קנאת סופרים/שורש/יב

קנאת סופרים ‏ שורש יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ביאר לנו הרב ז"ל שאין למנות חלקי המלאכות כל חלק מהן בפני עצמו כמו ועשו לי מקדש שהיא מצוה כוללת צוויין רבים דהיינו מזבח שלחן ומנורה ושאר כלי בית המקדש כמו שבא בצווי ביחוד על כל אחד מהן והנמנה למצוה הוא עשיית המקדש בכללות וכן במעשה הקרבנות מה שנמנה למצות הוא כפי מה שבא עליהן הצווי למיניהן לא המלאכות הצריכות לתשלום כל אחת מהן. והרמב"ן ז"ל הקשה על זה היאך נמנה המעשה בקרבנות אחרי מנותנו למצות הקרבתן והלא המצוה היא חלה על המחוייב להקריב ושיהיה נקרב לפי דיניו ותנאיו הראויים ותשלום אותו הקרבן שהוא מחוייב להקריב ואם לא יהיה כן הרי הוא כאלו לא הקריב ולפ"ז חיוב ההקרבה והמעשה שבה למצוה אחת יחשבו ולא לשתי מצות, זהו תורף דבריו ז"ל:

ועל תפיסה זו תירצו מהר"י די"ל ובעל לב שמח דאי היה מוטל על המקריבים לעשות אותן פעולות הצריכות לכל אחד ממיני הקרבנות ניחא שלא למנות הבאת הקרבן ואופן הקרבתו אלא למצוה אחת אבל השתא שנצטוו הבעלים בהבאת הקרבן ונצטוו ג"כ הכהנים במעשים הראויים להקרבתם ובא הכתוב וצוה לכל אחד מהן כיחוד ההבאה והמעשה הראוי יתכן שיהיו נחשבין למצות חלוקות כמו שהמצווין ג"כ חלוקים ביניהם, וזה התירוץ עולה יפה כפי הסברא הנכונה. ונלע"ד שיש עוד להביא ראיה ברורה ממאי דאיבעיא לן בגמ' בפ"ד דנדרים (דף ל"ה:) הני כהני שלוחי דידן נינהו או שלוחי דשמיא ואע"ג דהתם לא איפשיטא בעיין כבר כתב הר"ן שם דמפ"ק דקדושין (דף כ"ג:) מוכח דשלוחי דשמיא נינהו, ובשלמא אי הוו שלוחי דידן שפיר קאמר הרמב"ן ז"ל דהבאת הקרבן והקרבתו אינן מצות חלוקות כיון דשלוחו של אדם כמותו אבל השתא דקי"ל דשלוחי דשמיא נינהו ודאי דיש למנותן לשתי מצות חלוקות והמשל בזה במלך שצוה לעמו להביא מס לאוצרותיו ואח"כ צוה לממונים על האוצרות שיעשו ממנו כך וכך הלא למצות חלוקות יחשבו שהרי גם המצווין חלוקים הם בעניניהם ודא ודאי קושטא דמלתא היא לא השאה שאינה אמת כמאמר הרמב"ן ז"ל:

ועוד במתנות כהונה שיגזור הרב דמה שלוקחן הכהן הוא חלק מהמצוה לא כתב כן כדי לאפוקי הפרשה מן המצוה דלדעת הרב ההפרשה היא על כל פנים התחלת מצוה אלא שהוא סובר שהיא נמנית למצוה אחת עם הנתינה לכהן, ותמהני מרמב"ן ז"ל שטרח להביא ראיות שגם ההפרשה מצוה היא כאלו לא יודה בזה הרב ז"ל והלא לקמן סימן קכ"ה קכ"ו קכ"ז כתב שצונו להוציא הבכורים ולהביאן למקדש ושצונו להוציא תרומה גדולה ושצונו להוציא מעשר וכן במעשר שני ותרומת מעשר נקט זה הלשון דמוכח מזה דההפרשה היא התחלת המצוה והיינו שתקנו עליה ברכה כדי שיהיה עובר לעשייתה ולא תקנו על הנתינה מפני שהיא גמרה של מצוה והיכן מצינו בדברי הרב דהנתינה לבד היא המצוה כמו שייחס לו הרמב"ן ז"ל וגם בחיבורו הגדול מנה למצות ההפרשה במתנות הטובלות ולדידי קשיא בדעת רמב"ן ז"ל דסבור דתרתי מצות נינהו היינו ההפרשה והנתינה והלא לא תקנו ברכה על הנתינה כמו שהיה ראוי אילו היתה נמנית למצוה בפני עצמה וכ"ש שיש הפסקה בין הפרשה לנתינה:

ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דעיקר המצוה במתנות כהונה היא ההפרשה לבד כדמשמע מקראי דתרימו תרומה לה' וכן כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' וכן והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר והיינו דאחר ההפרשה מיד יצא השאר לחולין והיא קדש לה' כדי ליתנה לכהן כי כך נצטוינו דהיינו שהחיוב ליתנם לכהן אינו אלא כמו הנפקד שהוא חייב להשיב הפקדון לבעלים והנתינה לכהן אינה מעין מצות ההפרשה אלא מכיון דמשלחן גבוה קא זכו הרי הן בתורת פקדון מיד אחרי הפרשתן עד שיחלקום לכהנים כדכתיב ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים וא"ש לפ"ז מאי דפסק הרב בפ' י"ב מהל' תרומות דאין ישראל חייבין להטפל כתרומה ולהביאו מן הגורן לעיר ומן המדבר לישוב אלא כהנים יוצאים לגרנות וישראל נותנים להם חלקם ואם לא יצאו ה"ז מפריש ומניחה בגורן ואם היתה חיה או בהמה אוכלתה שם ואינה משתמרת שם מהן התקינו חכמים שיטפל בה וכו' ויטול שכר הבאתה לכהן, ואילו היה מצות הנתינה לכהן מוטלת על הבעלים זולת ההפרשה היה חייב ליטפל בה עד שיתננה לקיים תשלום אותה מצוה דאין החיוב ליתנה מעין ההפרשה דבתורת פקדון היא נשארת אצלו כדי שתנתן לכהנים כשיוצאים הם לגרנות ליטול חלקם כדלעיל. וכל זה נ"ל ג"כ קושיא חזקה למה שרצה הרמב"ן ז"ל למנות הנתינה למצוה בפני עצמה:

ולענין מ"ש עוד רמב"ן שלא יישר בעיניו מאמר הרב לקמן בסימן קכ"ז שנצטוינו להוציא המעשר שנאמר וכל מעשר הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש לה' ואמר וכי יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו וגו' מפני שזה נאמר במעשר שני, ואני תמה עוד איך לא השגיח במ"ש הרב עצמו שם בסמוך סי' קכ"ה גבי מצות מע"ש וז"ל וכבר בא לשון התורה ג"כ כדי מצוה זו שאם פדאו לעצמו יוסיף חומש והוא אמרו ואם גאל יגאל איש ממעשרו וגו' ע"כ, הרי שהוא עצמו הביא אותו הפסוק דלעיל בדין מע"ש ודלא כמו שחשב ממנו הרמב"ן ז"ל דמכאן מוכח דטעות נפל בהעתקות בסי' קכ"ז דאיך ידומה דכ"כ גברה השכחה אצל הרב עד שיסתור דברי עצמו כמעט בתוך כדי דבור. והפליאה ג"כ על מהר"י די"ל שהטריח עצמו להביא לשון הרמב"ם בפ"א מהל' מע"ש וסבר לתקן באמרו שחזר בו ממ"ש כאן ואין זה אלא חסרון השגחה בדברי הרב כי ניכרים דברי אמת שהפסוק המובא שם בסי' קכ"ז הוא טעות ומשה אמת ותורתו אמת:

ועוד דאפי' נימא דהנתינה לכהן תהיה חלק מהמצוה במתנות הטובלות לא תמנה למצוה בפני עצמה מהכלל שהשריש לנו הרב לעיל שרש י"א אמנם במתנות שאינן טובלות ההפרשה לאו מלתא היא והנתינה לבדה היא המצוה כדכתיב ראשית גז צאנך תתן לו ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה:

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.