צל"ח/ברכות/סד/א

צל"ח ברכות סד א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דף ס"ד ע"א

אר"א הלוי כל הדוחק וכו' לא ידעתי קישור למאמר הזה כאן ונראה דשייך לסמוך כל דברי ר' אבן יחד וכיון שהמאמר דכל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכה וכו' דמייתי קרא לאכול לחם עם חותן משה וכן מאמר שאחריו דיתרו אמר למשה לך לשלום שייכי למה דפתח ר' נחמי' לעיל דיתרו עשה חסד עם ישראל לכך מביא כאן כל הנהו מימרות דר' אבין הלוי אלא דלפי זה הוה לי' להקדים הני תרי מימרות ולמה אמרינהו לכולהו ונראה משום שרצה לסמוך להם לתלמידי חכמים אפילו בעוה"ב אין להם מנוחה להך מימרא דהנפטר מן המת וגם רצה לסיים מימרות דר' אבין הלוי בשלום ולסיים המסכתא בשלום ומה שהביא הך דר"ח בר אשי אמר רב שת"ח אין להם מנוחה הביא אחריו מאמר דר"א אר"ח שת"ח מרבים שלום שלא תפרש שאין להם מנוחה כפשטי' שח"ו יש להם טרדה וצער לכן קאמר דאדרבה זהו הנחת שלהם שבזה מרבים שלום בעולם וה' יברך את עמו בשלום:

שם אר"א אר"ח תלמידי חכמים מרבים שלום והמהרש"א בח"א סוף יבמות תמה על סיום זה המאמר בארבעה מסכתות דהיינו ברכות יבמות נזיר כריתות וכתב שאף שאיכא למימר שרצה לסיים בדברי אגדה אבל לא יתכן ליתן טעם זה בברכות שהרי כבר סיים באבדה השייכא כאן והך מאמר דאמר ר"א אר"ח לא שיך כאן כלל וגם תמה שהוסיף כאן במאמר זה להביא פסוקים דלא הביא ביתר המסכתות הנזכרים ולבאר כל זה נוסיף עוד ליתן טעם על קריאת שם מסכתא זו ברכות ועיין בדברינו בפתיחה ואמנם נוסף עתה טעם לשבח וכבר הבאתי שם בהפתיחה שהרמב"ם נתן טעם על שהתחיל רבינו הקדוש חבור המשנה במס' ברכות לפי שהרופא הבקי כשירצה להעמיד הבריאות שישאר על מתכונתו דרכו לסדר תחלה הנהגות המזונות ולפי שאי אפשר לאכול עד שיברך תחלה לכן הקדים ברכת המזונות וכלל ג"כ ברכת המצות והקדים ק"ש שהיא נוהגת בכל יום ולפי שלא הי' יכול להקדים ברכת ק"ש לק"ש עצמה התחיל בק"ש עיין ברמב"ם בפירוש המשכה ונלע"ד שכוונת הרמב"ם בזה לכלול ב"כ טעם על שקרא רבינו הקדוש שם המסכתא ברכות שה' לו לקרותה מס' ק"ש ותפלה שבהם דבר בפרקים הראשונים עד כיצד מברכין ועיין בדברינו בפתיחתינו. וכעת נלע"ד לתת טעם שקרא שם המסכתא הראשונה ברכות על דרך שכתב התויו"ט בפתיחתו שבעל הלכות גדולות העתיק בתחלת ספרו ברכת התורה מלה במלה והי' כוונתו בזה לפי שאמרו במס' נדרים דף פ"א שעל מה אבדה הארץ שדבר זה פירש הק"בה בעצמו שהי' העונש הזה על שלא ברכו בתורה תחלה על כן כמזהיר כתב בעה"ב הברכות בתחלת ספרו כדי שכל הפותח ללמוד יבין לאשורו שצריך לברך ברכת התורה תחלה עיין בתויו"ט ואני אומר כוונת הבעה"ג בזה הוא לפי שעקר תכלית הלימוד הוא על מנת שיהיו הדברים על לבבו לזכרון ולא ישכחם כי השוכח מה תכלית תועלת בא לו בלמודו ולדעתי ברכת התורה היא סגולה נפלאה שלא ישכח מה שילמוד וסמוכות שלי לסגולה לזו היא מדברי הגמרא במסכת נדרים דף ל"ח ע"א אמר ר' יוחנן בתחלה הי' משה למד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה שנא' ויתן אל משה וגו' הרי שאם התורה היא של הלומד במתנה אינה משכחה. ובמס' ע"ז דף י"ט ע"א אמר רבא בתחלה נקראת (התורה) על שמו של הק"בה ולבסוף נקראת על שמו שנאמר בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה ופירש רש"י בד"ה נקראת על שמו של תלמיד שטרח בה משמע מדברי רש"י דמתחלה היינו תחלת למודו ולבסוף היינו אחר שטרח בה ושנה הרבה ולמדה וגרסה וכן מפורש יותר ברש"י בקידושין דף ל"ב ע"ב. ואני אומר שיש לומר כוונה אחרת בדברי רבא מהו בתחלה ומהו בסוף ע"פי מה שאמרו בריש כיצד מברכין ר' לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה הרי שע"י הברכה זוכה בדבר שהוא מברך עליו שיהי' שלו ועד"ז אני מפרש דברי רבא הנ"ל במס' נדרים בתחלה פירוש קודם שבירך ברכת התורה נקראת התורה תורת ה' ולבסוף היינו אחר שבירך ברכת התורה זוכה בה להיות שלו ונקראת תורתו. והנה בעוד שלא זכה האדם בתורה להיות נחשבת שלו ודאי הוא שוכח דלא עדיף ממשה רבינו ע"ה שקודם שניתנה לו התורה במתנה הי' לומד ומשכחה אבל ע"י הברכה הוא זוכה בה וקונה קנין תורה להיות נחשבת שלו אינו שוכח ומתקיים תלמודו בידו ומעתה זה הי' כוונת בעל ה"ג שכתב ברכת התורה בתחלת ספרו כדי שהלומד בו אחר שבירך יתקיים בידו להיות לזכרון תמיד ובזה נלע"ד מה שאמרו בפ"ק דף י"א ע"ב מאי מברך אר"י א"ש אקב"ו לעסוק בדברי תורה ור' יוחנן מסיים בה והערב נא וכו' ורב המנונא אמר אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לכו חת תורתו בא"י נותן התורה אמר רב המנונא זו היא מעולה שבברכות ורש"י פירש טעם למה זו היא המעולה ולפי מ"ש ניחא דבברכה זו חומר בה ונתן לנו את תורתו וכן מסיים בה נותן התורה והיינו נתונה במתנה לנו וזה היא עקר פעולת הברכה שעל ידי הברכה זוכה בה להיות שלו ולכן היא המעולה ובזה כראה לי לפרש בנדרים דף פ"א ע"א ומפני מה אין ת"ח מצויין לצאת ת"ח מבניהם אמר רב יוסף שלא יאמרו תורה ירושה היא רבינא אמר שאין מברכין בתורה תחלה דאר"י אמר רב מ"ד מי האיש החכם ויבין וגו' דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הק"בה בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו' היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו אר"י אמר רב שאין מברכין בתורה תחילה ויש לדקדק ולמה העונש על שלא ברכו תחילה שאין בניהם ת"ח ולא עונש אחר ועוד לשון דאמר רב יהודה אמר רב משמע שמדברי רב נשמע שבשביל זה אין בניהם ת"ח והרי זה לא נרמז בדברי רב ורב אמר שבשביל זה אבדה ארץ. וגם על דברי רב קשה שאמר שפירשו הק"בה בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם חת תורתי היכן נזכר בדברי הק"בה שהעזיבה היא שלא ברכו תחילה. ועקר קרא זה בעצמו הוא תמוה שאמר מי האיש החכם ויבין את זאת על מה אבדה הארץ וגו' כאלו צריך לזה חכמה יתירה ובאמת הלא הי' בכם עב רות חמורות שעשו בגלוי ובית ראשון הי' בהם ע"ז וג"ע וש"ד כמפורסם בירמי' ובמלכים ובבית שני הי' בהם שנאת חנם שאמרו במס' יומא ששקולה כנגד שלש עבירות חמורות וא"כ מה זו שאלה ולמה לא ידעו נביאים וחכמים למצוא טעם על מה אבדה הארץ:

ונראה משום דאיתא בבראשית רבה הובא בילקוט הושע רמז תק"ך חבור עצבים אפרים הנח לו אמר רבי גדול השלום שאפילו ישראל עובדים ע"ז ושלום ביניהם כביכול אינו יכול לשלוט בהם שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו אבל משנחלקו מהו אומר חלק לבם עתה יאשמו הא גדול השלום ושנאוי המחלוקת. והנה תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם כמבואר כאן במאמר ר"א בשם ר' חנינא ובשעת חורבן בית ראשון איזה שנים קודם החורבן הי' בירושלים החרש והמסגר ובחורבן בית שני היו גדולי התנאים ריב"ז ותלמידיו ושאר גדולי התנאים וזו תמיהת הפסוק על מה אבדה הארץ ובודאי הי' נודע שהי' בהם עבירות חמורות אבל התמי' היא כיון שהיו בהם גדולי החכמים א"כ בודאי היו מרבים שלום בעולם שזה הוא דרכו של תלמידי חכמים וכיון שהיו מרבים שלום בעולם א"כ אפילו עבדו ע"ז כביכול אינו יכול לשלוט בהם להאבידם וא"כ על מה אבדה הארץ ולכן שמו נביאים וחכמים יד לפה ולא ידעולהשיב עד שפירשו הק"בה בעצמו ויאמר ה' על עזבם את תורתי ובזה רימז שלא היו החכמים ההם יכולים להרבות שלום בעולם דהא ודאי שכן הוא מדת ת"ח להרבות שלום בעולם ואמנם ה"מ כשיש שלום בין התלמידים בעצמם אבל אם ח"ו קטגוריא בין התלמידי חכמים והם בעצמם יש למחלוקת ביניהם איך יתקבלו דבריהם אצל בני דורם להרבות השלום וכתיב התקוששו וקשו. ובסוף הנחנקין דף פ"ח ע"ב תניא אמר ר' יוסי מתחלה לא היו מרבין מחלוקת בישראל אלא בית דין של שבעים ואחד יושבים בלשכת הגזית וכו' משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת ונעשה תורה כשתי תורות הרי שעל ידי שלא שמשו כל צרכן גברה על הן השכחה ושכחו איך קיבלו מרבן ורבו מחלוקת ביניהן וכשרבתה המחלוקת בין התלמידי חכמים עצמן לא היו יכולים להרבות שלום בעולם והנה אם היתה התורה ניתנה להם בלימודם במתנה אז לא הי' השכחה שולטת בהם כמו שהארכתי לעיל ואמנם על שלא ברכו בתורה תחלה נשארה התורה תורת ה' ולא תורתם ולכן שכחו מה שלמדו וגברה המחלוקת ביניהם. ואם היו מברכים תחלה אז היתה התורה נקראת שלהם ואז אף אם היו עוברים על התורה חיו אעפ"כ לא הי' שייך לומר שעברו על תורת ה' אבל הי' שייך לומר שעברו על תורתם בעצמם שכבר נקראת תורה שלהם וזהו מרומז בתשובת הק"בה על עזבם את תורתי תורתי דייקא שעדיין היתה תורתו שלא זכו להיות נקראת שלהם שלא ברכו בתורה תחלה:

ומעתה ניחא גם המאמר הקדום שם שמפני מה אין ת"ח בניהם ופירש רב יוסף הטעם שלא יאמרו התורה ירושה היא ורבינא אמר שאין מברכין בתורה תחלה ולדברינו רבינא לפרש דברי רב יוסף בא דדבר שהוא שלו יכול הוא להוריש לבניו וכן דבר הניתן לו במתנה וכבר זכה בו הרי הוא שלו להוריש לבניו אבל דבר שאינו שלו אינו יכול להורישו לבניו ולכן אמר רבינא שלא ברכו בתורה תחלה ולא זכו בה במתנה ונשארה תורת ה' ואין אדם מוריש לבניו דבר שאינו שלו ומייתי ראי' דאמר רב יהודה אמר רב וכו' דמדברי רב יהודה שמענו שאינה שלו כשלא בירך תחלה וכנ"ל:

וע"פי זה נראה לתת טעם שרבינו הקדוש קרא המסכתא ראשונה שבש"ס ברכות משום שהוא הי' כוונתו במה שסדר המשנה שתהי' סדורה בפי כל החכמים ולא תשתכח מהם ואמנם נתיירא פן תשתכח לכן קרא שם המסכתא הראשונה ברכות להזכירם שיברכו ברכת התורה ע"י שם זה וכדרך שעשה בעל הלכות גדולות וע"י זה תנתן להם התורה במתנה ולא תשתכח מהם ולולא זה יותר הי' ראוי' לקרות שם המסכתא ק"ש שהיא מן התורה ובה התחיל תחלה אבל מטעם הנ"ל קרא שמה מס' ברכות:

ועל כוונה זו סיים רבינו הקדוש מסכתא זו בפסוק עת לעשות לה' הפרו תורתיך ובגמרא דף ס"ג ע"א אמר רבא האי קרא וכו' מרישא לסיפא מדרש עת לעשות לה' מ"ט משום הפרו תורתך ופירש רש"י עתים הם לה' לעשות משפט פורעניות בעוברי רצינו משום דהפרו תורתך ועיין פי' המשנה להרמב"ם ואני לפי שיטתי מפרש עת לעשות וגו' לעשות דין ומשפט בעוברי רצונו אלא דאיך אפשר לעשות דין דהרי התלמידי חכמים שביניהם מרבים שלום בעולם וכשיש שלום אי אפשר לעשות דין ומשפט כדכתיב חבור עצבים אפרים הכח לו ולזה בא סיפי' דקרא וקאמר מ"ט הוא עת לעשות משפט משום דהפרו תורתיך תורתיך דייקא שעדיין היא תורתיך שלא זכו בה להיות ניתנה להם במתנה כי לא ברכו תחלה ולכן שלט בהם שר של שכחה ורבתה בהם עצמם המחלוקת ולכן לא נתקבלו דבריהם על השלום והיתה כוונת רבינו הקדוש בסיום המשניות של מסכתא זו לעורר לב האדם להיות נזהר בברכת התורה תחלה:

ובאו רבינא ורב אשי מסדרי התלמוד וסיימו ג"כ מסכתא זו על זאת הכוונה במאמר אמר ר"א אר"ח תלמידי חכמים מרבים שלום. דהנה במאמר רבא במס' ע"ז שמתחלה נקראת התורה תורתו של הק"בה ולבסוף נקראת תורתו יש הפרש בין פירושי שפירשתי לעיל ובין פירוש רש"י דלפירוש רש"י לבסוף היינו כשכבר טרח בה הרבה וגרסה ושנה הרבה והנה מי שכבר הגיע לזה שוב יצא מגדר תלמיד ואינו נקרא תלמיד חכם אבל נקרא חכם אבל לפירושי הכל בברכה תליא מלתא ואפילו בתחלת למודו אם מברך ברכת התורה תחלה כבר היא תורתו ולומד ואינו שוכח וגם הוא יכול להרבות שלום בעולם ולזה סיימו רבינא ורב אשי מסכת זו להורות שהכל בברכה תליא מילתא במאמר זה תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם לומר שאפילו עדיין הוא תלמיד ג"כ יכול להרבות שלום בעולם ע"י ברכת התורה שנאמר וכל בניך למודי ה' וכל דייקא אפילו התלמידים ג"כ גורמים ורב שלום בניך אל תקרי וכו' הנה באמרו ורב שלום בניך מלת בניך הוא מיותר שכבר התחיל וכל בניך וגו' והי' די כשהי' מסיים ורב שלום כי הלא אבניך דכתיב ברישא קאי ונראה דהכתוב מבשר לאותן ת"ח שגם בנים שיולידו יהיו ג"כ ת"ח ולהכי בניך דכתיב ברישא דקרא מבשר ואומר ורב שלום בניך ולזה אמר אל תקרי וכו' דזה ידוע מסברה שכל המחלוקת הוא הירוס וסתירה וממילא השלום הוא הבנין כי עקר הבנין הוא חבור האבנים יחדיו ולכן המצורע שהוא בעל לשון הרע וגורם מחלוקת העונש על זה שבא נגע בביתו ובא נתינת הבית עציו ואבניו ובאמרו כאן שהבנים יהיו ג"כ ת"ח הוא לכאורה נגד מה שאמרו חז"ל שאין מצוין ת"ח להיות גם בניהם ת"ח ולכן אמר אל תקרי בניך דאיך אפשר לקרות בניך וכנ"ל ואמנם הטעם לזה הוא מחמת שאין מברכין בתורה תחלה ואל תקרי וכו' אלא בוניך שהם גורמים שלום שהוא הבנין ובודאי יש בין הת"ח עצמם שלום שלא שכחו לימודם ומכלל שניתן להם התורה במתנה שברכו ברכת התורה ושפיר יש להם גם בנים תלמידי חכמים ובזה הונח לנו מה שכאן מסיים הך אל תקרי וכו' וביבמות וכן בנזיר ובכריתות ובתמיד שג"כ הובא מאמר זה ולא סיום כלל הך אל תקרי וגם הוא ללא צורך שהרי כתיב בהדיא למודי ה' א"כ חזינן דהך בניך הם למודי ה' ומה לכו שוב צורך אם קרינן בניך או בוניך וגם קשה ממ"נ אם הך אל תקרי הוא בטוח לנו שודאי היינו בוניך א"כ למה הביא רישא דקרא כלל והלא מסיפא דקרא לחוד שמעינן ורב שלום בניך ע"כ ע"י הבונים שהם ת"ח הוא רב שלום ואם הקרי אינו בטוח דמאן יימר דקרינן בוניך א"כ מנ"ל באמת דקרינן בוניך ולפי מ"ש הכל ניחא דביבמות וכריתות ונזיר ותמיד ששם אין רצונו רק גוף עצם הדבר שת"ח מרבים שלום לא הי' צריך לומר אל תקרי שהרי בגוף הפסוק מפורש שהני בניך הם למודי ה' ועליהם מסיים הפסוק ורב שלום בניך אבל כאן בברכות רצונו לרמז כאן על קריאת המסכתא ברכות שהוא לעורר על הברכה דהיינו ברכת התורה תחלה ועל זה מביא שבניך דסיפי' דקרא היינו בנים של בניך הנאמרים ברישא שהת"ח הולידו ג"כ בנים ת"ח ובזה אמר אל תקרי וכו' שאי אפשר לקרות בניך אלא א"כ קרינן בוניך שבונים העולם ע"י השלום שלא רבתה המחלוקת גם ביניהם עצמם כי לא נשכח מהם דבר ע"י הברכה שבירכו תחלה הכל כנ"ל:

שלום רב לאוהבי תורתיך ואין למו מכשול. במסכת גיטין דף מ"ג ע"א והמכשלה הזאת תחת ידך אין אדם עומד על ד"ת אלא א"כ נכשל בהם. והנה המכשיל הבא בד"ת הוא מאחד משני סיבות או שלא ירד לעומק הכוונה ולא השכיל הדבר או מפאת השכחה ששכח מה שלמד והנה מיעוט ההשכלה בא מפאת שלומד יחידי וכדאמרינן לעיל דאמר ר"י ב"ח מ"ד חרב על הבדים וכו' שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה ולא עוד אלא שמטפשים כתיב הכא ונואלו והנה דבר זה גופא שישב גלמוד וילמוד הוא מטעם שנאה שבין הלומדים זה את זה ואמנם ע"י ברכת התורה אין השכחה שולטת ומתוך כך אין התורה נעשית כשתי תורות ויש שלום ואהבה בין הלומדים ומתוך כך לומדים בחבורה וניצולים מן הטיפשות וכיון שאינם מיטפשים ואינם שוכחים ממילא ניצולים מן המכשלה וזהו כוונת התלמוד שהביא סמוך לדברי ר"א אמר ר' חנינא הך קרא שלום רב לאוהבי תורתיך ומתוך כך אין לנו מכשול:

יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך. הנה לעל אר"ח בר אשי אמר רב ת"ח אין להם מנוחה בעוה"ז ובעוה"ב שנאמר ילכו מחיל אל חיל דהיינו מישיבה לישיבה ומהרש"א בח"א כתב דיש לדקדק דהא העוה"ב שזוכין בו הצדיקים הוא יום שכלו שבת ומנוחה ואיך קאמר כאן שאין להם מנוחה בעוה"ב וכתב ליישב דזה שאין להם מנוחה היינו מנוחת השגת השכלשמשיגים תמיד השגת השכינה יותר ויותר וזהו עקר המנוחה שנהנין בכל עת יותר מזיו השכינה בשכלם הרוחני ואני אומר שאף בעוה"ז שאמר שאין להם מנוחה הוא ק שמשיגים עומק התורה יותר ויותר וזהו ממש מעין עוה"ב ועל זה אמרו עולמך תראה בחייך ולכן כאן שאמר במאמר הקדום שת"ח מרבים שלום שלא יקשה לך איך הם מרבים שלום והלא הם עצמם אין להם מנוחה ולכן הביא קרא יהי שלום בחילך לומר שאפילו אתה הולך מחיל אל חיל הוא שלום ומנוחה כי זהו הנחת של ת"ח שלוה בארמנותיך הנה הארמון של ת"ח הוא הבית המדרש ובקידושין דף ע"ב מאי את אויבים בשער ארחב"א אפילו האב ובנו והרב ותלמידו העוסקים בתורה בשער אחד נעשו אויבים זה את זה ואינם זזים משום עד שנעשו אוהבים זה את זה שנאמר את והב בסופה וזהו דקאמר כאן ושלוה בארמונתיך שגם בארמון שלהם שנראה מתחלה כאלו הם אויבים סופם שלוה ואהבה למען אחי וגו' הואיל והביא הפסוק יהי שלום בחילך הביא הפסוקים שאחריו בסיום המזמור:

וחתם המסכתא בפסוק ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום והוא ע"פי דברינו לעיל ה' עוז לעמו יתן עוז הוא התורה וכאשר יתן התורה במתנה שוב אין שכחה מצוי ואין מחלוקת בין החכמים ואז ה' יברך את עמו בשלום כי הת"ח כשיש שלום בניהם הם מרבים בעולם שלום:

והנה סיימנו בעזה"י מסכת ברכות בשלום. וה' עוז לנו יתן ויברך אותנו בשלום. אכי"ר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף