עץ יוסף על שמות רבה/כח

עץ יוסף על שמות רבה כח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על שמות רבה - פרשה כח

פיסקא: א  ב  ג  ד  ו  

א  [עריכה]

הה"ד עלית למרום כו'. ס"ל כרבי יוסי דאמר בפ"ק דסוטה דלא עלה משה ואליהו למרום. ולהכי ק"ל מאי ומשה עלה אל האלהים. להכי מייתי קרא דעלית למרום. כי גם שם יקשה ענין העליה למרום. אמנם דרש בשלשה אנפי וכמו כן תתפרש העליה הנזכרת פה:

נתעלית נתגששת עם המלאכים. מפרש עלית ענין נצחון והתאבקות. כי באונו שרה את האלהים דוגמת יעקב שנצח את המלאך. והנצוח הזה הוא בלכתו מצרימה שבקש להרוג לאף ולחימה כדאי' בפ"ד דנדרים ולדרש זה עלית למרום כך פירושו עלית על יושבי מרום:

ד"א עלית למרום שלא שלטה בריה כו'. מפרש שהעליה הוא שנתעלה מרע"ה עד הגיעו אל ה' שדבר ה' עמו פנים אל פנים. ולזה הביא מאמר ר"ב שאמר שהלוחות היו מיד ליד בלי אמצעי. ולפ"ז עלית למרום פירושו נתעלית והגעת עד ה' אלהיך שהוא יושב מרום. ולפי זה יתפרש ג"כ ומשה עלה אל האלהים שלפי שנתקרב עד ה' במושכליו זכה שקראו ה' מן ההר לתת תורה על ידו:

ד"א עלית למרום כו' בנוהג כו'. לפי דרש זה העליה הוא מה שהצליח ועלה בידו ליטול מה שהיו הכל נושאים עיניהם עליו דהיינו התורה שלקחה בע"כ. ועלית למרום פירושו זכית ועלה בידך ליטול המרום במיניהם. והיינו מה ששבית שבי התורה:

שאין עין בני המדינה עליו. שאין בני המדינה משגיחין עליו:

בלקיחה. שיהיה לו זכות בזכות גמור כאילו לקחה בדמים (מת"כ):

במתנה. ללמד מה הוא קבלה בלא מחיר אף כך ילמדנה בחנם (מת"כ):

קלסטירין. פי' דמות:

דומה לאברהם. ועל פה לא אמר להם איך אינכם מתביישים מפניו ואברהם אביו האכיל לכם לחם. כי הבושה גדולה יותר מפניו וכדמסיים אי אתם מתביישים הימנו (תולדות נח):

אי אתם מתביישים הימנו. בשוח"ט מזמור ח' אי' שאמר להם הקב"ה והלא אתם כשירדתם אצל אברהם אכלתם בשר בחלב שנאמר ויקח חמאה וחלב ובן הבקר. ותינוק שלהם כשהוא בא מבית רבו ואמו נותנת לו פת בשר וגבינה והוא אומר לה היום למדני רבי לא תבשל גדי בחלב אמו. לא מצאו לו מענה. באותה שעה אמר הקב"ה למשה כתב לך את הדברים האלה עד שאין להם מענה ותשובה ע"כ:

ב  [עריכה]

בזכות ההר. דאל"כ מאי מן ההר הלא עדיין לא כתיב וירד ה' על הר סיני (מת"כ):

עלה בענן כו'. ס"ל שעלה משה למרום ממש. ולהכי קאמר שזה היה על ידי הענן כי בלאו הכי אי אפשר לו לעלות (ואין ענן זה ההיא דויכסהו הענן ז' ימים. כי זה לא היה מכסהו רק בעליה וירידה). ואם הוא בשמים ומכ"ש השכינה א"כ מאי ויקרא אליו מן ההר. לכן אמר וזכות אבות עולה ויורדת עמו ר"ל שבזכות אבות ניתנה התורה כדלעיל ולכן ניתן לו מקום לעלות השמימה. וההר הוא זכות אבות כנזכר:

אלו הנשים. דאיקרו בית ע"ד אין בית אלא אשה. ובני ישראל האנשים כמשמעו. וקאמר אמור להן לנשים ראשי דברים דריש מלת תאמר מגזרת אמיר (בראש אמיר ישעיה יז ו) והיינו ראשי דברים שהם כענפים בעלמא. שאפילו מעשה המצות לא יפרש להם לגמרי. שיקוצו ברבוי דקדוקיהם. ותגד לבני ישראל אלו האנשים שיאמר להם דקדוקי דברים. ודייק זה ממלת ותגד שהוא לשון קושי כגידין. ור"ל שתפרש להם הכל בין כל מעשה המצות בין העונשין והאיומים:

שהם יכולים לשמוע. ר"ל שיקבלו ולא יקוצו ברבוי דקדוקיהם ועונשיהם:

ד"א למה לנשים תחלה. גם לדרשות אלו לנשים ראשי דברים כדלעיל. אלא דלא ס"ל שמטעם זה מספיק להקדימן:

כדי שיהו מנהיגות כו'. פי' ע"י שתדבר להן תלילה ותכבדן טפי. תהיינה זריזות להנהיג ביניהם לתורה (לפי שהם נעשו ערבים לישראל בקבלת התורה שנא' מפי עוללים ויונקים יסדת עוז) ולא תתעצלנה לפי שהן אינן מצוות על דברי תורה:

ואח"כ נצטוית חוה. ס"ל כההוא מדרש דדריש מויצו ה' על האדם לאמר לאבריו והיינו חוה שהיא מצלעותיו:

ועברה וקלקלה. ואע"ג שעברה מפני פתוי הנחש. מ"מ הגורם היה לה לשמוע אל הנחש משום שחשבה שעיקר הקפדת ה' על אדם שהוא לא יאכל מעץ הדעת והא ראיה שציוהו תחלה. ולכן במ"ת אילו לא יצטוו הנשים אלא באחרונה יחשבו כי אין קפידא בהן כל כך ותרפינה ידיהן ויטו לב הבעלים אחריהם:

אלו סנהדרין. הם שבעים זקנים. דהשתא אתא שפיר דהקדים בית יעקב. ולכן לא כלל כל ישראל יחד שיש לחלוק כבוד לזקנים ללמדם תחילה. וכתב בסנהדרין לשון אמירה משום שמחויב לדבר להם בלשון כבוד ומתק שפתים. אבל להמון העם ידבר בהטלת מורא קשה כגידים ע"ד זרוק מרה בתלמידים:

שנא' בית יעקב לכו ונלכה וגו'. כי נטשת עמך בית יעקב. ומשמע ליה דמיירי בסנהדרין ומוכיחם כי נטשו עמם והם שארית ישראל שלא הוכיחום ועזבום כי מלאו מקדם וגו':

וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר כטכסיס של מלכים נהג הקב"ה עם ישראל שנא' אתי מלבנון כלה. למה כך בזכות שאמרו נעשה ונשמע. וישב משה את דברי העם כו'. הבנת מאמר זה קשה להולמו. ולהבין מאמר זה אמר בהכרח להקדים ב' מאמרים קטנים ממקום אחר. ובשה"ש רבה (ד' ח'). ז"ל אתי מלבנון כלה וגו' אחשורוש דעה סרוחה אמר ששה חדשים בשמן המור (והיינו להשלים ימי המירוק קודם התיחדה לו) ואני לא עשיתי כן. אלא אתי מלבנון כלה עד שאתם עוסקים בטיט ולבנים קפצתי וגאלתי אתכם (דרש לבנון מלשון לבנים). עוד דרשו במכילתא (והובא כאן בילקוט) ויגד משה את דברי העם אל ה' רבי אומר וכי מה אמר המקום למשה לאמר לישראל או מה אמרו ישראל לאמר למקום אלא (אחר ששמעו מפי משה שאמר לו השם הנה אנכי בא אליך וגו' בעבור ישמע העם בדברי עמך. ומשמעו שלא ידבר אליהם ה' פנים בפנים רק ע"י משה ישמעו דברי השם) אמרו רצונינו לשמוע מפי מלכינו. לא דומה שומע מפי הפדגוג לשומע מפי המלך עצמו. אמר לו המקום תן להם מה שבקשו הה"ד כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם. ובזה תבין לשון המדרשות לפנינו. וכן צ"ל וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר לא כטכסיס. (פי' מנהג) של מלכים נהג הקב"ה עם ישראל שנאמר אתי מלבנון כלה. למה כך בזכות שאמרו נעשה ונשמע. וזה שלא כטכסיס המלכים שלא ידבר דבריו בעצמו אל כל עמו רק ע"י שרי צבאיו ומשרתיו. וכל זה זכו בשביל אמירתם נעשה ונשמע. וזה שרמז המדרש כאן בקיצור לשון מאד שנאמר אתי מלבנון כלה. ור"ל כמו ששם פירושו שלא נהג עמם כטכסיס של מלכים במה שנגלה עליהם בעודם עוסקים בטיט ולבנים כן כאן לא נהג בדרך זה לדבר לעמו על ידי מליץ רק ע"י עצמו. וזה כל עיקר כוונת המדרש במה שהביא מקרא זה לכאן (יפ"ת):

ג  [עריכה]

באותה שעה. שנתרצה הקב"ה שיהיה הוא בפיו ידבר אל העם:

אופי מטטאטא. לפי הענין הוא נימוס וסדר תורה (מת"כ). ואפשר הן ב' מלות מורכבות אופי מאייסטאטא אופי הוא קול ודבור ומאייסטאטא הוא ממשלת מלכות. והכוונה העברת קול מלכות. והוא מכוון יפה לענין הנמשל דהכא שרצה מלכו של עולם להשמיע קול הדר מלכותו בעצמו יתב' לבניו (הרד"ל):

חוץ מדעתו של אפרכוס. פי' שלא בצירוף היועץ רק הוא לבדו. אפרכוס בלשון יוני שר של עיר:

סונקליטוקוס. פי' יועץ אחד מב"ד (מוסף הערוך):

לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם. טעות יש כאן וצריך לגרוס פסוק רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב. דעלה קאי כי אתה העדותה וגו':

כבר הקדשתים. פי' שכבר מותרים הם מהגבלה מתמול שלשום ואיני צריך להעיד בהם עכשיו:

אמר ליה לך רד ועלית אתה ואהרן עמך. קשה שהיה לו לומר מיד לך וקראת לאהרן. ויש לומר שאם היה אומר לו בתחלה קרא את אהרן היה אומר קרא אותו ע"י מלאך למה דוקא על ידי. לכך אמר לו תחלה שילך ויזרז את ישראל למצות הגבלה והשיב לו כבר הם מזורזים לכך אמר לו רד אתה כדי שאעשה על ידך שני דברים. שהם לזרזם בשעת מעשה. ולקרא לאהרן ג"כ ולא אצטרך לשלוח אחר (תולדות נח):

עד שמשה יורד נגלה וכו'. דכתיב וירד משה וידבר אלהים ולא כתיב ויעל משה:

שנא' וירד משה מן ההר אל העם מיד וידבר אלהים את כל הדברים האלה כו'. צריך להיות נקודת הפירוד בין מלת אלהים למלת את. כי ממלת את כו' מתחיל לדרוש ענין אחר:

ד  [עריכה]

שהוא עושה את הכל בבת אחת כו'. גם כאן דורש מלת לאמר שנראה שהוא מיותר כלו' באמירה ובדבור אחד. וס"ל הכוונה על הדברות דשייכי אהנך. כגון וביום השבת שני כבשים דשייך אזכור את יום השבת. וכגון ערות אשת אחיך וכי ישבו אחים יחדיו דשייך אלא תנאף. שכל זה אמרן בבת אחת עם הדיבור השייך להם כדי שלא להוי אח"כ כחוזר בו. והביא בעל המאמר שלא יקשה זה כי אפילו במעשה עושה הקב"ה דברים סותרים בבת אחת שממית ומחיה. וכ"ש שידבר שני דברים בדיבור אחד. ואח"ז הוסיף ואמר וכן דבור זכור כו' לפירוש דקרא:

ממית ומחיה בבת אחת. שממית לזה ומחיה לזה כאחד:

אשה על המשבר. חשב כאן כל הד' שצריכין להודות. כי אשה על המשבר היא נוטה למות (תולדות נח):

וכה"א יוצר אור ובורא חשך. וסוף המקרא אני ה' עושה כל אלה. כלו' עושה כולן בבת אחת:

ובורא חשך. וכן הוא אומר (עמוס ה) עושה כימה וכסיל. עפר כמו כן כצ"ל (יפ"ת). ור"ל אהא דקאמר שממית ומחיה מכה ורופא בבת אחת מייתי נמי ראיה מעושה כימה וכסיל שהם הפכיים כמ"ש בפרק הרואה אלמלא חמתה של כסיל לא מתקיים עלמא מפני צינה של כימה. ומשמע ליה שפירושו שפעמים מביאם יחד ואיידי דמייתי קרא קאמר נמי דעפר כמו כן נהפך לאדם כו' לסיומי פירוש דקרא דכתיב והופך לבקר צלמות. ומפרש צלמות ענין המות של אדם וקאמר מהו לבקר כתחלתו. ר"ל וכאילו אמר והופך צלמות להוייתה הראשונה. והבקר כינוי להתחלה לפי שהבקר תחלת היום (יפ"ת). והרד"ל מגיה חזר נהפך לעפר שנא' ואל עפר תשוב. החשך נהפך לאור חזר האור ונהפך לחשך שנא' והופך לבוקר צלמות ויום לילה החשיך. מהו לבקר בתחלתו (ר"ל שחשך נברא תחלה ונהפך לאור עיין ב"ר פ"ג. ולקמן פ"נ) עכ"ל:

מהו לבקר כתחלתו וכן בדם מצריים בתחלתו מהו אומר. כצ"ל (א"א ויפ"ת ות"נ):

בשר חי נהפך למת. כצ"ל דבמרים כתיב אל נא תהי כמת. חזר ונהפך לחי שנתרפאה (יפ"ת):

הקורא למי הים. סיפיה דקרא דהופך לבקר צלמות הוא. וז"ש קרא והופך לבקר צלמות ר"ל שמשיב דברים להתחלתן וע"ז הוא מסיים הקורא למי הים וישפכם. שמתחלה היה העולם מלא מים. וכשאמר יקוו המים נעשה יבשה ואח"כ הקורא למי הים וישפכם בדור אנוש כמו שהיו תחלה:

עושה מלחמה ולהיות סופר. וכמ"ש בפ"ק דעכו"ם אי סייפא לא ספרא ואי ספרא לא סייפא. ועוד שבעל מלחמה צריך להיות אמיץ הלב ולא ירחם. ומלמד תינוקות צריך שיהיה בהיפך להתנהג ברחמים עם התינוקות ושלא לכעוס:

כעושה מלחמה. ולא עושה מלחמה ממש שאינו צריך לעשות הדבר בידו ממש. אבל יגזור אומר ויקם לו:

הוי וידבר אלהים את כל הדברים האלה. וה"פ שאמר להם את כל הדברים האלה שעשה להם דהיינו המלחמה ומה שהוא רוצה לאמר וללמד הכל אנכי ה' אלהיך העושה הכל ואין אלהים עמדי:

ו  [עריכה]

אמר רבי יצחק מה שהנביאים כו'. דיוקו ג"כ ממלות כל וממלת לאמר. וקאמר שה"פ וידבר אלהים (עם עשרת הדברות) כל הדברים והנבואות העתידות וראויות עדיין להאמר והיינו לאמר דקרא ר"ל לאמר כל אחד בדורו:

עמנו עומד היום אכ"כ. נראה דעיקר טעמא דהך דרשא משום דק"ל איך יהיה כורת ברית עם הנעדרים. להכי קאמר שהנשמות היו שם. ומסייע מילתא מדיוקא דקרא ואת אשר איננו פה עמנו היום והלא כל ישראל היו במקום אחד במדבר. ובהכרח שהכוונה על הדורות העתידים להבראות שכולם היו שם. ואם היה כתוב אשר איננו עומד היום היה במשמע שישנו ממש בעולם במקום אחר. ומפני שאין כתיב עומד פה משמע שנמצא בעולם הנשמות בלי עמידה ממש:

העתידות להבראות. כלומר להברא להן גופות:

כל אחד קבל את שלו. בסיני. כדלעיל. ואע"פ שאשר ישנו פה וגו' בערבות מואב נאמר ילפינן דמכ"ש בסיני כי בכ"מ שנאמרה התורה כל הנשמות עומדות שם:

אלא ביד מלאכי. שמפני שהוא אחרון שבנביאים נזכר זה בו לומר דאפי' זה קבל נבואתו מהר סיני וכ"ש קמאי:

עד עכשיו לא ניתן רשות. פי' שלא נתגלה נבואתם עד עכשיו לא לשאר אדם ולא לנביאים עד שנתנבאו:

וכן ה"א את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם קול גדול ולא יסף. הוא סיום דברי רבי יצחק הנזכר בריש סימן זה ומפרש אל כל קהלכם היינו אף להעתידים להבראות. ומפרש ולא יסף שלא הוסיף ה' לנביאים או לחכמים על הקול ההוא. כי מהקול ההוא קבלו כל הנביאים העתידים להבראות את נבואתם. או החכמים את חכמתם. ולכל אחד ניתן רשות בזמנו להנבא ולחדש חידושיו בתורה. ואיידי דמייתי הכא דברי ר' יצחק הביא מה שנחלקו ר' יוחנן וריש לקיש ורבנן בפירוש קול גדול ולא יסף. ודעת רבי שמעון בן לקיש הוא כדעת ר' יצחק הנ"ל:

ר' יוחנן אמר קול אחד כו'. כלו' שקול הגדול הנזכר נחלק ע"ד נס ופלא לשבעה קולות וע' לשון וכמו שדרשו לעיל פ"ה על ירעם אל בקולו נפלאות ע"ש:

שממנו נתנבאו כו'. דריש מניעות תוספת הקולות בענין קול נביאות העתידות וכדלעיל בסיום דברי ר' יצחק:

ורבנן אמרי שלא היה לו בת קול. הם דרשי מניעת תוספת הקולות בענין הבת קול כדרך קולות האנשים שעם הקול נשמע קול קטן כנגדו ובפרט במקום ריק ופנוי מבנינים כמדבר ושדה זה היה מכלל הפלא בקולו שלא היה כקול העולם:

בכח כל הקולות. פי' לכל אחד כפי כחו ולפי הקול הראוי אליו. הזקנים לפי כחן והבחורים לפי כחן וכדלעיל פ"ה:

ועל דעתיה דר' יוחנן כו'. משום דבכח כל הקולות משמע שהיה הפרש בין הקולות שזה נמוך וזה גדול כל אחד לפי כחו. ואילו לר' יוחנן כולהו חד מינא שאין הפרש ביניהם אלא בלשונות שנחלק לשבעים לשון. לכן קאמר ועל דעתיה דרבי יוחנן הדא קרא מסייע ליה שנא' ה' יתן אומר כו' דמשמע ליה דה' יתן אומר לכל האומות. כמ"ש בפ' ר"ע א"ר יוחנן מאי דכתיב ה' יתן אומר המבשרות צבא רב כל דבור ודבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשון ופרש"י צבא רב כל האומות:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף