פני משה/נזיר/ט/ה

פני משה נזיר ט ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' המכה את חבירו ואמדוהו למיתה. אבל אם אמדוהו מתחלה לחיים אפילו לרבנן פטור:

היקל ממה שהיה. וחזרו ואמדוהו לחיים:

רבי נחמיה פוטר שרגלים לדבר. שלא מחמת מכה מת כיון שהקל ממה שהיה ואין הלכה כרבי נחמיה:

גמ' כיני מתני' רבי נחמיה פוטר וחכמים מחייבין שרגלים לדבר. כלומר דהש"ס מפרש לא תימא שרגלים לדבר אדברי ר"נ קאי אלא אדברי חכמים שמחייבין לפי שרגלים לדבר שמחמת המכה מת שהרי אמדוהו למיתה בתחלה:

רבנין אמרין. ומפרש טעמייהו דרבנן סברי שני עומדין כמו אומדין רבים על אומד אחד שהרי מתחילה אמדוהו למיתה ועכשיו נמי הרי אנו רואין שהכביד ומת מחמת המכה והולכין אנו אחר אלו שני אומדין ואין משגיחין על מה שהקל ממה שהיה:

עומד האמצעי. זהו אומד השני שראו שהקל רבה הוא על שני האומדין דכיון שהקל אין תולין שמת לאחר מיכן מחמת המכה:

אלא אפילו מת מחמת עמידה ראשונה פטור. כלומר דהכי מפרשינן לקרא אם יקום והתהלך בחוץ אחר שאמדוהו למיתה ונקה המכה לעולם ואפילו הכביד אח"כ ומת כמו שאמדוהו בתחלה למיתה מחמת מכה זו פטור. מה טעמון דרבנין. שפיר קאמר רבי נחמיה:

ולא ימות ונפל למשכב. כתיב וכי אין אנו יודעין שאם אינו מת שהוא נופל למשכב כלומר דכפל לשון הוא ולא הוי ליה למיכתב אלא ונפל למשכב או ולא ימות לחוד:

אלא בשלא אמדוהו למיתה. והכי משמע קרא שאמדוהו בתחלה שלא ימות:

אם בשלא אמדוהו למיתה. קשיא הה"ד אם יקום וגו' ונקה המכה ומשמע הא אם לא קם חייב ואמאי הרי לא אמדוהו למיתה ויצא זה זכאי מפי ב"ד ושוב אין מחייבין אותו:

אלא בשאמדוהו למיתה. הא כיצד אלא על כרחך תרווייהו צריכי ומשתמעי בהאי קרא חד לאמדוהו למיתה וחד ללא אמדוהו למיתה והכי דרשינן אמדוהו למיתה ואח"כ יקום והתהלך בחוץ ולא מת ונקה המכה רק שבתו יתן אבל אם הכביד ומת לאחר מכאן חייב מיתה. וחד ללא אמדוהו למיתה והכי משמע ולא ימות שאם אמדוהו שלא ימות אפילו מת לאחר מכאן רק שבתו יתן מפני שכבר יצא מפי ב"ד זכאי:

ופריך אם בשאמדוהו למיתה. מוקמית להאי קרא דאם יקום הדא הוא דכתיב רק שבתו יתן ואמאי הא אפילו לא מת אינו מתחייב בממון שהרי לא אמדוהו לממון כלל:

חידוש מקרא הוא שיתן. גזירת הכתוב הוא שיתן אף על פי שלא אמדוהו לממון:

עמד של טעות היה. היינו טעמא דנותן ממין דאגלאי מילתא למפרע שאומד שאמדוהו למיתה בטעות היה שהרי חיה והוי כאלו מתחלה אמדוהו לממון:

מה נפק מביניהון. מבין הני טעמי:

הקל ממה שהיה והכביד ומת. איכא בינייהו דלמ"ד גזירת הכתוב הוא שיתן אם נתן נתן כלומר בהא פשיטא לן שאם נתן קודם שהכביד הרי כבר נתן דגזירת הכתוב הוא דמשהקל יתן אע"פ שלא אמדוהו לממון:

לא נתן מהו שיתן. מיהו הא קא מיבעיא לן להאי מ"ד דמגזירת הכתוב הוא נותן קודם שהכביד ועכשיו שהכביד ומת אגלאי מילתא דאומד הראשון למיתה אומד הוא והרי חייב מיתה ופטור מממון או דילמא אע"פ שלא נתן מקודם כבר נתחייב בממון הוא כשהקל בתחלה:

מ"ד. אבל למ"ד דטעמא משום אומד של טעות הוא איפכא הויא שאם לא נתן עד שהכביד ומת ודאי הוא שאין אומרים לו שיתן דהא השתא אגלאי מילתא דאומד הראשון שלא בטעות הוי:

נתן מהו שיטול. והאי הוא דמספקא לן שאע"פ שנתן קודם שהכביד הרי לא נתחייב בממון מגזירת הכתוב אלא משום דהוי מיחשב אומד הראשון אומד בטעות וכיון דאגלאי השתא דאומד גמור הוי וא"כ אפילו כבר נתן יחזור ויטול ממנו שהרי אי אפשר לחייבו מיתה וממון או דילמא הואיל ונתן נתן:

מתניתא מסייע לדין. תניא כוותיה דרבי יוסי ב"ח ותניא כוותיה דר"ל:

עמדוהו למיתה וחיה. ואחר כך הכביד ומת מאימתי ניתנין לו משעה שיקל ושמעינן מינה דפשיטא ליה להאי תנא דדוקא משעה שיקל הוא דנותן לו אבל אם לא נתן עד שעה שהכביד שוב לא יתן וש"מ דלאו מגזירת הכתיב אלא מטעמא דאומד טעות הוא וכרבי יוסי ב"ח:

אמדוהו לחיים. והכביד ומת מאימתי נותנין לו משעה שיכביד כלומר אפילו משעה שהכביד הוא נותן וש"מ דטעמא לאו משום אומד בטעות הוא דא"כ איפכא הוי מיבעי ליה דאגלאי מילתא שאומד הראשון בטעות הוי וחייב מיתה ואינו נותן ממון אלא לאו ש"מ דגזירת הכתוב דלעולם הוא נותן ואפילו הכביד:

א"ר יוסי לית כאן משעה שיכביד. סמי מכאן הא דודאי האי ברייתא משבשתא היא דהא לב"ע בשלא נתן קודם שהכביד לא יתן ואפילו לר"ל מיהת מספקא לן אם נותן הוא עכשיו ולא הוי ליה למינקט בפשיטות נותן משהכביד ועוד שהרי אומד הראשון לחיים היה ונתחייב בממון ולא שייך הכא לומר מאימתי נותנין לו משעה שיכביד אלא תני משעה שיקל דאז הוא נותן ולא תסייע ליה לר"ל מידי:

הכהו על ידו וצמתה. ומסוכן הוא מחמת מכה זו ואמדוהו למיתה ואמרו הרופאים שיש לו תקנה שאם יקטעו לו היד יחיה מהו שיתן דמי היד מי נימא הואיל וזה לא נתכוין לקטוע לידו פטור הוא מלשלם לו דמי היד שדבר זה נולד לו אח"כ ולתקנתו הוא שיחיה ואינו נותן אלא דמי שבתו ורפואתו ונזק וצער כדין החובל דממיתה ג"כ כבר פטור הוא שהרי זה חיה או דלמא מכיון שמחמת מכתו באה לו לזה שנקטע ידו משלם לו ג"כ דמי היד:

נישמעינה מן הדא. ברייתא דדריש כפל המקראות שבפרשה וכי ינצו אנשים ינגפו אשה הרה וגו' וכתיב לעיל וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו וגומר ומה צריך הכתוב להשמיענו בפרשה דוכי ינצוו דהא כבר שמעינן מדלעיל דהיכא שמתחייב מיתה אינו משלם ממון:

אלא ליתן את המתכוון כו'. כלומר דבפרשה דלעיל במתכוין משתעי שנתכוין לזה שהכהו ואשמעינן הכתוב בפרשה דוכי ינצו דאפילו נתכוין לזה והרג לזה חייב שהרי זה לא נתכוין לאשה וכתיב ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון חייב מיתה:

אם בשאינו מתכוין הוא חייב. וקשיא לן לפי האי דרשא דא"כ ניכתוב קרא בשאינו מתכוין ומכל שכן בנתכוין לזה שהכהו דחייב וכי יריבון למה לי:

אלא כיני הכהו כו'. אלא כן בא הכתוב ללמדינו דלפעמים הוא חייב לשלם ממון אפילו בשאינו מתכוין:

וכמה דאת אמר תמן חידוש מקרא הוא שיתן דמי ולדות והכא נמי כן. כן הגירסא בסוגיא זו בפרק הנשרפין ושם גם כן נשתבשה הגי' במקצת בהאי דקאמר התם מתניתא מסייע כו' ובררתי כאן משתיהן הגירסא הנכונה והישרה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף