אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/ביצה/לה

יום שלישי כט תשרי תשפ"ב - מסכת ביצה דף לה

שאילת 'עשרתם?' בערב שבת בין השמשות

דברי רש"י ששואל 'עשרתם' מאחר ושבת קובעת למעשר

במשנה במסכת שבת (לד.) שנינו: שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה: עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר. ופירש רש"י: עשרתם, פירות האילן לסעודת שבת, שאף אכילת ארעי של שבת קובעת למעשר, כדאמרינן במסכת ביצה (לד:) דשבת עונג איקרי, וכל שהוא הוי עונג, עכ"ל.

והדרישה (או"ח סימן רס) העיר שבפשטות היה אפשר לפרש טעם הדבר ששואלים כן דוקא בערב שבת עם חשיכה, משום שבשאר הימים יכול הוא לעשר בשעת אכילה, משא"כ בשבת שאסור להפריש בה תרומות ומעשרות. אמנם מדברי רש"י מבואר שהטעם שצריך לשאול כן קודם שבת הוא מאחר שאף אכילת עראי של שבת קובעת למעשר. דהיינו, שהפרישה מפרש כוונת רש"י לתת טעם מדוע שואלים כן בערב שבת דווקא, ועל כך מפרש רש"י שכיון שאף אכילת עראי של שבת קובעת למעשר, משום כך צריך לשאול כן בערב שבת.

הערת הרש"ש שאף לאכילת קבע צריך לעשר מערב שבת

ועל עיקר דברי רש"י הקשה הרש"ש: לא ידעתי מה דחקו לזה, דאפילו הוי שרי ארעי צריך לשאלם משום אכילת קבע. ולכאורה כוונתו, שאם אכן כוונת רש"י לתת טעם מדוע צריך לשאול כן בערב שבת, אם כן יכול היה רש"י לפרש שצריך לשאול כן מאחר שבשבת אי אפשר להפריש תרו"מ גם מסעודת הקבע שלו, ומדוע הוסיף רש"י פרט זה שאף אכילת עראי של שבת קובעת למעשר.

ומציע הרש"ש: ואולי יכוון למה שכתב הר"ן בערבי פסחים גבי שבתא קבעה נפשה, דטעם איסור הפרשה בשבת בין השמשות הוא כיון דאסור לאכול אפילו עראי חשוב כמתקן, עכ"ד. דהיינו שבמשנה שם שנינו: ספק חשיכה ספק אינו חשיכה אין מעשרין את הודאי, ופירש הר"ן (פסחים כא: מדפה"ר) שכיון שאסור לאכול מן הטבל אפילו ארעי בשבת לפיכך חשיב כמתקן. ולזה כיוון רש"י בדבריו שמאחר ושבת קובעת למעשר ואפילו באכילת ארעי, ממילא צריך כבר קודם שתחשך לשאול את בני ביתו אם עשרו את הפירות. ולפי זה אין כוונת רש"י שצריך לעשות כן מחמת שבלאו הכי לא יוכל לאכול אפילו אכילת עראי, אלא עיקר כוונתו לעיקר אכילת סעודות שבת, וכוונתו רק לתת טעם לכך שצריך לעשר בערב שבת קודם שתחשך.

הערת רבי מנחם מאניס לרבי מאיר שפירא מדוע העמיד רש"י דבריו בפירות האילן

ובשו"ת אור המאיר (סימן לז) הביא את קושיית הרב מנחם מאניס מו"ץ דק"ק טרנאפאל, מדוע העמיד רש"י את שאלת 'עשרתם' על פירות האילן דווקא, ולא על דגן, יין או שמן. ואם כוונת רש"י לחדש שצריך לשאול כן אפילו על פירות האילן שאין מעשר דידהו אלא מדרבנן, אם כן היה לו לפרש גם מעשר ירק בכלל ולא רק פירות האילן [ואמנם באור זרוע (הל' ערב שבת סימן יא) גרס בדברי רש"י: עשרתם פירותיכם האלו, ולפ"ז לא קמ"ד].

ובספר מרחבי יצחקי כתב ליישב הערת הרש"ש בפשטות: נראה לי דלא מדוחק, אלא מחכמה כתב כן. ערב שבת עם חשיכה, שהלחם כבר אפוי והתבשיל כבר מבושל ומוכן לשלש סעודות. ובכל אלה בעל הבית הוא המביא מהגורן והוא המכניס אל החצר, והוא המעשר או בגורן או בחצר - מה יש לו לשאול בתוך ביתו. לכך פירש רש"י, עשרתם - פירות האילן, הנוספים לסעודת שבת, שאף אכילת עראי של שבת קובעת למעשר. והפירות, דרכם של בני הבית להכניסם לפנות ערב מהגן אל הבית, לפיכך צריך הוא לשאול אותם אם עישרו, עכ"ד. ובדברים אלו העומדים ליישב קושיית הרש"ש, שכל כוונת רש"י לאכילת ארעי דווקא ולא לעיקר שלש הסעודות, מיושבת נמי הערת השואל בשו"ת אור המאיר, כי בכוונה תחילה העמיד רש"י את דבריו על מעשר פירות אילן ולא על דגן, יין או שמן ואף לא על ירק הבא ללפת את הפת - מאחר וכל אלו הרי הם חלק מסעודות שבת ומוכנים זה מכבר ואין חשש שמא לא עישרום, ובפרט שבעל הבית הוא המביאם ומעשרם. וכל שאלתו היא על הפירות שהכניסו סמוך לחשיכה לשם אכילת עראי.

חשבון האור המאיר שאין נפק"מ בדין 'שבת קובעת למעשר' במעשר דגן תירוש ויצהר

ורבי מאיר שפירא יישב הערת השואל באופן נפלא, וזאת על פי דברי הגמרא במסכת בבא מציעא (פז:-פח.): אמר רבי ינאי, אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית, שנאמר (דברים כו יג) 'בערתי הקודש מן הבית'. ורבי יוחנן אמר, אפילו חצר קובעת, שנאמר (שם פסוק יב) 'ואכלו בשעריך ושבעו'. ונו"נ הגמרא בדברי רבי ינאי, ומסיקה (פח:): ואיבעית אימא, כי קאמר רבי ינאי בזיתים וענבים דלאו בני גורן נינהו [- העומדין לאכילה... וכיון דלא בני גורן נינהו, כניסתן לבית קובעתן, שאין להם קביעות אחר. רש"י], אבל חטין ושעורין גורן בהדיא כתיב ביה.

והתוספות (ד"ה כי) כתבו שאף שהפסוק מדבר בתירוש ויצהר, דהיינו בענבים וזיתים, מכל מקום הפסוק איירי ביין ושמן דהיינו לאחר שדרכן לעשותם יין ושמן, משא"כ רבי ינאי מיירי באופן שאין דעתו לדרכן אלא לאוכלן כך שאז אינו חייב מן התורה אלא בראיית פני הבית. ומבואר שסתם דגן תירוש ויצהר הכתובים בפסוק - הרי הם חייבים במעשר בדיגון וגמר מלאכה אף קודם ראיית פני הבית.

ובגמרא במסכת ביצה (לד:) בעא מיניה רבא מרב נחמן, שבת מהו שתקבע מוקצה למעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו. מי אמרינן כיון דכתיב (ישעיה נח יג) 'וקראת לשבת עונג', קבעה ואפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו. או דילמא בדבר שנגמרה מלאכתו קבעה, בדבר שלא נגמרה מלאכתו לא קבעה. והשיב לו על כך רב נחמן: אמר ליה, שבת קובעת בין בדבר שנגמרה מלאכתו בין בדבר שלא נגמרה מלאכתו. ובהמשך הסוגיה (לה.) מובא: כי אתא רבין אמר רבי יוחנן, אחד שבת ואחד תרומה ואחד חצר ואחד מקח, כולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתן.

והקשו התוספות (ד"ה אחד): ואם תאמר, מאי נפקא מינה כיון דאינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. וכוונתם להקשות שמאחר ששבת אינה קובעת אלא לאחר גמר מלאכה, אם כן בגמר מלאכה בלאו הכי מתחייב במעשר, ובאיזה אופן שבת קובעת למעשר. ומיישבים התוספות: ויש לומר, דנפקא מינה דקובע אפילו קודם ראיית פני הבית.

מעתה, מחשבון הדברים עולה שכשנבוא לדון לגבי איזה דבר יש נפקא מינה במה ששבת קובעת למעשר, נמצא שאין הדברים נוגעים לגבי דגן תירוש ויצהר. שהרי כבר נתבאר בגמרא בבבא מציעא ובתוספות שחיטים, זיתים וענבים אינם צריכים ראיית פני הבית ובגמר מלאכתן אף קודם לכן חייבים במעשר, וכיון ששבת אינה קובעת אלא אחר גמר מלאכה אם כן לעולם לא תקבע שבת למעשר בדגן תירוש ויצהר. ואם כן מדוקדקים מאד דברי רש"י, שברצותו לבאר שאילת 'עשרתם' בערב שבת מחמת הדין ששבת קובעת למעשר - דקדק וכתב דווקא 'פירות האילן' דהיינו אותם פירות שדרכן להביאם כך אל ביתו, לאפוקי דגן תירוש ויצהר שדרכם בגורן, כיון שרק בפירות האילן בעינן ראיית פני הבית אף אחר גמר מלאכה - ורק בהם יש נפקא מינה בדין 'שבת קובעת למעשר'.

חידוש רבי מאיר שפירא שמעשר ירק מותר להפריש בערב שבת בין השמשות

אלא שעדיין קשה מדוע לא הזכיר רש"י אף מעשר ירק, שאף הוא כמעשר פירות האילן לענין מה שנתבאר. וביאר האור המאיר בהקדם המבואר בסוגיה בשבת שם, המקשה סתירה מגוף דברי המשנה: הא גופא קשיא, אמרת שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו עם חשיכה - עם חשיכה אין, ספק חשיכה אינו חשיכה לא. והדר תני, ספק חשיכה ספק אינו חשיכה מערב. ומיישבת הגמרא: אמר רבי אבא אמר רב חייא בר אשי אמר רב, לא קשיא, כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצירות.

ורש"י על אתר מפרש את החילוק בין עירובי תחומין לעירובי חצירות, שעירובי תחומין הרי הם תיקון מעליא כיון יש להם שורש בתורה, ואפילו למאן דאמר תחומין דרבנן אסמכוה רבנן אקראי, ומשום כך אסורה לעשותם אף בין השמשות. משא"כ עירובי חצירות שאינם אלא חומרא בעלמא ואין זה תיקון מעליא, ולפיכך אין איסור לעשותם אלא משחשיכה ממש, אך ספק חשיכה ספק אינו חשיכה - מערב.

והתוספות בבכורות (נד. ד"ה ושני) הביאו דברי הברייתא המובאת בירושלמי בריש מסכת מעשרות: עשר תעשר, הייתי אומר כל הדברים חייבים במעשר כו' אין לי אלא תבואה, קטנית מנין ת"ל וכל מעשר הארץ לרבות שום ושחלים וגרגיר... ומפרי הארץ, לרבות כל פירות האילן... ירקות מנין, איסי בן עקביא אומר, המעשרות לירקות מדבריהם. ומדקדקים התוספות מדברי הברייתא שמשמע שרק ירקות מדרבנן אבל קטנית ופירות חייבים במעשר מדאורייתא. ומבארים התוספות: ויש לפרש דהכי קאמר, מדבריהם, כלומר דאין להם אסמכתא מן הפסוק כמו שיש לקטנית ושאר פירות.

ולפי זה, מבאר רבי מאיר שפירא, מה נפלאים דברי רש"י שדקדק וכתב שהדין לשאול 'עשרתם' מבעוד יום קודם בין השמשות, הוא על פירות האילן דוקא ולא על מעשר ירק. כיון שמעשר פירות יש לו עיקר ואסמכתא מן התורה והרי הוא כעירובי תחומין שאסורים בין השמשות. משא"כ מעשר ירק שאין לו עיקר מן התורה ואף לא אסמכתא בעלמא ואינו אלא מדבריהם, שפיר מותר לעשרו אף בין השמשות כל זמן שאינו חשיכה.

ואמנם כל חשבון זה אינו אלא לפי חד מ"ד בגמרא בבבא מציעא שם, אך נראה שרש"י סתם בדבריו כדעה זו. וכ"ד הראב"ד (מעשר פ"ג ה"ב), שעל מש"כ הרמב"ם שם פירות שהגיעו לעונת המעשרות... ומשתגמר מלאכתן אסור לאכול מהן עראי. במה דברים אמורים, בגומר פירותיו למכרן בשוק, אבל אם היתה כוונתו להוליכן לבית, הרי זה מותר לאכול מהן עראי אחר שנגמרה מלאכתן עד שיקבעו למעשר. הוסיף הראב"ד בהשגות וכתב: א"א, חוץ מדגן תירוש ויצהר שעשאן בגורן ומרחן, דגמר מלאכתן דהנהו בגורן ויקב תלינהו רחמנא, ע"כ.

תמיהת השבט הלוי שלדעת רש"י שבת קובעת לאכילתה גם בדבר שלא נגמרה מלאכתו

תלמידו הגדול, רבי שמואל הלוי וואזנר זצוק"ל מאריך בדברי רבו (שו"ת שבט הלוי ח"א או"ח סימן מז), והוא תמה על דבריו תמיהה רבתי. לפי חשבון דברי הגרמ"ש נמצא שפירות שלא נגמרה מלאכתן מבואר בגמרא בביצה שאין שבת קובעתם למעשר, ובשל כך הוצרך רש"י לפרש בפירות האילן דוקא ולא במעשר דגן תירוש ויצהר, כיון שרק בפירות האילן יאמנו דברי רש"י שכתב שאכילת ארעי מהם אסורה בשבת כיון שהשבת קובעת למעשר.

הנחה זו, משיג השבט הלוי, עומדת בסתירה למתבאר מתוך דברי רש"י בסוגיא בביצה. דהנה השיטה מקובצת (ביצה לה.) הביא קושיית הרשב"א על דברי רבי יוחנן האומר אחד שבת וכו' כולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתן, שלכאורה סתרו דבריו לדברי רב נחמן בתחילת הסוגיא (לד:) האומר: לימוד ערוך הוא בידינו, שהשבת קובעת בין בדבר שנגמרה מלאכתו בין בדבר שלא נגמרה מלאכתו. ובשם מורי נר"ו כתב השיטה ליישב, שבין רב נחמן ובין רבי יוחנן סבירא להו שאם ייחד הפירות לשבת, שבת קובעת, ואם לא ייחדם, אין השבת קובעת. באופן שנמצא, שאם יאכל פירות אלו בשבת הרי השבת קובעתם למעשר, ורק אם לא ייחדם לשבת - למוצאי שבת הרי אכתי יכול הוא לאוכלם אכילת עראי והשבת לא קבעתם למעשר. ומוסיף השיטה: וכולה סוגיא רהטא בהכין, וכן נראה מפירוש רש"י.

הרי שהשיטה למד בדעת רש"י שאף לדעת רבי יוחנן שאין שבת קובעת למעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו, היינו דוקא לגבי מוצאי שבת, אבל לגבי אכילת שבת ודאי שקובעת למעשר אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו. ואם כן נפל כל בנין ביאורו של רבי מאיר שפירא, שהרי הדרא קושיה לדוכתה מדוע לא פירש רש"י שכוונתו למעשר דגן תירוש ויצהר שלא נגמרה מלאכתן. וכל ביאורו של הגרמ"ש היה שאין נפקא מינה לדין 'שבת קובעת למעשר' במעשר דגן תירוש ויצהר, כי מאחר שנגמרה מלאכתו כבר התחייב במעשר, ואם לא נגמרה מלאכתו אין שבת קובעתו למעשר. ואילו לפי המבואר בדברי השיטה, שפיר יש להעמיד דין שבת קובעת למעשר במעשר דגן תירוש ויצהר באופן שלא נגמרה מלאכתו ורוצה לאוכלו בשבת. [ומה שהתוספות תרו אחרי נפקא מינה, היינו לבאר דברי רבי יוחנן שהשבת קובעת למעשר רק בדבר שנגמרה מלאכתו, שעל זה הקשו התוספות באיזה אופן תקבע השבת למעשר בדבר שנגמרה מלאכתו, כי מאחר שנגמרה מלאכתו כבר הוקבע למעשר ממילא, ועל זה יישבו דהנ"מ שאין צריך לראות פני הבית].

חידוש ה'נתן פריו' שאכילת ירק אין בה משום 'שבת קובעת למעשר'

ובעיקר ביאור דברי רש"י בשבת מדוע הזכיר פירות האילן דוקא, כבר הזכרנו במק"א דברי הנתן פריו (גיטין ו:) בזה, שמאחר וכל דין 'שבת קובעת למעשר' היינו משום דין ד'וקראת לשבת עונג', כמבואר בגמרא בביצה (לד:), ולכן אף אכילת ארעי אסורה, וכמו שכתב רש"י: וכל שהוא הוה עונג. ממילא יתכן ולדעת רש"י אין באכילת ירק משום קיום 'עונג שבת', ובאמת באכילת ארעי של ירק לא יהיה לדין זה ד'שבת קובעת למעשר'. ואף אם נאמר שאין הדין כן, מכל מקום רש"י הזכיר פירות האילן כיון שבהם מפורש בגמרא בביצה דאמרינן לדין זה, משא"כ לגבי ירק יש מקום לבוא ולחלוק.