובת לא בטל וכתב הכרתי ופלתי דאין סתירה מדברי המרדכי הללו למה שכתב הרמ"א בסי' ק"ב דכשלא היה ניכר האיסור קודם שנתערב קיל ובטל אף דבר שיש לו מתירין דבההיא דרבינו משולם הקרי והזיבה באים כאחד מה שאין כן בההיא דהרמ"א דההיתר ניכר לעצמו מערב שבת וכו' ובנודע ביהודה תנייא סי' ד"ן אמר שיש חילוק אם המבטל לא ניכר מעולם בפני עצמו הורע כחו לבטל דבר המעורב בתחלת ביאתו לא כן אם המבטל כבר קנה לו הויה לעצמו והמתבטל הוא הבא אחריו ונתערב וכו' אז דין הוא שיתבטל ביותר אף אם הוא דבר שיש לו מתירין והגאון בנו שם בסי' ה"ן הקשה על המרדכי בשם, רבינו משולם מהך דגידולי היתר מעלין את העיקר עי"ש ובאמת יש לתמוה הרבה על הני רבוותא וכמדומה שלא עיינו בגוף דברי המרדכי בפרק הזרוע מה שכתב שם עוד להלן וראו רק מה שהביא המשנה למלך בראשון ממטמאי משכב ומושב ועל כן אעתיק בזה כל דבריי וז"ל ובפרק ב' דבבא קמא אמר ר' יהושע דשכבת זרע של זב מטמא במשא לפי שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה וכי האי גוונא אמרינן יבמה שרקקה דם חליצתה כשרה לפי שאי אפשר בלא צחצוחי רוק ותימה הא דתניא בזבחים אין דם מבטל דם ואין רוק מבטל רוק אבל משמע דדם מבטל רוק אם כן הכא נמי נימא הכי ויש לומר בבבא קמא וביבמות איירי כגון שהוא בעין וניכר וכל דבר שהוא בעין וניכר לא בטיל אי נמי ליכא למימר בטל ברוב אלא בדבר שהיה ניכר בפני עצמו תחלה ואח"כ נתערב אבל בדבר שתחלת ביאתו לעולם מעורבת כגון בבבא קמא וביבמות ליכא למימר דבטיל והא דתנן בפרק המפלת שליא בבית טמא ור' שמעון מטהר ומסיק טעמא דר' שמעון משום ביטול ברוב שנמחה ונימוח הולד ונתבטל ברוב ויש לומר דהתם נמי הולד היה ניכר קודם שנימוח עכ"ל:
והנה לפי פירושם של הכרתי ופלתי והנודע ביהודה דעיקר החסרון הוא מה שהיתר לא היה ניכר בפני עצמו אם כן איך כתב המרדכי לתרץ הך דשליא משום שהולד היה ניכר הא אדרבה יותר גרע שהולד המתבטל היה, ניכר ואנן בעינן שדבר המבטל שהוא ההיתר יהיה ניכר ואי לאו הכי לא בטיל כלל ואם כן תירוץ זה של המרדכי אין לו פתרון כלל לשיטתם אך לי נראה לפרש כונת המרדכי באופן אחר דמה שכתב בדבר שתחלת ביאתו לעולם מעורבת אין הפירוש כלל שתחלת יציאתו על פני תבל היא בתערובת אלא הפירוש של מלת לעולם היא כמו תמיד וכך הוא שיעור דבריו דאחרי שתירץ מקודם דמיירי שהדם והרוק היה ניכר ומשום הכי לא בטל משום שכל דבר שהוא בעין וניכר לא בטל חזר וכתב דאפילו אם אינו ניכר נמי לא בטל דענין ביטול כשאין האיסור ניכר לא שייך אלא בדבר שהיה לו הויה בפני עצמו אלא מחמת סבה ומקרה נתערבו יחד אבל דבר שתמיד בא בתערובת ואי אפשר לבא באופן אחר כלל כמו דם יבמה שאי אפשר כלל לבא בלא צחצוחי רוק וכן שכבת זרע של זב שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה כלל חשוב גם כן כמו ניכר האיסור אחרי שאנו יודעים בבירור שאי אפשר בתולדה להיות באופן אחר ומה לנו אם הדבר ניכר לעין רואה ומה לנו אם ניכר על ידי השכלי הידועה שאי אפשר להיות באופן אחר ומשום הכי גם אם אינו ניכר חשוב כאילו היה ניכר אבל אין כוונת המרדכי משום דכיון שבא בתערובת הורע כחו דאדרבה כל שבא בתערובת יותר נקל לבטל כמו שכתב המרדכי לענין דבר שיש לו מתירין ולהכי שפיר תירץ הך דשליא בבית דהתם כיון שהיה אפשר להפרידם ומתחלה היה הולד ניכר ואין זה דבר בהכרח שיהיה בדם לידה מנימוק הולד ורק על ידי מקרה והזדמנות נימוק הולד ונתערב בתוך דם לידה ואילו לא היה נימוק היה הולד נפרד מהדם לידה להכי לא חשיב ניכר ובטל ברוב ולפי זה אין זה ענין כלל לחלב העובר שהוציא ידו שכתבו חכמי אשכנז דבטל דהתם גם כן אילו היה חותכו את האבר היוצא מתחלה לא היה שום תערובת ואיסור בהחלב רק על ידי מקרה נתערב האיסור בהיתר וכן הך דגיגית ענין אחר הוא שנעשה ע"י מקרה ויד אדם באמצע עכ"ל הרי שגם הגאון הנ"ל מפרש כונת רבינו משולם כמו שכתב בכונתו הגאון דעת תורה והבין כן בדעת מרן מוהריט"א ואני הדל הבאתי שכן דעת הגאון מנחת חינוך כנז"ל והגאון מלחמת אריה יפה דקדק כן בלשון לעולם שבמרדכי והוא פירוש נכון לסלק בזה כמה פילפולים שפלפלו רבני האחרונים מכמה מקומות אשר לפי פירוש זה אין להם ייחס לדברי הרבינו משולם ועם כי הגאון הנ"ל לא ראה דברי האור זרוע שהבאתי בראש אות זו (מדלא הזכירו) ודבר ברור שבלשון האור זרוע צודק פירוש זה בריוח במה שכתב הואיל ורביתיה דהאי רוק הכי שבאו שניהם ביחד אין שייך בו ביטול שהכונה שדרך גידולו הוא בכך לעולם ומשום הכי אינו בטל וכל לגבי דידי לא היה צריך הגאון להעמיס בכונת רבינו משולם שמפני זה חשיב כאיסור הניכר שאין לדבר זה רמז בדברי רבינו משולם ובפרט בדברי האור זרוע אף שנוכל לפרש כונתו כמו שפירש בכונת דברי רבינו משולם מכל מקום רחוק להעמיס בדבריו שהוא מטעם דחשיב כניכר האיסור כיון שלא נזכר בדבריו כלל הא דניכר האיסור (כמו שנזכר בדברי רבינו משולם בתירוצו הראשון מיהא) אלא בפשיטות יש לומר שטעמו דלא מצינו ביטול אלא בדבר שהאיסור לבדו היה וההיתר לבדו ונתערבו כמשמעות דברי האור זרוע בלי שום תבלין:
ומה שכתב הגאון מסברא דנפשיה דאף איסור שאינו ניכר אם ידוע הדבר בבירור ידיעת השכל חשיבה כראיית חוש העין יש לו רב אילן גדול לסמוך שכיונה דעתו לדעת גדול אדונינו הרשב"א בחידושיו לביצה ד' ל"ח ע"ב (האי מרגניתא דלי לן ידידי הגאון דעת תורה בדף ז"ן ע"ב על טוב יזכר שמו לברכה) שהביא שם קושית ר"י הלוי בהא דגבינות עכו"ם אסורין מפני שמעמידין בעור קיבת נבלה ואמאי אסורין נימא שיתבטל ברוב ותירץ דדבר המעמיד לא בטל והקשה על זה דגם גבי מים ומלח הרי המים מעמידים העיסה ולא יועיל ביטול ומה פריך התם דליבטל מים ומלח לגבי עיסה וכתב וז"ל אלא מכאן אפשר שלא כטעמו של הרב דהתם שאני שכל הרואה גבינה של עכו"ם יודע ומכיר שבאיסור העמידה שהרי ההעמדה הוא בעור קיבה והוי כאלו האיסור בעין מה שאין כן כאן אף שהכל יודעים שלא עמדה בלא מים אין הכל יודעים שהעמידוהו על ידי מים שאולין עכ"ל וממה שכתב הרשב"א דמכאן אפשר שלא כטעמו של הרב מוכח דגם בלא טעמא דמעמיד לא מהני ביטול בגבינות וביאור הדבר דכיון דבניכר האיסור לא מהני ביטול אם כן הוא הדין אם ניכר האיסור בידיעה שכל הרואה יודע שיש כאן איסור הוה ליה כניכר האיסור ולכן גבי גבינות שידוע לכל שמעמידין אותן בעור קיבת נבלה הוי כניכר האיסור ולא בטל מה שאין כן גבי מים שאולין דאין הרואה יודע אם הם שאולין שעל ידי זה המה מחוץ לתחום וצריך לומר דהרשב"א בתירוץ זה סובר דבודאי מעמידין בעור קיבת נבלה ודלא כהתוספות חולין קט"ז דאם לא כן שוב אינו ניכר הרי מפורש יוצא דכשהדבר ברור על פי ידיעת השכל חשיב כניכר האיסור ורצה הגאון יצ"ו לפרש בדברי רבינו משולם כמו שפירש הגאון מלחמת אריה וחזר בו מפני סיום לשון רבינו משולם במה שהוקשה לו מההיא דשליא דאם איתא לפירושו מה בכך הרי מכל מקום ניכר בידיעה שאין שליא בלא ולד ונימוח בו לכן אי אפשר להעמיס כן בכונת רבינו משולם אמנם הגאון בהגהה הנ"ל כבר תקן גם זה שאין הדבר מוכרח שיהא בדם לידה מנימוק הולד ורק על ידי מקרה נזדמן שנימוק הולד וכו' להכי לא חשיב ניכר האיסור וכו':
ובספר ילקוט הגרשוני לידידי הגאון אבד"ק מ' לודאש יצ"ו במערכת הדל"ת ד' כ"ד (בד"ה דבר שתחלת ביאתו) הביא כלליה דרבינו משולם ומה שביאר בכונתו הגאון נודע ביהודה וסיים וז"ל והנה כמדומה לי שראיתי באיזה מקום סברא חדשה דכונה אחרת יש בדברי המרדכי ולא כהבנת כל האחרונים דהמרדכי כונתו לומר דאי אפשר בלי ציחצוחי זיבה וביבמה שרקקה דם אי אפשר בלי ציחצוחי רוק אם כן טבע הבריאה כך היא ומה שנולד בטבע כך על זה לא שייך לומר ביטול עכ"ל יחזיק לי טובה הרב יצ"ו שהחזרתי לו אבדתו שכפי הנראה מה שראה באיזה מקום הן הן הדברים שבברכת רצ"ה ודעת תורה ומנחת חינוך הנז"ל:
וכפי הנראה גם הגאון אבד"ק טארלא בשו"ת דבר אליהו סי' י"ח כיונה דעתו לדברי הגאונים הנז"ל דדוקא כששני הדברים באו בתערובת ולא היה ניכר שום אחד לעצמו הוא דאינו בטל והוא שהוקשה לו (בד"ה ובהיותי בזה) על דברי המרדכי דאם כן היכי אמר אמימר בחולין ד' ח"ן הני ביעי דטרפה שיחלא קמא אסירי מכאן ואילך הוי זה וזה גורם ומותר ולפי דברי המרדכי הלא הוי זה וזה גורם מתחלת ביאתו לעולם ואמאי יהיה מותר אף דהר"ן כתב דאיסורו קיל דבטל בכיוצא בו אמנם דנאמר דיהיה קיל כל כך דבביטול לא יהיה בטל כלל כי האי גוונא ובזה וזה גורם נאמר שיהיה בטל כיוצא בו זה אין מן הסברא כלל וכתב ליישב וז"ל אך כפי שביארתי כבר דזה לא הוי תחלת ביאתו לעולם ע"י תערובת בשלמא היכא דבמעשה אחד נולד שני דברים רוק ודם ולא היה בשום פעם דבר אחד לבדו בזה לא בטיל אבל בביצת טרפה שכבר היתה האם טרפה בפני עצמה והאב הכשר בפני עצמו ועל ידי הצטרפותן נולד זה הדבר החדש בזה אף לענין ביטול אמרינן דבטל והארכתי בראיות במקום אחר עכ"ל הרי שכתב דדוקא כששני הדברים באו ביחד בתערובת ולא היה בשום פעם דבר אחד לבדו בזה הוא דלא בטיל וכו' וכל כי האי לא מישתכח אלא בתחלת ההוייה שמתהוים שני הדברים ביחד בזה הוא דאינו בטל ומשמע ודאי שלדעתו כל שהיה האחד מהם לבדו יהיה מי שיהיה להיתר או האיסור) יש לו ביטול גם לדעת רבינו משולם מאריה דהאי כללא (ובקונטריס זכרונותי ראיתי עתה שציינתי מאז לעיין בעיקר כללין באיזה ספרי דבי רב ואיני מופנה כעת לעיין בהם ובכל מה שכתבתי באות זו אולי כבר הובאו דב"ק לכן אשא את שמותם ועוד חזון למועד איה"ש ואלו הם תוספות חדשים בסוף מעילה כנסת הגדולה יו"ד סי' קכ"ב הגהת בית יוסף אות כ' צמח צדק על משניות בפסחים פרק ב' סוף ד"ה בתוס' ובספר משמרת שלום הנדפס מחדש בסי' ק"ב במשבצות (בד"ה בא"ד ג') ושם בדף זק"ן ע"ג (בד"ה בא"ד ב' ואני תמה) שערי רחמים לידידי הגאבד"ק חברון עיק"ו יצ"ו בחלק א"ח סוף סי' ז' ובחיו"ד סי' ח"י (ד"ה ואשר אני אחזה) כרם שלמה (חאא"ס) יו"ד סוף סי' קכ"ב:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |