נודע ביהודה/קמא/אבן העזר/מג

נודע ביהודה קמא אבן העזר מג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תשובה

שלום וברכה, לגברא רבה עורך מערכה, משנתו סדורה וערוכה. אשרי שלו ככה. מאלהיו ישא ברכה. ה"ה כבוד אהובי ידידי הרב הגדול, מעוז ומגדול, המופלא בתורה, נחית לעומקא וסליק ומעלה הלכה ברורה, המושלם במעלות רב ומורה. כ"ש כמהור"ר יעקב נר"ו אב"ד דק"ק ענדיגן במדינת שווייטץ:

מכתבו קבלתי וטרדות רבות מכל צד הא לדידן טרדת התלמידים בני הישיבה ישמרם השם וכן ירבה וכן יוסיף, והא לדידהו ממקומות רחוקים הבאים לשאול כמה שאלות ומצורף לזה קצת טרדות דבני מתא לכן לפעמים דין גרמא דעציראה עצרת הדברים מלהשיב על שעה חדא. אמנם להיות שאלתו נחוצה תקנת עגונות הרבה נשים ילדות רכות וענוגות לכן איני מעכב מלהשיבו:

והנה רום מעלתו התחיל בכחא דהיתרא מכח ספק ספיקא. ספק שמא זה האיש הנמצא מת שהרי הכירו סימנין או בט"ע בבגדים ואת"ל שאולים היו ואיננו האיש הנטבע לפנינו אכתי אפילו לא נמצא כלל כיון שנפל למים שאין להם סוף שמא מת במים. וחיזק סברתו לחוש ג"כ לסברת הגאון בעל פנ"י והגאון בעל שב יעקב שהסכים בזה עם הפ"י שלא להתיר ס"ס היכא דאיתחזק איסורא וכמסקנת הש"ך ג"כ ולכן אמר דשאני הכא דרוב מסייע לס"ס שרוב הנטבעים למיתה:

והנה בדבר זה שכתב שרובם למיתה לא אוכל לעמוד על דבריו שהרי בכל דברי שאלתו לא נזכר שאותן שראו הטביעה עמדו עליהם ושהו עד שתצא נפשם וכיון שלא שהו עליהם שיעור זה הן אמת שהריב"ש בסי' שע"ט כתב דגם בזה רובם למיתה ובסוף דברינו יבואר ואמנם לפי פשטן של דברי שאר הפוסקים בזה לא אמרינן רובם למיתה רק נותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים שלכן אפי' נשאת תצא שלא אמרו במשאל"ס אם נשאת לא תצא אלא בשהו עליהם עד שתצא נפשם ונסתכלו לכל צד שלא עלו מן המים ואף שיש לחוש שהמים אשפלוהו למקום רחוק זהו מיעוטא ולכן בדיעבד סמכינן ארובא ולא תצא אבל בלא שהו תצא ועיין בחלקת מחוקק ס"ק ס"א ובהגהת רמ"א סעיף ל"ד ובב"ש ס"ק ק"ה:

ואם היה בעובדא דידיה ששהו עליהם שיעור הנ"ל ואז כבר יצאו מידי איסור תורה משום דרובם למיתה והיה נשאר רק איסור דרבנן לא היינו צריכין לכנוס בפרצות דחוקות להתירם ויבואר אח"כ בדברינו ואם עובדא דידיה מיירי בלא שהו כבר נד היתר הרוב ונשאר רק ס"ס ואם היה כאן ס"ס ממש והיה עיקר החשש מחמת חזקת איסור הנה באמת לפום ריהטא תמהני על שני גדולי הדור הגאון פ"י שהזכיר בפירוש שהוא תמה על התשובות המשתמשים בהיתר עגונה מכח ס"ס וע"ז היה עיקר הבנין שלו כמבואר בדבריו בתשובתו השניה בחיבורו של הגאון שב יעקב בסימן מ"ח בחלק יורה דעה והגאון שב יעקב דשתק לי' בהא הסכים עמו. ויש לתמוה הא בעגונה לא מיקרי איתחזיק איסורא וכמבואר בתוס' במס' יבמות דף פ"ח ע"ב בד"ה והבא עליה וכו' שכתבו וא"ת למה דאסקינן בפ' ד' אחין דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומוקמי לה אחזקה אמאי נקט אשם תלוי אפילו חטאת איכא דמוקמינן בחזקת א"א ועוד מאי קמשני שנשאת לא' מעדיה היכי שבקינן ליה הא מיחייב מיתת ב"ד דאוקמה אחזקה ואומר ר"י דמה שאשה דייקא ומינסבא מרעא לחזקה כו'. והנה אף שאין כוונת התוס' לומר שע"י זה נעקרה החזקה לגמרי דא"כ היה להיות ע"א נאמן מן התורה דבמקום דלא איתחזיק איסורא ע"א נאמן באיסורין מן התורה ועיין בתוס' דף פ"ח ע"א ד"ה מתוך חומר כו' שהם ג"כ דברי הר"י עצמו אבל כוונתן שריעא החזקה ואינו דומה לשאר חזקת איסור וא"כ שוב אין ראיה להגאונים הנ"ל להחמיר בעגונה שלא לומר ס"ס מטעם חזקה שאין זה דומה לשאר חזקת איסור. והנה נתתי אל לבי ונזכרתי מתשובה אחת שכתבתי זה שלשים שנה וכתבתי דלא שייך דייקא ומינסבא רק לענין נאמנות העד ותדע שהרי טעמא דע"א נאמן נסתפקו חכמינו ז"ל אם הוא מטעם דדייקא ומינסבא ולפ"ז אם נתקדשה כשהיא קטנה ע"י אביה ומעיד ע"א שמת בעלה לא תנשא עד שתגדל דבקטנותה מאן דייק ואת"ל ה"נ א"כ למה לא עשו זה לנפקא מיניה בין טעמא דדייקא ובין טעמא דמלתא דעבידא לאגלויי. ועוד הרי תיכף כשבא העד ומעיד שמת בעלה זה צ"א יום אנו מתירין אותה להנשא בשעתה ומה דיוקא שייך ברגע זו ועוד נשאל את האשה אם עלה בידה איזה ידיעה הלא אנן סהדי שגם היא אין לה שום ידיעה רק מדברי העד הזה. לכן הסברתי הדבר שהכוונה שהעד מסתמא מעיד אמת שמתיירא לשקר לפי שאשה דייקא וע"י דיוקא דידה יתודע שהוא חי ויתפס בשקרו וכן בנתגרשה מתיירא שע"י דיוקא דידה תעמוד על עדי הזמה ומה שאמרו בגמ' טעמא דע"א משום מלתא דעבידא לאגלויי כו או משום אשה דייקא ומינסבא ולדידי הרי גם טעמא דדייקא ומינסבא הוא ג"כ משום דעל"ג. נלע"ד שכך נסתפקו אם טעמא משום דעבידא לאגלויי וממילא לא משקר או הטעם משום דע"י דיוקא דידה על"ג ולכך ירא לשקר ונ"מ היכא דלא דייקא כגון ביבמה ובקטטה וכדומה. אבל לענין שאר ספיקות בגוף הדבר לא שייך דייקא ומינסבא ונשאר חזקת אשת איש על מכונה לגמרי. אמנם הגם שסברתי בפירוש דייקא ומינסבא היא סברא נכונה להתירה תיכף וגם להתיר הקטנה אכתי באמת נשים מורגלות לדייק ותיכף כשנתודע לה איזה ספק היא חוקרת ואלמלי בעלה חי היתה עומדת על ידיעה ממנו ולכן יש לפעמים לצרף סברת דדייקא ומינסבא גם לענין שאר דברים:

ועתה אדבר בעסק ס"ס שהמציא מעלתו ולדבריו יתיר גם בלי הכרת בגדים ותיכף שנטבע א' במים ואחר כמה ימים עלה א' מן המים מת ואין לו שום הכרה לא בעצמו ולא בבגדיו גם כן יש ס"ס זו וא"ת אין ה"נ א"כ קשה היאך פשט ביבמות דף קכ"א ע"א דריב"ב לקולא פליג מהאי דטבע בכרמי ומהאי דטבע בדגלת ודלמא שאני התם דאיכא ס"ס וכן קשה על רבא דאנסבה לדביתהו אפומיה דשושביניה למה לו פומיה דשושביניה כלל בלי שום הכרה יתיר מטעס ס"ס. וראיתי שהרגיש מעלתו בזה וכתב דשם הוא רובא דעלמא נגד הספק הראשון ואיך תאמר ספק זה אדרבה אינו זה רק אחר מרובא דעלמא דכל דפריש מרובא פריש אבל הכא שמכיר הבגדים אלא דחוששין לשאלה א"כ אין להסתפק רק בין השואל להנשאל. עד כאן דברי מעלתו:

ולא מצאתי בדבר זה טעם כעיקר ומה שייך כאן רובא דעלמא ואטו זה הנטבע אינו מרובא דעלמא ולמה נימא שהוא אחר ולא הוא ועכ"פ אין הספק אלא בינו לאחר ולדבריו הא דבעי רבא בפסחים דף יו"ד ע"ב עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו מי נימא היינו האי דעל ולדבריו נימא דודאי לאו היינו האי דעל רק כל דפריש מרובא דעכברים פריש ואינו האי דעל. ועוד לדבריו למה כאן אין הספק רק על שנים הלא השואל יכול להיות מרובא דעלמא ואוקמינן ג"כ כל דפריש מרובא פריש ואחד מרובא דעלמא שאל בגדים של זה. ועוד גם התם וכי רוב העולם המשתנים לאחר שלשה ימים משתנים לצורתו של זה. דרך כלל לא מצאתי בסברא זו שום שורש. אלא דאני תמה למה הוצרך לזה והלא ראיתי שהרגיש אח"כ מעלתו בעצמו תיוהא בס"ס שלו דהרי הכל ספק א' דשמא חי שמא מת ועל זה ניחא ליה דספק הראשון שהוא זה א"כ ממון הנמצא אצלו הוא של יורשיו והספק השני שהוא אחר אלא שמספקינן שמא אכתי זה מת במים א"כ ממון הנמצא עתה אינה של יורשיו א"כ יוכל לומר דבגמ' מיירי שנמצא במים גברא ערטלאי ולא נמצא אצלו שום דבר ממון ולכך לא הוי ס"ס. אלא דאכתי מה יענה בהך ששנינו בדף קכ"א מעשה בעסיא באחד ששלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובה למעלה תנשא וכתבו רשב"א והר"ן וכן פסק בש"ע בסעיף ל"ב דבעינן שקשרוהו ברגלו אבל אם נפל לים ופרשו מצודה אחריו והעלו רגל אפילו מארכובה ולמעלה לא תנשא שמא רגל של אחר הוא, ולדבריו קשה הא איכא ס"ס שמא רגל של זה הוא כיון שלא ידעינן משום אדם אחר שנטבע במים רק זה ראוי לנו לומר שזה רגלו ואת"ל שזה רגל של אחר הוא אכתי דלמא זה מת במים, וכאן יש הפרש בין ספק לחבירו שהספק הראשון שזה רגלו של זה א"כ הוא אבר מן הישראל מטמא במגע ובמשא ובאוהל והספק השני שאין זה רגלו וא"כ הוא רגל של אחר אזלינן בתר רובא דעלמא שאינם ישראל ואינם מטמאים באוהל, ועוד דרמ"א סיים שם בהג"ה וז"ל י"א דאפי' סימן מובהק מהני בבגדיו כאן הואיל וראוהו דנטבע בבגדים אלו וכו' ולדברי מעלתו אתמהה סימן בבגדים כלל למה לי כיון שנמצא בבגדים וכבר צריכין אנו לדון אם הם הבגדים שייכים ליורשיו יש כאן ס"ס של מעלתו וספק אחד מתיר יותר מחבירו לענין ממון כדברי מעלתו ואדרבה סימן בבגדים מיגרע גרע שעכשיו הבגדים ודאי הם של יורשיו שאפילו ניחוש לשאלה מ"מ הבגדים הם של יורשיו שהרי יש בהם סימנים וא"כ אדרבה אז ליכא ס"ס. אע"כ שזה לא מיחשב ס"ס דהכל ספק אחד שמא חי שמא מת ומה בכך שיש נ"מ לענין טומאה או לענין ממון אכתי לענין הספק של אשה הכל חדא:

והנה בדברי רשב"א והר"ן שכתבו דבעינן שרגלו קשורה בשלשלת ואם לאו חוששין שמא זה רגל של אחר הוא ודאי דקשיא לי שיש כאן ס"ס גמור לענין היתר האשה ממש וכך אנו דנין שמא מת במים שהרי תיכף שנפל למשאל"ס כבר עכ"פ מידי ספק מת לא נפק ומשנה ערוכה במס' גיטין דף כ"ח ע"ב ספינה שאבדה בים נותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים וק"ו בנפל ממש למשאל"ס וא"כ אנו אומרים שמא מת כבר ואשתו מותרת מיד אחר ג' חדשים ואת"ל לא מת עדיין אכתי שמא זהו רגלו מן הארכובה ולמעלה ואז אשתו מותרת אבל אחר י"ב חודש כמבואר שם בש"ע וא"כ הס"ס הוא לענין היתר האשה עצמה ובודאי מיחשב ס"ס אלא ודאי כיון דאיתחזק איסור אשת איש לא מהני ס"ס במקום דאיתחזק איסורא וכיון דמרא דהאי דינא הוא הרשב"א שוב אין מקום להקל בס"ס היכא דאיתחזיק איסורא שהרי מ"ש רמ"א ביו"ד סי' ק"י סעיף ט' בהג"ה ואפילו היה לו חזקת איסור כו' על הרשב"א נשען שהרי האו"ה אוסר ס"ס בחזקת איסור ועל זה כתב רמ"א בד"מ סי' נ"ז ותורת חטאת כלל מ"ג שאין דבריו נכונים שהרי הרשב"א בתשובה מתיר ס"ס אפי' בחזקת איסור. והנה הראיתיך לדעת שהרשב"א עצמו אוסר ס"ס בחזקת איסור וע"כ צריך לחלק כמ"ש הש"ך שם ס"ק ס"ד בין ספק דרוסה שאינו חזקת איסור ממש הסותר הס"ס ובין אותה חזקה ממש וא"כ יפה השיג הגאון פ"י על הסומכים בעגונה מטעס ס"ס:

ואולם בזה אכתי אפשר דבזה שפיר הוי הרוב נגד החזקה שהרי כשם שיש לנו לדון על האשה כן יש לנו לדון על האבר הזה אם מטמא באוהל או לא וכשאנו דנין על האבר צריכין אנו למיזל בתר רוב א"י שאין מטמאין באוהל ולומר שאבר זה מן הא"י הוא וכשבאנו לדון על האשה מטעם ס"ס צריכין אנו להתיר האשה מטעם שאבר זה הוא מבעלה ישראל וסתרי אהדדי ודומה למ"ש התוס' במס' ב"ק דף י"א ע"א ד"ה דקא מטהרת לה כו' והיכא שתרי ס"ס סתרי אהדדי אי אפשר להתיר שום אחד מהם:

ולפ"ז היכא שנפל ליה ופרשו מצודה אחריו והעלו מארכובה ולמעלה וגם אבר הברית מעורה בו שאז ודאי הוא מישראל ואין לדון על האבר רק על האשה היה אפשר להתיר אף אם אינו קשור בשלשלת מטעם ס"ס למאן דמתיר ס"ס אפי' בחזקת איסור ממש דהיינו חכמי ספרדים שהביא הגאון מו"ה יושע שם. ואין אנו אחראין לזה שכבר הוכחתי שס"ס של מעלתו ודאי לא חשיב ס"ס:

ועוד אני תמה על ס"ס שלו והנה ראיתי שהרגיש בעצמו דס"ס זה אינו מתהפך שהרי אם תתחיל שמא מת במים ואת"ל לא מת שוב אין שום ספק להתירה ונדחק בזה מאד. ואני אומר דאפי' לדעת הפר"ח וסייעתו החולקים על גוף דין זה דמתהפך וסובר דלא בעינן כלל ס"ס המתהפך מ"מ כוונתו שאם בצד אחד יש להתחיל ולומר אח"כ ס"ס שפיר הוי ס"ס אף שאם תתחיל בספק השני לא יתהפך אבל בנדון דידן באיזה ספק שתתחיל אין כאן ספק שני כלל שאם תתחיל בספק שמא מת במים שמא לא מת במים כבר הרגיש מעלתו ששוב אין כאן ספק שני אלא שאף אם תתחיל שמא זהו הנמצא בבגדים אלו הוא עצמו שטבע במים הללו בבגדים הללו וכשאתה אומר ספק אינו הוא צריך אתה לומר שהשאיל בגדיו לאחר וזה פשוט שבעודו במים לא השאיל בגדיו לאחר וע"כ צ"ל שיצא מן המים והשאיל בגדיו וא"כ איך תאמר אח"כ שמא מת במים והרי כבר אמרת שיצא מן המים. אם לא שנאמר הספק בדרך זה שמא זהו ואת"ל אינו זה שמא זה שנטבע מת במים והציפוהו מים מת על שפת הנהר ומצאו זה והפשיטו את בגדיו ולבשם ואח"כ נטבע בהם. ודבר זה קשה לאמרו שאם מצאו זה איך הפשיטו ערום אפי' הכתונת והניחו על פני השדה ואין דרכם של ישראל להניח מת מושכב על שפת הנהר ולא יוליכו לשכונת ישראל לקבורה ואם תאמר שהוליכו לשכונת ישראל לקבורה אם כן היה הדבר נודע לרבים ובפרט שכבר נודע בכל הסביבות מהמאורע שנטבעו אנשים הרבה והנשים יושבות עגונות ואיך לא היו מודיעים לכאן אם לא שנימא הספק השני על דרך זר ורחוק שזה הנטבע הוליכוהו המים למקום רחוק מאד ושם מצאו זה וקברו ולבש בגדיו ובא אח"כ לכאן מדרך רחוקה ונטבע וזה דבר שאין מצוי ולא מקרי ספק אפילו לצרפו לס"ס. וא"ת היא גופא איך חששת בזה לשאלה אם יצא זה מהמים במקום קרוב היה בא לביתו וע"כ שיצא במקום רחוק והשאיל לזה בגדיו ובא לכאן וא"כ שוב שפיר יש לספק שהעלוהו המים מת על שפת הנהר במקום רחוק, ז"א שמשאל"ס אין אנו צריכין לומר שיצא במקום רחוק אלא אף אם יצא במקום קרוב אולי המים עשו איזה חסרון בגופו ומחמת כסופא ערק וכמו שאמר ביבמות דף קט"ו ע"א בהאי דשלהי בי הלולא איתלי נורא בגנני דחזו גברא חרוכא ופסתא דידא דשדיא דאמרינן אינש אחרינא אתי לאצולי ואכלתיה נורא ופסתא דידא אמרינן נורא איתלי ביה ואיתילד ביה מומא ומחמת כיסופא ערק. ועיין בב"ש ס"ק ק"ס:

ומ"ש מעלתו עוד דרך שני להתיר הנשים ונתלה בשו"ת שב יעקב שכתב שאם ראינו אחד נצלב ולא עמדו עליו עד שתצא נפשו ואחר כמה ימים עברו שם וראו צלוב על העץ והוא מת לא חיישינן שמא הצלוב הראשון ניצל ולקחוהו מן העץ ואח"כ נצלב אחר כאן ומחמת שהוא יותר מג"י נשתנה צורתו ונדמה לצורת הראשון כי איך יזדמן שאחריו נצלב באותו עץ וישתנה צורתו לצורת הראשון זה מיקרי נפילה דיחיד ומינה למד מעלתו גם כאן שאם ניחוש שעלה הראשון מן המים והשאיל בגדיו לאחר ונטבע גם כן במים הללו זה הוה שאלה דיחיד. הנה תמהני למה לו להביא מדברי השב יעקב דבאמת אינו דומה דשם צמצם המקום שיצלב באותו עץ ממש איש אחר שישתנה צורתו לצורת הצלוב הראשון ממש אבל כאן אין כאן היכר צורה והבגדים למי שישאילם הוא מלובש בהם והטביעה אינו צמצום מקום והנהר גדול והולך כמה פרסאות ואדרבה לא נמצאו במקום שנטבע. ואם היו נמצאים באותו מקום שנטבעו ממש היה אפשר לומר כן אבל כאן שנמצאו רחוק כמה שעות אין זה דמיון. ויותר היה להביא דברי הח"מ בס"ק ס' וז"ל אך מי שנטבע בבגדים ואחר כמה ימים הכירו מת ונפלט על שפת הים מלובש בבגדים אלו בזה יש להסתפק וכו' וזהו ממש כמו נדון דידן ונסתפק החלקת מחוקק בזה. והב"ש בס"ק צ"ח החמיר. ומה שרצה מעלתו לצרף לזה סברא ראשונה שלו שיש ס"ס תמהני הלא ס"ס שלו יש בכל הנטבעים וכמ"ש למעלה. ועכ"פ יותר היה לו להביא דברי הח"מ שעכ"פ מסתפק מלהביא דברי השב יעקב שאינו דומה כלל:

והנה במחילה מכבודו לא די שלא הביא מדברי הש"י סייעתא אדרבה הביא כהאי עורבא דאייתי נורא לקניה שמדברי הש"י מוכח סתירה לדבריו שהרי הש"י גם לענין שינוי צורה אומר סברא זו דאיך יזדמן שבמקום הזה עצמו יהיה נצלב אחר שישתנה לצורה של הראשון ומעלתו מדמה לזה הטביעה בנהר שאיך יזדמן שגם אחר יטבע וכו' ולפ"ז נסתר דברי הגמ' בדף קכ"א אבעיא להו ריב"ב לקולא פליג או לחומרא פליג ת"ש האי גברא דטבע בכרמי ואסקוהו אבי הדיא לבתר תלתא יומא ואנסבה ר"ד מנהרדעא לדביתהו ותו האי גברא דטבע בדגלת ואסקוהו אגישרא דשביסתנא ואנסבה רבא לדביתהו אפומיה דשושביניה לבתר חמשא יומין אי אמרת בשלמא לקולא פליג וכו'. ולדבריו יפלא דלמא לחומרא פליג ושאני הכא שזה טבע בדגלת וניחוש שגם אחר טבע ונשתנה לצורתו של זה והוי נפילה דיחיד כדברי השב יעקב א"ו כל שאין מקום הטביעה ומקום המציאה בחד דוכתא לא שייך לומר כן:

ובזה נלע"ד ליישב מה שהוקשה לי למה פרט מקום הטביעה ומקום דאסקוהו ומה חסר באמרו סתם האי גברא דטבע ואסקוהו ואנסבה ר"ד לבתר שלשה ימים ותו האי דטבע בדגלת ואסקוהו בתר חמשא יומין ואנסבה רבא וכו' אלא ודאי שאילו לא פרט מקום הטביעה ומקום המציאה ה"א שהיה הכל במקום אחד ואז אפילו אי מיא לא צמתי היה מותר וכסברת השב יעקב ואין ראיה דלקולא פליג ולכן הביא שטבע בכרמי ואסקוהו אבי הדיא שאינו מקום טביעתו וכן האי דטבע בדגלת ואסקוהו אגישרא דשביסתנא שלא במקום הטביעה ואף שגם גישרא דשביסתנא הוא ג"כ על דגלת כדמוכח בברכות בפ' הרואה דף נ"ט ע"ב הרואה דגלת אגישרא דשביסתנא וכו' מ"מ כיון דאמר דטבע בדגלת ואסקוהו אגישרא וכו' מכלל שהטביעה היתה שלא במקום הגשר ולכן לא מיקרי נפילה דיחיד ושפיר מביא דלקולא פליג:

וא"כ העולה מזה דאם נטבע בנהר לפנינו ונמצא במקומו אפילו לא חזוהו לאלתר בשעה שעלה מן המים וראוהו אח"כ והכירוהו לא חיישינן דאיתפח אבל אם העלוהו במקום אחר לא במקום טביעתו בעינן דחזוהו בשעתיה והה"ד לענין הבגדים אם העלוהו במקומו לא חיישינן לשאלה אבל אם העלוהו שלא במקום טביעתו חיישינן לשאלה:

והנה אף שזה מוכח בודאי שאם נמצא שלא במקומו לא שייך לקרותו נפילה דיחיד וכמ"ש אבל עכ"פ אידך גיסא שהוכחתי שאם נמצא במקומו הוי נפילה דיחיד ואפילו לא חזוהו בשעתיה מותר זה יש לדחות והא דמזכיר בגמרא מקום טביעתו ומקום עלייתו משום דלדעת הטור מי שראה הטביעה ואפילו חזי בשעתיה לא מהני משום דאמר בדדמי ולדעת רש"ל הובא בב"ש ס"ק פ"ז לאו דוקא ראה אלא הה"ד ידע ואין מתירין ע"י ט"ע כי אם ע"י סימנים. והנה במקום טביעתו מסתמא מיד שנפל למים הקול יוצא והכל יודעים הטביעה ואי אפשר להתיר כ"א ע"י סימנים וע"י סימנים אין חילוק בין תוך ג' ימים או אחר ג' ימים. והנה כשרצה לפשוט האבעיא מדהתיר רב דימי ורבא אחר שלשה ימים ואחר חמשה ימים הוצרך להקדים שהעלוהו שלא במקומו דאי במקומו א"כ ידע הטביעה וע"כ ע"י סימנים התירו ואין כאן הוכחה דריב"ב לקולא פליג ולכן הקדים דאסקוהו אבי הדיא ואגישרא דשביסתנא וא"כ היה שלא במקומו וע"י טב"ע התירו ודו"ק:

ואף שע"כ המקשה ידע שהמעשה שהיה היה בלי סימנים דאל"כ אכתי מנ"ל להקשות ודלמא ע"י סימנים הותרו אלא שמ"מ הוצרכו בגמ' להביא שלא העלו במקומם דאל"כ קשה ולטעמיך הא בלא"ה אי אפשר להתיר בלי סימנים וק"ל:

ולפי מ"ש בילדותי והוכחתי בראיות ברורות שהאי עובדא דטבע בכרמי וכן הך עובדא דדגלת מיירי שאלו שהכירום לא ראוהו קודם שנטבע רק אחרים ראו אחד שנטבע והיה להם סימן מובהק ביותר אבל לא ידעו מי הוא ואחר חמשה ימים העלוהו אגישרא דשביסתנא והראשונים ראו בו סימן מובהק אבל אינם יודעים מי הוא ושושביניה הכירו בט"ע מי הוא אבל לא ידע אם היה בו הסימן ההוא כלל ובזה נודע ששהה חמשה ימים במים ועיקר ההיתר הוא מחמת ט"ע שהסימנין לא הועילו לנו לגוף ההיתר שהרי לא נודע באיש זה שהיה בו סימנים הללו ושפיר הוכיח דריב"ב לקולא פליג א"כ אין מזה ראיה לסתור סברת מעלתו שכאן אנו מסופקים שמא איש אחר הוא שטבע ובעל האשה הזאת מעולם לא נטבע במים ולא שייך כאן נפילה דיחיד. אבל מ"מ כבר הראיתיו שמדברי השב יעקב אין לו ראיה ודברי האחרונים הב"ש מחמיר לחלוטין והח"מ מסתפק ועכ"פ כבר יש מקום לצרף לשאר דרכי היתר ולעשות דבר זה סניף לדבר אחר: וההיתר

השלישי שנשען מעלתו על תשובת הב"ח שאם לא היו רק ימים מועטים משנסע מביתו עד שמצאוהו נהרג לא חיישינן לשאלה וכו'. אני תמה בעובדא דידיה שהטביעה היה בין ר"ה ליוה"כ ויש שלא נמצא עד חשוון ויש בכסליו איך יקרא זה ימים מועטים:

וההיתר הרביעי שכתב בשם המבי"ט שאם היה חי היה שב לביתו וכו'. תמהני שהרי סתירתו במקומו שמסיים ונראה שעדיף ממשאל"ס דשם יש לומר דבא באיים רחוקים וכו' וא"כ איך רוצה להתיר מטעם זה במים שאין להם סוף:

וההיתר החמישי שכל הנטבעים צפים מלמעלה למטה וכיון שמוצא הנהר הוא רק ערך כ' פרסאות אילו היה אדם אחר נטבע היה נודע וכו'. דבר זה ג"כ קשה לאמרו ואולי חד מארחי ופרחי נפל במים ולא נודע:

ועכשיו אחזה אני מה שיש לדבר בהיתר עגונות הללו דרך כלל. ואומר אני שבסיפור המעשה בגופא דעובדא לא הזכיר מעלתו ששהו עליהם עד שתצא נפשם ומזה נראה שבאמת לא שהו שאל"כ איך לא היה מזכיר שורש גדול כזה שהוא יסוד גדול להוציא מאיסור תורה ואח"כ באמצע תשובתו ראיתי הזכיר כמה פעמים וק"ו במשאל"ס שרובם למיתה וממש בכל היתר שהזכיר ואם לא בכולם עכ"פ ברובם צירף דבר זה דרובא מסייע ומזה נראה ששהו עד שתצא נפשם ולכן אני מסופק גופא דעובדא היכי הוה וצריך אני לדבר על שני צדדים:

ואומר אני שאם שהו עליהם עד שתצא נפשם ואז מדאורייתא שרו מטעם רובא ומדרבנן אסירי רק לכתחילה ואם נשאת לא תצא וא"כ שיש כאן רק איסור דרבנן ובאיסור דרבנן ודאי סמכינן אסימנין וראיה לדבר זה שהרי הרא"ש בתשובותיו כלל ב' סי' י"ו הקשה על מה שפסק הרמב"ם שכלאים דהנהגה אינו לוקה אלא בטמאה וטהורה אבל שני מינים טהורים או טמאים אינו לוקה ממה שאמרו בחולין פ' אותו ואת בנו דאמר ר' אבא לשמעיה כי עיילת לי כודנייתא בריספק עיין בהני דדמיין אהדדי ועייל לי אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנים דאורייתא ואם טמאה עם טמאה ליכא איסור דאורייתא היכי פשיט מיניה דסימנים דאורייתא אפילו הוי סימנים דרבנן סמכינן עלייהו באיסור דרבנן עכ"ל הרא"ש. וגם אין לומר שהרמב"ם פליג בהא וס"ל דגם באיסור דרבנן אין סומכין על סימנים אי סימנים לאו דאורייתא כדי שינצל מקושיית הרא"ש הנ"ל כי בודאי אי אפשר לחלק בזה והרי ביבמות דאמרו סימנים דאורייתא או דרבנן נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים הרי דדוקא איסור דאורייתא נקטו בלשונם וכבר עלה בדעתי דאולי דוקא בסימנים אמרינן הכי דאפילו סימנין לאו דאורייתא אפ"ה סמכינן באיסור דרבנן אבל בחשש שאלה בכל מידי דאיסורא חיישינן לשאלה. אמנם אומר אני דמסתמא באיסור דרבנן לא חיישינן לשאלה. חדא דהא חשש שאלה אפילו בדאורייתא מידי ספק לא נפיק אי חיישינן לשאלה לא מבעיא לדעת הגאון מהר"ל מפראג בב"ש ס"ק ס"ט דאי סימנים דרבנן ממילא לא חיישינן לשאלה א"כ הך ספיקא דדינא אי סימנין דאורייתא או דרבנן הוא עצמו הספק אי חיישינן לשאלה ובאיסור דרבנן אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אלא שאפי' לדעת הב"ש דאי סימנין דרבנן ממילא חיישינן לשאלה לפי שהבגדים הם רק סימנים על האדם מ"מ עכ"פ באיסור דרבנן דסמכינן אסימנין ממילא סמכינן אבגדים ואפי' או סימנים דאורייתא ג"כ אין הכרח עכ"פ דחיישינן לשאלה שהרי אמרו בגמ' ואיבעית אימא בחוורי וסומקי וא"כ ג"כ איכא ספק אי חיישינן לשאלה ובאיסור דרבנן סמכינן לקולא ועוד דבממון ודאי לא חיישינן לשאלה וכמ"ש התוספות ביבמות דף ק"כ ע"ב כליו דחיישינן כו' ממצא פירות בכלי כו' ע"ש ואיסור דרבנן לא חמיר מממון וא"כ לפמ"ש אם בעובדא דידיה היו שוהים עליהם עד שתצא נפשם שוב כל הנשים שהוכרו אח"כ בעליהם הן ע"י סימנים בגוף והן ע"י טב"ע בבגדים היו מותרות:

אמנם לפמ"ש מסתפק אני בהך עובדא אם שהו ואולי לא שהו וצריך אני לחוש לתקנת עגונית ולחפש איזה היתר. ואומר אני על מה שאמרו רז"ל דחוששין לשאלה לכאורה יש לתמוה למה ניחוש לשאלה והא כלל גדול שכל מה שנמצא אצל אדם הוא בחזקת שלו וחזקה זו אלימא שאף מיגו אינו מועיל לסתור חזקה זו כמבואר בח"מ סימן צ"ט סעיף א' בהג"ה ולדעת הש"ך שם בס"ק וי"ו ליכא שום חולק בזה וכל הפוסקים הקדמונים מודים בזה והרי שם זה טוען ברי והבעל חוב טוען שמא אפ"ה סמכינן אחזקה זו אפי' נגד מיגו ולמה ניחוש כאן לשאלה ולא נימא כל מה שנמצא אצל אדם בחזקת שהוא שלו. וליכא למימר דלא אמרינן חזקה זו אלא באדם בעודו חי דשייך למימר שהוא שלו אבל כאן שנמצא מת מלובש בבגדים כיון שהוא כבר מת לא שייך למימר שהוא שלו רק של יורשיו ולא אמרינן חזקה כל מה שנמצא אצלו הוא של יורשיו ולכך חיישינן לשאלה. אומר אני הא ליתא שהרי ודאי אחר מותו לא לבש כלים הללו ובודאי קודם מותו לבשם ומעתה אנו אומרים קודם מותו ודאי שהבגדים הללו שלו הם ולא שאולים שהרי נמצאים אז אצלו וחזקה כל מה שנמצא אצל אדם הוא שלו וכבר כתבתי בתשובה אחת משום דנגד חזקת כל מה שנמצא כו' יש חזקת אשת איש ולכן מוקמינן חזקה נגד חזקה וחיישינן לשאלה. ומעתה לפ"ז היכא דנסתר חזקת אשת איש ודאי לא חיישינן לשאלה. ובאמת בחלקת מחוקק ס"ק מ"ב כתב דלאו דוקא לשאלה אלא הה"ד למכירה או לאבידה חיישינן:

ולפ"ז לא שייך לסמוך על סברתי דחזקה כל מה שנמצא אצל אדם הוא שלו דזה מועיל להוציא מחשש שאלה אבל לא מחשש מכירה שהרי אמרינן שהיא שלו והראשון מכרה לו. אומר אני דהא ליתא דא"כ דחשש שאלה ומכירה כי הדדי נינהו וכי היכי דחיישינן לזה חיישינן לזה א"כ ממילא נסתר חשש שאלה ומכירה לגמרי דאל"כ קשיא שום אבידה היכי מהדרינן וניחוש למכירה בשלמא על שאלה שלא הקשה רק חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן על זה שפיר תירץ דלא מושלי אוכף אבל חשש מכירה הוא בכל דבר בשמלה ובכל אבידה ואפילו אם נימא דאי חיישינן לשאלה באמת לא מהדרינן ע"י סימנים דחיישינן לשאלה ומכירה ולא מהדרינן אלא בעדים מ"מ בעדים היכי מהדרינן ודלמא אח"כ מכרו לאחר ואם נימא דלא מהדרינן אלא בעדי אבידה שהיו בשעה שנאבדה ממנו אכתי חמור בעדי אוכף ממנ"פ אם העדים היו בשעה שנאבדה ממנו א"כ גם הם מעידים על אבידת החמור כמו על האוכף א"כ איך שייך מהדרינן חמור ע"י עדי אוכף ואם לא היו בשעת אבידת החמור רק שמכירים האוכף שהוא של זה אכתי ניחוש דלמא מכר האוכף עם החמור בשלמא על חשש שאלה לעולם אין אנו חוששין שמא השואל תובע האבידה של המשאיל כיון שהשואל היה נאמן בעיני המשאיל שהשאילו גם אנו אין מחויבים לחשדו אבל עיקר החשש שהמשאיל עושה ערמה על השואל להכי חיישינן שאף שהאוכף שלו שמא החמור אינו שלו וממילא תו ליכא למיחש שמא השאיל החמור עם האוכף דלזה לא שייך לתרץ דמסקב לחמריה אלא דלזה לא חיישינן שלהמשאיל ראוי להחזיר שהרי הם שלו אבל להשואל אינו ראוי להחזיר אלא שהשואל אינו חשוד כנ"ל אלא למכירה שפיר ניחוש שמא מכר החמור עם האוכף ומה מועיל עדי אוכף ומה מועיל דמסקב לחמרי' כיון שזה האוכף הוא של זה החמור. א"ו דלמכירה לא חיישינן דמוקמינן בחזקת מרא קמא. ואף שגם בשאלה יש חזקת כל מה שנמצא אצל אדם הוא שלו ה"מ בנמצא אצל אדם אבל חמור ואוכף נמצאו תועים בדרך:

והנה תיתי לי שדברים הללו אמרתי מלבי ואח"ז פקחתי עיני בשטה מקובצת במס' ב"מ ומצאתי כדברי. ואף שמצאתי שם עוד תירוץ דלא ניחוש למכירה דמנין יודע למוכר שאבד הלוקח בשלמא למשאיל חיישינן שמא בא להשואל שיחזיר לו האוכף והשיבו שאבד ממנו ומזה הוא יודע לבקש ערמה מ"מ בלי שום ראיה עכ"פ סברא אלימתא היא דמוקמינן בחזקת מרא קמא לא מבעיא לדעת רוב הפוסקים בח"מ סימן רכ"ג סעיף א' ב' דאפי' אם עומדת באגם ואפילו לוקח טוען ברי ומוכר שמא מוקמינן בחזקת מרא קמא פשיטא במקום שאין שום ברי כמו בעובדא דאבידה הנמצאת או במי שנמצא מת מלובש בבגדים דלא חיישינן למכירה ומוקמינן בחזקת מרא קמא אלא אפי' לדעת היש מי שאומר שם בסעיף ב' שהוא דעת הרמב"ם דבשניהם טוענים שמא יחלוקו ולא משגיחין בחזקת מרא קמא היינו משום ששם נגד חזקת מ"ק יש חזקה אחרת דמוקמינן לפרה בחזקתה הראשונה שהיתה מעוברת ועכשיו הוא שילדה אבל היכא דליכא שום חזקה נגד חזקת מרא קמא ודאי שהיא חזקה גמורה וא"כ באבידה חיישינן לשאלה משום דלא שייך באבידה כל מה שנמצא אצל אדם בחזקת שהוא שלו שהרי לא נמצאו אצל אדם רק תועים בדרך אבל למכירה ליכא למיחש שהרי איכא חזקת מרא קמא. ולענין להתיר האשה ע"י בגדים איכא למיחש הן לשאלה והן למכירה משום דנגד החזקה שהם להתיר דהיינו או חזקה מה שנמצא אצלו הוא שלו או חזקת מרא קמא יש ג"כ חזקה לאיסור דהיינו חזקת אשת איש אבל במקום דליכא חזקת אשת איש בודאי לא חיישינן לא לשאלה ולא למכירה:

והנה מי שנפל למשאל"ס אף שלא שהו עליו עד שתצא נפשו ולא שייך למימר עליו רוב למיתה אבל עכ"פ כבר הוא בגדר הספק דהיינו ספק חי ספק מת שהרי שנינו בגיטין ספינה שאבדה בים וקתני נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים וספינה שאבדה לפירוש הרמב"ם בפירוש המשנה היינו אפי' לא טבעה ולא נשברה גוף הספינה אלא שנשברו עצים שלה ואין לה משוטין רק נשארה על פני המים להנהגת המים ואין להם דבר שינהגו בה וק"ו לנטבע במשאל"ס ואף שלא שהו שיעור עד שתצא נפשו אבל כבר ראו שהוא כולו תחת המים וא"כ כבר הוא ספק מת וביו"ד סי' ק"י בש"ך ס"ק ס"ד אות כ"ח וכ"ט דמסיק לאסור ס"ס בחזקת איסור אבל היכא דאיכא שלש ספיקות מותר דהספק הראשון אף דחשיב כודאי מ"מ שוב ליכא חזקת איסור שהרי מספק הוא אסור והוי כודאי איסור דעלמא דליכא חזקת איסור ושוב מותר ע"י שני ספיקות האחרונים ע"ש בדבריו. ועכ"פ יצא לנו מדבריו שדבר שהוא אסור ויש לו חזקת איסור ונולד בו ספק אף שעדיין הוא אסור מ"מ שוב לא מקרי חזקת איסור. ואף שהט"ז שם בס"ק ט"ו בסוף הסעיף כתב וז"ל ודומה לזה האשה שהיא בחזקת אשת איש ונולדו אח"כ ספיקות במיתת הבעל או בגירושין אפי' הוה כמה ס"ס לא יועילו כיון שאתה בא להוציאה מכלל אשת איש שהיתה תחילה. כבר נודע שבאמת הש"ך בנה"כ השיג עליו בזה דבשלשה ספיקות ודאי מותר ודברי הש"ך נראין בטעמן:

ועוד נלע"ד דאף הט"ז לא אמר אלא לענין ס"ס שהרי עיקר ראיה שלו משוחט בסכין ונמצא פגום דאסרינן קמייתא אף שיהיו כמה ספיקות וא"כ איכא למימר לענין ס"ס כיון שלא התירו בשני ספיקות לא רצו לחלק וגם אם נודעו כל הספיקות ביחד א"כ עדיין מעולם לא יצאה מחזקת איסור עד עכשיו. אבל יכול להיות שגם הט"ז מודה שע"י ספק אחד תיכף אחר שנודע הספק לא שייך למימר חזקת איסור לענין שאר דברים. ובין יהיה כוונת הט"ז כך ובין לא דברי הש"ך עכ"פ נכונים בטעמן:

והנה ראיתי שגם הגאון פני יהושע בקונטרס אחרון לכתובות שמסכים ג"כ עם הט"ז שאפילו ספיקות הרבה אין מועיל במקום חזקה לאפוקי מהש"ך שמתיר בשלשה ספיקות. ולכן אומר אני שטעמא דידהו לא משום שחולקים על הש"ך בסברא שהספק הראשון גורע כח החזקה עכ"פ אלא טעמא דידהו משום שלא חילקו חכמים בין שני ספיקות לג' ופוק חזי שהפר"ח שהוא ג"כ חולק על הש"ך שמחלק בין ב' לג' ספיקות אף שהפ"ח עצמו מתיר אפי' שני ספיקות אמנם על הש"ך משיג שלפי דעת הש"ך שאוסר שני ספיקות שלשה ג"כ אסורים ומביא הפר"ח ראיה לסתור סברתו מדברי התוס' בפסחים דף יו"ד ע"א ד"ה ספק ביאה וכו' וע"ש וכוונתו כי היכי דשם לא מחלקינן בספיקות בין חד לתרי ה"נ בס"ס לא מחלקינן בין תרי לתלת. ואף שבאמת אין דמיונו עולה יפה דשם אף בחד ספק היה ראוי להיות מותר מן הדין כיון שיש חזקת טהרה ואפ"ה אסר רחמנא א"כ הה"ד תרי אבל כאן טעמא יהיב בתרי ראוי להיות אסור ע"פ הדין משא"כ בתלת. מ"מ עכ"פ נלע"ד שעיקר טעמא של הט"ז שלא לחלק בספיקות. אמנם ראיתי עוד דבר אחד מדברי הפ"י שם דבעגונה איכא תרי חזקות לאיסור חזקת חיים של זה וחזקת אשת איש ורוצה לחלק בין ספק בגירושין דליכא רק חזקה אחת לאיסור דהיינו חזקת אשת איש ובין ספק במיתה שיש שתי חזקות לאיסור ומביא ע"ז ראיות. ומתחלה אדבר בגוף הדין אם יכול להתקיים ואח"כ אדבר בסתירת הראיות שלו:

ואומר אני דזה לא מקרי שתי חזקות והכל אחת שע"י מה היא אשת איש ע"י שבעלה חי ואם איתא דזה נקרא שתי חזקות א"כ קשה למה דאמרו ואי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף כו' ומאי קשיא דלמא הא דחיישינן לשאלה במיתת הבעל משום שיש חזקת איסור אשת איש אבל במוצא אבידה אין חזקתו מיקרי חזקה שהרי בודאי אינו שלו ועיין בתוס' שילהי פ"ק דכתובות וכיון דליכא באבידה סתירת חזקה לא חיישינן לשאלה. וע"ז תירצתי לעיל דנגד חזקת א"א יש חזקה כל מה שנמצא הוא שלו ובאבידה ליכא חזקה לא לצד זה ולא לצד זה א"כ שפיר מדמה אבידה לעגון ואי ס"ד כדברי הפ"י דמקרי תרתי חזקה לאיסור וא"כ ע"י חזקה כל מה שנמצא אצל כו' דחינן חזקה אחת ואכתי נשאר חזקה שניה לאיסור איך מדמה לאבידה דליכא חזקה כלל. וכן קשה בתחלת הסוגיא ביבמות דף ק"כ ע"א אע"פ שיש סימנים כו' למימרא דסימנים לאו דאורייתא כו' ורמינהו מצאו קשור בכיס וכו' ולדברי הגאון פנ"י דבספק מיתה יש תרי חזקות לאיסור ובגירושין רק חדא א"כ מאי קושיא דלמא סימנים הוו כמו רובא שע"פ רוב לא ימצא כיוצא בו בסימנים ואף שיש נגד זה חזקת איסור רובא וחזקה רובא עדיף ורבנן סברי דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ולכך סמכינן בגט אסימנים אבל במיתה דאיכא תרי חזקות לא אלים רובא למדחי תרי חזקות לאיסור ולכן לא מהני בזה סימנים ולקמן יבואר בדברינו דרובא אלים למידחי תרי חזקה) אלא ודאי דגם בספק מיתה ליכא רק חדא חזקה:

ואמנם אמרתי אכתי יש מקום לחזק סברת הפ"י ושאני הכא דמיירי שמצאו מת או הרוג ואין מכירין אותו מי הוא ויש סימנים בגופו או בכליו ובזה לא שייך חזקת חיים שהרי אנו רואים אחד מת מוטל לפנינו מה אמרת אינו זה רק אחר ואטו האחר לא היה לו חזקת חיים וע"כ אחד מן החיים מת יהיה זה או אחר ולא נשאר רק חזקת א"א של זו האשה:

וכבר נתוכחתי בתשובות אחרות עם הב"ש שכתב בס"ק פ"ד לדחות קושית הט"ז ביו"ד סימן שצ"ז וכתב הב"ש וי"ל כאן מיירי ראובן הלך מכאן וא"י היכן הוא אז מוקמינן לראובן בחזקת חי ומת זה אע"פ שנראה להם שהוא ראובן אמרינן שמת קודם ג"י ונשתנה והוא איש אחר אשר לא ידעינן אותו ולא שייך לומר דאוקמיה אחזקתו כו' ע"ש. ונפלאתי דמה בכך דלא ידעינן אותו עכ"פ חי היה ולמה לא שייך לומר אוקמיה אחזקתו והארכתי שם שאין זה דומה למה שכתבו התוס' בחולין דף י"א ע"א בד"ה אתיא מפרה אדומה שחזקה שלא נתבררה לא הוי חזקה והארכתי בביאור חילוק בנגע באחד בלילה בין ראוהו חי מבערב וכאן לא אאריך בזה. ועכ"פ נתתי מקום להשאיר סברת הפ"י שבספק מיתה יש תרי חזקות לאיסור אלא שמצד הסברא הדבר תמוה למיחשב זה לשתי חזקות. והנה הגאון פ"י הביא ב' ראיות לזה. אחת מדברי הגמ' ואחת מדברי הריב"ש. מדברי הגמרא בעירובין לדעתי אינה ראיה ועם הריב"ש אחרי מחילת כבודו אתוכח:

והנה במסכת עירובין דף ל"ו ע"א רבא אמר התם תרי חזקות לקולא והכא חדא חזקה לקולא, ופירש"י גבי נגע באחד בלילה העמד מת על חזקתו וחי היה כל הלילה והעמד הנוגע על חזקתו הראשונה וטהור היה. והנה לא דמי כלל דשם כל אחד חזקה בפ"ע זה המת שהיה חי אתמול יש לו חזקת חיים וזה הנוגע קודם שנגע היה לו חזקת טהרה וכל חזקה בשעתה לא נקשרה באידך זה היה לו חזקת חיים קודם שנגע בו זה וזה יש לו חזקת טהרה קודם שנגע בזה ומשכחת חדא בלא אידך אבל חזקת א"א עם חזקת חיים של בעלה קשורים ואי אפשר לחזקת א"א בלא חזקת חיים ודברי הריב"ש בסימן שע"ט זה לשונו והני תלת דר"א בן פרטא שנותן להם חומרי חיים וחומרי מתים נמי אם נשאת תצא ואע"פ שרובן לאבד דכיון דאפשר בהצלה אין הולכין בהם אחר הרוב אלא אחר החזקה ואע"ג דרובא וחזקה רובא עדיף הכא איכא תרי חזקה חזקת האשה בחזקת אשת איש וחזקת האיש שהוא קיים והאריך בראיות דהני דר"א ב"פ אם נשאת תצא וכתב דאע"ג דחד מהני ספינה שאבדה בים אין זה טבע במשאל"ס שאם נשאת לא תצא דטבע במשאל"ס מעיד ששהה שיעור עד שתצא נפשו ואז הצלתו במחילה של דגים או שיצא במקום רחוק הוי מיעוטא דמעוטא ולא שכיח ומש"ה אמר אם נשאת לא תצא:

והנה הריב"ש לפי סברתו שסובר דהני דר"א בן פרטא רובן למיתה הוצרך לחדש דהוי תרי חזקה דאל"כ למה תצא הלא רובא עדיף מחזקה. ואומר אני ולטעמיך דריב"ש כי איכא תרי חזקות מאי הוי והלא רובא עדיף מתרי חזקות ג"כ דרובא ילפינן מפרה אדומה דניחוש דלמא במקום נקב קא שחיט כדאמר רב אשי בשילהי סוגיא דחולין דף י"א ע"ב אתיא משחיטה עצמה דאמר רחמנא שחוט ואכול ודלמא במקום נקב קא שחיט. והנה מזה מוכח דרובא עדיף מתרי חזקה שאם במקום נקב שחיט ממילא אין השחיטה כלום דנקב בושט אף שאינו נבילה מחיים עכ"פ שחיטה לא מהני ביה והוי נבילה כדמפורש בחולין דף ל"ב וש"ע יו"ד סימן ל"ג סעיף ד' ובש"ך ס"ק ד' וא"כ יש לנו לומר בהמה בחזקת שאינה זבוחה עומדת ובמקום נקב קא שחיט ואפ"ה שבקינן לחזקה ואזלינן בתר רובא:

ואין אנו צריכין למ"ש התוס' בחולין דף י"א ע"א בד"ה מנא הא מלתא וכו' שכתבו בשם רבינו חיים דהא דרובא עדיף מחזקה ילפינן מפרה אדומה ולדידי מכל שחיטה ילפינן לה אלא שעכ"פ יפה תירצו התוספות שם דעכ"פ כל זמן שלא ידענו דאזלינן בתר רובא מנ"ל דרובא עדיף מחזקה:

והנה בודאי גם דברי רבינו חיים ברורים דמפרה אדומה נמי מוכח דרובא עדיף מחזקה שהרי איכא למימר אוקי גברא דמזין עליו בחזקת טמא. ומעתה אני מצרף חזקה דידי וחזקה דרבינו חיים יחדיו ואיכא בפרה אדומה תרי חזקות לגריעותא ולמיחש דבמקום נקב קא שחיט ואוקי בהמה דהיינו פרה בחזקת אינה זבוחה ואוקי גברא שמזין עליו בחזקת טומאה אלא ודאי שרובא עדיף מתרי חזקות:

ועוד ראיה ברורה שהרי קיי"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם וסמכינן עלה עכ"פ בדיעבד אם ליתא לפנינו והא איכא חזקה שלא נולד מומחה ואוקמינן אחזקה קמייתא והעמד בהמה בחזקת אינה זבוחה ואפ"ה סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה נגד תרי חזקות ועיין ביו"ד סי' א' סעיף א'. וזה יש לדחות דבזה יש ג"כ חזקה למעליותא שיש להשוחט חזקת כשרות ואם לא היה יודע לא היה שוחט אבל עכ"פ מפרה אדומה יש ראיה ברורה דרובא עדיף מתרי חזקות א"ו דבהני דר"א ב"פ שאם נשאת תצא ליכא רובא כלל ולא ידעתי מנ"ל שהם רובן למיתה וכיון שאין בהני תלת רובן למיתה שוב אין אנו אחראין לסברת הריב"ש לומר דזה מקרי תרי חזקות: (ואולם לפי שכתבתי במקום אחר דבכל ספק בשחיטה יש ב' חזקות המנגדות זו לזו דלבהמה יש חזקת אינה זבוחה ונגד זה יש לה חזקת טהרה שהרי בחייה טהורה היתה ואם אתה אומר שלא נשחטה א"כ עכשיו היא טמאה שהרי נבילה היא א"כ יוכל לקיים דברי הריב"ש ודו"ק):

ומדברי הריב"ש אם נניח סברתו יצא לנו קולא אחת והוא דלדברי הריב"ש דגם בלא שהו עד שתצא נפשו ג"כ רובם למיתה ולדבריו צ"ל שיש תרי חזקות לחומרא ולפ"ז קשיין הני קושיות שהקשיתי על הפ"י לעיל דמה מקשה בגמרא מגט אמיתה וכן מה הקשה מחמור בסימני אוכף וצ"ל כמו שתירצתי לעיל דכיון שמצאנו אחד מת ולא ידענו מי הוא שוב לא שייך לומר חזקת חייה של בעל האשה דמאי חזית למיהב ליה חזקת חי ולומר שזה הוא אחר שהרי גם להאחר יש חזקת חיים וכיון שלדעת הריב"ש במשאל"ס אף אם לא שהו עד שתצא נפשו רובם למיתה א"כ אם אח"כ העלו על שפת הים מת אפילו לא ניכר לא בבגדיו ולא בסימנים כבר לא שייך לומר חזקת חיים ונשאר רק חזקת א"א ולכתחילה לא תנשא ובדיעבד אם ניסת לא תצא. ומ"ש הריב"ש שאם נשאת תצא היינו שטבע במשאל"ס ולא נמצא כלל. וכ"ז לסברת הריב"ש. ומעתה עכ"פ היכא שנמצא מת בלי הכרה כלל בודאי שוב ליכא רק חזקת אשת איש לחוד וחזקת א"א כבר אזיל לדעת הש"ך ע"י מה שנפל למים שכבר הוא ספק חי ספק מת וכיון שמצאו בבגדיו וחזקה כל מה שנמצא אצל אדם הוא שלו לא איתרע כלל לא חיישינן לשאלה. וק"ו לדברי הריב"ש אשר הוכחתי דלדידיה היכא שנפל למים שאל"ס ואח"כ מוצאים אדם מת במים הדין שאם נשאת לא תצא ואפילו לא שהו עד שתצא נפשו וא"כ אין כאן רק איסור דרבנן וכבר כתבתי דבאיסור דרבנן ודאי לא חיישינן לשאלה וגם סמכינן אסימנים וא"כ היה היתר הנשים פשוט. אבל לא מצאתי חבר להריב"ש בהא וגם בריב"ש עצמו אינו נזכר דבר זה שבזה אם נשאת לא תצא אלא שאני הוכחתי זה מדבריו ולכן אין לנו לעשות מעשה בזה:

אבל עכ"פ לשאלה לא חיישינן כיון שכבר אזלה החזקה ע"י ספק מיתה. ועתה יש לנו לעיין אם גם אסימנים שוב יש לסמוך כיון שאין כאן חזקת איסור או דלמא כיון דעכ"פ אכתי אסורה מן התורה ואם סימנים דרבנן לא מהני להתיר איסור תורה ואם נימא דסימני הגוף לא מהני ק"ו דסימני בגדיו לא מהני דודאי לא עדיפי סימני כליו מסימני גופו ואם כן לא היה לנו אפשר להתיר כ"א בט"ע דבגדים ואז נפלנו ברברוותא דלדעת הרא"ש שהוא היש חולקים שהביא רמ"א בסעיף כ"ח דמי שראה הטביעה לא מהני ט"ע אפילו ראוהו לאלתר ולדעת רש"ל לאו דוקא ראה אותו אלא הה"ד ידע ועיין בב"ש ס"ק פ"ז. ובילדותי אמרתי שכשם שט"ע דגוף לא מהני למי שראה הטביעה אפילו חזי ליה לאלתר משום שאומר בדדמי א"כ גם ט"ע דבגדים לא מהני אם ראו אותו טובע בבגדים אלו דג"כ אומר בדדמי דמ"ש ט"ע דגוף מט"ע דבגדים דבשלמא מי שאינו מחלק בין ראה הטביעה ללא ראה רק דמחלק בין ראוהו לאלתר או לא והוא דעת הש"ע בסעיף כ"ז וא"כ הטעם מפני שמשתנה א"כ ט"ע דבגדים מהני יותר מט"ע דגוף דהבגדים אין דרכן להשתנות כלל אבל דעת הרא"ש דמחלק דמי שראה לא מהני ט"ע א"כ אין הטעם משום שמשתנה אלא הטעם משום שאומר בדדמי ואף שאינו מכיר נדמה לו כאילו הוא מכירו בכח המדמה כיון שראה הטביעה וזה שייך גם על הבגדים. ואמרתי בילדותי שזהו כוונת רמ"א בסעיף ל"ב בהגה"ה שכתב י"א שאפילו סימן מובהק בבגדיו מהני כאן הואיל וראוהו נטבע בבגדים אלו. והנה למה אחז רמ"א סימן מובהק ולא נקט טב"ע ועכ"פ ה"ל למימר תרווייהו ט"ע או סימן מובהק בבגדים מהני. ואמרתי הוא הדבר אשר דברתי דהרמ"א לשיטתו שמסיק בסעיף כ"ח כדעת הרא"ש א"כ כאן דנטבע בבגדים אלו וראוהו נטבע לא מהני ט"ע וצריך דוקא סימן מובהק. ובזה ידע מעלתו שאף אותו אחד שלא רשמו מעלתו בתוך השנים עשר וכתב שעליו א"צ שום שאלה כלל לפי שהכירוהו עדים כשרים בפרצוף פנים בט"ע בלי שום חבלה או נפוח וראוהו כשהיה עדיין במים ומפורש בש"ע ובש"ס להתיר בלי שום חולק ע"כ דבריו. ואני תמה איך החליט שמפורש בש"ס ובש"ע בלי שום חולק. ואף אם נימא דמ"ש מעלתו ע"י עדים כשרים בדוקא כתב דהיינו עדים עכ"פ שנים וכשרים ממש מ"מ אם נצרף חומרא דרי"ף וחומרא דרא"ש איתתא זו אם העדים ידעו או ראו הטביעה צריכא עיונא דהרי הרי"ף פסק דאפילו תרי אמרי בדדמי ודעת הרא"ש דמי שראה הטביעה אפי' לאלתר אומר בדדמי ובעינן צירוף סימנים לט"ע ואף שהרא"ש סובר דתרי לא אמרי בדדמי הרי הרי"ף חולק בזה. ואף שהרי"ף מקיל אם ראה לאלתר אף למי שראה הטביעה מ"מ הרי הרא"ש חולק בזה ודבר זה אינו דומה לשדרה וגלגולת אשר אמרו כסיל בחושך הולך דהרי לא סתרי אהדדי. ואף שבאמת אין לחפש כל כך בעגונות למנקט חומרי חומרי וגם אני לדינא הייתי מתיר וגם אפשר אם נרצה נוכל לומר שהרא"ש והרי"ף בזה לשיטתייהו ושפיר הוי דומיא דשדרה וגלגולת אלא שמה שכתב שהוא פשוט בש"ס ובש"ע בלי שום חולק הודעתיו שאינו פשוט כל כך. אמנם אם מ"ש עדים כשרים לא דקדק כל כך וכוונתו בכשרים היינו לאפוקי מסל"ת ואולי היו נשים ואז באמת צריכין עיונא אם ראו הטביעה. ונחזור לראשונות שהיתר ט"ע בבגדים לדעתי לדעת הרא"ש לא מהני למי שראה הטביעה באלו הבגדים:

אמנם בדברי מהר"מ פאדווא עצמו בתשובה בסי' ל"ו שדברי רמ"א בסעיף ל"ב מועתק ממנו לא נזכר סימן מובהק בבגדיה רק הכרה טובה ופשטן של דברים היינו ט"ע ושם קאי מהרמ"פ על דעת הרא"ש שמחמיר למי שראה הטביעה ולכן לא רצה לסמוך על ט"ע דגוף וסמך עצמו להתיר על ידי הבגדים. ונלע"ד טעם הדבר דעדיף מזה ט"ע דבגדים מט"ע דגוף דבשלמא הגוף עשוי להשתנות ואף שהעד ראה תיכף ועדיין לא נשתנה מ"מ אף שאינו מכירו ממש מ"מ אומר שהוא זה בדדמי ותלה עצמו במחשבתו הא שאינו מכירו ממש הוא מפני שנשתנה אבל בסתמא הוא זה שראה שנטבע אבל הבגדים שאין דרכן להשתנות כלל אי לאו שהכיר ממש בהכרה טובה לא היה אומר בדדמי:

ואולם אף לסברא דידי דגם בבגדים שייך בדדמי לדעת הרא"ש מ"מ אם יש סימנים צירוף לט"ע אפי' אם נימא דסימנים לחוד לא מהני מ"מ סימנים וט"ע מהני ולא חיישינן לבדדמי. וד"ז מבואר בתוס' דף קט"ו ע"ב בסוף ד"ה וקאמרי סימנים אבל ע"י ט"ע כו' ע"ש בתוס' וכן מפרש ברא"ש שם והני סימנים אפילו אינן מובהקים ביותר דאי מובהקין ביותר ממש למה לי ט"ע ועיין בב"ש ס"ק פ"ז:

ומעתה כל הני נשי הרשומות בשאלתו חוץ מן הראשונה שבה מלתא אחריתא כמבואר במכתבו אבל זולתה שהם אחת עשרה, שמונה מהם דהיינו הסר מהם הששית והתשיעית והעשירית הנותרות בכולהו אית בהו בהיכר הבגדים ט"ע וסימנים וקצת מהם סימני הגוף וט"ע בבגדים וק"ו אותן שיש בבגדים ציצית ומפתח וכדומה כולהו מותרות לפי ההצעה הנזכרת לעיל:

והששית ט"ע דפנים כתב מעלתו שלא ניכר כדינו וגם שהה הרבה אחר ההוצאה מהמים וט"ע דגוף ג"כ נדחה מרוב הפוסקים, והנה הרבה בגדים שניכרו בט"ע אם יש שני עדים על ההכרה בט"ע אז יש לסמוך על דעת הרא"ש דבשני עדים ליכא חשש בדדמי אף שראו הטביעה ואף שהרי"ף מחמיר אף בשני עדים מ"מ הרי"ף לא חייש לבדדמי בנמצא לאלתר ועל הבגדים ליכא חילוק בין לאלתר או לא אף שכתבתי שחומרת הרא"ש עם חומרת הרי"ף לא הוי תרי חומרי דסתרי אהדדי מ"מ לא ננקוט כל החומרות ובפרט שיש כמה צדדים לסמוך כמ"ש מעלתו והיה ניכר ג"כ קצת בפנים ואף אם ליכא שני עדים על ההכרה רק אחד מ"מ אם אותו לא ראה הטביעה לא שייך בדדמי ואף אם ידע הטביעה ואפילו לדעת מהרש"ל והפרישה שהביא הב"ש ס"ק פ"ז שאין חילוק בין ראה לידע היינו לענין הכרת הגוף שכיון שיודע שזה האיש נטבע אומר בדדמי אבל לענין ט"ע דבגדים אין לחוש אף לפי מה שחידשתי שגם על ט"ע דבגדים שייך בדדמי היינו בראה הטביעה שאז ראה אותו בשעת הטביעה באותן בגדים אבל אם לא ראה הטביעה רק שמע שאיש פלוני נטבע מן הסתם אין הקול יוצא באיזה בגדים נטבע ולכך לא שייך לומר על הבגדים בדדמי:

התשיעית אולי גם חולי השבר נקרא סימן, ועוד דכתב של מכס לא שייך בדדמי והרבה בגדים ובתוכם בגד ציצית גם על הקמיע של מפתח כסף ליכא חשש בדדמי:

העשירית נראה לי שמה שהיה חלק אחורים של הברוסטוך שלו חלק אחר מחלק של הפנים נחשב ג"כ סימן אמצעי וגם כתונת שלו היה מסומן בר"ת שמו ושם אשתו וגם היה לו שבר כל אלה סימנים אמצעיים נינהו ומצטרפי בהדי ט"ע של הבגדים כולם. אחר זה עיינתי שגם השמיני לא היה סימן בגופו כלל. אמנם נמצאו אצלו כתבים הנכתבים על שמו ובזה לא שייך בדדמי וגם הכירו אותו בט"ע דגופו ג"כ ופשיטא דאם היו בכל אלה שני עדים או אף אחד ולא ראה הטביעה ובפרט דלדעת מהר"מ פאדווא ליכא בט"ע דבגדים חשש בדדמי כלל:

ועתה נדבר מן הראשון וראיתי אותו נשען להתיר מטעם אומדנא וכמ"ש הב"ש בס"ק מ"ט בשם המ"ב וגם כאן הוא אומדנא דאלמלא כן שהוא בגד של זה שנקבר היה הנכרי גוער בם לומר שקר אתם אומרים. ואח"כ חשש לדעת מהרש"ך החולק על המ"ב כמבואר שם בב"ש וכתב מעלתו בנדון דידן אין אנו צריכין לכל זה דממנ"פ אי ניחוש לשאלה בלא"ה אינו מועיל ט"ע של הבגדים ואי לא ניחוש לשאלה מאין בא בגד זה ליד הנכרי אלא ודאי שמצאו מת על שפת הנהר וקברו כאשר סיפר הנכרי ליהודים מעשה שהיה ואף שלא היה מסל"ת שהרי היהודים שאלוהו ואמרו לו בפירוש שיש תועלת גדול ע"פ דת תורתנו לידע אם יש איזה בגד מהבגדים שלו. והנה על דבריו האחרונים אני תמה ולדבריו אם אחד הלך לדרכו ואח"כ נמצאו בגדיו מושלכים על פני השדה או ביד נכרי נתיר את אשתו כי בודאי אחר מותו הפשיטו בגדיו שאם היה חי היה הוא מלובש בבגדים ולשאלה ולאבידה לא חיישינן. ודבר זה לא שמענו ולא מסתבר ומבואר ההיפך בט"ז ס"ק מ"ו ותמה על הלבוש וגם הלבוש לא אמר כן בהדיא וגם לפי פירושו של הט"ז בלבוש ג"כ לא עלה על דעת הלבוש כ"א בנמצאו הבגדים במים שנטבע בהם דאם נאמר שיצא משה ופשט בגדיו איך יזדמן שיבואו הבגדים למים אבל בנמצא ביבשה ודאי דבר תימה לומר כן אם לא שיאמר דזהו רגלים לדבר לסמוך על אמירתו של הנכרי והלא ע"ז חולק מהרש"ך שאינו מועיל שום אומדנא והוכחה:

אמנם לפי הנזכר בשאלתו שהפקיד והשררה החזירו להם הברוסטוך שלו עם כפתורי כסף שהיה בו זה הוא הוכחה גדולה שהאמת כן שעל יהודי זה שקברוהו הנכרים והחזירוהו אח"כ לישראל לקברו בקבורת ישראל אחרי שהאמינו שהוא יהודי מוכח שעל זה המת נמצא הברוסטוך הנ"ל שאל"כ למה יתנו הנכרים ליהודים דבר ששוה איזה זהובים בחנם ולא יאמר שזהו הוכחה שאמר הנכרי אמת והרי מהרש"ך פליג דאינו מועיל הוכחה. אומר אני שעל דבורו של נכרי אין לסמוך באינו מסל"ת לפי שאינן מדקדקים בין אמת לשאינו אמת להגיד איזה מעשה שהיה אף דלא היה אבל גם בדבורם אין כוונתם להכשיל ישראל כמבואר בש"ע בכמה מקומות ביו"ד שאינן חשודים להכשיל אלא שדבורם אינו מעלה ואינו מוריד בלי כוונת רשע אומר דבר שאינו אמת ולכך בעינן מסל"ת אבל מעשה לא עבדי מה שאינו נהנה ולכך בהפקיד בשר אצל נכרי ומצא החותם מקולקל אפילו ניכר שנפתח בכוונה ע"י אדם אפ"ה אם רואה בשר זה טוב כמו הבשר ששלחו הרי זה מותר מטעם כיון שאין נהנה בחליפין אינו חשוד להחליף כמבואר ביו"ד סימן קי"ח סעיף ב' בהג"ה. ומעתה ק"ו הדברים אם במקום שאינו נהנה אף שאינו מפסיד ג"כ אינו חשוד ק"ו שאינו חשוד להפסיד לעצמו כדי לקלקל לישראל וא"כ למה זה יפסיד הפקיד ההוא לעצמו ויוציא בגד עם כפתורי כסף תפורים בו ויתנו ליהודים ויאמר שזהו הנמצא על המת הזה שקבור מתחלה בקברות נכרים וכשעשה מעשה המוכיח על אמיתת הדברים עדיף ממסל"ת דהרי מסל"ת לא מהני בבשר שביד נכרי דכלל גדול שאין נכרי מסל"ת נאמן באיסור דאורייתא כ"א בעדות אשה ואפ"ה אם אינו נהנה בחליפין מהני א"כ בעדות אשה שמסל"ת מהני ק"ו מעשה שהנכרי אפילו מפסיד לעצמו במעשה הזה ק"ו שמהני להאמינו. ונצרף לזה דעת הב"י ביו"ד סימן צ"ח דסמכינן אקפילא אפילו אינו מסל"ת מטעם דאינו משקר שלא יפסיד אומנתו ופסק כן אפילו לשיטת הפוסקים דטעם כעיקר דאורייתא א"כ גם כאן בודאי לא יפסיד הפקיד ממון כדי לשקר. ובאמת לפי מהרש"ך שהביא הב"ש שם יהיה הכרח שחולק גם על הב"י שהרי שם מפסיד הנכרי ע"י דבורו החיים שלו ומחייב עצמו מיתה וזה עיקר ההיתר של המ"ב ואפ"ה חולק מהרש"ך ואף שעל היתר שלי לא יחלוק שאני מחלק בין דבור למעשה אבל שם ביורה דעה הוא רק דיבור בעלמא אומר אני אפשר שמהרש"ך מודה וע"כ לא נחלק מהרש"ך על המ"ב אלא בעדות אשה דאיתחזיק איסורא אבל שם ביו"ד אפילו אם טעם כעיקר דאורייתא לא איתחזיק איסורא ולפ"ז גם לדידי אין ראיה מיו"ד דשאני שם בסימן צ"ח וכן בסימן קי"ח דלא איתחזיק איסורא מה שאין כן באשת איש. אמנם לפמ"ש לעיל דתיכף שנפל למים הוא כבר בכלל ספק חי ספק מת וכתבתי בשם הש"ך שספק אחד שאירע בדבר דאיתחזיק איסור תורה אף שאכתי אסור מן התורה אבל כבר הוא כשאר איסור תורה שאין בו חזקת איסור א"כ גם כאן כיון שיש עדים על טביעתו לא מקרי איתחזיק איסורא ואף שאכתי אין לי ראיה דשם ביורה דעה סימן צ"ח ובסימן קי"ח לא זו דלא איתחזיק איסורא אדרבה נהפוך הוא דאיתחזיק היתרא אבל כאן בספק אשת איש אף שבספק האחד יצאה מחזקת איסור אבל מ"מ אכתי לא איתחזיק היתרא מ"מ שוב כל מה שיש בידינו להשוות המחלוקת בין הפוסקים ראוי להשוות ועד כאן לא נחלק מהרש"ך אלא בסתם אשת איש שהודה נכרי על הריגת בעלה שאכתי לא יצאה מחזקת איסור אבל בנטבע במשאל"ס אפילו לא שהו עד שתצא נפשו שכבר יצאה מחזקת איסור תורה מודה. ובפרט שאומדנא זו עדיפא מאומדנא של המ"ב ששם הודה בלי עינוי והאומדנא הוא דלמה יחייב עצמו מיתה. והנה דברי הרמב"ם ידועים דלכך אין אדם נאמן על עצמו לחייב את עצמו מיתה דאולי הוא מן הבוחרים מות מחיים אבל כאן שהפקיד יחזיר דבר השוה ממון זה מן הנמנע שיעשה זה על מגן:

אני טרם אכלה לדבר צריך אני לתרץ לפמ"ש דמעשה לא עביד הנכרי ולכן נאמן אף בלי מסל"ת. ולכאורה קשה מגמרא דשילהי יבמות דההיא פונדקית שהוציאה להם מקלו ותרמילו וס"ת שהיה בידו ואעפ"כ מקשה בגמרא והא איה חברינו קאמרי לה. ופירש"י אלמא לא לפי תומה הוי ומשני כיון דחזיתנהו ובכיא ופירש"י והיינו לפי תומה שבהכי התחילה היא. הרי שאף שעבדה מעשה והחזירה מקלו ותרמילו וס"ת אפ"ה בעינן לפי תומה. אומר אני חדא דשם הניחו אותו בפונדק עם מטלטלין הללו ואולי עמד מחליו והלך לעלמא והניח מטלטלין שלו בידה למסור לחבריו אבל בנידון דידן אם נימא שיצא מן המים ובא אצל הפקיד והפקיד מטלטלין שלו אצלו להחזירם לבני עירו א"כ מתחלה למה לא רצה הפקיד ליתן עד שהכירו המטלטלין והא בפירוש אמר לו המפקיד שיתן לבני עירו ועוד שהתוספות כתבו בשם הירושלמי דגם במעשה דפונדקית אינה מסל"ת ממש ועשו אותה כמסל"ת. ועיין בכתבי מהרא"י סימן קל"ט וגם בנידון דידן את הפקיד שאלו אבל להשררה לא שאלו היהודים ואף שהפקיד בודאי שאל לשררה ליטול רשות ממנו מה יעשה במטלטלין מ"מ הרי גם בזה בנכרי ששואל לנכרי יש דעות דהוי מסל"ת. ועוד דבלא"ה לא קשה כלום משילהי יבמות דשם עדיין חזקת איסור קיים אף שהניחו חולה הרי הוא בחזקת חי אבל כאן שנפל למשאל"ס כבר יצא מחזקת איסור כמו שכתבתי ולכן גם אשה זו מותרת. אמנם דבר אחד אני מצריך באשה זו יתר על שאר הנשים שתמתין מלהנשא תריסר ירחי שתא מיום הטביעה אם יאבד זכרו של בעלה תנשא אבל הבנים יאמרו קדיש מיד כי על פי הדין מותרת היא מיד תיכף להנשא:

והנה לפי שבהיתר הנשים הללו נסמכתי על דברי הש"ך בסימן ק"י שע"י ספק אחד כבר ניטל חזקת איסור וכתבתי שאף שבגוף הדין להתיר ע"י ג' ספיקות נחלק הט"ז ופני יהושע מ"מ יכול להיות שדבר זה מודים שחזקת איסור ניטל ואותן הפוסקים הסוברים דמועיל ס"ס בחזקת איסור שהם הפר"ח ויתר חכמי ספרדים המה ודאי סוברים שע"י ספק ניטל החזקה שאם אתה אומר שעומד בחזקתו אין לדבר סוף ואיך נתירנו בספק השני ודבר זה פשוט ואומר אני לקבוע מסמרות לסברא זו להצילה משטף ומזרם איזה מקומות בש"ס הנראים כסותרים סברת הש"ך:

והנה במסכת כריתות פ' ספק אכל דף י"ז ע"ב בתוספות ד"ה מדסיפא בשתי חתיכות כמו כן צ"ל דמיירי דיש שתי חתיכות לפניו ובשתיהן כשיעור כו' שהרי אמרינן לקמן א"ב כזית ומחצה דלמ"ד איקבע איסורא ליכא כו' ואשמעינן דאפילו בס"ס מביא אשם תלוי כו'. והנה אי אמרינן דבספק א' כבר בטל חזקת איסור א"כ איך יתחייב על הספק השני אשם תלוי והרי לא איקבע איסורא בספק השני, אומר אני מלבד שהרמב"ם חולק בזה על פירוש התוספות ולא מיירי כלל בס"ס ועיין בתיו"ט שם אלא גם לדברי התוספות אין כאן קושיא דאיקבע איסורא דבעינן באשם תלוי לאו איקבע איסורא לחוד רק איקבע איסורא ואיקבע היתרא דהיינו ב' חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן והספק הראשון שהזכירו התוספות היינו ב' חתיכות אחת חלב ואחת שומן והספק איזו חלב ואיזו שומן ואי אתה יכול לבטל מזה קביעת האיסור אדרבה זהו עיקר הקביעות ולא אמר הש"ך שבספק אחד בטל החזקת איסור אלא היכא שהספק אם נשאר כאן איסור כמו נידון דידן ספק היא אשת איש או כבר מת בעלה דבספיקות ע"י תערובות לא מיירי הש"ך ובזה כ"ע מודו דמועיל ספק ספיקא שאין הספק ספיקא בא לסתור החזקה ולעקרה וגם הטורי זהב מודה בהא:

שוב יש להקשות על סברת הש"ך מה שאמרו בכריתות דף י"ח ע"א מאי איכא בין איקבע איסורא לשאי אפשר לברר האיסור א"ב כגון שהיו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן בא נכרי ואכל הראשונה בא ישראל ואכל השניה לרבא ליכא מצות בעידנא דאכל ישראל לר' זירא אי אפשר לברר איסורא לר"נ איקבע איסורא. הרי אף שבשעה שאכל הנכרי הראשונה שוב נשארה השניה בספק אם היא חלב או שומן והיינו ספק נשאר כלל ואפ"ה בא ישראל ואכלה חייב דאיקבע איסורא ולהש"ך איך קורא זה איקבע איסורא. ואומר אני דלא קשיא ולא מידי דר"נ דסבר הטעם משום איקבע איסורא לאו מקרא דריש אלא מסברא כמבואר בתיו"ט שם וא"כ נראה דא"צ שיהיה מיקבע איסורא בשעת אכילתו של זה רק שיהיה פ"א איקבע איסורא אף שכבר בטל הקביעות וראיה לדבר מדברי התוס' שבכאן בכריתות דף י"ז ע"ב ד"ה אמר רב יהודה אמר רב וכו' ועוד י"ל דפריך התם לר"נ דמתרץ הכא טעמא דרב משום איקבע איסורא והיכא דאכל נכרי הראשונה חייב על השניה משום דאיקבע איסורא וניחא התם דפריך שפיר שהרי כבר איקבע איסורא שהיתה א"א עכ"ל:

והנה יפלא למה הוצרכו להקדים והיכא דאכל נכרי וכו' ומה חסר להו לתרץ בקיצור דלר"נ דמפרש טעם משום איקבע איסורא פריך התם שפיר דאיקבע איסור א"א (וחוץ לדרכנו כוונת התוספות דלא תימא דגם ר"נ מפרש טעמיה דרב מצות קרינן כדמפרש רבא אלא דר"נ מפרש טעמא דקרא גופא למה בעינן דוקא מצות או שמפרש טעמא דרב למה סבר כאן יש אם למקרא ולפ"ז גם לר"נ בעינן ב' חתיכות אחת של היתר ואחת של איסור דמצות קרינא וא"כ לא פריך שם כלום להכי הקדימו התוספות והיכא דאכל נכרי הראשונה ומוכח דר"נ לא בעי מצות). אמנם לדרכנו הנ"ל כוונת התוספות ע"פ מ"ש במסכת כתובות דף כ"ב ע"ב ד"ה הבא עליה באשם תלוי קאי תימא דבחטאת קאי דמסקינן בפ' ד"א תרי ותרי ספיקא דרבנן ומדאורייתא אוקי אחזקה ומאי משני שניסת לאחד מעדיה הא עד נמי בחנק קאי דאוקמה נמי אחזקה. ואומר ר"ת דאשה דייקא ומינסבא מרעי לה להך חזקה דמהאי טעמא שרינן לה כשאין עדים כלל אע"פ שהיא בחזקת א"א עכ"ל. ולפי דבריהם קשה א"כ לרב נחמן דאמר איקבע איסורא וגם באשם תלוי לא קאי כ"א בחזקת איסור א"כ קשה בחטאת קאי דממנ"פ אם הורע החזקה גם אשם תלוי ליכא ואם לא הורע החזקה א"כ בחטאת קאי וצ"ל דלענין אשם תלוי לא בעינן שיהיה עתה חזקת איסור אלא שכבר היה דבר זה בחזקת איסור אף שעתה פסקה החזקה כגון זו דדייקא ומינסבא אבל לענין חטאת בעינן שיהיה עתה בשעת מעשה החזקה קיימת. ומעתה דעת לנבון נקל לעמוד על כוונת התוס' בכריתות שכתבו דפריך התם לר"נ וכו' ואם היה כוונת ר"נ דבעינן איקבע איסורא עתה בשעת מעשה נסתרו תירוצים הנ"ל שהרי שם ע"כ דדייקא ומינסבא מרעא לחזקה דאל"כ בחטאת קאי וא"כ גם אשם למה יתחייב ולכן הקדימו והיכא דאכל נכרי הראשונה וכו' וא"כ מוכח דלא בעי ר"נ שיהיה האיסור קבוע עתה בשעת מעשה רק שיהיה כבר איקבע איסורא וא"כ גם שם ניחא שכבר איקבע איסורא. דוק בלשון התוספות ותראה איך התוספות דקדקו בלשונה מאד דקושיא זו הקשו התוספות כאן במסכת כריתות וכן במסכת כתובות דף כ"ב וכן ביבמות דף פ"ח ע"ב והנה בכריתות ובכתובות תירצו לשון עבר שהיתה אשת איש ובכריתות מפורש עוד יותר דבריהם שכתבו שהרי כבר איקבע איסורא שהיתה א"א וכן בכתובות אף שלא הזכירו כבר מ"מ כתבו ה"נ איקבע איסורא שהיתה בחזקת אשת איש משמע שעתה אינה בחזקת א"א אלא שהיתה קודם לכן בחזקה זו ולכן מקרי איקבע איסורא והיינו משום דבכתובות בדיבור הקודם הקשו התוספות תימא דבחטאת קאי וכו' ותירצו דדייקא ומינסבא מרעא לחזקה וכו' ולכן בדיבור שאחר זה כשהקשו דבעינן חתיכה משתי חתיכות ותירצו דלמ"ד משום איקבע איסורא ניחא לא היו יכולים לומר שהיא עתה בחזקה זו שהרי כבר כתבו דדייקא מרעא לחזקה לכן הוצרכו לומר שהיתה בחזקת א"א והיינו קודם לזה וכן בכריתות דלא דברו התוספות כלל אם קאי בחטאת שאין שם מקומו ומסתמא כל דבריהם שם על מסקנא דידהו בכתובות דדייקא ומינסבא מרעא לחזקה לכן ג"כ כתבו דכבר איקבע איסורא שהיתה אשת איש וביבמות דף פ"ח ע"ב ד"ה הבא עליה הקשו ג"כ בתחילת הדיבור אע"ג דבעינן חתיכה משתי חתיכות וכו' ולר"נ נמי דמפרש טעמיה דרב משום דשתי חתיכות איקבע האיסור ה"נ איקבע איסורא שהיא בחזקת א"א היינו משום דשם ביבמות בתחילת הדיבור הקשו כנ"ל ממה דבעינן ב' חתיכות ואח"כ בסוף הדיבור הקשו וא"ת למה דמסקינן בפ' ד"א דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומדאורייתא מוקמי לה אחזקה אפילו חטאת איכא ומאי קמשני שניסת לאחד מעדיה היכי שבקית לה והא מיחייב מיתת ב"ד דאוקמה אחזקה ואומר ר"י דדייקא ומינסבא מרעא לחזקה וכו'. הרי שבסוף הדיבור הוא שחידשו דבר זה דדייקא מרעא לחזקה אבל בתחילת הדיבור אכתי לא ידעו דמרעא לחזקה לכן כתבו שהיא בחזקת אשת איש. ולענ"ד דבר זה הוא דבר אמיתי בכוונת התוספות והיה מקום אתי לעמוד ע"פ הצעה זו גה על יתר השינויים שבדברי התוס' ממקום למקום במקומות הנ"ל אלא שאין כאן מקומו שלא לצאת חוץ לכוונתנו:

ומעתה יש לנו הוכחה גדולה לסברת הש"ך דע"י הספק כבר נגרע החזקה מדהוצרכו התוספות כאן בכריתות להקדים בתירוצם הזה מה דמחייב ר"נ היכא דאכל נכרי הראשונה והיינו כדי להוכיח דלא בעי ר"נ איקבע איסורא בשעת מעשה ועיקר ההוכחה משום דתיכף כשאכל נכרי אחת ונשאר רק אחת שוב נולד ספק אם נשאר איסור כלל וממילא מוכח שע"י הספק נגרעה החזקה דאל"כ א"כ אכתי מאי מקשה בכתובות באשם תלוי קאי דהתם ודאי נגרע החזקה מכח דיוקא דדייקא ומינסבא אבל כאן כבר היה בחזקת איסור ולא נגרע אלא ודאי דגם כאן ע"י אכילת הנכרי הראשונה כבר נולד ספק בשניה ונגרע החזקה. הגם דכתבתי לעיל חוץ לדרכנו פירוש אחר שכוונת התוס' שהוכיח שלא דרש ר"נ מצות ויש אם למקרא זה דחוק שהרי רבא הוא דאמר טעם זה מצות קרינן ורבא תלמידו דר"נ ואיך שייך לטעות דגם ר"נ אטעמא דרבא נשען והרי לא הזכיר ר"נ כלל דיש אם למקרא:

ומעתה הותרו כל שלש עשרה הנשים כפי שהזכרתי. אמנם הראשונה אם הנכרי אמר שמצאו מלובש בברוסטוך הזה והביאני להזכיר למעלתו דבר זה אף שפשוט הוא ומן הסתם כן הוא אמנם ראיתי נזכר בדברי מעלתו פעם אחת וז"ל בסיפור המעשה וכשהיה מונח לערך חצי יום וכו' וצוה תיכף מיד הפקיד לקבור אותו בקברי נכרים והיו נוטלים את הבגדים הנ"ל שהיה מכוסה על פניו וכו' ולפי משמעות לשונו היה הבגד מכוסה על פניו לא שהיה מלובש בו ואולי כשמצאוהו פשטו לבדקו כדרכם ואח"כ כסו בו פניו. ואמנם דבר זה צריך להתברר ע"פ היהודים ששמעו מהפקיד או מהשררה סיפור המעשה והם ידעו איך סיפרו הדברים כהווייתן:

ולהיות היתר הנשים הללו אינו פשוט כל כך וכמה עקולי ופשורי יש בדרכים הללו ואני קטן הכמות והאיכות מלסבול משא זה עלי ואי דרו דרינא בהדייהו ונמטי שיבא מכשורא. ולכן רום מעלתו כבר נתן דעתו להתיר ואני מצטרף בהדיה ויראה שיצטרף עמנו עוד אחד מגדולי ההוראה ותסתיים שמעתתא להתירן אח"כ בב"ד של שלשה. ולהיות כי מכתבו אשר נכתב ח"י כסליו לא הגיע לידי עד חצי טבת ואני טרדות רבות עלי ואף שכל מה שלא היה נחוץ מאוד השלכתי מנגד ושמתי עיני ולבי לדבר זה מ"מ גם הסופר המעתיק צריך זמן מה לכן אשתהי עד היום. והיה זה שלום. דברי:

מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.