רש"י/סנהדרין/כט/ב

לא היו דברים. לא הודיתי לך והרי עדים ששמעו:

הוחזק כפרן. ואינו נאמן עליו בשבועה:

כל מילי דכדי לא דכירי אינשי. דברים של חנם כלומר הואיל ואותה הודאה דברי רוח היו שהשטה בו לא דכירי אינשי ושכח אותה הודאה:

כילתא. יריעה הפרוסה סביבות המטה:

עירי ושכבי ליהוו עלך סהדי. רוצה אתה שיהו כל השומעין מעידין בין ניעורין בין ישינים שהיה מכיר זה בו שלא יודה בפני עדים אמר בלבו שמא יהא סבור שכולם ישינים ויאמר הן:

קב רשו. מלא קב שטרות יש עליו:

מאן מסיק בי. למי אני חייב כלום:

אדם עשוי. לומר לבריות חייב אני מעות לפלוני להתרחק מעין הרע:

שלא להשביע. שלא ליראות שבע מממון:

עכברא דשכיב אדינרי. עשיר שלא נהנה מממונו כעכבר זה ששוכב על דינרי זהב ואינו נהנה מהן:

ניזול וניהדר. נשלם החצי שקיבלנו:

כבר הורה זקן. ר' ישמעאל שקיבלתם על פיו ולא אחלוק על מה שעשה:

וקנו מידו. כותבין שטר הודאה ואע"פ שלא אמר כתבו דסתם קנין לכתיבה עומד:

ואם לאו אין כותבין. ואע"ג דאמר להו אתם עדיי וחייב לשלם לו אפילו הכי ניחא ליה מלוה על פה ממלוה בשטר:

שלשה. עשאן בית דין והפקירן הפקר ויכולין לשנותו לעשות מלוה בשטר ולהיות במקום הלוה לעשות שליח לכותבה:

אודיתא. שטר הודאה בפני שלשה שלא קנו מידו:

כניפי ויתבי. שלשה שהיו יושבין ובא והודה לו בפניהם הואיל ולא זימנום וקיבצום לכך לא נעשו ב"ד אלא עדים דדילמא אי לא הוו אלא תרי הוה מודי ליה קמייהו ולא הוה מהדר אחר ב"ד:

כנפינהו איהו כתבינן. דמדכניף תלתא דעתא אבי דינא:

דקבעי דוכתא. כדרך הדיינין:

ושלחו. שליח בשמייהו ללוה למיתי קמייהו לדינא ואודויי והואיל ועומד בדין נעשית כמלוה בשטר שגלויה לכל הלכך כתבינן:

במקרקעי. קרקע שהיה ראובן מוחזק בה והודה לשמעון שהיא שלו:

כותבין. דהא כיון דאודי ליה דידיה הוא ולא מיחסרה גוביינא דבשלמא מטלטלי מלוה להוצאה ניתנה וחוב בעלמא הוא ומלוה על פה ריעא ממלוה בשטר ולא ניחא ליה לאלומה אבל הכא גלויי מילתא בעלמא הוא:

לדימהריא. שם מקום:

איתנהו בעינייהו. בשעת הודאה:

מאי. מי אמרינן כיון דצבורין ומונחין ואודי ליה כל היכא דאיתנהו דידיה הוו או דילמא כיון דמלוה להוצאה ניתנה שמא יוציאה ולא ניחא ליה למיהוי שטרא עילויה ובהודאה בפני שני עדים קאמר:

ההיא אודיתא. שנים חתומים עליה:

נעשה גדול. המוכר דקיימא לן (ב"ב דף קנו.) ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים הכא נמי כיון דשנים לא מצי כתבי אלא ברשותו ודאי איהו אמר להו:

דאנן לא ידעינן. כלומר יש דיינין הרבה שאין בקיאין בהלכה זו שאמרנו דשנים שלא קנו מידו אין כותבין:

דוכרן פיתגמי. לא היה כתוב בה זכרון עדות בלשון עדים אלא בלשון זכרון דברים והוא לשון דיינין:

וכל

שולי הגליון

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף