ש"ך/יורה דעה/רלב
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו ארבעה טורים שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) יש נדרים כו'. ע"ל ר"ס רל"ט מדין שבועות כאלו:
(ב) או בפחות מעט. היינו להי"א אבל להיש מקילין אפי' בשקל יכול ליתנו:
(ג) ויש מקילין. וכמדומה שהעולם נהגו קולא בדבר זה. ב"ח:
(ד) הרי חילל דבריו כו'. דוקא כשמוכרו אחר כך לזה הלוקח אבל אם מכרו לאחר אפשר שיאמר המוכר לפלוני אוזיל ולא לך. פרישה:
(ה) ואם המוכר אומר כו'. אם אוסיף לך מעט כו' שאין דרך לזרז כשמפליגים כ"כ כו'. דדוקא כשאין ביניהם אלא חצי שקל במקח השוה ג' דינרים אז דרכם לידור לזרז אבל כשהם מופלגי' זה מזה ביותר לא כן פירש הרא"ש ושאר מפרשים הא דבעי בש"ס (דף כ"א) אמר ליה טפי מסלע והלה אומר בציר משקל מהו ולחומרא ולי נראה דהכי פירושו דכיון דדייק ואמר טפי מסלע אם כן כוונתו דעל כל פנים פחות מסלע לא אם כן אמרינן האי טפי זירוז הוא אבל סלע נדר הוא או דלמא כולה זירוז הוא וכן בפחות משקל והכי משמע מדקאמר התם בש"ס מי דמי כו' הכא ספיקא הוא דלמא פחות מסלע ויותר על שקל קאמר ודוק לפי זה אפי' אינן מרוחקים כל כך כגון שזה אומר טפי מסלע וזה אומר פחות מג' דינרין יש להחמיר:
(ו) נדר לשנים. שרוצים לקנות ממנו ואמר קונם שאיני פוחת לכם מן הסלע והיה בדעתו לא' מהם לנדר גמור כו':
(ז) נדרי הבאי כו'. כ' הר"ן דב' מיני נדרי הבאי הן חד דשייך ביה גוזמא דהיינו כעולי מצרים וחד דלא שייך ביה גוזמא כמו נחש שיש בו בקעים בגבו כקורת בית הבד ומותר ג"כ מטעמא דאמדינן לדעתיה שלא לאסור נתכוין שאילו כן לא הוי ליה לתלות איסורו בתנאי שא"א אלא נתכוין לומר דברי הבאי ונ"ל שהתולה איסור פירות בדבר שיש בו גוזמא (כלומר לאפוקי בדבר דלא שייך ביה גוזמא דאפי' ודאי ליתא מותר דמ"מ הבאי הוא) כגון דאמר יאסרו פירות עולם עלי בשבועה או בקונם אם לא ראיתי בדרך כעולי מצרים ולא ראה כ"כ אנשים שיהא ראוי לומר מהם דרך גוזמא כעולי מצרים הפירות אסורי' עליו עכ"ל וכב"י ואיני יורד לעומק דעתו דאטו קצבה יש לדבר הא יש אדם שכשיראה מאה אנשים ואומר דרך גוזמא שהם כיוצאי מצרים וכן משמע מדתני בתוספתא דנדרים פ"ב נדרי הבאי אם לא נמניתי על פסח שאליה שלו שוקלת י' ליטרין אם לא שתיתי יין שלוגו שוה דינר זהב עכ"ל ולק"מ דה"ק הר"ן דוקא כשראה אנשים רבים ובא להחזיק דבריו לו' עם רב ראיתי כיוצאי מצרים כיון שראוי לו' גוזמא על עם רב אמרינן לגוזמא נתכוין אבל אם לא ראה עם רב אין כוונתו על גוזמא אלא על האמת נתכוין שיהא פירותיו אסורים ומהתוספתא אין ראיה דהתם נמי דרך גוזמא הוא שאומר על אליה כבדה נמניתי ומגזם שהיה משקלה י' ליטרין וכן יין טוב שתיתי משא"כ כשלא ראה רק מתי מספר דבכה"ג לא שייך גוזמא וכן משמע ממה שמסיים הר"ן וכן תנן בנדרים דנדרי הבאי מותרים באומר אם לא ראיתי בדרך זה כיוצאי מצרים דוקא כשראה מנין רב של אנשים שאפשר לומר עליהם דרך גוזמא כעולי מצרים דאי לאו הכי קושטא קאמר וראוי שיהא הפירות אסורים עכ"ל:
(ח) כל פירות כו'. כתוב בתשובת מיימוני סימן כ"ה דאף על גב דאמרינן הנודר מפירות השנה אסור בכל פירות השנה ומותר בגדיים וטלאים (כדלעיל סימן רי"ז סעיף כ"ב) מכל מקום כשאומר כל פירות שבעולם עלי אסור בכולן דהא חשיב פ"ג דשבועות שבועת שוא כשאומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה כו' ועוד דיכול להיות שכל דבר הגדל בעולם הוי בכלל פירות שבעולם כגון דגים ופשתן וקנבוס צמר ומשי ועצים וכמה דברים הנולדים וגדלים זה מזה ובהמה וכמה דברים נקראים פרי מפרי וגידולי קרקע עכ"ל ומשמע דל"ד אמר מלת שבעולם אלא הכל תלוי במלת כל וכן משמע מהראיה שהביא משבועות דלא כדמשמע לכאורה בעט"ז שתלוי במה שאומר פירות שבעולם אף שלא אמר כל וכתב הב"ח ואיכא לתמוה דזה סותר מה שכתב בסוף סימן קע"ו (סעיף ל"ח) דכסות וכלים לא הוי בכלל פירות והלא כסות וכלים אינן אלא מצמר ופשתן וקנבוס ומשי ולמקצת נוסחאות דגרסי לשם עצים קשה נמי עצים עכ"ל ולא ידענא מאי קשיא דהא התם לא קאמר כל וכן מחלק בפרישה וע"ל סימן רי"ז ס"ק ל':
(ט) אינו נדר. ואם אומר שבדעתו היה על יום או יומים נאמן דאנן סהדי שודאי דעתו לכך מאחר שאי אפשר לקיים נדרו ואין צריך לומר בשבועה דנאמן דאם לא היה בלבו היה נשבע לשוא אבל באסר עליו רק מקצת פירות אינו נאמן אם לא באנס לקמן סעיף י"ד ב"ח ס"ס ט"ז וע"ל סי' ר"י:
(י) אבל אם אמר כו'. ואח"כ עשה אותו דבר פלוני י"א דאסור כיון שיכול להיות שלא היה עובר התנאי מיהו הטור כתב דאפילו בכה"ג הוי נדר שוא וכן כתב הרא"ש ר"פ המדיר בשם ר"ת ונראה דמה שכתב הרב ויש חולקין קאי גם ע"ז ומכל מקום נראה דיש להחמיר דכן גם כן דעת התוספות פרק המדיר ריש (כתובות דף ע"א) כהסמ"ג וכן כתב הג"א ממהרי"ח שם בשם ר"י:
(יא) ויש חולקין. דהוי נדר שוא אבל אם אמר חוץ מבשר לא הוי נדר שוא דבשר מיישב דעתו של אדם ואפשר בבשר וגבינה וחלב תשו' מיי' ומביאו בית יוסף וד"מ וכן כ' לעיל סימן רי"ז ס"ק ל"א לדעת הר"ן והאחרונים ונראה דכ"ש אם אמר חוץ מדגן דלא הוי נדר שוא כיון דדגן כולל חמשת המינים כדלעיל סימן רי"ז ס"ח וכן משמע לעיל סי' ר"ח ס"ב עיין שם:
(יב) או אם אוכל כו'. ע"ל סימן רל"ט:
(יג) שגנבה כיסי כו'. ע"ל ס"ק ט"ז:
(יד) ויפוה חל הנדר. ע"ל ס"ק מ"ה:
(טו) וכן האומר כו'. משמע נמי דוקא מטעמא דשכח שהיה פלוני שם ואחר כך נזכר שהיה שם וכן משמע במהרי"ו שם ועיין עוד לקמן ס"ס רל"ט מנדרי שגגות:
(טז) אף על פי שלא פירש כו'. דכיון שהוא מוטעה בעיקר הנדר שלא היה דעתו מעולם על אביו וכל שיש בעיקר הנדר טעות אין פיו ולבו שוים ובעל מעצמו ומ"ה בקינם אשתי בעינן שיאמר בפירוש שגנבה את כיסי דאל"כ אע"פ שהיה דעתו בשביל כך מכל מקום כיון שלהדיר אשתו נתכוין ליכא טעות בעיקר הנדר. הר"ן:
(יז) כשהחליף את דבריו כו'. דבכה"ג הורע כח הנדר מיהו אם אינו מחליף ולא מעמיד אלא סתם דכשקרב אליהם וראה את אביו ואחיו אומר אלו הייתי יודע שאבי ואחי ביניהם לא הייתי נודר כל שכן שהנדר כולו בטל. ב"ח וכן משמע בסעיף ט' וע"ל סימן רכ"ט ס"ק ד':
(יח) ה"ז מותר במיושן לבד. כיון שלא החליף לשונו דבתחלה אמר גם כן סתם יין וכל היינות בכלל:
(יט) הדירו חבירו שיאכל אצלו כו'. ומיירי בענין דלא הוי נדרי זרוזין כדלעיל סעיף ג':
(כ) או שעכבו נהר. כתב ב"י בשם רבינו ירוחם פי' שגדל הנהר ממי שלגים דאונסא דלא שכיח הוא דאי הוה דבר מצוי ה"ל לאסוקי אדעתיה ולאתנויי ואם לא התנה ה"ל בכלל הנדר עכ"ל ומביאו ד"מ והכי מוכח בש"ס (דף כ"ז ע"ב) גבי הא דקאמר התם והא מינס אניס אונסא דמיגלי' שאני פירש"י ההוא דפסקי' מברא אונסא דמיגליא הוא דזימנין דלא משתכחה בהאי גיסא ומבעי ליה לאסוקי אדעתיה כו' וכן כתב הרא"ש שם אבל בדין עכבו נהר דמתניתין היינו שגדל הנהר ממי גשמים והפשרת שלגים דאונסא דלא שכיח הוא ולא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה עכ"ל ונראה דה"ה באונס דשכיח ולא שכיח הוי אונס לענין נדרים וכן הוא (בתשובת הרשב"א סי' תשע"א) דהא בש"ס (וכן בפוסקים) מדמי התם נדרים לממון ובממון קי"ל דהוי אונס וכמו שכתבו התוס' והפוסקים רפ"ק דכתובות ונתבאר בח"מ סימן נ"ד ואף על גב דמדברי התוספות בנדרים שם לא משמע לכאורה כן היינו לפי מה דמדמי התם בש"ס ממון לגיטין ובגיטין קי"ל דאפילו שכיח ולא שכיח לא הוי אונס כמו שכתוב בא"ע סימן קמ"ד אבל אנן קיימא לן כלישנא קמא דרבא דממון לא הוי כגטין וכמו שכתבו הפוסקים רפ"ק דכתובות ובפרק מי שאחזו תדע דהא כתבו כל הפוסקים שם דחלה הוי אונס דשכיח ולא שכיח והכא קאמרינן בנדרים דחלה הוא אונס אלא ודאי כדאמרי' ודוק:
(כא) הרי אלו נדרי אונסין. משמע אע"פ שלא התנה בשעת הנדר על כל אונס שיולד אמרינן דאאונס כה"ג לא נדר וזה פשוט ודלא כנראה מתשו' מבי"ט ח"א סי' נ"א דף קנ"ב ע"ד:
(כב) נדרי אונסין כו'. כתוב בתשובת מהר"מ גלאנטי סימן פ"ט מי שקבע זמן לפרוע לחבירו לזמן פלוני ואם לא יפרענו אז יאסר בבשר ויין וירד מנכסיו קודם הזמן פטור משבועתו וע"ש שהאריך ופשוט הוא:
(כג) ואם אירע לו אונס כו'. נראה שהרב מיירי שהענין מוכח או שאומדין הדברים שלא היה רצונו מתחלה על כך שיתן ממון הרבה כזה לקיים שבועתו וכן כתב בפסקי מהרא"י סימן רנ"ד וז"ל וא"ת ישכור תיירים בק' מנה וילך וישוב לבטח האי נמי חשוב אונסא כדאיתא בפרק כל הגט אטו תרקבי דדינרי בעי למיתב לה כו' ומביאו בס' ב"ה וכן כתב הרשב"א בתשובה סימן תשע"א בהדיא אבל אם אינו בענין זה יתן כל ממון שבעולם ולא יעבור על שבועתו אלא יתיר שבועתו היכא דאפשר וכן מבואר בריב"ש בסימן שע"ז ובזה נסתלקה תמיהת הב"ח על הרב ע"ש:
(כד) אבל אם לא היה מגיע לו טובה כו'. זה פשוט ומהרי"ק אשמועינן דאפילו מסר מודעא קודם לכן על שבועה זו לא אמרינן הואיל וגלה בדעתו שאין חפצו בשבועה דיהא בטלה ומביאו ד"מ וכן הוא בעט"ז:
(כה) נאמן אדם לומר ששבועתו היתה באונס כו'. נראה דהיינו דוקא בנדר או נשבע לעצמו אבל בנשבע לחבירו כגון בשט"ח וכה"ג אינו נאמן ול"ד למ"ש ר"י בן הרא"ש דאם אמר קיימתי השבועה שנשבעתי לך נאמן דשאני התם שכן דרך לקיים השבועה אבל הכא אונס לא שכיח ועוד דלעולם כל א' יאמר אנוס הייתי אבל קיימתי אין אדם חצוף לשקר כיון שהלה יכחישו ומ"ש הב"י ס"ס רכ"ח דף רע"ד ריש ע"ב בשם תשובת הרשב"א ומכל מקום הנידון שלפנינו שא"ל השבע על דעתינו אינו בכלל מה שאמרתי דיש בזה צד היתר אחר והוא האונס וכמ"ש ואע"ג שאמר בפני העדים שהיה נשבע ונודר מדעת כל זה מתוך אונסו אמר כן לפי שאחותו חולה ומתרת עצמה למיתה אם לא ידור ואין לך אונס חזק ונגלה מזה עכ"ל משמע דאף בנדר לחבירו מתיר מטעם אונס דהתם שאני שידענו באונסו ולכך אע"פ שאמר שהיה נודר ונשבע מדעת אמרינן שמתוך אונסו אמר כן אבל אם לא הכרנו באונסו כלל אין נאמן בנשבע לחבירו לומר אנוס הייתי מיהו היכא דיש רגלים לדבר נראה דנאמן. כן נ"ל:
(כו) או על תנאי כך וכך. והוצאתיו בפי דדברים שבלב אינם דברים כ"כ הכסף משנה ס"פ ב' מה"ש בשם הראב"ד וכ"כ הכ"מ שם:
(כז) אבל אם כבר כו'. כתוב בתשובת רשב"א שם מבואר דה"ה בהתרו בו ולא חשש לומר להם בשעת התראה ואכל וכ"ש כשאמר אעפ"כ אינו נאמן ע"כ וכן הוא ברמב"ם פ"ב מהלכות שבועות דין י"ב וכתב עוד שם וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי או לא נדרתי על דבר זה ואחר שהעידו עליו שנשבע או נדר אמר כן היה אבל לא היה פי ולבי שוים או תנאי היה בלבי על הנדר אין שומעין לו ולוקה כיוצא בדבר אמרו לו אשתך נדרה כו' כדלקמן סי' רל"ד סמ"ב וטעמא דהוי כאומר לא לויתי דכאומר לא פרעתי דמי כמו שנתבאר בח"מ סי' ע"ט ולפי זה אפי' יש עדים כדבריו האחרונים אינו כלום דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים:
(כח) או כתוב עליו שטר כו'. כתוב בסמ"ע סי' ע"ב ס"ק ט"ז וז"ל כתוב בת"ה סי' שכ"ו אם נכתב בכתב ידו שנשבע לשלם לחבירו ואח"כ אומר שלא נשבע אלא שכתב כך אם התובע מודה פשיטא שאין לחוש לשבועה זו כלל ואם אינו מודה לענין ממון דינו כשאר שטר דלית ביה שבועה וע"ש ד"מ ונראה דאם כתב בכ"י שנשבע בפועל לא מצי להתנצל ולו' שלא נשבע והוא הדין אם עדים כ"כ בשטר עכ"ל ונראה דמ"ש אם כ' שנשבע בפועל קאי אהיכא שאין התובע מודה אבל כשהוא מודה אין לחוש כלל מיהו צ"ע מ"ש כן בשם ת"ה בסתם דהת"ה ל"ק התם אלא כשהנתבע יכול לברר ולהסביר לב"ד שמן הדין הוא טוען לפטור מהתובע או שנותן אמתלא לדבריו אבל כשאינו נותן אמתלא לדבריו אלא טוען בסתם לא נשבעתי ולא אקיים כן אע"פ שהתובע מודה שלא נשבע בפניו מ"מ אפשר שנשבע שלא בפניו הואיל והודה ושוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא וכשהתובע אומר נשבעת בפני צריך לדקדק אפילו כשנותן אמתלא לדבריו אי טענתיה טענה כל זה מתברר בת"ה שם ע"ש וכ"כ בד"מ סי' זה ועיין בתשובת ר"א מזרחי סי' ע"ב ובתשו' מבי"ט ח"א ס"ס ט' ריש דף ח' ובח"ב סי' ר"מ דף קי"ד ע"ג וע"ל סי' רל"ד סנ"ד:
(כט) אסור לידור בהם כו'. ואין להקשות בנדרי אונסים מאי ה"ל למיעבד כדכתב בדרישה ע"ש:
(ל) אם לא כו'. ע"ל סי' ר"ג ס"ג:
(לא) או הנשבע כו'. כתב ב"י ואע"ג דמתני' לא קתני אלא נדרים בירושלמי קאמר דה"ה בנשבעים ותימה והא קתני במתניתין בפלוגתא דב"ש וב"ה שבועה עכ"ל ב"ח ולק"מ דבמתניתין לא קתני אלא שבועה דומיא דנדר דהיינו שאומר שבועה שלא אוכל פירות לעולם אם אין אני מבית המלך דהשתא בשעה דאשתבע לאו לשיקרא קא משתבע שהרי יכול לקיים שבועתו והכי משמע מדקתני במתניתין בכל נודרים חוץ מבשבועה וב"ה האומרים אף בשבועה דקשה מאי נודרים שייך לו' בשבועה והכי הל"ל נודרים אבל לא נשבעים וב"ה אומרים אף בנשבעים אלא ודאי כדפירשתי וה"ק בכל נודרים לאסור פירות עליו חוץ מבשבועה אין נודרין לאסור פירות עליו ודו"ק. אבל בירושלמי מוכח דאפילו בשעה שנשבע לשקר שרי דקאמר בפ"ד דנדרים הלכה ד' חוץ בעי מימר בנדרים הא בשבועות לא אשכח תני ר' ישמעאל אומר לא תשבעו בשמי לשקר נשבע את להרגין ולחרמים ולמוכסים ע"כ אלמא דאפי' בכה"ג שרי דאל"כ בלא תני דבי ר' ישמעאל הלא מתני' היא וב"ה אומר אף בשבועה ועוד דקרא דלא תשבעו בשמי לשקר משמע דבכה"ג נמי מיירי (שוב מצאתי און לי) בתו' י"ט ע"ש) וכ"כ הב"י והרב לקמן דאפי' בשבועה דנשבע בה עכשיו לשקר שרי ע"י שמבטל בלבו:
(לב) כל פירות שבעולם כו'. היינו כשאומר בלשון שאין כל פירות העולם בכלל דאל"כ בלא"ה אין הנדר חל כדלעיל ס"ה אלא שאוסר על עצמו פירות האילן ופירות הארץ:
(לג) וחושב בלבו יאסרו עלי רק היום. ואם מפרש לו המושל בפי' לעולם יחשוב כל זמן שאני באימה תחתיך אם לא יהיה לו צורך או שאר תנאי כיוצא בזה כ"כ הפוסקים וכ"כ ב"י בשם הרשב"ץ שיכול לכוין בלבו שום תנאי כגון אם לא אלך לבהכ"נ היום או השבוע כו':
(לד) גבי אנס שרי. אבל בשאר דוכתי דברים שבלב אינן דברים והא דלעיל סימן ר"י כגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים אינו כלום ואם הוציא פת סתם אסור בפת חטים שאני הכא שאין טעות בדבריו שכיון בלבו לו' בפיו לעולם אלא שמחשב בלבו היום הלכך פיו עדיף דדברים שבלב אינן דברים אבל התם דהוצאת פיו הוא טעות דבלבו היה לו' פת חטים הלכך הוצאת פיו לאו כלום הוא דמן הדין גם מחשבתו תבטל כיון שלא הוציא מחשבתו בשפתיו אלא דרבינן מקרא דאזלינן בתר מחשבתו לפי שפיו אינו מכחיש את מחשבתו דפת חטים נמי פת שמיה. הרא"ש פ' שבועות שתים בשם הרמב"ן ושאר פוסקים:
(לה) אבל אם יודע האנסין כו'. כתב מהרש"ל פ' הגוזל בתרא סי' י"ז ומ"מ נראה שאם הוציא התנאי בשפתיו בלחש שרי דנהי דאיכא ג"כ חילול השם לא מחמרינן כולי האי מאחר דיש לו אונס גדול ומוכרח לכך ע"ש מיהו ביטול בשפתיו ל"מ אלא תוך כדי דבור כדאיתא בהג"ה מיימוני בשם סמ"ג ומביאו ב"י וד"מ:
(לו) לכן נענש צדקיהו כו'. לטעמיה אזיל לקמן סעיף ט"ו בהג"ה אבל למ"ד דבמיתה חל הנדר בלא"ה א"ש דנענש וכן מבואר בפסקי מהרא"י סי' ע"ג וכן למ"ש לקמן ס"ק מ' בשם מהרי"ו דשלא לגלות הדבר חל החרם ניחא נמי בצדקיהו וק"ל:
(לז) מיהו אם הודיעו כו'. בתשובת מהרי"ו שם משמע לכאורה דאפי' בכהאי גוונא אסור מדלא התיר בכי האי גוונא. וכן הבין הרב בד"מ דבריו אלא שכתב עליו ולי נראה דצ"ע דהא בהדיא אמרינן בפרק בתרא דיומא (דף פ"ד ע"א) דאם הודיעו שהיה בלבו על ערמה בדבר ליכא משום חילול השם ולכן נראה לי דהכל לפי ענין הצורך ולפי ענין האונס עד כאן לשונו. ול"נ דאין ראיה משם דהתם אמרינן דרבי יוחנן אשתבע למטרוניתא לאלקא דישראל לא מגלינא נפק דרש בפרקא והא אשתבע לה לאלקא דישראל לא מגלינא הא לעמו ישראל מגלינא והא איכא חילול השם דמגלי לה מעיקרא ע"כ ושאני התם כיון שהלשון בעצמו יש לפרש כן וק"ל:
(לח) ב' יהודים שהכו זא"ז וגזר הגמון אחר עדות. וצוה להקהל לגזור חרם אין להם לגזור להציל עצמם בממון חביריהם אם יכולים בשום פנים להתפשר וכו' כן הוא לשון האגודה והגמ"ר שם:
(לט) יותר מדינו. אבל אם יענישו כדינו יכולים להגיד ע"פ התרה כך הוא דעת הרב ועיין בחשן משפט ר"ס רכ"ח:
(מ) אין באותה שבועה כלום. אף על פי שלא בטל בלבו. שם. וכתוב בתשובת מהרי"ו ס"ס נ"ג דוקא אנסו ליתן לו שום דבר אבל נשבע לו שלא לגלות דבר חל החרם. ועיין שם:
(מא) וכ"ש כו'. וצ"ע להקל במיתה שהוא אונס מבורר די"ל ביה אגב אונסיה גמר ומקני כמ"ש בפסקי מהרא"י סימן ע"ג ומהרי"ו בתשובה סי' נ"ג וכ"מ מפשט תשובה מהר"מ דפוס פראג סי' תתקל"ח והיא בתשובת מיימוני ובמרדכי פ' הניזקין גם בד"מ מסיק ומ"מ טוב להחמיר להתיר החרם:
(מב) חוץ מבית דירתו כו'. וא"ל אם הפסיד חובותיו אף אם יש לו קרקעות וחפצים אדעתא דהכי לא נשבע למכרה אלא כסבור היה לפרוע מחובותיו כי דבר הוה הוא שאדם מוכר מקרקעותיו וחפציו להשיא בתו אבל ביתו וכלי תשמישו אפי' עני המתפרנס מהצדקה אין מחייבים אותו למכור ביתו וכלי תשמישו הלכך אינו מחויב למכרן לקיים שבועתו דאדעתא דהכי לא נשבע ללון ברחוב ולמות ברעב שם:
(מג) שהיו דרים בעיר א' כו'. צ"ע דבתשובת הרמב"ן שם איתא אין לשמעון להוציא בתו ממקומו אפי' אם היה הבעל ממקום אחר וכ"ש הכא שהיו שניהם דרים במקום א' כו' ומביאו כן בב"י וד"מ ועיין בא"ע סימן ע"ה:
(מד) אסור לו לסתור דינם. שאין זה בכלל נדרי אונסים כיון שלא היו מכריחים אותו לקבל פסק דינם וכנודרים למוכסים ע"י שיאמר בלבו היום אבל בנדון זה אפי' היה לו אונס שאמר כיון שסתם (כיון) [קיבל] עליו החרם או הנדוי חל עליו אם לא יקבל פסק דינם עכ"ל רשב"ץ וכוונתו דאפילו היה נודר ואמר בלבו היום אינו מועיל כיון שאין אנו רואים שום אונס ודוק ובתשובת מהר"ם מלובלין סימן י"א כתב דכוונתו כיון שלא היה ההכרח על השבועה ממש ולא היה בלבו היום כו' ולא משמע כן מדברי רשב"ץ וגם בתשובת רשב"ץ שהביא ב"י בסי' זה באלקנה שנשא פנינה כו' משמע דאפילו אנוס על הנדר ושבועה עצמו צריך להתנות בלבו איזה תנאי ואם לאו צריך לקיים נדרו וגם מה שהביא מהר"מ שם ראיה ממהרי"ק אינו מוכרח ואף על פי שהביא שם בשם מהרד"ך לחלק בכך צ"ע לדינא דמדברי הפוסקים משמע דאין חילוק וע"ל סעיף י"ד:
(מה) ושמעו שמת. אפילו מת או עשה תשובה אחר הנדר א"צ התרה ול"ד לדלעיל סעיף ו' בהיתה כעורה וייפוה דחל הנדר לפי שאין אשה כעורה עשויה להיות נאה לכך לא היה בדעתו שתהא מותרת לכשתהא נאה אבל הכא עשוי הוא לעשות תשובה או למות הלכך אומדים דעתו דכי אמר שאביה רע כל זמן שהוא רע קאמר כ"כ ב"י לעיל בשם הריב"ש בשם הרשב"א וכן כתב הר"ן ועמ"ש בס"ס רכ"ט:
(מו) אלא מן הסתם. אבל אם המדיר אומר לא כי אלא לכבודי נתכוונתי כדי שאתכבד שתקבל מתנה אסור הר"ן בשם הירושלמי וכן נראה לי דעת הרא"ש שלא התיר אלא בסתם ודלא כב"י:
(מז) י"א דוקא כו'. עיין לקמן סימן רנ"ח סעיף י"א:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |