קרן אורה/זבחים/טז/א

קרן אורה זבחים טז א

דף ט"ז ע"א

מה לבע"מ שכן עשה בו קרב כמקריב אע"ג דאיתניהו מומין שיש באדם וליתניהו גבי בהמה כדאיתא בפ' מומין אלו היינו משום דמום זה לא שייך בבהמה. אבל עיקר פסול מום ישנו גם בבהמה הקרב. ולשיטת הרמב"ם ז"ל שם דלא מחיל עבודה אלא מום דשייך באדם ובהמה וכמו שביארתי שם בחידושי א"ש בפשיטות:

שם תוס' בד"ה אף אני אביא זר שמוזהר כו'. ומהאי טעמא צריך לקמן בבלתי מהול הילכתא דכל דלא אשכחן אזהרה גביה לא מצינן למילף בק"ו דאיכא למימר טמא בק"צ וכה"ג אונן יוכיח. וק"ק א"כ מאי קאמר לקמן מנלן דמחלי עבודה כיון דשמעינן אזהרה מכל ערל לב וערל כו' ממילא שמעינן בק"ו מבע"מ דמחיל עבודה וכל שהוא מוזהר אע"ג דליכא לאו גמור מ"מ תו ליכא למימר טמא וכה"ג יוכיח ועוד דהרמב"ם ז"ל כתב דבבלתי מהול איכא לאו גמור ולוקה ויתבאר בזה לקמן. וי"ל דאזהרה דכל ערל לב כו' אסמכתא בעלמא הוא וגמרא גמירי לה. להכי פריך הש"ס לקמן מנלן דגמירי נמי לאחולי עבודה אימא לא גמירי אלא לאזהרה אבל לא לאחולי עבודה ולא שייך בזה למילף בק"ו:

והתוס' ז"ל בתענית (דף י"ז) הקשו אמאי לא יליף בלתי מהול בק"ו מבע"מ. ותי' דאיכא למימר חלל יוכיח דאינו אוכל ולא מחיל עבודה. וכבר כתבתי שם בחידושי דכל דבריהם ז"ל צ"ע ע"ש. אך מש"כ דחלל יוכיח לכאורה יקשה כן על סוגין אמאי לא פריך הכי. אבל באמת ליכא למימר חלל יוכיח דחלל נמי מחלל עבודה ומברך ה' חילו לא ילפינן אלא אם נודע אח"כ שהיה בן גרושה כדאיתא בקדושין ובפ"ח דתרומות. אלא דמד' הרמב"ם ז"ל נראה דחלל אינו מחלל עבודה אפילו אחר שנודע שהוא חלל כמבואר בדבריו בפ"ז מה' ביאת מקדש וכמש"כ בזה במ"א הדק"ל אמאי לא קאמר חלל יוכיח. והיה נראה דע"כ תנא דבי ר"י ס"ל כר"א בתרומות דלא דרשינן קרא דברך ה' חילו דאי דריש להאי קרא א"כ בלא"ה שמעינן מינה דזר בעלמא מחלל עבודה דהא פסול חלל אינו אלא משום דחילל כהונתו ולא גרע מזר. ואם זר עצמו ירצה עבודתו למה לי קרא בחלל דחילו רצויה אלא שמעינן מינה דזר מחלל עבודה ואיצטריך קרא לחלל כיון דמ"מ זרע כהונה הוא אינו מחלל ולמה ליה לר"ע למילף בק"ו אלא משום דס"ל כר"א דלא דריש להאי קרא ושפיר איצטריך למילף לזר בק"ו דמחלל עבודה:

אבל דברי הרמב"ם ז"ל אכתי אין מיושבים בזה דהוא ז"ל פסק כר"י דחלל אינו מחלל עבודה וכ' נמי באונן דילפינן ליה בק"ו מבע"מ שאוכל וכדתנא דבי ר"י לקמן והאיכא למיפרך חלל יוכיח דאינו אוכל ואינו מחלל עבודה. וי"ל דלא אשכחן בחלל אזהרה מפורשת שלא יעבוד ג"כ ומש"ה לא עבדינן מיניה יוכיח על דבר שמוזהרין בפירוש. תדע דלא חשיב הרמב"ם ז"ל לחלל בחשבון הפסולין לעבודה בסוף הלכות ביאת מקדש ע"ש ובמשל"מ ז"ל בפ"ו שם. אבל כבר כתבתי במ"א דדברי הרמב"ם ז"ל צ"ע ולא משמע הכי לא במתניתין דתרומות ולא בשמעתא דקדושין ודו"ק:

שם תוס' בד"ה מה ליושב כו'. הקשה הר"ר אפרים כהן כו' ולאו קושיא היא כיון דגזלן אינו מוזהר לא אתי מינייהו כדפרישית עכ"ל. לכאורה אין זה מספיק דהתם בק"ו דאין אוכל כ' שפיר דאי לא שמעינן אזהרה מעלמא ליכא למילף בק"ו שיהיה מוזהר ויחלל עבודה דאשכחן טמא בק"צ וכה"ג אונן דאין אוכלין ומותרין לעבוד לכתחילה אבל הכא דיליף מק"ו מבע"מ דכשר לעדות מחלל עבודה כש"כ גזלן דפסול לעדות שיחלל עבודה א"כ הא גופא נילף שיהיה מוזהר לעבוד ויחלל עבודתו. אבל באמת בלא"ה אין כאן קושיא דפסול גזלן לעדות הוא משום דחשיד לשקר כדבעינן רשע דחמס ולא שייך כלל לעשות ק"ו מחמת חומר זה דפסול לעדות שיפסל נמי לעבודה. וא"ש בזה נמי הא דחשיב במתניתין דבכורות שוטה בהדי הני דלא מחלי עבודה ואמאי לא ילפינן בק"ו מבע"מ גמור דכשר לעדות ומחלל עבודה כש"כ שוטה דפסול לעדות ומוזהר הוא ג"כ כדאיתא שם דאינו שוה בזרעו של אהרן. אלא וודאי לאו חומר הוא זה מה ששוטה פסול לעדות משום דלאו בר דעת הוא וע"ש מה שכ' בזה להקשות על שוטה אמאי לא פסיל עבודה מטעם אחר ע"ש:

ותו איכא למידק למה לן ביושב שינה עליו הכתוב לעכב כיון דאיכא קרא דלעמוד לשרת שמוזהר לעבוד בעמידה הדר נילף בק"ו מבע"מ דכשר לעדות מחלל יושב שפסול לעדות אינו דין שמחלל. ולפי מה שכתבו התוס' ז"ל דבדיעבד יושב כשר לעדות בלא"ה ליכא למילף בק"ו מדפסיל לעדות דדיו לבא מן הדין כו'. וכמו דיושב כשר לעדות בדיעבד ה"נ לענין עבודה והר"ר אפרים בקושיתו ע"כ ס"ל דבדיעבד פסול עדות מיושב. וא"כ למה שינה הכתוב לעכב ביושב. ע"כ נראה דלא שייך למיעבד כלל ק"ו מחומרא זו דפסול לעדות לענין פסול עבודה דאטו בעבודה נחלק גם כן בין ת"ח לשאר אדם זה לא מסתבר ולמיפרך ק"ו הוא דקאמר פירכא זו דאשכחן שם יושב שפסול לעדות ודו"ק:

שם גמרא מה לטמא שכן מטמא. יש לדקדק אמאי לא קאמר בלתי מהול יוכיח ולא היה בו פירכא שכן לא הותר בבמה דהיה נראה דבלתי מהול כשר בבמה דלא יבא אל מקדשי כתיב. וי"ל דבלתי מהול הלכה היא ואין דנין מהלכה. ולד' התוס' ז"ל לעיל דלר"ע הוי בלתי מהול גם לדין זה כטמא מקרא דאיש איש ממילא דנוהג בבמה ג"כ כטמא ואיכא למיפרך שכן לא הותר בבמה. והא דפסיקא ליה להש"ס דטמא לא הותר בבמה כ' רש"י ז"ל דזה מדתנן בסוף מכילתין הזמן והנותר והטמא שוין בזה ובזה וטמא היינו שימוש בטומאה וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה סוף מכילתין וסיים שם וכן פי' בגמרא. ונכונים דברי הבה"ז ז"ל שכוון להא דשמעתין. אלא דפשטא דמתניתין משמע באכילה בטומאה כדתנן להני תלתא בהדדי בכל דוכתא פיגול נותר כו' ומנלן דמיירי נמי בשימוש בטומאה. וי"ל דתרווייהו במשמע בין טמא ששימש ובין אכילה בטומאה כיון דילפינן לקמן לפיגול ונותר בבמה קטנה איכא למילף נמי טומאה בגז"ש דחילול חילול דכל עניני טומאה לא הותרו בבמה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף