רש"י/סוכה/נב/א

רש"י סוכה נב א

וספדה הארץ. בנבואת זכריה ומתנבא לעתיד שיספדו על משיח בן יוסף שנהרג במלחמת גוג ומגוג וכתיב משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד שאפי' בשעת הצער צריך להבדיל אנשים מנשים:

שעסוקין בהספד. באותה שעה והמצטער אינו מיקל ראשו מהר ועוד שאין יצר הרע שולט כדקאמר קרא והסירותי את לב האבן ולקמן אמר שהקב"ה שוחטו כו' אמרה תורה כו':

כאן שעסוקין בשמחה. וקרובה לקלות ראש ועוד שיצה"ר שולט עכשיו לא כל שכן:

והביטו אלי את אשר דקרו. יסתכלו בהרוג שלפניהם:

וספדו עליו כמספד על היחיד. כאדם המספיד על בן יחיד שהיה לו ומת:

צדיקים בוכים. שנזכרים בצערם שהיה להם לכבוש הרשע הזה בחייהם:

כי יפלא בעיני וגו'. סיפיה דקרא גם בעיני יפלא:

של בוכיא. עכביש שקורין איריני"א:

ולבסוף. משאדם נמשך אחריו מעט מתגבר והולך בו:

מושכי העון בחבלי השוא. בתחלה היו מביאין אותו עליהם ע"י חבלים שאינן של כלום:

וכעבות העגלה. חבל עבה שקושרין בו את הפרה למחרישה:

אספרה על חוק. אספר דבר זה להיות לחק ולזכרון:

היום ילדתיך. היום אגלה לבריות שבני אתה:

אם רעב שנאך. יצרך הרע רעב ותאב לעבירה:

האכילהו לחם. הטריחהו במלחמתה של תורה דכתיב לכו לחמו בלחמי (משלי ט):

השקהו מים. תורה דכתיב בה הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נה):

ישלימנו לך. שיהא שלם יצרך עמך ואוהבך ואל ישיאך לחטוא וליאבד מן העולם:

הצפוני. כדמפרש צפון בלבו של אדם:

פניו אל הים הקדמוני. המקדש הראשון שהוא כים שהיו הכל נקבצים שם כים שכל הנחלים הולכים אליו:

ועלה באשו וצחנתו. ומפני שהעלה באשה וסרחון שהניח האומות ונתגרה בישראל:

נקדים וניזיל באורחא. נשכים בהשכמה קודם היום השכמה קרי קדמותא בש"ס:

כי הוו פרשי מהדדי. שהיו משתי עיירות והגיעו לפרשת דרכים פירש זה לכאן וזו לכאן:

אורחא רחיקא. דרך רחוקה היא בין שתי מקומותינו ואי אפשינו עוד לילך יחד:

וצוותין בסימא. אילו היינו יכולים לילך בדרך אחד היה נעים צוות שלנו:

אי מאן דסני לי. אם היה שונאי מתייחד עם האשה לא הוה מצי אוקומי אנפשיה מלחטוא ועל עצמו היה אומר:

תלא נפשיה. נשען על בריח הדלת כאדם שמחשב ומצטער:

רע

שולי הגליון

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף