צל"ח/חולין/יט/ב

צל"ח חולין יט ב

דף י"ט ע"ב

במתניתין השוחט מן הצדדים שחיטתו כשרה ופרש"י אפי' לכתחלה ונקט דיעבד משום מליקה ואומר אני תינח אם היה במליקה מקום לחלק בין תחלה לדיעבד לכן תני דיעבד להורות דמליקה אפילו דיעבד פסולה אבל אם אין במליקה שום סברא לחלק בין תחלה לדיעבד [ואפילו אם נימא דס"ל לרש"י דגם בשחיטה אין שום סברא לאסור לכתחלה וכן מוכח דס"ל לרש"י כן דאל"כ קשה מנ"ל לרש"י להתיר לכתחלה אם לא מסברא מ"מ קשה ליתני כחא דהתירא לשני לכתחלה] ובשחיטה ודאי שיש מקום לחלק דלכתחלה גזרינן שמא יקדים חיתוך המפרקת לסימנין והוה ליה למתני לשון לכתחלה שוחטין מן הצדדים ואין מולקין מן הצדדים והנה גם במליקה יש סברא לחלק אי בעינן במליקה שיקדים מליקת המפרקת לסימנין וכדעת ר' ינאי א"כ יש לומר דלהכי מן הצדדים לכתחלה לא שמא יקדים הסימנין למפרקת אבל לבני ר' חייא דאף מחזיר נמצא שאין קפידא במליקה איזה מהם יקדים ואין שום סברא לאסור מן הצדדים לכתחלה אי כשר בדיעבד וא"כ אף אי הוה תנן לשון לכתחלה אין טעות במליקה וקשה למה נקט לשון דיעבד. וצריך לומר דלבני ר' חייא באמת שחט מן הצדדים היינו דוקא דיעבד ורש"י לדידן הוא דפירש כן במשנה דלית לן הך דבני ר' חייא וכדתניא לקמן כיצד מולקין וכו'. אלא דמברייתא זו אין קושיא לבני ר' חייא אלא אי אמרינן מחזיר דוקא אבל אי אמרינן אף מחזיר אין כאן סתירה דברייתא מצות מליקה לכתחלה איירי ועיין מהרש"א בריש סוגיין וא"כ קשה מנ"ל לרש"י להכריע במשנתינו להלכה דלא כבני ר' חייא. ואין לומר כיון דבני ר' חייא סברי מוליך ומביא פסול סובר רש"י דלית הלכתא כוותייהו כיון דרב כהנא ור' ירמיה ורב הונא בחדא שיטתא קיימי דמוליך ומביא כשר וכן הרמב"ם בפ"ו ממעה"ק פסק דמוליך ומביא כשר וכתב הכ"מ טעם הנ"ל. אומר אני רש"י מדויל ידיה משתלים שאם זהו הטעם שמפרש רש"י משנתינו דלא כבני ר' חייא היינו משום מוליך ומביא ס"ל לרש"י דכשר והרי רש"י במשנתינו אדרבא תפס לעיקר אידך סברא דמוליך ומביא פסול שהרי בשוחט מן העורף דשחיטתו פסולה פירש"י הטעם דקודם שהגיע לסימנין נטרפה בשבירת המפרקת. והנה נדחק רש"י בזה שהרי לפי זה אינה פסולה ממש שהרי עכ"פ מהני שחיטתה לטהרה מידי נבילה ולמה לא פירש רש"י הטעם משום חלדה והוה פסולה ממש אלא ודאי דתפס רש"י שיטת רבא דחלדה הוא דוקא כחולדה הדרה בעקרי הבתים. וא"כ במלק בסכין הטעם משום דורס משום דשם מלק תנן ומליקה הוא דוקא קוצץ ויורד דמוליך ומביא פסול במליקה אבל במשנתינו השוחט מן העורף תנן דהיינו דרך שחיטה בהולכה והבאה ולכך הוכרח רש"י לפרש לשון פסולה היינו טרפה משום שבירת המפרקת והא דלא פירש רש"י דמיירי שחתך גם רוב בשר ואז כבר היא נבילה משום דקשה א"כ מאי אריא שוחט מולק נמי אם קצץ מפרקת ורוב בשר קודם סימנין תו לא הוה מליקה דוכי מתה עומד ומולק וג"כ מליקתו פסולה ועכ"פ רש"י שפירש משום שנטרפה במפרקת היינו בשיטת רבא דאמר מלק בסכין משום דורס ולא משום חלדה וא"כ הרי רש"י תופס דמוליך ומביא פסול וא"כ מפני מה דחה שיטת בני ר' חייא:

ואומר אני דרש"י דחה שיטת בני ר' חייא דהא צריך להבין דעת בני ר' חייא שאחזו החבל בתרין ראשין דהרי רשב"א כתב לקמן בדברי ר' ירמיה דכ"ש מוליך ומביא ופירש הטעם משום דכל מה דעביד בהכשר שחיטה טפי עדיף וכתב הרשב"א שזה עצמו הטעם דאמרינן אף מחזיר. ולפי זה לבני ר' חייא קשה ממ"נ אי אמרינן דעדיף טפי לעשות במליקה כהכשר שחיטה א"כ למה מוליך ומביא פסול אלא ודאי דס"ל דאדרבא מן הסתם קפיד קרא לשנות הכשר מליקה מהכשר שחיטה וכשר בזה פסול בזה א"כ למה אף מחזיר ג"כ נימא דאדרבא קפיד קרא לשנות מליקה מהכשר שחיטה אלא דקשה כיון דס"ל לבני ר' חייא אין שחיטה לעוף מן התורה וא"כ למ"ד מחזיר דוקא ליכא במליקת עוף לא מעשה נבילה ולא מעשה טרפה ואפילו בחולין מותר כה"ג מן התורה. וא"כ ביחזקאל דכתב נבלה וטרפה לא יאכלו בבהמה דס"ד הואיל ואשתרי מליקה גבייהו וכו' ועיין בתוס' בד"ה לא אמרן וכו' וצריך לומר דבני ר' חייא סברי כר' יוחנן במנחות (דף מה) דאמר פרשה זו אליהו עתיד לדורשה:

ואמרתי דס"ל לבני ר' חייא אין שחיטה לעוף מן התורה וא"כ לענין מוליך ומביא אין שום מעלה מחמת הכשר שחיטה דאפי' בעוף חולין נחירתו זו היא שחיטתו ולא שייך בו דרסה ולא שום דין מדיני שחיטה ולכך סברי מוליך ומביא פסול. אבל בהחזרת סימנין אם לא מחזיר יש בו טרפות מחמת שבירת המפרקת וא"כ אם הכשיר רחמנא ע"י מעשה טרפות ק"ו שהכשיר בהחזרת סימנין דליכא טרפות ואפילו למ"ד אין שחיטה לעוף אבל טרפות שוה עוף לבהמה. ואולי דזה הוא טעמו של רש"י דפירש בהחזרת סימנין שחותך הסימנין לבדן והמהרש"א פירש הטעם משום לא יבדיל והוא דוחק מתרי טעמי חדא דא"כ לדידן דקוצץ ויורד וחותך שדרה ומפרקת עד שמגיע לסימנין וחותך סימן אחד ורוב בשר עמו למה חותך רוב בשר נימא ולא יבדיל וכבר הגיע לסימן ודיו אלא ודאי ולא יבדיל לא קאי אבשר והכי נמי לא קאי אמפרקת. ועוד דתינח בחטאת עולה מאי איכא למימר ואטו רש"י דוקא בחטאת קאי ואדרבא לשונו של רש"י משמע דבעולה קאי שהרי פירש רש"י וחותך הסימנין ואי בחטאת הוה ליה למימר וחותך הסימן ולקמן נפרש עוד דיותר נייחין דברי בני ר' חייא בעולה מחטאת:

וחוץ לדרכנו אמרתי דטעמו של רש"י משום דס"ל דעוף אחר שחיטת שני סימנין ודאי ששוב כמתה חשיבה ואיך אפשר להיות עוד אח"כ המפרקת בכלל מליקה וכי מתה מוליק ולקיים מצות ההבדלה לא שייך במפרקת שאינו בשחיטה. אמנם לפי מה שכתבתי בלא"ה דברי רש"י נכונים דלפי מה שכתבתי עיקר טעמם של בני ר"ח להנצל מטרפות שבירת המפרקת ואם המפרקת היה בכלל מצות מליקה א"כ כי היכי דבשחיטה הרי נטרף בנקיבת הוושט ואעפ"כ שוחט כל הוושט דמצותו בכך ולא איכפת לן במעשה טרפות בשעת מעשה ה"נ במליקה במפרקת ועוד מה בצע בהקדמת הסימנין ונעשים הסימנין קודם מעשה טרפות המפרקת ונגד זה יעשה אח"כ המפרקת אחר מעשה טרפות הסימנין ואין לנו שום יתור ולכן פירש רש"י דלבני ר"ח אין מצות מליקה במפרקת כלל רק בסימנין רק אי לא מחזיר צריך לחתוך המפרקת ולא משום עצמו אלא כדי שיגיע לסימנין ועכ"פ אין מקום לקיים שני דברים הללו יחד לפסול מוליך ומביא ולהכשיר החזרת סימנין אם לא נימא שאין שחיטה לעוף מן התורה וכיון דאנן קיי"ל יש שחיטה לעוף מן התורה ממילא נדחה שיטת בני ר' חייא מהלכה ולכן פירש רש"י משנתינו דלא כשיטת בני ר' חייא ופסק להכשיר צדדין לכתחלה אלא דנלע"ד טעם אחר דסברי בני ר' חייא מחזיר סימנין ולא ס"ל מוליך ומביא וגם במחזיר אין הטעם שלהם כמ"ש הרשב"א דכל מה דאפשר לעשות בהכשר מסתמא עדיף אלא דס"ל לבני ר' חייא דבעוף בשוחט סימן א' אחר שכבר שבר המפרקת שוב הוה כמתה אפילו עדיין לא חתך הבשר וא"כ אי ס"ד דאינו מחזיר א"כ בעולת עוף דבעי שני סימנין וכי מתה עומד ומולק ולפי זה נוכל לומר ולתרץ קושיית מהרש"א דמברייתא דלקמן כיצד מולקין וכו' איכא תיובתא למ"ד מחזיר דוקא. ולשיטת רש"י לא אכפת לן בזה דכבר אותביה ממתני' אבל לשיטת התוס' דממתני' ליכא תיובתא רק מסתברא וא"כ למה לא אותביה מברייתא דלקמן. ולדידי איכא למימר דמ"ד מחזיר דוקא טעמיה משום דוכי מתה ולא ס"ל מה דדחי בגמ' לקמן שהוא רק לקיום מצות הבדלה וא"כ דוקא בעולת העוף הוא דס"ל הכי אבל חטאת דהכשרו בסימן א' מודה דלא אמרינן מחזיר דוקא וא"כ ברייתא דלקמן מיירי בחטאת ואף דסיים בסוף ברייתא ובעולה שנים או רוב שנים לאו אכולי מלתא דברייתא נקט עולה רק לדבר זה דבחטאת ושט או קנה ובעולה שנים או רוב שנים אבל בעולה צריך להחזיר משא"כ בחטאת. והא דהקשה ממשנתינו למ"ד מחזיר דוקא ומאי קושיא ודלמא משנתנו בלא החזיר ובחטאת העוף מיירי אומר אני דשפיר מקשה דאדמפליג בין שחיטה למליקה נפלוג במליקה גופה בין חטאת לעולה דבעולה מליקתו פסולה ולפי זה אין טעם של בני ר' חייא כלל משום דס"ל לחלק בין הכשר טרפות להכשר שחיטה מטעם אין שחיטה לעוף אלא מטעם וכי מתה עומד ומולק אלא דתינח למ"ד מחזיר דוקא אבל למ"ד אף מחזיר א"כ ליכא למימר דמחשב מתה ולדידיה צריך טעם הראשון משום אין שחיטה לעוף וכנ"ל. ועוד דודאי לא מחשב בסימן אחד ומפרקת מתה בלי רוב בשר דאל"כ קשה מברייתא דכיצד מולקין דמסיק שם באחר שחתך שדרה ומפרקת חותך סימן א' ורוב בשר ואי ס"ד דחשוב מתה א"כ למה חותך רוב בשר וכי מתה מולק וכמו שהוכיח מהרש"א:

עוד נלע"ד להוכיח דלית הלכתא כבני ר' חייא דלקמן בפלוגתא דרב הונא ורבא דר"ה אומר משום מחליד ורבא אמר מפני שהוא דורס מ"ד מפני שהוא מחליד מ"ט לא אמר מפני שהוא דורס קסבר מוליך ומביא כשר במליקה והנה יש לדקדק דלמה הוצרך למימר דס"ל מוליך ומביא כשר נימא שסבר פסול ואעפ"כ הוצרך לומר מפני שהוא מחליד:

והנה מתחלה נבאר מה שקשה לנו לפי אוקימתא דגמרא דרב הונא ס"ל מוליך ומביא כשר ומלק בסכין שמטמא בגדים היינו מטעם מחליד וא"כ מכלל דמחזיר סימנין פסול במליקה דאל"כ הא משכחת מליקה בלי החלדה כגון שהחזיר סימנין. וא"כ קשה לרב הונא משנתינו דתנן כשר בשחיטה וכו' למעוטי מאי דלדידיה ליכא למימר למעוטי מחזיר וכדמוקי רבינאי דלדידיה זה כבר שנינו במשנה דמלק בסכין וליכא לאוקמא למעוטי מוליך וכדמוקי בני ר' חייא דהא לדידיה מוליך ומביא כשר. ואומר אני שיש עוד לפנינו לומר דמשנתינו משום סיפא דכשר במליקה וכו' לומר דעיקור במליקה כשר שאין עיקור סימנין בעוף ופסול בשחיטה וכרבין בר קיסי דבשחיטה יש עיקור ולאפוקי מדשמואל דסובר דלרמי בר יחזקאל אף בשחיטה אין עיקור והא דלא מוקי הכי לבני ר' חייא הוא מתרי טעמי חדא כיון שיש בידינו לומר למעוטי מוליך ואז רישא עיקר דכשר בשחיטה וכו' וסיפא איידי דרישא יותר ניחא מלומר למעוטי עיקור והיינו מסיפא דכשר במליקה דאז רישא איידי דסיפא ואף ששנויא דשן וציפורן לפרש"י היינו סיפא עיקר דכשר במליקה מחובר פסול בשחיטה היינו להרויח דתהא ככ"ע בלי שום מחלוקת אבל בשינויי דלמעוטי עיקור היינו דלא כשמואל והשתא דדחי שן וציפורן בהדיא שנינו השיב למעוטי מוליך ואף שהוא במחלוקת דרב הונא ורבה מ"מ עדיף מעיקור דתהוי רישא דוקא הא חדא:

ועוד נלע"ד דלבני ר' חייא ליכא לשנויי עיקור ונקדים מה דקשה לנו על רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שלא הביא כלל דין שוחט מן העורף לא לפוסלו אפילו דיעבד בלא החזיר ואין דרכו להשמיט דין מפורש במשנה השוחט מן העורף וכו' ולא דין דשחיטתו כשרה בהחזיר שהוא מפורש בגמ' דאמר מסתברא וכו' ואי בהחזיר מאי אריא מולק אפילו שוחט נמי:

והנה מה דלא הביא הפסול דשחיטת עורף יש לתרץ כיון שהביא מלק בסכין נבילה והיינו מלק בסכין והיינו שוחט מן העורף דבשלמא לרבא דאמר מלק בסכין הוא משום דורס א"כ שוחט מן העורף אינו בכלל זה דשוחט היינו בסדר שחיטה שהוא דרך הולכה והובאה משא"כ מלק בסכין שעושה דרך מליקה שקוצץ ויורד אבל הרמב"ם שפוסק מוליך ומביא כשר במליקה וא"כ הטעם מלק בסכין כרב הונא משום החלדה א"כ היינו מלק בסכין והיינו שוחט מן העורף אבל אידך קשיא למה לא הביא ההכשר שאם החזיר סימנין שכשר כדמוכח בגמ'. ולכן נלע"ד שס"ל להרמב"ם שאי אפשר להחזיר סימנין כל כך בריחוק מקום מן הצואר עד העורף אם לא יתעקרו הסימנין בזה [ונוכל לומר עוד שע"י שמחזיר הסימנין בריחוק מקום המה מתוחים מאד ומתעקרים בעת שחיטה ויש בו טרפות מצד עיקור ונוסף לזה כיון שנעשה בשעת שחיטה הוא ג"כ נבילה לדעת בה"ג מפירושו לדעת הרמב"ן שהביא הר"ן בריש חולין והפר"ח בסימן כ"ד ס"ק כ"ח מסיק דלרמב"ם עיקור הוה טרפה וגם אין שחיטה מעלה בו וא"כ לדברי הרמב"ם בלא"ה דברי שכתבתי נכונים ודו"ק] והא דקאמר בגמ' ואי מחזיר דוקא מאי אריא מולק אפילו שוחט וכו' ואיך אפשר להכשיר הא הוה עיקור סימנין ונלע"ד משום דבשלמא למ"ד אף מחזיר יש לומר דס"ל לבני רבי חייא כיון דלא אשכחן דקפיד קרא בזה א"כ אף מחזיר כשר אבל למ"ד דוקא מחזיר ולפירש"י אפילו פסול בדיעבד אם לא החזיר קשה מנ"ל לבני ר' חייא הא והיכא אשכחן דקפיד קרא בזה וצריך לומר דס"ל לבני ר' חייא דכל כמה דלא אשכחן מפורש שהתיר קרא טרפות במליקה מהיכי תיתי נתיר וכיון שאם לא החזיר הרי היא נטרפת ע"י שבירת המפרקת קודם שיגיע לסימנין מהיכי תיתי נתיר טריפות ומסתמא מליקה דקרא במחזיר סימנין וליכא טרפות דשדרה אלא דקשה הרי ע"י חזרת סימנין יש עיקור סימנין ולרש"י עיקור בכלל טרפות הוא וא"כ מה שהרווחנו להנצל ע"י חזרת סימנין מטרפות דשדרה יצא שכרו בהפסד הטרפות דעיקור סימנין ואם לא החזיר הי' ניצול מטרפות הזה. וליכא למימר דס"ל לבני ר' חייא כרבין בר קיסי דאין עיקור סימנין במליקה ובשחיטה ס"ל דיש עיקור דאי ס"ל הכי א"כ על כרחך צריך לחלק בטרפה בין שחיטה למליקה ולהתיר במליקה טרפות דעוף מנ"ל להתיר טרפות דעיקור ובהחזרת סימנין ודלמא נתיר טרפות דשדרה ובלי חזרת סימנין אלא ודאי דס"ל לבני ר' חייא כסברת שמואל בברייתא דרמי בר יחזקאל שאין טרפות דעיקור סימנין בעוף כלל ואפילו בשחיטה דעוף חולין ולכן ס"ל מחזיר דוקא להנצל מטרפות דחוט השדרה שזה שוה בעוף כבהמה לכ"ע דעכ"פ ליכא למ"ד שלא יהיה שום טרפות בעוף. העולה מזה דלמ"ד מחזיר דוקא על כרחך ס"ל אין עיקור סימנין בעוף אפילו בשחיטת עוף חולין ושפיר הקשה א"כ מאי אריא מולק אפילו שוחט נמי והיינו בעוף דומיא דמליקה ודו"ק בדברי הגמרא דקאמר מאי אריא וכו' דמשמע מדיוקא מקשה והלא בהדיא שנינו השוחט מן העורף שחיטתו פסולה והכי הוה ליה להקשות ואי במחזיר שוחט אמאי פסול ולדידי ניחא דשוחט איכא למימר דאיירי בבהמה ואז ודאי פסול משום עיקור ולכן הקשה מדיוקא מאי אריא מולק ומולק היינו בעוף אפילו שוחט דומיא דמולק דהיינו בעוף נמי אבל לדידן דקיי"ל יש עיקור בעוף בשחיטה אי אפשר להכשיר שום שחיטה מן העורף ולכן השמיטו הרמב"ם. אלא דקשיא מה דסיים בגמ' אלא ש"מ אף מחזיר ומתני' בדלא אהדר כיון דמסיק אף מחזיר א"כ שוב אין לנו הכרח לזה למימר דסברי בני ר' חייא דאין עיקור לעוף בשחיטה ומצי סברי יש עיקור א"כ אפילו מיירי מתני' בדאהדר אפ"ה שחיטתו פסולה מטעם עיקור סימנין. ונלע"ד דזה כיון רש"י בלשונו שפירש ומתני' בדלא אהדר ולא הוה מתני' לא תיובתייהו ולא סייעתייהו משום דלכאורה איכא למימר אף אי אמרינן אף מחזיר מ"מ משנתינו בדאהדר דהיינו אי אמרינן דחלדה הוה דוקא כחולדה דלא מתחזיא וא"כ שוחט מעורף לית ביה משום חלדה ומתני' שחיטתו פסולה תנן. ורש"י באמת נדחק במשנתינו שהוא טרפה מטעם שבירת מפרקת ושדרה אמנם לשון פסולה משמע יותר נבילה מטרפה והוה אמינא שהטעם משום דמיירי בדאהדר ונבילה משום עקירת סימנין וא"כ נימא מסייע לבני ר' חייא ממתני' ולכן אמר מתני' בדלא אהדר ופסולה או היינו טרפה או נבילה ומטעם חלדה לכל מר כדאית ליה וא"כ לא הוה מתני' סייעתייהו ואף שרש"י בודאי לא כיון לזה שהרי רש"י פסק במשנתינו להכשיר שחיטה מעורף בדאהדר סימנין וא"כ ודאי אי אפשר לומר לרש"י שיש כאן עיקור סימנין אלא שאני לשיטתו אומר דלהכי מוקי בגמ' בדלא אהדר כדי דלא תהוי סייעתייהו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף