עונג יום טוב/קעה
|
< הקודם · הבא > |
שאלה חרש המדבר ואינו שומע אם יכול לחלוץ ליבמתו:
תשובה בברכות (דף ט"ו) אמרינן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ד"ר יהודא ור' יוסי אומר לא יצא ואמרינן שם נמי ר' יהודה אומר משום רבי אלעזר בן עזריה הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו משום שנאמר שמע ישראל ובגמ' שם אמר רב חסדא אמר ר' שילא הלכה כר"י שאמר משום ראב"ע לענין לכתחילה שצריך שישמיע לאזנו והלכה כר' יהודא דבדיעבד יצא וילפינן נמי התם שאר מצות מק"ש כדתניא לא יברך אדם בהמ"ז בלבו ואם בירך יצא והאי בלבו פירש"י ז"ל שם שלא השמיע לאזנו:
וכתב השאגת אריה (בסימן ז') דהוא הדין בקריאה דחליצה צריך שישמיע לאזנו לכתחלה ואם אינו ראוי לשמוע הו"ל אינו ראוי לבילה ובילה מעכבת בו כדאמרינן בעיקר הקריאה והקשה ביבמות דקאמר רבא אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה משום דלאו בני קריאה נינהו ואמאי לא אמר רבותא יותר דהמדבר ואינו שומע חליצתו פסולה ומזה הוכיח דהא דקאמר רבי יהודה משום ראב"ע דלכתחילה צריך שישמיע לאזנו מקרא דשמע הוא מדרבנן אסמכתא בעלמא וכיון דהוי רק מדרבנן לא איכפת לן גבי חליצה במה שאינו יכול להשמיע לאזנו ולא מקרי אינו ראוי לבילה:
אולם בדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו משמע בהדיא דהא דדריש רבי אלעזר בן עזריה צריך שישמיע לאזנו מקרא דשמע ישראל הוא מדאורייתא ודרשה גמורה הוא שכתב בהא דאמרינן שם בברכות (דף י"ג) רבנן סברי ק"ש בכל לשון מדכתיב שמע בכל לשון שאתה שומע ורבי סבר השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך ורבנן סברי כמ"ד לא השמיע לאזנו נמי יצא וכר"י וכתב הרשב"א דלאו דוקא דהא לפי המסקנא ר' יהודה כר' אלעזר בן עזריה סבירא ליה דמוקי שמע השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך ורק בדיעבד יצא אלא כמ"ד אין צריך להשמיע לאזנו קאמר עכ"ל הרי מבואר בהדיא דלראב"ע דרשינן קרא דהשמע לאזניך לכתחלה מן התורה ולהכי לא מצינן למילף מיניה בכל לשון שאתה שומע משום דאיצטריך להשמע לאזניך לכתחלה דדרשה גמורה היא ע"ש וא"כ כיון דדרשה גמורה יש לחוש דאם אינו ראוי להשמיע לאזנו מיקרי אינו ראוי לבילה ובילה מעכבת בו:
והנה השאגת אריה גופא שם כתב דאפשר לאמר דכיון דקריאה גופא אינה מעכבת אלא משום דבעינן שתהא ראויה לקריאה וכיון דבדבר דבעי קריאה ההשמעה לאוזן הוא רק לכתחלה אף שהוא מן התורה מ"מ כיון שהוא רק לכתחלה אינו מעכב באינו ראוי וכיון דראוי לקריאה לדין דיעבד לא איכפת לן במה שאינו ראוי לקריאה לכתחלה אלא שדחה זה מהא דאמרינן ביבמות (דף ק"ו) דגם כה"ג מיקרי אינו ראוי לבילה דאמרינן שם מודה רבא בלא אבה יבמי כדרבי זירא כ"ה גירסת הרי"ף שם] והיינו משום שאין דרכן של נשים לידע ולקרות וכולן אינן ראוין לבילה עד שילמדום ע"ש משמע דגם זה מיקרי אינו ראוי לבילה דאע"ג דבאיש מיקרי קריאה אף שאינו קורא בבת אחת משום שראוי לקרוא בב"א מ"מ באשה שאינה ראוי' לקרוא בב"א לא מהני ע"ש היטב מיהו הרשב"א שם חולק ע"ז וכתב דלא גרסינן כדרבי זירא אלא הכי גריס מודה רבא בלא אבה יבמי משום דאי מפסיק משמע דלא ארישא קאי כלומר לא מאן להקים לאחיו שם בישראל אלא אבה יבמי וכפרש"י. א"כ אין ראיה מזה דכל כה"ג מיקרי אינו ראוי לבילה:
מיהו בעיקר הדבר שחידש השאג"א דבעינן בחליצה שישמיע לאזנו נראה לי דיש לחלק טובא בין ק"ש לחליצה בק"ש וברכת המזון דכל הני הוי כמו תפלה המשעבדים לב לשמים בעינן שישמיע לאזנו משא"כ חליצה שהוא קנין וגם כונה דידיה הוא רק כונת קנין וכן הקריאה הוא דבעי שיוציא כונתו בפיו כמ"ש במקום אחר וכיון דעיקר הכונה הוא רק כונת קנין לא בעינן בזה שישמיע לאזנו וחרש המדבר ואינו שומע יכול לחלוץ ועוד דאף דמדברי הרשב"א ז"ל משמע דהא דצריך להשמיע לאזנו הוא מדאורייתא מ"מ מצאתי סיוע לדעת השאג"א והצל"ח דהא דצריך להשמיע לאזנו לכתחלה לר"י הוא רק מדרבנן. מדברי הרא"ש בפ"ג דברכות (סימן י"ד) שכתב על דברי רבינא דהרהור כדבור דמי דמוקי מתני' כר"מ דאמר אחר כונת הלב הן הן הדברים אי נמי כר"י דאמר אם לא השמיע לאזנו יצא אבל לכתחלה צריך שישמיע לאזנו ובבעל קרי אוקמה אדאורייתא ויוצא בהרהור עכ"ל הרי שכתב בהדיא דלא כהרשב"א ז"ל דסובר דהא דצריך להשמיע לאזנו הוי מדאורייתא אלא דהוי רק מדרבנן בעלמא וכיון שהוא מדרבנן לא איכפת לן במה שאינו ראוי להשמיע לאזנו בחליצה משום כל שאינו ראוי לבילה אף אם נשוה חליצה לק"ש:
והכי משמע לי בירושלמי (פ"ק דתרומות ופ"ק דחגיגה דחרש המדבר ואינו שומע חליץ שפיר דהכי איתא התם דמר רבי יונה הדא אמרה דלית כללא דרבי כללא [ולפי גירסת הגר"א ז"ל בירושלמי אין ראיה וע"ש] דתנינא תמן חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום וסברינן למימר דמדבר ואינו שומע חרש שומע ואינו מדבר אינו חרש ותנינן החרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת לקטן חליצתה פסולה אמר רבי יוחנן בשאינן יכולין לומר ואמר ואמרה ותנינן חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר והא מסייעא לר' יונה דר' יונה אמר לית כללא דרבי כללא ע"כ. פי' דרבי יונה סבר דתנא רבי במתני' דחרש שדברו חכמים בכל מקום אינו שומע ואינו מדבר אין הכלל זה דוקא ומצינו לפעמים שקורא למדבר ואינו שומע או לשומע ואינו מדבר חרש ועל מדבר ואינו שומע דקרי ליה חרש מייתי מתני' דתרומות דקתני חרש המדבר ואינו שומע ועל שומע ואינו מדבר דקרינן ליה חרש מייתי מתני' דיבמות דקתני החרש שנחלץ ור' יוחנן אמר הטעם שאין בואמר ואמרה הרי דמיירי באינו מדבר אף ששומע וקרי ליה חרש זה הוא כונת הירושלמי ומדמייתי ראיה למדבר ואינו שומע דקרינן ליה חרש ממתני' דתרומות ולא מייתי מהך מתניתין גופא דחרש שנחלץ ג"כ למדבר ואינו שומע דקרינן ליה חרש דגם הוא פסול לפי שאינו בואמר ואמרה לפי שאינו יכול להשמיע לאזנו כדעת השאג"א הנ"ל ש"מ דבחליצה לא איכפת לן להשמיע לאזניו וכמו שחלקנו לעיל בין ק"ש ושאר מצות לחליצה וחרש המדבר ואינו שומע יכול לחלוץ אף שאינו יכול להשמיע לאזניו ומתני' דפסל חליצת חרש מיירי רק בשומע ואינו מדבר ולא במדבר ואינו שומע להכי הוצרך להביא ראיה דמדבר ואינו שומע נמי קרינן ליה חרש ממתניתין דתרומות דקתני חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום דמתניתין ביבמות לא מיירי מידי במדבר ואינו שומע (דהא במתניתין דיבמות קתני חרש סתם ועיקר ראייתו דמיירי בשומע ואינו מדבר הוא רק מדרבי יוחנן דאמר לפי שאינן בואמר ואמרה שמזה מוכח דשומע ואינו מדבר נמי פסול משום שאינו יכול לדבר ומזה היה יכול להוכיח גם על מדבר ואינו שומע שיקרא חרש מפני שאינן בואמר ואמרה דהיינו שאינו יכול להשמיע לאזנו א"ו דלא איכפת לן במה שאינו יכול להשמיע לאזנו] וה' יאיר עינינו בתורתו:
ויש להסתפק ביבמה שהיא על היבם באיסור לאו שחכמים אסרו ליבם גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' היכי שאי אפשר לחלוץ כגון היכי שנקטעה רגלו מארכובה ולמעלה אם אסרינן אף היכי דלא אפשר בחליצה ותשאר זקוקה ליבם או לא ואף שמצינו בקדושין (דף ל"ח) בתוס' שכתבו דלהכי לא אכלו מצה מחדש דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני אלמא דמשום גזירה זו מדחינן המצוה לגמרי מ"מ אפשר לומר דלעיגון אשה שתהי' עגונה כל ימיה לא גזרו:
ולכאורה יש להביא ראיה מהא דפריך ביבמות (דף כ') בלישנא בתרא דאמר רבא דלהכי לא מתייבמין ח"ל משום דר"ל דאמר כ"מ שאתה מוצא עול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב וא"ל יבוא עשה וידחה ל"ת וה"נ אפשר בחליצה ופריך שם מברייתא דסריס אדם דקתני אם בעלו קנו ומסיק בתיובתא וקשה אמאי לא משני דרבא בהך לישנא נמי אית לי' גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. והא דקאמר לאו מילתא היא דאמרי היינו משום דמעיקרא הוי סבר רבא דמדאורייתא שרי ליבומי אפילו היכי דאפשר בחליצה משום דעשה דוחה ל"ת והשתא הדר בי' משום דאפשר בחליצה לא דחי מדאורייתא אבל היכי דלא אפשר בחליצה שרי מדאורייתא ואסור מדרבנן גזירה משום ביאה שני' וברייתא דקתני אם בעלו קנו מיירי בדלא אפשר בחליצה דכיון דשרי מדאורייתא להכי קנו ומדלא משני הש"ס הכי מוכח דהיכי דלא אפשר בחליצה הוי שרי ליבומי אף לכתחלה דלא גזרינן בכה"ג לאוסרה איסור עולם ולהכי לא אפשר לאוקמי הברייתא דאם בעלו קנו בדלא אפשר בחליצה דאז הוי שרי אפילו לכתחלה ובמק"א כתבנו ישוב אחר לזה וצ"ע:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |