רב פעלים/א/יורה דעה/ב

רב פעלים ‏ א יורה דעה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה. ראובן יש לו כשבה ובתה שעדיין היא יונקת ממנה, ובא שמעון השוחט ושחט הבת בבוקר, ואחר שעה שחט את האם, אך להיות שהכשבה היא גדולה וחזקה מאד לא היה שמעון יכול לכפתה ולשחטה הוא לבדו, עד שבא לוי וכפת אותה, ואחזה בכל כחו לפני השוחט, ופשט ידו השוחט ושחטה, ופשיטא לן דהשוחט עבד איסורא דלאו דאותו ואת בנו. ונסתפקנו בלוי אי עבר גם איהו על לאו, משום דכפתה ואחז בה לפני השוחט, דאי לאו מעשה דידיה לא היה השוחט יכול לשחוט כלל, מפני שהיתה גדולה וחזקה מאד והוא אדם חלש, או"ד עכ"ז כיון דלוי לא אחז בסכין ושחט, לא עבד איסורא. גם נסתפקנו, אם גם לוי עבד איסורא, אם אסור לו לאכול ממנה בו ביום, כדין השוחט עצמו. יורנו המורה לצדקה, ושכמ"ה:

תשובה. הן אמת דאמרינן בגמרא דשבת צ"ג וביצה כ"ב, מסייע אין בו ממש, מ"מ הא אתמר במכות דף ך' אחד המקיף ואחד הניקף לוקה, ומקשי מאן דאכיל תמרי בארבילא לקי, ומשני רב חשי במסייע ודברי הכל. ופירש רש"י ז"ל, מסייע מזמין השערות למקיף, קי"ל להלכתא כהאי תירוצא דרב אשי, וכן פסק הרמב"ם, וכ"פ בש"ע יו"ד סי' קפ"א וז"ל, גם הניקף חייב אם סייע בדבר שמטה עצמו אליו, וכ"כ הטור שמטה ראשו כדי שיוכל המקיף להקיף, וכ"כ בלבוש שמטה עצמו אליו להקיפו ע"ש. הרי סיוע כזה שיש בו מעשה חשיב עביד למעשה האיסור בעיניה ממש דמתחייב מלקות, וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' ע"ז, גבי קרחה ושריטה וכתובת קעקע, דאם הוא מסייע גם הוא לוקה ע"ש:

וכיוצא בזה מצינו בדין הכלאים, וכמ"ש הרמב"ם בפ"י מה' כלאים הלכה ל"א, המלביש כלאים לחבירו דלוקה הלובש, והקשה מרן ז"ל בכ"מ אמאי לוקה הלובש, והא לא עשה מעשה, שאדם אחר הלבישו, ומתרץ משום דא"א לאחר להלבישו, אא"כ יזמין הלובש את עצמו ויצדד גופו, וזה חשיב מעשה, כדאמרינן בפרק הלוקין גבי ניקף, עכ"ד ע"ש. וכן מהר"י קרקוס ז"ל הקשה כן, ותירץ כן כמ"ש מרן ז"ל ממש, ע"ש. ולפ"ז מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' אבל הלכה ה', בדין המטמא את הכהן, דלוקה הכהן, צריך נמי לפרש דאיירי בהיכא דהכהן מסייע, דמזמין ומטה עצמו אל המטמאו, ועיין בלחם משנה שם:

והשתא ה"ה בנידון השאלה, שזה לוי הזמין הבהמה והטה אותה אל השוחט לשחטה, ואחזה וכפתה לפניו עד ששחט, הרי סיוע זה שעשה בו מעשה מחייבו כאלו עשה גוף האיסור של השחיטה, ונתחייב במלקות כדין הניקף וכדין הכלאים הנז'. ואדרבה האי דנ"ד עדיף טפי, דהשוחט לא היה יכול לשחוט בלעדי לוי. ואין לומר הך דניקף הטה ראשו שבו הגלוח, אבל הכא לא הטה צואר הבהמה שבו השחיטה, דזה אינו, דהן אמת השוחט מעביר הסכין על הצואר, אבל הוא אינו שוחט את הצואר לבדו, אלא שוחט כל גוף הבהמה מראשה ועד רגליה, שכל גופה נשחט בזה, ולכן זה לוי כיון שאחז בכל גופה וכפת ידיה ורגליה, והוא אוחז בגוף עד סמוך לצואר ומטהו אל השוחט, לא שנא הא מדין המטה ראשו למגלח כדי לגלח ולהסיר השערות שבראש, דכח השחיטה מתפשט בכל הגוף, ובא להתיר את כל הגוף, והדם יוצא מכל הגוף:

ואם תאמר, איך יתיישב דין הניקף אשר בגמרא דמכות הנז' עם הגמרא דשבת וביצה הנז', הנה נתעורר בקושיא זו הרב בש"מ ביצה, ותירץ התם במכות א"א בלא סיוע חבירו, ונראה מתכוין לסייעו ע"ש. וכן כתב הרא"ה ז"ל בביצה, וגם הריטב"א ז"ל במכות הביא תירוץ זה, ועוד תירוץ אחר בשם הר"מ ז"ל, ועיין להט"ז סי' שכ"ח, ולהרב חמד משה שם, ונעלמו מהם דברי הראשונים ז"ל הנז'. והרב ראשון לציון בביצה תירץ כתירוץ השני שהביא הריטב"א, ונעלם ממנו דברי הריטב"א, וכן העלמה היתה מהרב בני חיי בליקוטים דף ק"ץ. והרב אדמת קודש סי' ה' עשה חילוק בזה, ויש לעמוד בדבריו, ואכמ"ל:

ובהיותי מתבונן בענין זה בס"ד, נזכרתי מ"ש בגמרא דסנהדרין דף ע"ו, דברוצח אתא קרא לרבות המצמצם, והיינו ר"ל שכובש ראשו של חבירו שאוחזו ותוקפו במים, או באור שלא יוכל לקום, ועי"כ ננער או נשרף ומת דחייב עליו, וכן כפתו בצינה כפתו בחמה ומת חייב, ויליף לה מקרא או באיבה לרבות המצמצם, ויליף רבינא דין נזקין מרוצח, וכן פסק הרמב"ם והטור והש"ע ח"מ סי' שפ"ג ע"ש. ולפ"ז הכא בנידון השאלה, יתחייב לוי במלקות מדין מצמצם הנז'. אך אמרתי דנזקין כיון דמתחייב בגרמא ילפינן לה מדין מצמצם הנז', אבל שאר איסורי לאוין לא ילפינן מדין מצמצם הנז':

אמנם שוב האיר ה' את עיני, וראיתי בגמרא דגיטין דף ע"ח, גט שמצאתו מאחוריו דאינו גט עד שיאמר לה הא גיטיך, ופריך כי א"ל הא גיטיך מאי הוי, הו"ל טולי גיטיך מע"ג קרקע, דלא אמר כלום, ומשני ששלפתו מאחוריו, ומקשי שלפתו נמי הא בעינן ונתן בידה וליכא, ומשני לא צריכא דמריק לה חרציה ושלפתיה, ופירש רש"י שהיה תחוב בין חגורו למתניו, ועקם לה מתניו להקריב לה הגט. וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' גירושין, גט שהיה קשור על ידו או על ירכו, ושלפתו ממנו, אע"פ שא"ל ה"ז גיטיך אינו גט, שנאמר ונתן בידה ולא שתקח היא מעצמה, והרי לא נתן לה הוא ולא שלוחו, אבל אם הרכין לה בגופו או הטה ידו עד ששלפה הגט מעליו, ואמר לה ה"ז גיטיך ה"ז גט. וכתב הטור ז"ל בסי' קל"ח, אע"ג דכתיב וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה, אינו דומה נתינת הבעל לקבלת האשה, דנתינתו צריכה שתהיה מידו ממש או מיד שלוחו, אבל קבלה אינה צריכה שתקבלנו בידה ממש אלא לרשותה, כיצד וכו', וכן אם הגט תחוב לו תחת חגורתו על מתניו, וצמצם מתניו ונתחלחלו, והטה עצמו לצדה ונטלתו, קרינן ביה שפיר ונתן, אבל אם צמצם מתניו ולא הטה עצמו אליה, או שהטה עצמו ולא צמצם מתניו, לא הויא נתינה. והרמב"ם כתב בזה שהוא גט, וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברה ראשונה, ע"כ ע"ש. ועיין ב"י וב"ח, ומ"ש בב"ש, בין למאן דבעי תרתי, בין למאן דסבר דסגי בחד, ע"ש:

נמצינו למידין מדין הגט הנז', דהאי דינא דצמצום איתיה גם בשאר דברים, דהא גבי גט חשבינן לצמצם עושה מעשה ממש, וקרינן ביה ונתן, והכח גבי. גט ליכא למימר החילוק של הר"מ שהביאו הריטב"א במכות וכנז"ל. ונראה דמכאן יוצא הוכחה גדולה לסברת הט"ז ביו"ד סי' קצ"ח, דחשיב לנטילת צפרנים ע"י גוי כאלו עשה הישראל בידו. המעשה וכדאמרינן גבי גט. ומה שעשה הש"ך חילוק גבי ניקף, שאני דגלי קרא, הנה אחר שהבאתי הוכחה זו דגט תו ליכא למימר הכי, ועל כן בהך דסי' שכ"ח במוציא השן על ידי גוי, דאסר הט"ז משום דסיוע הישראל חשיב מעשה, נראה שהאמת אתו בזה. ומ"ש מרן ז"ל בב"י בדין השן, אע"ג דישראל מסייעו הא קי"ל מסייע אין בו ממש, כדאיתא בשבת, יש ליישב ולומר דאיירי בכגון שאין הישראל מטה ומצדד עצמו אליו, וכמ"ש האחרונים ז"ל:

ומלתא אגב אורחאי אמינא, בדין הרחיים של מים, שפסק המג"א בסי' רנ"ב ס"ק ך', דאם ישראל נותן החיטים בתוך הרחיים בשבת ליכא איסור תורה, משום שהמים הם הטוחנין, והרב אבן העזר ז"ל חלק עליו, וס"ל איכא בזה איסור תורה ע"ש, ולפי האמור דצמצום חשיב מעשה גבי גט, לכן גם הכא אם הישראל נותן חיטים לתוך הרחיים של מים, עביד איסור תורה מדין מצמצם, דאין לך מצמצם גדול מזה:

מיהו חזרתי ואמרתי, שיש לתרץ בעד המג"א, דאה"ן חשיב מעשה אך הוי כלאחר יד, משום דאורחא דמלאכת הטחינה לא הוי בהכי, וידוע בהלכות שבת כל מלאכה דלא עביד לה כאורחא, אין בזה איסור תורה אלא איסור דרבנן, משום דכל מלאכות שבת ממשכן גמרינן, ולפ"ז נתרצה קושית אבן העזר על מג"א, דאיכא לחלק בין רחיים לבין דין המצודה שכתב בסי' שי"ו בשם התוספות, דמשמע דאם בשעת פריסת המצודה תכנס חיה לתוך המצודה חייב, דנמצא איכא חיוב חטאת בדבר דאתי ממילא, ועיין מחצית השקל שם, ולפי האמור יש לחלק, דהתסם אם פרס המצודה בשבת ונכנסה חיה בעת פריסת המצודה, הנה זאת הצידה נעשית כדרכה, דכן הוא דרך הצידה גם בחול, ואין זו כלאחר יד, וכן מדביק דפת הוי נמי כאורחיה, דכל אלו הוה דכוותהון במשכן, וכל דהוה דכוותהון במשכן חשיב כאורחיה וחייב, משא"כ גבי נותן חיטים לרחיים של מים, אע"ג דטחינת החיטים חשיב נמחו מחמתיה, מ"מ לא הוה דכוותה במשכן, ומאחר דלא הוה דכוותה במשכן חשיב כלאחר יד ופטור אבל אסור, וגם גבי קציצת הצפרנים על ידי גויה, אע"פ שהאשה מטה עצמה ומצמצמת עצמה, מ"מ לענין שבת לא חשיבה הטיה וצמצום מעשה כאורחא, מאחר דלא קצצה בידה ממש, וכן גבי עקירת השן דסי' שכ"ח, אע"ג דהטיה וצדוד גופו של זה חשיב מעשה בעלמא, מ"מ לענין שבת אינו מתחייב על מעשה זו משום דבשבת אע"ג דעביד מעשה, אי לא הוה כאורחא אינו חייב עליה. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו אמר, דיש לחלק בין דין הרחיים לבין דין הגט, דהתם ברחיים אחר שהניח החיטים כלו מעשיו, דהיינו כח הנתינה שלו אזל, והחיטים נטחנין על ידי המים כמ"ש המג"א, אבל בגט נתינת הגט לידה נעשית בעת שהוא מטה ומצמצם עצמו, והיא לקחה הגט ע"י הטייתו וצמצומו, ולהכי חשיב מעשה דידיה נתינה, עכ"ד נר"ו. ולפ"ז קציצת הצפרנים דסי' קצ"ח ועקירת השן דסי' שכ"ח הנז"ל, הוי דומיא דגט:

ונשובה לענין הספק על השאלה, דגבי אותו ואת בנו, דכפי המתבאר ועולה מכל הנז"ל, נראה שזה לוי שאחז בבהמה וכפתה וצמצמה לפני השוחט, ועי"כ היה יכול השוחט לשחטה, יתחייב לוי ג"כ בזה הלאו, ובפרט לפי הראיה אשר הבאתי בס"ד מענין הגט, דחשיב הטיית עצמו של בעל וצמצום גופו כאלו נתן הגט בידו, וה"ה הכא, ולאותם שהקילו ברחיים ובשן ובצפורן, כבר עשינו חילוק בזה, דחיוב שבת שאני, וכאמור לעיל בס"ד:

ודע דראיתי בס"ד, במתניתן דפרה פרק י"ב, משנה יוד, הכל כשרים להזות חוץ מטמטום ואדרוגינוס והאשה, ותינוק שאין בו דעת האשה מסעדתו ומזה, ואוחזת לו במים והוא טובל ומזה, ואם אחזה בידו אפילו בשעת הזיה פסול. וכתב הרמב"ם ז"ל בפירושו שם וז"ל אמר והאשה מסעדתו ומזה ר"ל שאם היתה האשה פסולה להזאה ראוי שהיא תעזור המזה ותחזיק אלו המים אשר יזה ממנו, ר"ל מי הנדה, אך לא תחזיק יד המזה כלל ע"כ, וכ"כ הר"ש, והאשה מסעדתו כדמפרש בסיפא אוחזת לו במים וכו' ע"ש, והטעם דאוחזת לו במים שרי, מפני שהוא יכול לפשוט ידו במים, ואינו נצרך לאחיזתה אבל אוחזת בידו ממש, דהוא נצרך לה אסור, ומיהו נראה אפילו אם אינו נצרך לה, והיה יכול להזות אע"פ שלא תאחז בידו, ג"כ אסור, משום דמעלה עשו בקדשים, ובפרט באפר חטאת עשו חומרות רבות, שלא נמצא כן בשאר דברים ואיסורים, ולכן אין ללמוד מזה כלום לדברים אחרים. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.