קרבן העדה/פסחים/ג/א

קרבן העדה פסחים ג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' ואלו עוברין. אלו מתבערים מן העולם:

כותח הבבלי וכו'. כולהו מפרש להו בגמרא והני ד' כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי הן חמץ דגן גמור ע"י תערובות והני ג' זומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים הם חמץ נוקש' כלומר חמץ שאינו ראוי לאכילה בעינו שאינו מעורב עם דברים אחרים:

ר' אליעזר מוסיף אף תכשיטי נשים. שהן נוקשה ע"י תערובות ואלו ת"ק לא קאמר אלא נוקשה בעינו:

כל שהוא מין דגן. מחמשת המינין חיטים ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון:

הרי אלו באזהרה. אם אכלן עובר בלאו:

ואין בהן כרת. אפילו אכל כזית בכדי אכילת פרס דבשאר איסורים כגון חלב ודם חייב עליהן כרת הכא פטור מדלא כתיב ונכרתה גבי תערובות חמץ:

גמ' וכולהון ע"י מויי. הני ד' שהן חמץ גמור ע"י תערובות דוקא בדאית בהו מים אבל לית בהו מים אלא שנעשין ממימהן אין בהן אזהרה דמי פירות אין מחמיצין:

כותח הבבלי. היינו דהוא יהיב בו פירורין של עיסה הנילושת:

שכר המדי. היינו שהוא נותן בו קמח של שעורים:

בסימ' דרומיי'. חומץ מבושם של אנשי רומי ל"א של אנשי דרום:

בראשונה. כשהיה בה"מ קיים היו מביאין נסכים מיהודה ובזכות נסכים לא היה יינם מחמיץ עד שהיו נותנין לתוכו שעורים בשביל שיחמיץ:

והוון צווחין ליה. והיו קורין אותו חומץ מבישם של רומיי':

זיתום המצרי. הוא מאכל שקורין זייתים והוא תלתא שערי ותלתא קורטמי ותלתא מילחא:

דו יהיב ביה וכו'. שהוא נותן בו מים של סובין שתהא הצמר קולטת הצבע:

מלילות. שיבלים:

שלא הביאו שליש. שלא נתגדלו שליש גידולן:

כחלות חריע. מוריקא שקורין זפרו"ן בל"א:

והוא עביד כילדין. דבר חבוב הראוי לשרים:

ה"ג עבדין אטביות של בצק. פי' כמין עץ שאוחזין בו הקלף שלא יתהפך:

אית תנין וכו'. תני חדא תכשיטי נשים הוא סולת שנותנין בפנים של מעלה לעדן הבשר ואית תניי תני טיפולי נשים כשיש להן שערות ועדיין לא הגיעו לכלל שנים מדביקין סולת על בשרן להסיר השערות:

מ"ד טיפולי. חייב לבער ואע"ג דמאיס הרבה:

כ"ש תכשיטי. נשים דלא מאיס כל כך שאינו מדובק אלא מונח עליהן שחייב לבערן:

הא טיפולי לא. דכיון דנמאס כל כך הרי הוא כנפסל מאכילת כלב ואין חייבין עליו:

ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה. ולא כתיב כל מחמצת ללמדך על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו כגון שכר המדי וכו' בלאו:

הכא. גבי לאו כתיב כל והכא גבי כרת כתיב כל מ"ש בלאו דמרבינן מיניה איסורא לתערובות חמץ ומ"ש כל דכתיב גבי כרת ממעטינן מיניה תערובות:

כאן ריבה באוכלין. כל דגבי כרת כתיב באוכלין:

מרבינן אוכלין. דהיינו נשים שיהו חייבין כרת:

כאן ריבה בנאכלין. כל דכתיב גבי לאו דהיינו כל מחמצת כתיב בנאכלין מרבינן תערובות שנאכל:

ואילו. שכר המדי וכו' הואיל ורובן חמץ יהא חייב דומיא דמצה שיוצאין בה אע"פ שאין בה טעם דגן הואיל ורובא דגן:

שנייא היא. שאני התם דכתיב לחם גבי מצה וכל שרובא דגן מיקרי לחם ואלו דתני במתני' לאו לחם נינהו ואין בהן תואר לחם הלכך אף על גב דרובא חמץ אין חייבין עליו:

כל עצמו. עיקר דקפדינן אלחם דוקא במצה הוא דקפיד קרא דכתיב בה לחם עוני אבל האיך אתה יליף חמץ מיניה דבחמץ אפילו אינו לחם חייב עליו:

ועוד מן הדא. ועוד מוכח דלא ילפינן חמץ ממצה מהא דתניא:

ברקיק השרוי. לאחר אפייתו במים אף ע"פ שמתמסמס לחם הוא כל זמן שהוא קיים שלא נימוח לגמרי וכן במבושל:

לא אמר וכו'. כלומר טעמא שלא נימוח הוא דיוצאין הא נמחה אין יוצאין בו י"ח מצה:

ואלו לענין חמץ תנן המחה את החמץ וגמעו חייב. דגמיעה כאכילה:

מאי כדון. מעתה מ"ט לא יהא בהן כרת הא רובן חמץ:

אין חימוצו. של אלו דמתני' חמץ גמור וברור הוא אלא דמיא לחמץ נוקשה ונוקשה בלאו ולא כרת:

מהו שילקה. על הני דמתני' אם אכלן:

ה"ג ללקות לוקה:

על חמץ ברור. חמץ דגן גמור בלא תערובות חייב כרת:

ה"ג רב אמר זה שיאור וזה כותח הבבלי וכו'. וה"פ כי היכי דבשיאור האוכלו פטור כדתנן לקמן במתני' ה"נ בתערובות חמץ:

תיפתר. תפרש לרב הא דתני ועל עירובו סופג ארבעים היינו בשנתערב מצה וחמץ דלא נתבטל טעם חמץ אבל אם נתערב בו מין אחר טעמו בטל ואינו לוקה:

מה נן קיימין. במאי עסקינן אם שרוב התערובות חמץ הרי הוא בכרת ולמה תני סופג ארבעים:

אם ברוב מצה. אפי' ידי חובת מצה יוצא וכ"ש שאין לוקין עליו:

תיפתר שיש בו חמץ. בעין ואפ"ה אין בו כרת דאיירי שאין בו כזית ודקשיא א"ה אפי' מלקות נמי לא:

כר"ש. ברייתא אתיא כר"ש דרש"א כל שהוא אפי' פחות מכזית מלקין עליו אבל כרת ליכא:

ה"ג קדרה שבישל בה חמירא וכו'. כדמסיק בסמוך:

הא ממין אחר מותר. לבשל בה אפילו בפסח:

ובלבד לאחר ג' תבשילין. לאחר שבישל בה קודם פסח דברים אחרים שאינן חמץ מותר לבשל בהן בפסח שלא במינו:

ופריך כשם שהוא בטל על שאינו מינו. על ידי שלשה תבשילין ה"נ ליבטל טעם הבלוע בתוכו ממינו:

ומשני מין מעורר על מינו. ואפי' לאחר ג' תבשילין חוזר וניער טעם מינו שבו:

מפקד לטחוניי'. לאותן הטוחנים חיטים שלא יתנו השקים זה על זה שיתחממו ויחמיצו:

אזל ליה. בעצמו גבי הריחים לראות ולהזהירם שישמרו מחימוץ:

טחן ליה צרף. היה טוחן ליה אחד מצורפי כסף ונחושת ולא הניח להטוחנים לעסוק בטחינת חיטיו לפסח שבגדיהם מלאי' מן הדק שמקמח חמץ וחש שמא יפול מהם דבר על קמחו:

הורי לטחונייא. שיתנו כלי מלא מים לתוך המידה. ויהפכנה בתוך המידה ד' פעמים:

מתלנא. פי' משלשל ומהפך ועיי' בערוך ערך תל:

בעשבין שרי. להניח החיטים על עשבין שהם לחים מותר:

מטננה אסור. להניח החיטים על עפר לחה אסור:

וחרנה מיחליף. ואידך מחליף ומתיר בטינון ואוסר בעשבין:

אפילו למאן. דמתיר בעשבין דוקא כשקלט העשבים לאחר חצות שכבר יצא הטל מהם ואין בהם לחלוחי' כל כך אבל קודם חצות שהטל עליהן ומלוחלחין הרבה אסור:

פייגא. כמו ויפג לבו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף