רשב"א/כתובות/לז/א

רשב"א כתובות לז א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אמר ליה גיורת אשבויה קא רמית, גיורת לא מנטרה נפשה, שבויה מנטרה נפשה. ומסתברא דרב פפא בר שמואל דמותיב מינה, הוה סלקא דכיון דאית ליה לר' יהודה דבקדושתה קיימא, אלמא סבירא ליה אף על פי שהגוים פרוצים בעריות לא מינס אנסי, אלא אם כן היא נבעלת להן ברצון, דלא פריצי כולי האי, ואיתתא כיון דאין יצרה גדול כל כך כאיש כל שכן דלא פריצא לזנות מדעת, גיורת נמי כיון דלא אנסי לה איהי נמי לא מזנה מדעת, ואמר ליה דשבויה שאני דישראל קדושים הן ומנטרה נפשה, אבל גיורת בגיותה פרוצה היתה ולא מנטרה נפשה. אי נמי איכא למימר, דכיון דדעתה לאגיורי הרי היא כשבויה, וכיון דלא אנסי לה איהי מנטרה נפשה כישראל, וא"ל דלא.

[ואני תמה, כיון דסבירא ליה לרב פפא בר שמואל דגיורת כשבויה, אמאי לא אקשיה מדר' יהודה לר' יהודה דמתניתין, דמפליג ר' יהודה במתניתין בשבויה, שמע מינה דמודה הוא בגיורת, ומאי שנא. ונראה לי, דמשום דמתניתין לא מיפרשא דמודה ר' יהודה בגיורת, ואפשר דפליג בשבויה, והוא הדין והוא הטעם בגיורת, משום הכי פריק מברייתא דקתני בה בהדיא צריכה להמתין שלשה חדשים].

דתניא הגיורת והשפחה והשבויה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתירות על בנות שלש שנים ויום אחד. ואיכא למידק דהא מוכח בפרק החולץ (יבמות מב ב), דקטנה לר' יהודה אינה צריכה להמתין שלשה חדשים, דלא גזר שאינה ראויה אטו הראויה, דתנן התם ושאר כל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהא להן שלשה חדשים, ר' יהודה ור' שמעון אומרים הנשואות יתארסו והארוסות ינשאו, ואמרינן עלה בגמרא (שם) הלכה כרבי יהודה, ואקשינן למימרא דיחידאה פליג עליה אין דתניא הרי שהיתה רדופה לילך לבית אביה או שהיה לה בנים בבית בעלה או שהיתה זקנה ועקרה או שהיתה קטנה ושאינה ראויה לילד כולן צריכות להמתין שלשה חדשים דברי רבי מאיר, ר' יהודה מתיר ליארס ולינשא מיד, אלמא לר' יהודה לא גזרינן קטנה אטו גדולה. ומיהו מקצת גירסאות יש שם במקום ר' יהודה ר' יוסי מתיר ליארס ולינשא, ומכל מקום דייק דתנא דפליג עליה דר' יהודה במתניתין לומר דכל הנשים צריכות להמתין, רבי מאיר היא דקתני הכי בהדיא בברייתא, והגירסא הנכונה שבכאן דלא גרסינן יתירות על בנות שלש וכן היא במקצת הספרים והכי תני לה בתוספתא (יבמות פ"ו ה"ו).

אלא יוצאה בשן ועין מאי איכא למימר. וכי תימא כל ממילא לא אמר ר' יוסי והרי אנוסה ומפותה וכו'. ותמיה לי, כיון דעיקר קושיתו לא מיתוקם אלא מאנוסה ומפותה, למה הקשה מיוצאה בשן ועין, ולא אמר אלא אנוסה ומפותה מאי איכא למימר. ויש לומר, דכיון דאקשי ליה מברייתא דהגיורת והשפחה ובה שקיל וטרי לתרוצה, ניחא ליה לאקשויי נמי הכא שפחה. ועוד, דמדקתני בברייתא שנשתחררה, משמע כל שנשתחררה ואפילו יוצאה לחירות בשן ועין, לפיכך אקשינן ליה מגופא דברייתא דליכא למימר דשמשה במוך, ואגב פירוקא דכל ממילא לא אמר ר' יוסי אקשינן ליה מאנוסה. כן נראה לי.

קסבר ר' יוסי אשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר. ופירש רש"י ז"ל: וכולן עושות כן. משמע דהוא הדין ליוצאה בשן ועין. ואם תאמר, אם כן אפילו לטעמא דמשמשת במוך לימא נמי דיוצאה בשן ועין כיון דמדעתה הולכת ומזנה, אלא ודאי מיקפד לא קפדה, הכא נמי מיקפד לא קפדה להתהפך. יש לומר, דהכא שאני דכיון דאין לה טורח בכך ותקנתה בידה בכל עת ודאי מתהפכת היא, אבל מוך דפעמים אינו מצוי בידה מיטרח לא טרחא, אלא אם כן דעתה לאגיורי זו היא סברתו של רש"י ז"ל.

ויש מחמירים ומפרשים, דדוקא גיורת או שאר שפחות שנפדו ונשתחררו, דלאו ממילא דמעיקרא מינטרן נפשייהו, אי נמי אנוסת בת ישראל, אבל יוצאה בשן ועין מיקפד לא קפדה והילכך צריכה להמתין שלשה חדשים דלא דמיא לאנוסה ומפותה. רבנו אלפסי ז"ל פסק כר' ומקצת מן הגאונים ז"ל פסקו כר' יהודה כדכתיבנא בהלכות ביבמות פרק ד' אחין (בסופו).

מתני': הבא על בתו . ואם תאמר תיפוק ליה משום דקנסא דידיה הוא, והשתא אלו אחר שבא עליה קנסה לאבוה בא עליה אביה משלם קנס.

יש לומר בנתארסה ונתגרשה ור' עקיבא דמתניתין היא (לקמן לח, א) דאמר יש לה קנס וקנסה לעצמה.

אי נמי אפילו כר' יוסי הגלילי דאמר נתארסה ונתגרשה אין לה קנס, והכא בשבא עליה אביה ומת דקנסה לעצמה, וכדתנן בפרק נערה שנתפתתה (לקמן מא, ב) לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב קנסה לעצמה, והכי איתא בירושלמי (בפרקין ה"ג), דגרסינן התם, אילו אחר בא עליה לאו קנסה לאביה, תפתר שבא עליה עד שלא מת אביה ומת אביה כר' יוסי הגלילי, פירוש: אפילו כר' יוסי הגלילי, ברם כר' עקיבא יש לה קנס וקנסה לעצמה, פירוש ברם כר' עקיבא אפילו לא מת אביה, ומשכחת לה בשנתארסה ונתגרשה.

ומיהו ניחא לי טפי כר' עקיבא, דאלו לר' יוסי תמיהא ליה היאך אפשר שיהיה לה קנס מאב, דהא בשעה שבא עליה לא חל עליו שום חיוב, והרי זו כמפותה יתומה דכיון דמדעתה עביד לית לה, והכא נמי מאי שנא, דהא אב לא מיחסר העמדה בדין, דבשלמא אנסה אחר צריך העמדה בדין אבל אב הא לא מיחסר העמדה בדין דלא שייך ביה.

ואולי דעת הירושלמי כן, דכיון דאין לאב עד שעת העמדה בדין גם הוא אינו פטור לעולם, ואם מת אי נמי שבגרה קודם שמת, קנסה לעצמה. ודין זה שמענו מן הירושלמי הזה שלא שמענוהו מן הגמרא. גם לדעת הירושלמי אפשר, שאם עמד האב ונתן לה כסף קנסה, אחר כך חוזר וזוכה בו, שהוא יכול לכופה לעמוד עמו בדין ולתובעו כדי שיזכה הוא בקנס, כדרך שהוא יכול לכופה לדון עם אחר, דלעולם מחמתה הוא זוכה והיא היא שעומדת בדין, והיינו דתנן עמדה בדין עד שלא מת האב, לא הספיקה לעמוד בדין, ולא תנינן עמד בדין ולא הספיק לעמוד בדין, וצריך עיון.

ולר' מאיר דאמר לוקה ומשלם תרתי למה לי חדא במיתה וממון וחדא במיתה ומלקות. אבל לרבנן מסתברא דמיתה ומלקות לא צריך קרא, דהשתא מלקות וממון לא מחייב מלקות ומיתה לא כל שכן, ואי משום דחמיר איסוריה, הא אשמעינן מיתה וממון דאף על גב דחמיר איסוריה לא מיחייב תרתי.

הא דקתני במתניתין וכל המתחייב בנפשו פטור מן התשלומין. ואיכא למידק, והלא אין מיתה וממון באין לו כאחד, דמכי הערה בה נתחייב מיתה ומתחייב ממון לא הוי עד גמר ביאה, כדאמרינן בפרק בן סורר ומורה בסופו (סנהדרין עג, ב) גבי חטא אלו חייבי כריתות, כלומר, דחייבי כריתות נמי ניתן להצילו בנפשו, ורמינהו אלו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו, כלומר, אלמא מדמשלם לא ניתן להצילו בנפשו, אמרוה רבנן קמיה דרב חסדא אמר להו משעת העראה דפגמה אחייב לה קטלא, ממונא לא משלם עד גמר ביאה.

ויש לומר, דהתם הוא דמכיון דפגמה שוב לא ניתן להצילה בנפשו דאפגימה קפיד רחמנא, כדאיתא התם, אבל הכא אף על גב דמשעת העראה איחייב, מכל מקום כל שעתא ושעתא עביד חיוב מיתה עד גמר ביאה.

וכענין הזה אמרו בירושלמי בפרקין (הלכה א) תני החוסם את הפרה משלם ששת קבין לפרה וארבעת קבין לחמור שכן החוסם פרתו לוקה, אמר ר' מונא מעתה הבא על אחותו קטנה ילקה וישלם שכן הבא על אחותו בוגרת לוקה, חזר ואמר גבי אחותו חלו עליו מיתה ותשלומין כאחת, ברם הכא מכיון שחסם נתחייב מכות מכאן ואילך בתשלומין, איתיב ר' זעירא קומי ר' מונא הרי המצית גדישו של חבירו בשבת על שבולת ראשונה מתחייב מיתה מכאן ואילך בתשלומין, ולית אמר כן אלא על כל שבולת שיש בה התריית מיתה, והכא על כל חסימה וחסימה יש בה התריית מכות, ומשני לה ר' יוסי בר בון אמר תרין אמוראין וכו'. מכל מקום למדנו ממנה, דאף על גב דנתחייב מעיקרא נפשות, כיון דכל שעתא ושעתא מתעסק בחיוב נפשות פטור מן התשלומין.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.