ראשון לציון/ביצה/לה/ב

פרק ה

גמ' עד כמה אמר ר"ז כו' אמר ר' יוחנן כאותה ששנינו כו'. הרי"ף השמיט כל הסוגיא בעית עד כמה ומאי דאתמר עלה והרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות י"ט וז"ל מי שהיו לו פירות על גגו וצריך לפנותם כו' אלא משילם כו' ולא חילק אם דוקא ד' וה' או אפילו טובא גם לא התנה שלא יגמור משום אשוויי גומות והוה נראה לומר כי הגם דקאמר ר' יוחנן כאותה ששנינו כו' כיון דתלמודא בתר הכי קא מספקא ליה ש"מ דלא קיימא הך דר"י לס' הש"ס ובספיקא קיימא וכיון דמספק' לן אזלינן לקולא ואפילו כל האוצר די"ט קיל הוא ולא מחמרינן כבשבת אלא דסוף סוף כיון דר' יוחנן פשיטא ליה דכאות' ששנינו לו יהיה דסתמא דתלמודא מספקא ליה כפשיטותא דר"י נקטי' ולעמוד עלה דמלתא נחזי אנן עקרן של דברים דההיא ששנינו מפנין ד' כו' כו' ומאי דפסק רמב"ם התם. גרסי' התם מפנין ד' וה' כו' מפני האורחין כו' אבל לא את האוצר ופרכי' השת' ה' מפנין ד' מבעיא אמר רב חסדא ארבעה מחמשה איכא דאמרי ד' מאוצר קטן, ה' מאוצר גדול מאי אבל לא את האוצר שלא יתחיל באוצר תחילה ור"י היא דאית ליה מוקצה ושמואל אמר כדאמרי אינשי ואי בעי אפילו טובא ומאי אבל לא את האוצר שלא יגמור משום אשוויי גומות כו' עכ"ל. משמע דפלוגתייהו דר"ח ושמואל הוי בתרתי דלר"ח אין לפנות אלא ד' וה' ואסור להתחיל באוצר כר"י ולשמואל מפנין אפי' טובא ומתחילין באוצר כר"ש וכפי זה מאי דקאמר התם הש"ס בתר הכי וז"ל איבעיא להו הני ד' וה' דקתני אע"ג דאית ליה אורחין טובא או דילמא הכל לפי האורחין ואפילו טובא כו' ופשטינן הכל לפי האורחין ואפילו טובא האי בעיא לא מצי קאי אלא לס' ר"ח דלשמואל בהדיא קאמר אפי' טובא וכיון דכן מוכח דהלכתא כר"ח דתלמודא בעי לסברתו ורמב"ם בפכ"ז מהל' שבת כתב וז"ל אוצר של תבואה כו' אעפ"י שמותר להסתפק ממנו אסור לפנותו אלא לדבר מצוה כו' וכיצד מפנין אותו כל א' ואחד מעלה ד' וה' קופות עד שגומרין ולא יכבדו קרקעיתו של אוצר כו' עכ"ל מדבריו מוכח דפסק כשמואל דשרי לפנות הכל וד' וה' לכל א' דקאמר נפקא ליה מההיא דקאמר הש"ס וז"ל חד גברא מפני לכלהו או דילמא כל גברא וגברא מפני לנפשיה ובעא למיפשט מדקתני ועמר רבי כל השדה ודחה תלמודא וליטעמיך רבי בדנפשיה עמר אלא ציוה ועימר ולעולם כל חד וחד מפני לנפשיה ע"כ. מדקאמר הש"ס בהאי לישנא ולעולם כל חד וכו' ולא הפסיק במה שאמר אלא ציוה ועימר ש"מ דדעת הש"ס היא דכל א' יפנה לעצמו אלא דקשה אמאי פסק כשמואל כיון שהש"ס סובר כר"ח מדבעי אליביה גם דסוגיין מוכח כר"ח דכוליה משא ומתן דש"ס אליבא דר"ח דסבר בשבת ד' וה' דאי לשמואל אפילו טובא. ונראה דר"ח ושמואל לא פליגי בטובא אלא עיקר פלוגתייהו דלר"ח סבר לאוקומי מתני' כר"י ושמואל סובר לאוקומי כר"ש ולזה ר"ח פי' ד' מה' או ד' מאוצר קטן ה' מגדול ולב' ה' משתמע שפיר דלא יפנה האוצר וממילא מפרש מאי דקתני אבל לא את האוצר שלא יתחיל בו וכר"י ושמואל דפי' כדאמרי אינשי כו' לא משמע איסורא דלא יגמור את האוצר ומפרש אבל כו' דפי' שלא יגמור ומאי דאתמר במלתיה דשמואל ואפילו טובא פי' הוא אם יצטרך כדמסיק הש"ס מההיא דר' דעמר כל השדה כלה דשמואל נמי לא שרי לפנות טובא אלא אם יצטרך אבל אם לא היה צריך ודאי דאסיר משום טרחא שלא לצורך ותלמודא דבעי אף על גב דאית ליה אורחין טובא או דילמא הכל לפי האורחין הגם דשמואל אמר אפילו טובא בדר"ח בעי ליה ובתר הכי דפשיט דהכל לפי האורחין הו"ל ר"ח ושמואל שוים בהא מלתא. וכל זה לגירסתינו אבל לגאונים שאינם גורסים במלתיה דשמואל אפילו טובא לית אנן צריכין לכל זה נמצינו אומרים דבין לר"ח בין לשמואל הכל לפי האורחין וכפ"ז תלמודא דקאמר הכא עד כמה ומשני כאותה ששנינו קשה הרי התם נמי מסקי' הכל לפי האורחין דאפילו טובא נמי אם הוצרך לפנות יפנה והכא כיון שהוצרך מחמת הפסד פירות יפנה כיון דמדמה דינא דהכא דמשילין מפני הפסד פירות לדינא דהתם דמשום בית המדרש ואורחין והיה נראה לומר דאיהו נמי הכי קאמר ד' וה' לכל אחד ואה"נ שיפנה הכל אלא דקשה חדא דהבעיא היא עד כמה משמע כמה שיעור פירות דמשילין ולא כמה יפנה כל אחד שלא הוזכרו האחדים דנימא דקאי עליהו. ותו א"כ מאי קאמר הש"ס בתר הכי דילמא הכא כיון דאיכא הפסד ממון אפילו טובא נמי והרי אחר האמת טובא משילין ולא קאמר אלא לענין שיעור אדם אחד ובהכרח לומר דדעתיה דר"י הוי דוקא ד' וה' ואפילו לאורחין הרבה ומתני' דהתם דעמר ר' כל השדה דלא כותיה ואדחיא מלתיה דר"י מההיא ולהכי השמיטה הרי"ף ז"ל והש"ס דלא אותביה לר"י מהך ברייתא כבר כתבנו דלפעמים כשהקושיא ברורה וליכא לשנויי עלה מידי לא טרח תלמודא לאקשויי ומשתמעא מלתא דלא קיימינן כר"י ומהשתא דין משילין פירות בי"ט כדין מפנין דשבת דכל לצורך שפיר דמי לפנות הכל מפני הפסד הפירות ולזה כתב רמב"ם שמשיל פירותיו ואפילו מאה קופות וכמו כן בשבת כתב שיפנה הכל ולא הוצרך לפרש דמיירי לפי האורחין דלא חש עלן למיטעי דמיירי אפילו אינו צריך אלא לשיעור פינוי ד' וה' קופות דמלתא דפשיטא דלא יפנה מה שאינו צריך וכמו שכן נשמע מדבריו ממה שכתב לפנותו אלא לדבר מצוה כגון שפינהו להכנסת אורחין ע"כ ופשוט הוא דכל שאין צורך לאורחין אסור לפנות וכדכתיבנא במלתיה דשמואל למאי דגרסינן אפילו טובא דלא מיירי אלא בדהוצרך לפנות ומאי דלא כתב רמב"ם בהל' י"ט שלא יגמור כל הפירות משום אשוויי גומות נראה דלא הוצרך דהא כבר כתב בפרק ה' הלכה י"ד וז"ל כל שאסור בשבת בין משום שהוא דומה למלאכה או מביא לידי מלאכה בין שהוא משום שבות הרי הוא אסור בי"ט ע"כ והגם דתלמודא מספקא ליה הכא בהא מלתא פסקינן כר' יוחנן דדימה י"ט לשבת ואמר כאותה ששנינו כו' והגם דלא קיימא לן כוותיה בפי' דד' וה' דקסבר דוקא ואפילו אורחין מרובים מכח הך מתני' דעמר רבי כל השדה עכ"ז בהא מלתא דמדמה יום טוב לשבת לא שבקינן פשיטות דידיה מקמי ספיקא דתלמודא. ותו דמשנת כל שחייבים עליו משום שבות בשבת חייב עליו בי"ט מסייעא ליה ולענין אם יכול לפנות אדם א' טפי מד' וה' קופות מדלא חילק הרמב"ם ש"מ דשרי אפילו טובא וטעמא משום דכלום טעמא מאי אמרינן גבי שבת התם דכל א' יפנה ד' וה' משום דמפנים לצורכי רבים נימא דכל חד יפנה לעצמו בית מושבו כדקאמר התם משא"כ הכא דמשילין לצורכי פירות שלא יפסדו לא מחלקינן בהכי ואפילו אדם א' יפנה לכוליה ותלמודא לא אדכר הא מלתא הכא משום דלכשנאמר דאפילו טובא משתמעא מלתא דאפילו אדם א' נמי ישיל לכל הפירות:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף