ראשון לציון/ביצה/יא/א

ראשון לציון ביצה יא א

גמרא היכי דמי אלימא במפורחים ולא במדדין כו' לעולם באין קן תוך חמשים אמה וכגון דקיימא בקרן זוית כו' ע"כ הרי"ף ז"ל השמיט כל פסקא זו ורבי' מהרי"ק בב"י כתב ולא ידעתי למה כו' עכ"ל. ואולי דסובר הרי"ף דהש"ס דטרח לישבה הוא משום דבעי לאוקומה למתני' אפילו אליבא דמאן דאמר ספק מוכן שרי וכדכתי' לעיל בדברי הרמב"ם אבל אחר האמת למאי דקי"ל ספק מוכן אסור איכא חידותא דדינא בדין אם אין שם אלא הם הרי אלו מותרין לו' דהגם דס' מוכן אסור הכא שרי והגם דליכא קן תוך ן' אמה סד"א דלמא איניש מייתי ליה ואיתרמי ואתי וכיון דהוו רובא דעלמא הגם דאיכא קרוב קמן אמינא דבכה"ג שקילי קרוב ורוב דעלמא דליתיה קמן ונכנס בגדר ספק קמ"ל כיון דלא הוי ספק שקול שרי והש"ס לפי דסובר דמתני' קיימא אפי' תימא ספק מוכן מותר להכי מקשה שפיר פשיטא דשרי ולא מצי לשנויי כדשנינן וא"ת סוף סוף אמאי לא השמיענו דבר זה דבקאי בקרן זוית לא אתי ואפי' תוך ן' אמה ונפקא לענין דינא בהיכא דקיימא בקרן זוית לשרויי הגם דאיכא שובכים תוך ן' אמה י"ל דסובר הרי"ף דמלתא פשיטא היא דמאי דתנן בפרק לא יחפור תוך ן' אמה של בעל השובך לס' ר' חנינא דאמר הלך אחר הרוב טעמא הוי משום דאין הגוזל מדדה טפי מחמשים אמה כדאמרי' התם. ולהכי תמצא שהשמיט הרי"ף התם בפרק לא יחפור הא מלתא דאין הגוזל מדדה טפי מחמשים אמה משום דסמך דמשתמעא מלתא ממה דכתב הלכה כר' חנינא והא נמי מלתא דפשיטא היא דהוי טעמא משום דעד גבול זה חזי לקיניה וממילא משמע דאי הוי בקרן זוית אפילו תוך חמשים לא אתי אלא דתלמודא הכא מחמת שנדחק מטעמא דכתיבנא אמר דתנא חש למאן דלא ידע טעמא דגוזל משום דלא חזי לקיניה אלא דרחוק בעיני דרך זה ומה גם להרא"ש שגם הוא השמיט כל פסקא זה:

והנכון בעיני לומר בדעת הרי"ף והרא"ש ז"ל דסוגיין דהכא לא קיימא אלא למאן [למאי[ דסבר הש"ס לאוקומי מתני' אפי' תימא דלא כר' חנינא כדמשמע ממה דקאמר עלה דהאי פסקא לימא מסייע ליה לר' חנינא ודחי כדקאמר אביי כו' הרי דדעת הש"ס לאוקומי מתני' אפילו דלא כר' חנינא ומשום הכי הוא דקעביד כולי האי משא ומתן אבל לפום מאי דמסקי' כר' חנינא לא קיימא מלתא הכי. ודע שכתב הרא"ש בפרק לא יחפור וז"ל אמר ר' חנינא רוב וקרוב הלך אחר הרוב וכן הלכתא ומלתא דפשיטא היא דתנן ובנמצא הלך אחר הרוב אפילו נמצא קרוב לנבילה אלא ר' חנינא אפי' קורבה דמוכח אתא לאשמועינן דאזלינן בתר רובא עכ"ל וכתב בנמוקי יוסף בפ' לא יחפור וז"ל מתני' מפרש בגמרא דהאי ניפול הוא גוזל קטן שמדדה ברגליו ואמר מר עוקבא כל המדדה אינה מדדה יותר מחמשים אמה הלכך הוי של בעל השובך דליכא למימר הלך בתר רובא דעלמא ונימא מעוברי דרכים נפל דמתניתין מיירי בשביל של כרמים שאין דרך עוברי דרכים לשם ומשום הכי נמי כשנמצא בין ב' שובכים קרוב לזה שלו כו' ע"כ. הרי דהגם דליכא שובך תוך ן' אמה חיישינן דמייתו ליה עוברי דרכים ואיכא רובא דעלמא אלא בהיכא דליכא למיחש לרובא דעלמא וכגון בשביל של כרמים אז הוא דאמרינן של שובך ומהשתא כשנפרש מתני' אליבא דר' חנינא אנו מתחייבים לפרשה בדרך זה עצמו דפירשנו מתני' דלא יחפור דמאי דקתני ואם אין שם אלא הוא הרי אלו מותרין פי' בהיכא דליכא למיחש לאחרים דמעלמא דליכא למיחש דמעוברי דרכים נפל וכגון דהוי בשביל הכרמים מותרים ולדרך זה ליכא לאקשויי פשיטא דחידוש גדול קמ"ל דלא שרי אלא אם אין שם אחרים כלל על אופן האמור אבל כל דאיכא למיחש לאחרים אזלי' בתר רובא ואסיר הגם דליכא קן תוך ן' אמה ומהשתא אוקמתא דסוגייא הכא לא קיימא כהלכתא להכי השמיטוה הרי"ף והרא"ש מההלכות דלא קאמר לה תלמודא אלא מחמת שנדחק לשנויי פשיטא דפריך הוכרך להמציא חילוק זה וכיון דמתני' מתפרשא שפיר תו לא צריכנן להני שינויי זו היא שיטת הרי"ף והרא"ש:

והרמב"ם כתב בפ"ב מהי"ט וז"ל זמן בתוך הקן ומצא לפני הקן אם אין שם בקן אלא הם ואינם יכולין לפרוח אע"פ שיש שם קן אחר בקרן זוית בתוך ן' אמה הרי אלו מותרים שאין המדדה מדדה אלא כנגד קנו בשוה עכ"ל נראה מדבריו ז"ל דמפרש מאי דקתני מתני' ואם אין שם כו' פי' בקן והאמת אתו לפום מאי דכתיבנא לעיל בכולא פי' דתלמודא דמתני' אזדא אפילו תימא ספק מוכן שרי דלזה טרח תלמודא להנהו שינויי אבל לדידן דספק מוכן קיימא הלכתא דאסיר להכי אשמועינן הרמב"ם דלא שרי אלא אי ליכא בקן אחרים כלל אבל אי איכא בקן אחרים הגם דאיכא מרובין כוותייהו אסיר הגם דליכא רובא גם שהמזומנים ושאינם מזומנים שוים למקום שנמצאו עתה לפני הקן ואין אחד מהם קרוב לומר הלך אחר הקרוב ונמצא הספק שקול אעפ"כ אסור מטעם דהוי ס' מוכן וספק מוכן אסור ובפט"ו מהלכות גזילה כתב וז"ל גוזל הנמצא קרוב לשובך בתוך ן' אמה הרי הוא של בעל השובך חוץ לחמשים אמה הרי הוא של מוצאו שאין הגוזל מדדה יתר על חמשים אמה נמצא בין ב' שובכים של קרוב מחצה למחצה יחלוקו בד"א שהיו יוני השבכות שוים במנין אבל אם היו יוני הא' רבים הלך אחר הרוב אע"פ שהוא רחוק עכ"ל דעת הרב ז"ל ברורה היא דלא סבר הרב הלך אחר הרוב אלא בשובכים הנמצאים בתוך ן' אמה אבל רובא בעלמא כה"ג דנימא דעוברי דרכים אייתוה ונפל לא אמרינן בזה הלך אחר הרוב כמ"ש הרב הנ"י ז"ל ולפי דבריו מפרשי' מאי דקאמר הש"ס התם בפ' לא יחפור וז"ל וליזיל בתר רובא דעלמא ומשני הב"ע בשביל של כרמים דאם איתא דמעלמא אתו כיון דמדדי כו' ע"כ בשלמא לפום מאי דכתב הנ"י ופירשנו שיטתו של הרי"ף לדרכו נימא דהכי פי' דאפילו תוך חמשים אמה לא אמרינן של שובך כל דחיישינן למעלמא ולהכי פריך שפיר וליזיל בתר רובא דעלמא ואמאי קתני של בעל השובך וקושיא זו אכולה מתני' קא פריך בין רישא דקתני תוך חמשים אמה הרי הוא של בעל השובך בין נמצא בין ב' שובכים ומשני אה"נ אלא דהב"ע בשביל הכרמים דליכא עוברי דרכים ומה שגמר אומר דאי איתא דמעלמא כו' הכי פירושו וכי תימא אתי מעצמו לא מצית אמרת דכיון דמדדי לא מצי אתי דכל דמדדי כו' והיינו שיעור חמשים אמה דטפי מחמשים אמה לא חזי לקיניה אי נמי לא גרסינן לה וכ"כ הרשב"א ז"ל בחי' בתרא כתיבת יד באחת מהגירסאות דאשכח. אלא להרמב"ם קשה מאי פריך תלמודא ונראה לומר דהרמב"ם מפרשה כפיר' רש"י שפירש דהש"ס ס"ד דמאי דקתני מתני' נמצא בין ב' שובכות פי' אפילו חוץ לחמשים אמה ולהכי פריך וליזיל בתר רובא דעלמא ומשני בשביל וכו' פירוש וע"י הכרמים משכחת לה דמדדה טפי מחמשים אמה אבל מעלמא ליכא למיחש דהא כרמים מפסיקין בינה ובין קנה ולא אפשר שתדדה כל דלא חזיא לקינה כפום האי פי' משכחת לה דאפילו חוץ לחמשים אמה דהוי לבעל השובך אי הוי שביל הכרמים אלא דקשה אמאי לא כתב הרמב"ם דין זה ובשביל של כרמים אפילו חוץ לחמשים אמה של בעל השובך דהא מדבריו מוכח דלא אמרינן של בעל השובך אלא בנמצא תוך ן' אמה לשובך. ואולי דסובר הרמב"ם דהאי שינוייא דמשני הש"ס לאו במסקנא להלכתא קאמר לה אלא לפום מאי דס"ד לפרושי מאי דקתני מתני' נמצא בין ב' שובכות כו' מיירי אפילו טפי חוץ מחמשים אמה להכי משני ליה אפילו תימא כדבריו אפשר לאוקומה בשביל הכרמים אבל כפי האמת לעולם מתניתין לא איירי אלא בתוך חמשים אמה ודרך הש"ס לשנויי למקשה אפילו לפי סברתו ואפילו אינה אמת ונפקא מינה אי אשכח איזו ראיה דמתניתין איירי בנמצא חוץ לחמשים אמה דתיהוי מתרצא מתניתין עזה"ד וכל עוד דלא אשכחן קיימא מתניתין כפשטה דלא מיירי אלא בתוך חמשים אמה וזה פסקיה דהרמב"ם. ולענין הלכה לענין י"ט אזלינן לקולא ולא אסרינן מחששת עוברי דרכים ומה גם דהוי כ"כ סמוך למקום שזמן קרוב כזה מכריע הוא לספק זה דרובא דעלמא דמייתו ליה עוברי דרכים ולענין מציאה אין להוציאו מיד המוציאו ואוקי בחזקתו ממונא ואמרינן הלך אחר הרוב כדעת הרי"ף שפי' בו לפי דברי נמוקי יוסף ז"ל:

שם גמרא בש"א אין נוטלין את העלי כו' משנה זו פיר' במסכת שבת דף קכ"ג וקכ"ד בשלשה אוקמתות לרבה מיירי במוקצה דחייש עליו והו"ל מוקצה מחמת חסרון כיס ולרבא מיירי במוקצה דהוי מלאכתו לאיסור ולצורך גופו ומקומו שרי אלא מחמה לצל אסור ולאביי נמי במוקצה דהוי מלאכתו אלא דסובר דאסור לצורך מקומו בשלמא לרבה דמפרשה במוקצה מחמת חסרון כיס חידותא דדינא קמ"ל דאפ"ה קא שרו ב"ה משום שמחת י"ט ולאביי נמי נוכל לומר דב"ה לאו משום שמחת י"ט התירו אלא מעיקרא דדינא התירו וקמ"ל ב"ה דלא התירו אלא לצורך גופו אבל לצורך מקומו אסור וכדמפרש בברייתא דקתני ושוין שאם קצב דאסור לטלטלו בכל גוונא ודלא כרבא וכדמותיב ליה נמי אביי התם בשבת אלא לרבא קשה כיון דאפי' לצורך מקומו שרי מאי חידותא במשנה זו לענין דינא לב"ה והתוספות התם במסכת שבת ד"ה הכא נמי מחמה לצל כתבו דאשמו' דאפילו בהא פליגי ב"ש ולא שרו מחמה לצל ע"כ. לדבריהם כולה מתני' אינה אלא לאשמועינן חומרת ב"ש דאם לבית הלל בלא שמחת י"ט שרי אפילו לצורך מקומו ונראה דאיכא נמי חידותא דדינא לדעת ב"ה דלא התירו מחמה לצל אחר שקצב מטעם דאי לא שרית ליה אתי לאימנועי משמחת י"ט והגם דלא מתניא בהדיא איסורא דמחמה לצל משתמעא שפיר דלא קתני אלא שריותא דקצב ולא חש דתידוק מינה לאסור לצורך מקומו משום דצורך מקומו וצורך גופו חדא מלתא נינהו לדעת רבא ואפשר עוד לומר דלדעת רבא מפרשי מתני' דב"ש סברי גזרינן דלמא ממליך ולא תבר ואשתכח דמטלטל ליה שלא לצורך ולהכי אמרו אין נוטלין את העלי וכו' וב"ה לא גזרי' וכפום השתא ב"ש אזלי לסברתם דגזרו אין מוליכין תבלין ומדוך וכו' ולא מדוכה כו' דחיישי' דלמא ממליך והתם חששת האמלוכי היא דלא שחט מטעם דקאמר הש"ס והכא מחמת דחייש על העלי מחמת דקפיד עליו מיהא טפי מתבר גרמי וממנע ולא תבר ונמצא טלטלו שלא לצורך גופו ולא לצורך מקומו ותברא דגרמי יודה רבא ג"כ דלכ"ע שרי דלא קיימא ואפי' חדתא ולא חייש עלה:

שם גמרא אמר אביי מחלוקת בעלי כו' ק' מאי קמ"ל אביי אליבא דב"ש כיון דלא קי"ל כוותייהו ואולי דלפום מאי דפירשתי לעיל בדעת אביי בפי' דמתני' דעיקר דינא דשמעינן הוא דלא שרינן כלי שמלאכתו אלא לצורך גופו אבל לא לצורך מקומו וכדדייק להדיא תנא דושוין שאם קצב דאסור לטלטלו וכדפריך בשבת מינה לרבא דשרי לצורך מקומו כדאיתא התם אם כן אם נאמר דה"ה דתברא גרמי פליגי תתחייב לומר דמאי דתני עלה ושוין דאסור אכולה מלתא דאפליגו קאמר ושוין וכו' וא"כ כי היכי דבתברא גרמי לאביי לא מצי לפרושה אלא במחמה לצל דהא לא קאסר אביי לצורך מקומו אלא בכלי שמלאכתו לאיסור אבל כלי שמלאכתו להיתר לא אסר לצורך מקומו דאי נמי אסרינן ליה הוי מחמה לצל וכפ"ז נתחייב לפרש ושוין כו' דאסור היינו מחמה לצל ואם כן ליכא לאוכוחי מידי מושוין לאסור כלי שמלאכתו לאיסור מקומו לזה אמר דתברא גרמי ליכא מאן דפליג וממילא לא קאי ושוין אלא אעלי שמלאכתו לאיסור וקמ"ל דאסור לטלטלו לצורך מקומו והרמב"ם השמיט מהלכותיו דינא דמתני' אי בעית אימא לדעת התוס' דליכא שום חידוש אלא לב"ש הרי לא נפקא לן מידי לענין דינא ואב"א למאי דכתיבנא דאשמועינן דלא שרינן מחמה לצל דלמא אתי לאמנועי הא מלתא לא אצטריך רמב"ם לאשמועינן לה אחר שהשמיענו בה' שבת דכלי שמלאכתו לאיסור מחמה לצל אסור כל דלא שרי ליה להדיא מישתמעא מלתא דאסור אב"א למאי דכתיבנא בפלוגתא דב"ש וב"ה אי גזרינן דלמא ממליך כו' כיון דלא כתב רמב"ם דגזרינן משתמעא מלתא דשרי וב"ה דהוצרכו לומר דשרי הוא משום ב"ש לאפלוגי אדידהו אתו ורבינו הקדוש שהשמיענו פלוגתייהו לומר דאי משכחת ברייתא דאסר כה"ג ב"ש היא וב"ה פליגי עלייהו והלכתא כבית הלל:

וראיתי להרב בעל פר"ח שדחה דעת הרי"ף והרמב"ם ואסר עלי זה בחזרה אפי' לצורך גופו ומקומו מידי דהוה אזירי ומזורי דחייש עלייהו וכו' וכאוקמתא דרבא בריש פ' כל הכלים ואמר דכי היכי דלא לפליגו סוגיי דתלמודא אמרי' דמקמי דשמעיה לההיא דרב שני דההיא מחמה לצל אבל לבתר דשמעה שני ליה דעלי הוי מוקצה מחמת חסרון כיס כו' יעש"ד בסוף סי' תצ"ט מדברי הרב נראה דסבר דאוקמתא דעלי דמי לסירי ומזורי כו' דבריש כל הכלים ואוקמתא דמחמה לצל תרוייהו כרבא נינהו ולהכי מיישב הרב הא מקמי דשמעה לההיא דרב דסיכי וזירי כו' הא לבתר דשמעה ודעתי לא היא דהך דמשני דדמי לסירי וזירי כו' הוא רבה בה"א והאי דמשני מחמה לצל הוא רבא באל"ף ויש לי להוכיח מדברי התוס' דהך דמדמה לסירי וזירי הוא רבה בה"א ומאן דמשני במחמה לצל הוא רבא באל"ף ממה שכתבו בד"ה איתיביה כו' וז"ל איתיביה אביי מדוכה כו' בשלמא לדידי מוקמי' לצורך מקומו והוה מצי לשנויי כרבי נחמיה כו' ואביי עצמו הוה ידע דהא משני ליה רבא לעיל הכי אלא פריך לרבא אולי יאמר תירוץ אחר כו' ע"כ מוכיחין דברי התוס' דלאו רבא דהכא הוא עצמו דלעיל דא"כ הכי הול"ל דהא כבר הקשה ליה לעיל אלא מהדר לאקשויי אולי יאמר תירוץ אחר ודוק תו ממאי דגמרו אומר התוס' ורבא לא בעי לשנויי כרבי נחמיה דלית הלכתא כוותיה ורבה דמשני כרבי נחמיה משום דמשמע ליה אין מטלטלין אותה בכל גוונא ע"כ הרי להדיא דתרתי נינהו דמלבד דקדוק דבריהם שהזכיר שם רבא כמה פעמים עוד היכי אמרי לא בעאי לשנויי כו' והא איהו גופיה שני ליה אליבא דרבי נחמיה לעיל אלא ודאי דתרתי נינהו ופשוט. תו פשיטא דאם כבר הקשה ליה אביי לרבא ושני ליה תו לית ליה לאהדורי לאקשויי פעם שנית אלא ודאי ברור כשמש דמאן דמשני דדמי לזירי ומזורי הוא רבה ומאן דמשני ליה מחמה לצל הוא רבא באל"ף וכיון דבין אביי בין רבא דבתראי נינהו סברי דלא דמי לסירי וזירי הלכה רווחת דהלכה כבתראי מרבא ואילך אלא ודאי דכדברי הרי"ף והרמב"ם עיקר להלכה ולמעשה. והרא"ש דברי הירושלמי הטוהו ולאו מלתא היא דהירושלמי דעתו כדעת רבא וכבר אידחיא בתלמודא דידן ותו לא משגחינן בירושלמי כיון דאתבריר דינא מתלמוד בבלי ועיקר ותו לא מידי:

שם גמרא אפילו לצלי כעין קדירה כו' איכא למידק סוף סוף קשה לצלי תנן ואי עביד כעין קדירה הרי אינו צלי והיה נראה לומר דהא קמ"ל כל שיצא משיעור הרגיל לצלי הגם שאינו ראוי לקדירה אלא כעין לקדירה אסיר זהו חידותיה דאביי וזו נראית דעת רש"י אלא דהרמב"ם כתב בפ"א מהלכות י"ט וז"ל ומותר למלוח לצלי על גבי העור כו' במה דברים אמורים במולח לצלי שאינו צריך מלח הרבה וכו' ע"כ במאי דכתב הרמב"ם שאינו צריך מלח הרבה רמז לה למלתיה דאביי ואי תימא דאביי חדית תנאה במין מליחת צלי לאיסור הוה ליה לרבינו לאשמועינן לה דהא ליכא מאן דפליג עליה דאביי:

ונראה דדעת רמב"ם דהכי פי' דברי אביי לא שנו אלא לצלי פי' לא תימא כיון דאיסור זה מעיקרא אינו אלא מדרבנן ואפילו מליחה לקדירה שרי דליכא איסור דאורייתא וכמו שכתב הרשב"א בחידושיו וז"ל לקדירה לא ואף על גב דאף הוא כלאחר יד הוא כיון דאפשר ליה בפורתא לא ממנע ושחיט הלכך לא שרו דכל דאפשר לאוקומי גזירות הללו בי"ט כשבת מוקמי עכ"ל. מעתה אפילו לקדירה שרי וסד"א דבדבר זה דאמרו דאין מולחין אלא לצלי די להיכירא ואפי' ימלח שיעור גדול לית לן בה דרבנן דגזור טעמא מאי גזור דלמא אתי למלוח להדיא העור לעבדו ולזה בגדר איסור דלקדירה תו ליכא למיחש קמ"ל דדוקא צלי ולעולם כל שיעור מליחה דלצלי שרי ולא התנה אביי תנאי לאסור בשי' מליחה ומהשתא סליק פסקא דהרמב"ם ז"ל על נכון שלא התנה בשיעור מליחת צלי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף