קרן אורה/נזיר/מב/ב

קרן אורה נזיר מב ב

דף מ"ב ע"ב

גמ' איתמר אמר רבה כו' להזהיר על הטומאה להזהירו על ביאה אבל טומאה וטומאה לא ורב יוסף אמר האלהים אמר ר"ה אפי' טומאה וטומאה חייב תרתי דאמר ר"ה נזיר שהיה עומד בביה"ק והושיטו לו מהו כו' ונגע בו חייב אע"ג דמיטמא וקאי ופריך עליה אביי מברייתא דלא יחלל יצא זה שהוא מחולל ועומד אלמא היכא דכבר נטמא אינו חייב על השניה. ואמר לו רב יוסף ותיקשי לך מתניתין אמרו לו אל תטמא חייב על כאו"א אע"ג דמיטמא וקאי אלא קשיא אהדדי מתניתין וברייתא לא קשיא כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין ובהאי שינויא נחלקו רש"י ותוס' ז"ל כמו שיתבאר:

רש"י ז"ל נראה שפי' דרב יוסף הוא דמשני הכי דמאי דאמינא דטומאה וטומאה נמי חייב תרתי היינו שלא בחיבורין דכבר פירש מן הראשון ואע"ג דכבר מיטמא וקאי מ"מ מוזהר הוא שלא לטמאות שנית. אבל בחיבורין שעדיין הראשון על כתיפו אינו לוקה על השני דמה לי אם נגע במת אחד או בב' מתים ולאו משום דבחיבורין ליכא תוספת טומאה ושלא בחיבורין איכא תוספת כמו שיתבאר בשיטת התוס' ז"ל דרש"י ס"ל דטומאה בחיבורין לאו דאורייתא וא"כ ליכא תוספת טומאה שלא בחיבורין וכמו שיתבאר אלא סברא בעלמא היא דכ"ז שהוא נוגע בראשון ליכא חיוב בנגיעת השני דהכל טומאה אחת היא אבל כשפירש מן הראשון נגיעת השני טומאה אחריתא היא ואע"ג דמיטמא וקאי מוזהר הוא על הטומאה אפילו בשעת טומאתו כבר ורבה ס"ל דכל שהוא טמא ועומד אין כאן אזהרה על הטומאה השניה דכל שכבר נטמא מחולל ועומד הוא ורב יוסף הביא ראיה לדבריו מהא דאמר רב הונא היה עומד בביה"ק כו' דחייב אע"ג דזה הוי בחיבורין ולפי שיטה זו מודה רב יוסף דבחיבורין פטור היינו דווקא בחיבורי מת דהכל כנגיעה אחת היא אבל מה שהוא בביה"ק לא חשיב חיבורין לענין נגיעה במת עצמו ונגיעה זו טומאה אחריתא היא ואיפכא קשיא לי היכי מייתי רב יוסף ראיה מנזיר והוא בביה"ק כו' לטומאה וטומאה דילמא התם אפילו רבה מודה דבנגיעה במת איכא תוספת טומאה דבטומאת ביה"ק אינו סותר ואינו מגלח ובנגיעה במת סותר ומגלח וע"כ לא פליג רבה אלא היכא דליכא תוספת טומאה כלל ויתבאר עוד לקמן בזה. ולרבה לפי שיטה זו דאפילו שלא בחיבורין פטור בטומאה וטומאה תיקשי ממתניתין דהיה מטמא כל היום והראשונים ז"ל כתבו דלרבה מתניתין מיירי בטומאה וביאה דבאים כאחת וקשה הדבר מאוד לומר כן חדא דלישנא דמתניתין היה מטמא כל היום לא משמע כן אלא נטמא וחזר ונטמא כמה פעמים משמע ועוד דא"כ הך בבא דהיה מטמא כו' לאו מעין הני בבא דמתניתין. דהתם קמ"ל דהתראות מחלקות באיסור אחד והכא קמ"ל דחייב שתים על טומאה וביאה כאחת משום דאיכא תרי לאוי לא יטמא ולא יבא ולפי מש"כ הש"מ ז"ל דהא דלרבה טומאה וטומאה לא היינו אם התרו בו אל תטמא בשני אבל אם התרו בו לפרוש מן הטומאה חייב על כל שהיה ושהיה א"כ יש לומר דלרבה מתניתין בהכי מיירי אבל למאן דסבירא לן השתא לשיטה זו דאפילו אם פירש מן הראשון פטור על השני כיון דמיטמא וקאי א"כ כש"כ דאינו חייב על הפרישה:

והתוס' ז"ל מטעם זה דלשיטת רש"י ז"ל תיקשי מתניתין לרבה ועוד דלרב יוסף ג"כ צ"ל דהא דאמר רב הונא היה עומד בביה"ק כו' לא חשיב טומאה בחיבורין מש"ה לא ניחא להו בשיטה זו אלא פירשו דרב יוסף אפי' בחיבורין מחייב תרתי ומדחי ברייתא מקמי מתניתין. ואביי אליבא דרבה הוא דמחלק בין בחיבורין לשלא בחיבורין ולאו מסברא בעלמא אלא משום דבחיבורין ליכא תוס' טומאה אבל שלא בחיבורין איכא תוספת טומאה דכשפירש מן הראשון אינו מטמא הנוגע בו אלא טומאת ערב וכשחזר ונטמא במת הנוגע בו טמא טומאת שבעה ולפ"ז אתיא שפיר מתניתין אפילו לרבה ושלא בחיבורין ובזה נחלקו הרמב"ם והראב"ד ז"ל ג"כ דהרמב"ם ז"ל בפ"ה מה"נ כתב לחלק בין בחיבורין לשלא בחיבורין והיינו משום דמפרש כפי' התוס' ז"ל ופסק כרבה והראב"ד ז"ל מפרש כפי' רש"י ז"ל דלרבה ליכא טומאה וטומאה כלל ופסק הלכה כוותיה ומטעם זה הקיל על הכהנים בזה"ז דטמאי מתים הם ואין עליהם חיוב טומאה וצ"ל דס"ל להראב"ד ז"ל דאפילו היכא דאיכא תוס' טומאה ג"כ לא מיחייב אליבא דרבה דכל ימי טומאתו הרי הוא מחולל ועומד ואפי' נטמא ביום הב' או הג' פטור הוא דאל"ה טומאת כהנים בזה"ז אמאי פטירי דאיטמו לקרובים ואין לנו אפר פרה ושמא יבנה המקדש ויהיה אפר פרה ואם לא נטמא השתא היה יכול ליטהר מיד אחר ג' וז' וכשיטמא צריך למנות ז' ימים ואיכא תוס' טומאה אלא וודאי אפילו איכא תוס' טומאה פטור לרבה והיינו טעמא דלא אשכח הראב"ד ז"ל לאוקמי מתניתין אליבא דרבה אלא בטומאה וביאה ולא אוקמי בטומאה וטומאה אפילו בזאח"ז. וכגון שטומאה הראשונה היתה מטומאות שאין הנזיר מגלח עליהם ואפ"ה מלקות איכא כמש"כ הרמב"ם ז"ל וכי איטמי תו בטומאה גמורה הרי הוסיף טומאה אלא ש"מ דס"ל דלאו בתוספת טומאה תליא מלתא וכל שהוא טמא מחולל ועומד הוא ומהא דפוטר רבה אפילו שלא בחיבורין אין להוכיח דלא ס"ל לרבה טומאה וטומאה אפי' בתוספת טומאה. דהא שלא בחיבורין איכא תוספת טומאה וכמש"כ התוס' ז"ל דכבר כתבו הראשונים בדעת הראב"ד ז"ל דס"ל טומאה בחיבורין לאו דאורייתא עי' במל"מ ז"ל פ"ה מהל' ט"מ וא"ש לפ"ז נמי הא דכתב שם דהא דרב הונא היה עומד בביה"ק כו' ליתא משום דרב יוסף ג"כ מודה בחיבורין אע"ג דאיכא תוספת טומאה בנגיעה במת וכנ"ל כיון דלאו בהא תליא כלל אלא סברתו הוא כמש"כ בשיטת רש"י ז"ל דכל שהוא מחובר לטומאה טומאה השניה ג"כ חשיב כמגע אחת והמל"מ ז"ל בפ"ג מהל' אבל דקדק על הראב"ד ז"ל מהא דמצינו לרבנן בתראי דהוי מצייני מערתא מפני כהנים אבל לפמש"כ ניחא דע"כ מה שהקיל הראב"ד ז"ל לאו משום טומאת ארץ העמים הוא דהא אין טומאה זו אלא מדרבנן אלא בכהנים דאיטמו לקרובים קאמר דטמאין טומאה דאורייתא וא"כ שפיר צריך לציין המערות דאיכא כהנים דלא איטמו גם לקרובים מימיהם והם מוזהרים על הטומאה:

והרמב"ם ז"ל דכתב לחלק בין בחיבורין לשלא בחיבורין ג"כ לאו מטעם תוספת טומאה הוא דחמיר שלא בחיבורין דהא דעתו ז"ל בפ"ה מהל' ט"מ דטומאה בחיבורין לאו דאורייתא ואדם המחובר למת בין אדם ובין כלים הנוגעין בו אינן טמאין אלא טומאת ערב מה"ת וא"כ ליכא תוספת טומאה לדידיה וע"כ צ"ל אליביה ג"כ דמסברא בעלמא הוא דמחלקינן בזה וכנ"ל אבל בירושלמי לעיל פ"ג במשנה דמי שנזר והוא בביה"ק מייתי התם ברייתא דפליגי ר"ט ור"ע בשלא בחיבורין ור"ט פטר אפילו שלא בחיבורין כגון אם יצא מביה"ק וחזר ונכנס משום דלא הוסיף חילול על חילולו ור"ע השיב לו דהוסיף משום דיצא טמא טומאת ערב ואם חזר ונכנס טמא טומאת שבעה. וע"כ על אדם הנוגע בו קאמר דכשפירש אינו טמא אלא טומאת ערב וכשנכנס טמא טומאת שבעה הרי מבואר דמטעם תוספת טומאה הוא דחייב וכמש"כ התוס' ז"ל וגם מוכח מדברי ר"ע דטומאה בחיבורין דאורייתא היא ועי' מש"כ לעיל בהאי שמעתא וכן מבואר באבל רבתי פ"ד דכהן הדיוט כ"ז שהוא קובר את מתו מקבל מאחרים וקובר פירש ה"ז לא יטמא. נטמא בו ביום פליגי ר"ט ור"ע אי חייב מלקות אי לא אבל איסורא איכא לכ"ע:

נטמא לאחר אותו יום הכל מודים שהוא חייב מבואר גם כן דכל דאיכא תוספת טומאה לכ"ע חייב וביום ראשון הוא דפליגי ר"ט ור"ע וי"ל דפליגי בטומאה בחיבורין אי דאורייתא אי לא או י"ל דמאן דמחייב אפי' בלא תוספת טומאה מחייב כל שפירש מן המת אבל בחיבורין היתר הוא לגמרי כדתני התם עומד ומקבל מאחרים ועפ"ז לא תיקשי ג"כ על הראב"ד ז"ל מהא דהוי מצייני מערתא דלכ"ע איסורא איכא אחרי שפירש:

אבל בחיבורין משמע התם דהיתר גמור הוא לקבל מאחרים וא"כ היה נראה כשיטת רש"י ז"ל דשלא בחיבורין פליגי דלא מסתבר דפליגי פלוגתא רחוקה כ"כ. דלרבה בחיבורין היתר הוא ולרב יוסף חייב מלקות. אלא די"ל דע"כ לא הוי היתרא אלא בכהן שהוא מיטמא לקרוביו בהיתר ובעוד שהוא עסוק בקרוביו מותר לטמאות אפילו לאחרים. אבל אם נטמא לאחר באיסור אסור ליטמא לשני אפילו בעוד שהוא עסוק בראשון ויש סעד לזה מדברי הירושלמי פ"ג לעיל דאיתא התם דר' יוחנן ס"ל דחייב על כל פרישה ופרישה ופריך עליה מהך ברייתא דאם מת על כתיפו אינו חייב משום דמחולל ועומד הוא ולר"י כיון דחייב על כל פרישה אמאי אינו חייב אפילו בחיבורין ומשני התם דר"י מוקי קרא דלהחלו היכא דנטמא בהיתר לקרוביו אלא די"ל דלר"י דמחייב על כל פרישה שפיר מחלק בין נטמא לקרובו ובין נטמא למת אחר. דבנטמא לקרובו אין לחייבו על הפרישה דיכול לטמאות לו כמה שירצה. ומש"ה פטור גם על מת אחר אבל לפי שמעתין דאי מחייב רב יוסף בחיבורין הוא משום דלא דריש להחלו כלל א"כ אפי' אם נטמא לקרובו אין כאן היתר לטמאות לאחרים וכן לרבה דאיכא איסורא בנטמא באיסור ה"ה דאיכא איסורא אפילו נטמא תחלה בהיתר וכבר כתבתי לעיל לדקדק על דברי הש"ע ביו"ד שפירש הרמ"א ז"ל שם דבשעה שהוא עסוק בקרובו מותר לטמאות לאחר ובירושלמי הנ"ל דמ"מ איסורא איכא אלא דאינו חייב מלקות ועי' בבאר הגולה שם ובדברי הגר"א ז"ל ואפשר ליישב קצת דהא דאמרינן דאיכא איסורא גם אם נטמא לקרובו היינו דלר' יוחנן באחר חייב אפילו בחיבורין מש"ה אפילו בקרובו איסורא איכא אבל לדידן דבחיבורין ליכא אלא איסור באחרים בקרובו ליכא איסור כלל:

ונראה עוד דר"ת ז"ל שהביא הרא"ש ז"ל בפ"ק שהקיל לכהן לטמאות לאחרים אפילו לאחר שפירש ממתו לא הקיל ג"כ אלא בכה"ג שנטמא לקרוביו ברשות בזה ס"ל דאפילו שלא בחיבורין פטור אבל בפלוגתא דשמעתין דפליגי בנטמא באיסור י"ל דמפרש כשיטת התוס' דשלא בחיבורין לכ"ע חייב וכן הוא קצת משמעות לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' אבל הלכה ט"ו וז"ל הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל לפיכך אסור לכהן ליטמא למת אפי' בעת שמתטמא לקרוביו שנאמר לה יטמא ואינו מטמא לאחרים עמה שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבי אלקט עצמות פלוני כו' משמע מדבריו ז"ל דאי לאו קרא דלה יטמא ואינו מטמא לאחרים ה"א דהותרה הטומאה לכל אפילו לאחרים הואיל והותר לקרובים וא"כ יש לומר דשיטת ר"ת ז"ל הוא להקל היכא דנטמא לקרובים בתחלה דווקא אלא דדברי הרמב"ם ז"ל צ"ע דמה ענין האי דינא לטמאות לאחרים בדין טומאת קרובים אי דחויה או הותרה דזה לא שייך אלא לענין טומאת קרובים עצמן אי שרי לטמאות אפילו שלא לצורך אי לא. וכמש"כ בזה לקמן במכילתין בס"ד אבל לטמאות לאחרים אפי' אי הותרה אסור לטמאות לאחרים ועוד דקרא דלה יטמא אבל אינו מטמא לאחרים והוא מת"כ צ"ע למאי אתי דאי כשהוא בעת שעסוק בקרוביו אמאי אסור הא אפילו לאחרים ליכא איסור תורה בחיבורין ואי לאחר שפירש ממתו פשיטא דאסור כמו באחרים. ואולי י"ל דס"ל להת"כ דאפי' בחיבורין נהי דלאו ליכא משום דמחולל הוא מ"מ איסור תורה איכא מקרא דלה יטמא ולא לאחרים וכמשמעות הירושלמי הנ"ל בפ"ג דמכילתין דמייתי התם האי לישנא דת"כ שלא יאמר אדם כו' וטעמא דדחויה ג"כ יש ליישב קצת דאי הותרה לא היה צריך לחזור ולמעט בטומאה והיה יכול לקבור מתו אפילו באמצע קברות אחרים אבל כיון דדחויה היא צריך למעט בטומאה כל מה דאפשר וא"כ מדברי הרמב"ם ז"ל ג"כ נראה דאסור לטמאות לאחרים אפי' בעודו על כתיפו. וכ"כ הבאר הגולה שם בש"ע:

רש"י בד"ה איתיביה אביי כהן כו' לפי גירסא זו מפרש לה בכהן גדול דמוזהר על מתו ג"כ והתוס' ז"ל גרסי נזיר ע"ש ויותר היה נראה דגרסינן כהן ומיירי בכהן הדיוט ולא גרסינן והושיטו לו מתו אלא הושיטו לו מת אחר והיינו הך ברייתא שהובא בירושלמי דלעיל ג"כ ולפ"ז לא נצטרך למש"כ התוס' ז"ל לשיטתם דרב יוסף סמי לברייתא מקמי מתניתין. אלא ברייתא מיירי היכא דקרובו מונח על כתיפו וכתי' הירושלמי שנטמא ברשות וכמש"כ לעיל:

תוס' בד"ה דאמר רב הונא כו' דעל הקרובים הוא מיזהר כצ"ל:

בד"ה אלא קשיא כו' דבריהם בזה מגומגמים וכוונתם מבואר כנ"ל דבחיבורין ליכא תוספת טומאה ואחר שפירש אם חזר ונטמא איכא תוספת טומאה ועיין בא"מ:

בד"ה בחיבורי אדם באדם כו' כוונת דבריהם ז"ל דחיבורי אדם באדם היינו שלישי הנוגע באדם שנגע באדם שהוא מחובר במת דזה אינו טמא טומאת ז' אלא מדרבנן כאן בחיבורי אדם במת הנוגע בו טמא טומאת ז' מה"ת. ולדבריהם ז"ל קיימא הכי במסקנא דשלישי הנוגע מדרבנן טמא טומאת ז'. והיינו דר' ינאי דאמר לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים והיינו לטומאת ז' דטומאת ערב טמא מדאורייתא ובשבת דף י"ז כתבו דשלישי זה אפי' מדרבנן אינו טמא טומאת ז' והוא צ"ע דהכא מוכח דטמא טומאת ז' מדרבנן ולפי מה שפירשתי הכא דהא דשרי יוסי בן יועזר שלא בחיבורין היינו זה השלישי י"ל דלבתר דשרי יוסי בן יועזר ליכא בזה אפי' טומאה דרבנן לטומאת ז' אלא דא"כ תיקשי הא דר' ינאי דאמר דלתרומה וקדשים גזרו ובש"מ כתב דליכא לפרש כפירוש התוס' דיוסי בן יועזר התיר לשלישי זה מטומאת ז' דא"כ תיקשי הא דר' ינאי ואין זה קושיא כ"כ דהא לא קיימא הכי במסקנא התם דיוסי שרי להא ורבא מוקי לשריותיה דיוסי בן יועזר במילי אוחרי וא"כ לא תיקשי לר' ינאי אבל דברי התוס' ז"ל בשבת צ"ע דהכא מוכח לשיטתם דמדרבנן השלישי טמא טומאת ז' והם ז"ל כתבו שם דמוכח הכא דטומאת ערב טמא מדאורייתא אבל לא טומאת ז' אפי' מדרבנן:

ומדברי התוס' ז"ל בשבת שם משמע דכל טומאה בחיבורין בין ע"י אדם ובין ע"י כלים לכולם דין אחד והכל טמא טומאת ז' מה"ת. והראב"ד ז"ל בפ"ה מהל' ט"מ נראה דס"ל דבכלים הוי טומאה בחיבורין ד"ת אבל באדם טומאה בחיבורין דרבנן ועי' מל"מ ז"ל שהאריך בזה וגם זה פשוט דלשיטת התוס' ז"ל ג"כ לא החמירו רבנן אלא בשלישי לטומאת ז' אבל רביעי לכ"ע אין בו אלא טומאת ערב מדרבנן והכי מבואר בדברי התוס' שבת שם ג"כ וזה מחדש נדפס ספר מים טהורים על הקדמתו של הרמב"ם ז"ל לסדר טהרות וכתב שם בדף י"ב בשם מרכבת המשנה דס"ל להתוס' ז"ל כאן דאפי' מאה בחיבורין זע"ז כולן טמאין טומאת ז' ולא ידעתי מנ"ל הא ואין שום משמעות בדברי התוס' כאן גם מש"כ שם דגירסא אחרת היה לו להראב"ד ז"ל בגמ' בהך שינויא דכאן בחיבורי כו' עי' בדברי הראב"ד ז"ל בהלכה זו ועוד ראיתי כמה דברים שם שאינן מוכרחים ולא רציתי להאריך ובפ' כהן גדול בהלכות אלו יתבאר יותר בס"ד:

גמ' אבל לנזיר ועושה פסח לא יש לדקדק דמשמע דאי טומאה בחיבורין הוי דאורייתא היה נזיר מגלח עליו והא אפי' נוגע בכלים שנגעו במת דטמא טומאת ז' מה"ת. אפ"ה אין הנזיר מגלח עליהם כיון דלא נגע במת עצמו ויש לחלק בין טומאה בחיבורין דחשיב כנוגע במת עצמו לנזיר שנגע בכלים ולקמן פ' כה"ג יתבאר באורך בזה ובדברי הירושלמי שם:

גמ' אבל טומאה וטומאה לא דמיטמא וקאי טומאה וביאה נמי כו' מכאן נראה כשיטת התוס' ז"ל דלרב יוסף אפי' טומאה וטומאה בכל גוונא חייב תרתי דלשיטת רש"י ז"ל מאי אריא דפריך לרבה דאמר טומאה וטומאה לא הא לרב יוסף נמי תיקשי דאיהו נמי מודה דטומאה וטומאה לא היינו בחיבורין ומאי שנא בין טומאה וטומאה לטומאה וביאה וי"ל דהש"ס לא פריך אלא לרבה דמחלק בין טומאה וביאה לטומאה וטומאה ולהכי פריך מ"ש כו' אבל רב יוסף באמת לא מחלק כלל בין זה לזה ומ"מ נראה דרב יוסף דאמר אפי' טומאה וטומאה היינו משום דלמד מהא דחייב רחמנא על טומאה וביאה ולא ניחא ליה לאוקמי כהני גווני דמוקים לה הש"ס דבאין כאחת דווקא אלא אפי' עייל ידיה תחלה כדרך ביאה שקדמה לו הטומאה אפ"ה חייב גם על הביאה וה"ה טומאה וטומאה נמי אפי' בחיבורין והכי משמע בירושלמי פ"ג הנ"ל דר' יוחנן דאמר דמתרין אותו על כל פרישה למד זאת מהא דכתיב לא יטמא ולא יבא אלמא דחייב תרתי אפי' בזאח"ז ע"ש ועי' מל"מ ז"ל בפ"ג מהל' ט"מ מש"כ בזה ובסוגיא דילן משמע דר' יוחנן לא מחייב אטומאה וטומאה מדמשני כאן בבית כאן בשדה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף