ערוך לנר/יבמות/עד/א
בגמרא ואם איתא נתני ערל אסור בתרומה. א"ל איך שייך למיתני כן הא מה שערל אסור בתרומה הוא באכילה דוקא ולא בנגיעה ובזה שוה לפרה דאסור באכילה ומותר בנגיעה די"ל דהא גם לענין אונן קתני כן אונן אסור במעשר ומותר בפרה והתם ג"כ רק באכילה אסור במעשר ובנגיעה מותר ובפרה ג"כ הוי הכי אע"כ דהשוה איסור נגיעה בפרה לאיסור אכילה בתרומה ומעשר משום דאכילה לא שייך בה:
דבי ר"ע היא. לכאורה הי' נראה לפרש דה"ק כיון דר"ע מרבה ערל כטמא לכן גם לענין מעשר מרבינן, ולפ"ז ל"ל עוד לאוקמי' הני ברייתות דלעיל במעשר ראשון וכר"מ אלא יש לאוקמי' במ"ש וכר"ע, ולפ"ז לא קאי תירוץ זה רק לרב יוסף דלעיל (ע"ב:) דלתי' רבא שם דאפילו אי לא מחמרינן בשאר מקומות מכ"מ בפרה מחמרינן משום חומרא דפרה בלא"ה יש לתרץ הא דלא קתני ערל דגם בפרה אסור מטעם חומרא ואי רבא ג"כ רק אליבי' דר"ע קאמר כמו שכתבו התוספות לחד תירוץ בחגיגה (דף ד') באמת הי' אפשר לפרש תירוץ דהכא כן דר"ע הוא דמחמיר לענין פרה אבל לא לענין מעשר, אבל אי אפשר לפרש כן מדקאמר ואף רבי יצחק סבר דערל אסיר במעשר משמע דגם אליבי' דר"ע תירץ כן, ועוד כבר כתבתי לעיל דלפמש"כ המהרש"א משמע דחומרא דפרה דקאמר רבא לא אליבי' דר"ע דוקא אמרינן אלא גם לרבי אליעזר דלפ"ז לא הוי צריך לאוקמי' כר"ע דוקא אלא ודאי דסוגיא דהכא כרב יוסף אזלא וכיון דלדידי' ע"כ הברייתא דלעיל דפסל ערל בפרה כר"ע אזלא ורבי אלעזר דהכשיר דלא כר"ע לכן פסק הרמב"ם דלא כוותי':
ובזה א"ש הראי' שכתב הלח"מ לפסק הרמב"ם (בפ"ט מהל' ק"פ) דפסק דלא כר"ע מהך דרבי אלעזר דערל שהזה ולכאורה אין ראי' מזה דהא לרבא דבתרא לא תלי הך בדר"ע אבל לפ"ז א"ש דהא מסתם גמרא דהכא מוכח דלא אמרינן כתי' רבא, ולעיל בריש פרקין ג"כ כתבתי טעם למה פסק הרמב"ם דלא כר"ע, וראיתי במהרש"א בשמעתין שרצה ליישב דעת הרמב"ם דפסק כר"א אכן זה לא יתכן בכמה מקומות כמו שהאריך כבר בזה הלחם משנה (פ"א מהל' חגיגה) ע"ש:
איידי דכתיב נותר. כבר העירו התוספות לעיל (דף ע"א) על הך איידי איך שייך לומר כן, ולענ"ד יש לפרש כיון דהך ממנו דגבי והנותר לא מיותר אלא משום דאדלעיל קאי והוי מצי למיכתב והנותר עד בקר באש תשרופו דממילא ידעינן דקאי אפסח דאיירי בי' וגם הדרשות דליתן ע' אחר ל"ת וכן עד בקר לא דרש רק מדאסמכי' קרא ללא תותירו כמו שכתבו התוספות בתמורה (ד':) ע"ש ולכן ע"כ צריך לכתוב ממנו גבי והנותר דאי לא הוי כתיב ממילא הוי צריך למיסמך למען נדע דאפסח קאי ולא הוי יכול למידרש מיני' לא ע אחר ל"ת ולא עד בקר שני וכמו שכתבו התוספות (שם) דלכך צריך למיסמך דאל"כ הוי צריך עד בקר אלגופי' ולא הוי ידעינן לדרוש בקר שני לשרפתו:
אלא למ"ד למדין ומשיבין מא"ל. ודאי הוי מצי למימר דר' יצחק ס"ל כמ"ד דאין משיבין ומ"ד דלמדין ומשיבין ס"ל כרבי עקיבא ויליף ערל מאיש איש לרבות ערל כטמא וכדלעיל אלא דלפ"ז יקשה לרבי אליעזר דלא ס"ל כר"ע וס"ל דלמדין ומשיבין וכדאמרינן לעיל (ע':) לכן ניחא לי' לתרץ דליכא פלוגתא בזה ושגם ר"א ס"ל דערל אסור במעשר:
בשתי תרומות. הא דלא מייתי גם אידך דרשה דמייתי בשבת (דף כ"ד) מתתן לו ולא לאורו י"ל דהך דרשה לא שייכא אליבי' דכ"ט דבפסחים (דף ל"ג) ילפינן מיני' דתרומת חמץ אינה תרומה, ולכאורה קשה דא"כ מנ"ל לרנב"י לילף מיני' דתרומה טמאה מותר לשרפה אבל י"ל דלענין חמץ לא שייך לאוקמי' רק לריה"ג דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה וא"כ לריה"ג באמת לא שייך למילף מתתן לו דתרומה טמאה מותר לשרפה ולכן נקט דרשה דשייך לכ"ע אכן קשה אכתי מנ"ל לרנב"י למילף מתתן לו דלמא צריך קרא שלא להפריש חמץ חדש לתרומה קודם הפסח דבזה שייך גם לדידן תתן לו ולא לאורו דלאכילה לכהן לא ראוי משום חדש וכשיגיע ע"פ צריך לשורפו:
בתוספות ד"ה הכי גריס. וק' לר"י. ביישוב שיטת רש"י י"ל לפי מה שכתב רש"י לעיל (ד"ה מחוסר כפרה) דלכך ט"י מותר בפרה ולא מח"כ משום דמחוסר מעשה וא"כ ת"ק דיוסף הבבלי ע"כ לא ס"ל חילוק זה והנה לעיל דילפינן דערל מותר בפרה ק"ו מט"י ע"כ לא שייך כן רק אי מח"כ ג"כ מותר דלא מחלקינן בין מחוסר מעשה או לא דאל"כ איכא למיפרך מה לטבול יום שכן אינו מחוסר מעשה וא"כ ע"כ תנא דמתיר ערל בפרה ס"ל כמ"ד דגם מח"כ כשר וזהו שיטת רש"י לפרש טעם דתנא לעיל:
ובזה מתורצים קושית התוספות דכאן וגם מה שהקשו לעיל אק"ו דערל מט"י דנימא דמח"כ יוכיח והא דלא ניחא להתוספות בכך לעיל וכאן י"ל דלשיטתם אזלו דלא ס"ל החילוק של רש"י ממחוסר מעשה לענין מח"כ כדמוכח ממה שהקשו לעיל (ע"ג. בד"ה לימד) וכמו שכתבתי שם אבל לרש"י לשיטתו א"ש:
ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשו התוספות אהך ק"ו בזבחים שהזכרתי לעיל מה לט"י שכן מחוסר מעשה דהרי להך מ"ד גם מח"כ שמחוסר מעשה מותר:
בא"ד. ועוד דלייתי מברייתא דלעיל. גם קושיא זו גם קושיא שהקשו דלייתי מדרבי אליעזר מתורץ ע"פ מה שכתבנו לשיטת רש"י דהא ודא גם לר' אליעזר ה"א דערל אסור בפרה כמו שכתבו התוספות לעיל משום דאסור בתרומה וקדשים כטמא וזה ע"כ לר"א כתבו דלר"ע באמת אסור בפרה מהיקשא לטמא וא"כ מה דכשר הוא דוקא מק"ו דר' אלעזר אכן אק"ו גופא יקשה מה שהקשה התוספות בזבחים מה לט"י שכן אין מחוסר מעשה לכן ע"כ אייתי ברייתא דהבא דס"ל דגם מח"כ כשר א"כ ע"כ לא מחלק בין מחוסר מעשה או לא ולכן ניחא לי' נ"כ להביא הך ברייתא ולא ברייתא דלעיל דמכשר בפי' ערל:
בד"ה מה לפסח. ה"מ למימר שכן פנקעכ"ס. לענ"ד י"ל דודאי פנקעכ"ס כדלעיל נגד תרומה לא הוי מצי למימר שהרי הס' פירושה אסור לאונן וזה ל"ש בפסח נגד אונן דאדרבא עיקר אונן במעשר כתיב, וא"ע ראיתי במהרש"ל שבאמת הגי' בתוספות והשמיט הס', אכן לענ"ד גם מעילה ל"ש רק לעיל שאיירי מסתם קדש ובשם קדש יש מטילה אבל בפסח עצמו לא שייך מעילה דקדשים קלים אין בהם מעילה ואפילו פרכא דקרבן נ"ל דלא שייך רק בסתם קדש כיון שק"ק נאכל בפנים דוקא וכש"כ נגד תרומה שנאכל בכל מקום אבל בפסח נגד מעשר לא שייך כיון דמקום אכילתם שו' בכל העיר ולכן לא נשאר רק פנ"כ והיינו פגול נותר וטמא, ואף דלעיל (ע'.) הקשו התוספות ג"כ הכי דלימא שכן פנקעכ"ס ושם לא שייך כל זה כיון דשם לענין תרומה איירי שם בלא"ה לענ"ד לא קשה כ"כ דאפשר דאכתי לא אסיק אדעתי' חומרות הללו למחשב וחשיב חומרות הפשוטו' דפ"נ וטמא אבל הכא לא שייך זה כיון דכבר מייתי לעיל ולכן הכא צ"ל כתירוצינו:
בד"ה חד לגופי'. ה"א דאמצות ומרורים. ק"ק אכתי ממנו דבמעשר דכתיב לגופי' ל"ל וא"ל כיון דדרשינן (בפ"ה דמעשר שני) מקרא דוגם נתתיו ללוי מעשר ראשון ומעשר עני ותרומות ומתנות עניים וא"כ אי לאו ממנו ה"א דעליהם קאי, וא"ע ראיתי שבמהר"ם תירץ כן אכן זה דוחק כיון דלא כתיבי בפי' ועוד איך שייך לא אכלתי באוני דהא בלא אנינות הם אסורים לו לאכול דצריך לתנם ללוים ולענים ותרומה אפי' במיתה היא לזר וי"ל דאי לאו ממנו ה"א אפילו מה דנקנה במעות מ"ש דכתיב בפרשת ראה ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך ג"כ אסור באנינות לכן כתיב ממנו:
ובהכי א"ש מה דקאמר לקמן לא נתתי דומיא דלא אכלתי ולמה לא קאמר דומיא דלא בערתי דסמיך לי', אבל לפ"ז א"ש דמלא בערתי אין ראי' די"ל דנקנה במעות מעשר קמיירי אבל מלא אכלתי קדייק שפיר דלהכי כתיב ממנו אלגופי', אבל ק"ק דהא לקוח בכסף מעשר ג"כ אסור בטומאה כדמוכח במעשר שני (פ' ג') דתנן הלקוח בכסף מ"ש שנטמא יפדה ומ"ט לא מקשינן לאכילה באנינות:
שוב ראיתי דדעת הרמב"ם אינה כן אלא דגם הלקוח בכסף מ"ש אסור לאונן כדמוכח ממש"כ בהל' מ"ש (פ"ז הל' י"א) והנה התוספות בזבחים (דף ו') הביאו ג"כ הכי בשם רש"י אבל ברש"י דלפנינו אינו כן ומדהשמיט אונן משמע דלקוח בכסף מ"ש מותר לאונן כמו תרומה, אכן לכאורה קשה מסוגיא דלקמן דקאמר רב אשי מה להלן מגופו אף כאן מגופו ואי ס"ד דלקוח בכסף מעשר ג"כ אסור לאונן א"כ מנ"ל דלא אכלתי איירי בגופו, אבל י"ל דהנה הרמב"ם (בהל' מ"ש פ"ג) כתב הטעם דמ"ש לא ניתן לעבדים ובגדים דכתיב לא נתתי ממנו למת וע"ש בכסף משנה שהביא הרמב"ן שכתב דדברי הבאי הם ונדחק בישובו, והעיקר מה שקשה טל הרמב"ם מנ"ל דרשה זו, לא תירץ, אבל נ"ל דהרמב"ם מפרש כן דברי רב אשי דה"ק מה להלן מגופו מה לא אכלתי שהיא אכילה היא דבר שנעשה המעשר מגופו כשאכלו אף לא נתתי אינו רק בדבר שנעשה מגופו וגלי זה על פי' למת שהוא דבר שלא נעשה חי שלא נכנסו בגוף שגם זה הוא בכלל למת לא מת דוקא דאם לא הוי סמוך ללא אכלתי באמת הוי מפרשינן אמת דוקא ואארון ותכריכים אבל אחר דהוא סמוך ללא אכלתי מפרשינן תרווייהו לא למת דהיינו שלא לאכילה וסיכה וממילא הוי ג"כ בכלל סיכה למת דגם בזה לא נעשה חי אבל חי דומיא דמת דהיינו סיכה לחי מותר וזהו להרמב"ם לשיטתו דלקוח בכ"מ אסור לאונן אבל לחד שיטת רש"י דמותר הפי' דומיא דלא אכלתי הוא כפשוטי דדוקא המעשר עצמו אבל לא הלקוח ולכן ע"כ גם לא נתתי למת קאי אסיכה דוקא:
בד"ה מניין למעשר. שמבער בטומאה. עיין במהרש"א מ"ב שנדחק למה לא פי' התוספות כפי' רש"י משום סיכה כשתי', וי"ל דהנה התוספות בנדה (ל"ב.) הוכיחו דסיכה כשתי' הוא רק דרבנן, ולכאורה ק' למה צריך הכא קרא דמותר לסוכו פשיטא כיון דמדאורייתא אין איסור בסיכה, אכן י"ל דרש"י ס"ל דסיכה כשתי' דאורייתא וכן כרב הריטב"א לעיל (דף ע"א) עיין מה שכתבתי שם ועיין בנקודת הכסף בי"ד (סי' קי"ז) אבל התוספות לשיטתם דס"ל דהוא רק מדרבנן ע"כ לא פירשו כפי' רש"י:
בד"ה תהא להסקה. מוקי לה בתרומה תלוי'. א"ל הא שם פליגי תנאי בזה וגם הכא לא מצרכינן הך דרשה רק למ"ד למדין ומשיבין וא"כ דלמא הוא לא ס"ל כהך מ"ד דמוקי שם בתרומה תלוי' די"ל דהך מ"ד שם הוא ר"א דמוקי בתלוי' והוא ס"ל דמופנה מצד א' למדין ומשיבין כדאמרינן לעיל (ריש פרקין), ומה שתרצו התוספות במסקנא לא קאי הכי צ"ע דהא למסקנא לכ"ע יש אם למסורת ולא איירי רק בחד תרומה שהיא טהורה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |