נודע ביהודה/קמא/אבן העזר/מד

נודע ביהודה קמא אבן העזר מד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה

מהרב מוהר"ר מנחם נאוורי:

עביד אינש דגזים ולו עביד מחמת ביעתותיה גם בלא דעת ולא תבונה. בא קול מבשר הנעלם מן העין ומעשה שהיה כך היה בליל ביאת יום ב' בשבת אחד עשר לחודש כסליו ארבעה ועשרים לחודש נובימברי אלף שבע מאות ס"ה למסא"ה יצא קול צוחה בעיר שנפקד ממנו איש זה שמו כמר מתתיה בר נפתלי ב"ש לא נודע מקומו איו ודבר אין לו עם אדם לידע ולהודיע היכן נשא את רגליו וילך לו לאתרא דמיתבעי רגלוי מובילין יתיה וגמרינן בדיקה מבדיקה וחפוש מחפוש תהום אמר לא בי כי הוא עדיין לא נגלה ואיידי דטריד אגב אנינותיה אגב ארחא יצר אנסיה לטבוע בנהר אדיצי אי נמי ניזל לאידך גיסא דלמא שם לדרך פעמיו והלך למרחוק ועזב כל אשר לו במקום מושבו בבית הכנסת דהיינו קמיע א' מחופה כסף משקל שתי אונקיות וחצי בקרוב ועוד לו ארבע ליטרין מעות מחושבים ועד הנה לא נודע ביחוד מקום תחנותו העודנו חי או מת ואשתו עגומה ועגונה היתה כאלמנה ולא הניחו קרוביו וממוני הק"ק להכריז על המציאה והרבה קולות יצאו עליו בהרבה פעמים מההולכים בדוגיות וספינות בנהר אדיצי שראו איש אחד טבוע בתוך הנהר ולא חששו עליו ודחוהו להלאה והיה נראה ונדחה כמלתא דלא רמיא עלייהו ולבסוף שני חדשים נראה אדם אחד טבוע בתוך הנהר הנ"ל והוציאוהו ליבשה ואחר שני ימים שהיה ביבשה מוטל כאבן שאין לו הופכין הקול בא לאזנינו ותיכף לשמיעה שלחנו אחריו עברים נסים נצבים לעמוד על בוריו של דבר וזה היה ביום ה' כ"ז שבט העבר תקכ"ו וכשהגיעו להם מצאו מת א' ערום ועריה מבלי מלבוש כלל ואפילו החלוק שעל הבשר לא מצאו עליו אמנם כלי תשמיש האדם היינו החלוק וארבע כנפות בתי שוקיים היינו מכנסיים ובתי רגלים ומנעלים כולם מצבע הידוע וניכר מתתי' הנ"ל שהיה לבוש בהם בעת שנעלם מעינינו וכולם מונחים בצדו אבל תפוח בפניו לא הכירו בפרצוף פנים והחוטם כי כולו הפך לבן וחלק מבלי צורה. והנכרים מסל"ת אמרו שקרעו בגדיו אחר שהעלוהו זולתי מצאו עליו שני סימנים ידועים וגלוים שהיה למתתיה הנ"ל בחייו והם שני חבורות ופצעים שהעלה מקומם צלקת ורושמם ניכר אחד על מצחו ואחד על ערפו ועמדו עליו שלשה עדים וכולן יעידון ויגידון בתורת עדות פה אחד ודבר הן להם ושלשתן לדעת אחת נתכוונו והעידו זה שלא בפני זה מפיהם ממש עינים להם ולו יראו. ובכח אם לא יגיד ונשא עונו ובכח אלה ושבועה וח"ח ובהרהורי תשובה קדמו לעדות ויענו ויאמרו תחילה שהכירו בו שהוא יהודי מפני אות ברית קודש חתום בבשרו ועוד שמו עיניהם בעיון רב וחזוהו בטוב הדק היטב ומצאו בראשו חבורות ופצעים עם שנים הם אחד על מצחו ואחד על ערפו שהעלו מקומם צלקת ורשומם ניכר ומצאום במקום ממש כאשר נמסרו בידם שני סימנים הללו מאנשים אחרים שהכירום וראום בראש מתתי' הנ"ל (הנאבד ממנו זה ימים) בעוד בחיים חייתו ידעו בטוב ובקיאתו כיון דדש דש. והנה עיניהם רואות כי הם המה באותם המקום אין חסר אין יתר אע"פ שהיה נפוח בראשו ונאבד ממנו פרצוף הפנים והחוטם ונשתנו פניו מצורתו הטבעית. כל זה העידו בבירור מבלי פקפוק ונדנוד ספק כלל ועיקר. ונוסף גם הוא מנימוסי המלכות יש לנו כי המוצאו ראשון לנטבע במים צריך שבמקום המשפט תיכף לנטילה מן המים יגיד כשחר נכון מוצאו ואם העלם יעלים דבר או חצי דבר אוי לו ולמזלו מתחייב בנפשו הוא וכעת הקדים נעשה אותו הספן אשר מצא הנטבע ובא אל בית המשפט ושם הגיד בפיו כי מצא איש מוטבע בנהר לבוש בבגדיו אחד אל אחד בצבעם ובדמיונם הזכירם ובפרטים והן הן הבגדים אשר היה לבוש האיש הנ"ל הנעלם מעינינו בעודו חי ונכרי מסל"ת מבלי קדימת שאלה ממנו ומאליו כיון שהגיד מיקרי לכאורה מסל"ת. אמנם אחרי כן כשבקרוהו לא מצאוהו לבוש כי אם ערום. כל זה אמרנו כדי שיהיה לנו לעינים לפני מי שעתיד ליתן את הדין ואין דבר נעלם ממנו לברר וללבן את כל תוקף הענין כי בודאי צריך לפני ולפנים וכל מקום שנתנו בו חכמים את עיניהם בעגונה דאיתתא מימר אמר הויות דאביי ורבא קא חזינן. ומעתה נשומה ונבקשה על זאת האשה בוכה ומבכה ודמעתה על לחיה צועקת מר ותתן את קולה בבכי לידע היכן הדין נוטה העמק השאלה. ומחוינא קידה קמייהו דרבנן יושבי על מדין יורוני יביעו ידברו שפתותיהם שושניה נוטפות מר ואהלות כי לאו מלתא זוטרא היא וצריך לילך אחר ב"ד יפה אחר רוב דעות כי היכי דתיסק לן הלכתא ברירתא ולא תיפוק מיניה חורבא רחמנא ליצלן. ואני אתנהלה לאטי בדרך קצרה מאי דמסתפקא לי ומה ידעתי ולא ידעו אבין ולא עמהם הוא. וזה החלי בעזר צורי יצילני משגיאות. ויורני מתורתו נפלאות. והיו אותותם אותות:

(א) אם סימני הצלקת אשר נמצאו בראש הנטבע הנ"ל נקראו סימנים מובהקים ועלייהו איכא למיסמך למימר דהוי הוא אותו מתתי' הנאבד ובני סמכא נינהו להתיר מתוכם אשתו לעלמא שתוכל להנשא מאחר דסימנים אלו הוכרו בו בעודו חי מהרבה בני אדם וביודעם ומכירה קא אמינן וליכא למיטעי בהו כלל כי כאן נמצאו וכאן היו ולא שנו את שמם ולא שנו את מקומם:

(ב) אם עדות שעשה הנכרי במשפט מסל"א שמצאו לבוש בבגדיו מועיל הגם שהרבה מהפוסקים חולקים ומחמירים שאין סימני הבגדים סימנים מובהקים הני מילי היכא דליכא בהנטבע איזה סימן מובהק רשום בגופו התם חיישינן לשאלה אבל אי איכא פצע וחבורה שהעלו מקומם צלקת ואגבייהו איכא סימני בגדים איכא למיסמך על הבגדים נמי ואע"ג דכאן לא מצאוהו היהודים המבקרים את גופו לבוש כי אם ערום מ"מ סמוך עדות הנכרים מסל"ת שהעלוהו מהמים לבוש עם הסימני צלקת ונמצא בזה כאילו ראוהו לבוש ואיכא תרתי להקל סימני צלקת עם היכר הבגדים נמצאו כאילו נועדו עברו יחדיו וחששא רחוקה היא למיחש לשאלה וההזדמן שאיש נגוע ומעונה ישאיל כליו לאיש אחר כמותו דומה לו ממש ובן גילו זו לכאורה חששא רחוקה היא כאשר כתוב בשו"ת הגאון בעל שב יעקב ז"ל ואחזת מרעהו רבנן דנה"ר דע"ה:

(ג) הנה המוטבע הנ"ל מעת שהעלוהו מנהר עד שעה שבקרוהו עבר עליו זמן רב שני ימים בקרוב ומצאו נפוח כולו בפניו באין מכיר מי הוא זה ואי זה הוא מהכרת פנים כי לא ענתה בו ואין מאומה מזה ביד העדים כי לא יוכלו להכירו אבל כל הרשום על מצחו ועל ערפו הוה בהו היכרא וידיעה ברורה וזה לנו אות ומופת כי האותיות אשר יבואו יתנו עדיהן ויצדקו יענו ויאמרו אמת. והדין נותן דהני בני סמכא מאחר דאפילו בעת הנפיחה דרוב פעמים ימחו הרשומים וכאן קיימו בעיניהו ולא נשתנו כלל א"כ יראה דמוכחא מלתא דהיינו הך גברא ממש הנעלם מעינינו והיינו אותו מתתי' הנ"ל. עד כאן לשון השואל:

וזה תשובתי

גיטין דף ס"ו ע"א הבריא שאמר כתבו גט לאשתי כו'. ובגמרא מעשה לסתור חסורי מחסרא וה"ק אם הוכיח סופו על תחילתו ה"ז גט ומעשה נמי בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל ומת ואמר רשב"ג אם מעצמו נפל ה"ז גט ואם הרוח דחתו אינו גט. ומזה רצו להוכיח בחולין דף ל"ט ע"ב דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו ודחה שם ודלמא שאני התם דאמר כתבו וא"כ אמרינן ג"כ הוכיח תחילתו על סופו דמדאמר כתבו אמרינן שהיה דעתו להמית עצמו ואף שבמסקנא בחולין הוכיחו ממקום אחר דסבר רשב"ג הוכיח סופו על תחילתו וא"כ שוב אין אנו צריכין לומר שאני התם דאמר כתבו מ"מ נלע"ד דכשם שאמרינן הוכיח סופו אמרינן ג"כ הוכיח תחלתו שהרי רבנן דפליגי ארשב"ג בהוכיח סופו מ"מ מודו בהאי משום דאמר כתבו וז"ל הרמב"ם בפרק ב' מהלכות גירושין הלכה י"ג ספק הפיל עצמו ספק דחתו הרוח הרי זה גט עד שיתודע בודאי שהרוח דחפתו וא"כ ע"כ הטעם דמדאמר כתבו אמרינן מסתמא הפיל עצמו שמסתמא היה דעתו להפיל עצמו. אמנם האחרונים נבוכו בדברי הרמב"ם הללו ויש כמה נוסחאות ובש"ע סימן קמ"א סעיף י"ח ספק נפל מעצמו ספק הרוח דחפתו אם לאלתר נפל הרי זה גט ואם לא נפל לאלתר אינו גט אלא מספק. ונלע"ד דלדינא אמרינן בספיקא שהוכיח תחילתו על סופו רק אם לא נפל לאלתר אפילו בודאי מעצמו נפל ה"ז ספק כמ"ש הב"ש ס"ק כ"ד. והטעם נלע"ד משום דאמרינן מסתמא לא מקדים פורענות לנפשו ואי לאו שנוכל לומר שהיה בדעתו להמית עצמו מיד לא אמרינן דמה דאמר כתבו דעתו להמית עצמו לאחר זמן דלמה לו למהר ולומר כתבו. ולכך סברא זו גורע ההוכחה ולכן הוי ספק ולפ"ז נלע"ד באומר כתבו ואח"כ מצאוהו מוטל על הארץ מת ונפל מן הגג ולא ידעינן אם מעצמו אם מהרוח וכן לא ידעינן אם לאלתר אם לאחר זמן ה"ז גט ובזה אתיא לן שפיר כוונת הרמב"ם שכתב ספק כו' ולא כתב דבעינן שיהיה מיד. ולענ"ד כוונת הרמב"ם שגם זה הוא ספק אם היה מיד או לא:

וא"כ בעובדא דידן שהוכיחו מעשיו בתחילתו על סופו שרוצה לאבד עצמו לדעת שהרי הניח הקמיע שלו במקום מושבו בבה"כ ומעות מחושבים ארבע ליטרין וחצי אף שהמעות אינו ראיה כי מה סימן יש במטבע ואולי איש אחר הניח מעות כאן אבל הקמיע ניכר שם שהוא שלו ואין לחוש שהשאיל הקמיע שלו לאיש אחר שקמיע הוא כלים דלא מושלי אינשי ואותם שדרכם לישא קמיע אין דרכם להסיר מהם כלל ועוד שאם השאיל לאחר מי נתן רשות לאותו אחר להניח קמיע מושאלת בבה"כ וגרע משליחות יד ולא נחשדו ישראל להפקיר פקדונו של אחרים אלא ודאי כמר מתתיה בעצמו הוא שהניח הקמיע עם הכסף שעל הקמיע שהיה משקלו ב' אונקיות וחצי וגם המעות במקום מושבו בבה"כ ומזה נראה שבחר במיתתו יותר מבחייו ולא רצה לאבד הכסף והניחו בבה"כ וכיון שאח"כ נמצא אדם מת משוי מן המים אמרינן הוכיח תחילתו על סופו שהוא ניהו שהפיל עצמו למים ואף שאם לא היה בו סימן כלל לא היה זה מהני וכמו באומר כתבו גט לאשתי ואח"כ נמצא מת בזה לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו וע"כ לא הקיל בירושלמי וכן הרמב"ם אלא ספק הפיל עצמו ספק הרוח דחפתו אבל עכ"פ בודאי ע"י נפילה מת אבל אם נמצא מת ולא ידעינן כלל אופן מיתתו לא הקיל אדם מעולם והטעם דע"כ לא אמרינן דמהני אמירתו כתבו אלא מטעם שגם בסופו כבר יש לנו לספק שכיון שעל ידי נפילה מת שוב ספק אם הפיל עצמו וכיון שכבר באנו לבית הספק מהני אמירתו כתבו לברר הספק זה אבל אם נמצא מת מהיכא תיתי לומר שע"י נפילה מת. אכן בנדון דידן אף בלא מעשה תחלתו כבר יש לנו ספק בסופו שהרי נמצא בו סימן ואף אם סימנים דרבנן ספק הוא אם הוא מתתיה או אדם אחר שהיו בו ג"כ סימנים הללו שוב אמרינן שהוכיח מעשה תחילתו שזה ניהו:

ואף שלא הוכיח מעשה תחילתו אלא שהיה דעתו להפיל עצמו במים ואולי כאשר נפל לים גלי הים אשפלוהו ויצא במקום אחר וזה הנמצא אחר הוא ובשלמא באומר כתבו כיון שנתברר לן ע"י מעשיו שהיה דעתו להמית עצמו די שמסתמא כיון באמרו כתבו שיכתבו ויתנו אבל כאן מה מועיל בירור הכוונה אכן כיון שבלא"ה סימנין הללו אולי מיחשבי מובהקין ביותר וגם הכרת בגדים דניחוש לשאלה הוא חששא רחוקה שיזדמן שישאיל בגדיו למי שיהיה בו סימנים כמוהו וזה מקרי שאלה דיחיד וכבר דברו מזה הפוסקים ולא אאריך בדברים המפורסמים:

וגם כבר זה שנים רבות שהקשיתי למה ניחוש לשאלה ולמה לא נימא חזקה כל מה שנמצא אצל אדם הוא שלו. וחזקה זו אלים טובא להרבה פוסקים ומהני אפילו נגד מיגו כמבואר בחושן משפט סימן צ"ט סעיף א' בהג"ה וכן מסיק בש"ך בס"ק ו' וביאר שאין שום מחלוקת בזה. ואפילו לדברי רמ"א שיש חולקין היינו במקום מיגו וגם אלים טענת ברי של הלוה אבל היכא דליכא מיגו ולא שום טענת ברי פשיטא דכל מה שנמצא אצל אדם היא חזקה גמורה. ואף שיש לומר שאלה לאו דוקא אלא מכירה ומתנה מ"מ גם כן יש חזקה הסותרת דיהבינן לכלים הללו חזקת מרא קמא. ובישוב דבר זה אמרתי שנגד חזקה זו יש לנו חזקת אחרת לאיסורא דיהבינן לאשה זו חזקת אשת איש ולבעלה חזקת חיים שעדיין הוא חי והיא אשת איש כבראשונה. אמנם זו ודאי אף להנך דסברי סימנים דרבנן מ"מ מידי ספק לא נפקא ואין כאן אלא ספק איסור שמא נזדמן עוד אחר בסימנים כאלו. והנה הש"ך ביו"ד סי' ק"י בדיני ס"ס אות כ"ח פסק דבחזקת איסור לא מהני ס"ס ומ"מ היכא דאיכא ס"ס בלא הספק הראשון מותר ע"ש בש"ך ומכלל שע"י הספק הראשון עכ"פ איתרע החזקה שוב לא מקרי חזקת איסור:

וא"כ אותה אנו מבקשים בנדון דידן שע"י הסימנים כבר עכ"פ ספיקא איכא ואף שאנו אוסרין אותה מספק למה דמחמרינן סימנין לאו דאורייתא מ"מ כבר איתרע חזקת א"א ושוב מותרת ע"י היכר הבגדים ולא חיישינן לשאלה משום דאמרינן חזקה כל מה שנמצא אצל אדם בחזקת שהוא שלו וחזקה זו לא איתרע כלל:

ולא עוד אלא שלענ"ד אף הפוסקים דס"ל סימנין לאו דאורייתא הוא רק חומרא דרבנן שמצד הדין היה לנו לומר שהאבעיא דסימנין דאורייתא או דרבנן נפשטה שהמה דאורייתא כי כל הדחיות דדחו במס' ב"מ לומר אימא בעדי אוכף וכל זה הוא דוחק אלא שמצד חומר אשת איש החמירו לחוש כן וראיה לדבר מדברי רבינו הגדול הרמב"ם שהרי הרמב"ם לפי דעת רוב מפרשי דבריו בפ' י"ג מהלכות גירושין ס"ל דסימנים לאו דאורייתא כ"א מובהקים ביותר והוא עצמו כתב בפרק ז' מהלכות נחלות וז"ל או שנדקר במלחמה וכו' או שנהרג ולא הכירו פניו אבל היו להם סימנים מובהקין בגופו בכל אלו הדברים וכיוצא בהם אם אבד זכרו אח"כ יורדין לנחלה בעדותן אע"פ שאין משיאין אשתו שאני אומר לא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת וכו' ע"ש בהרמב"ם ולשון זה מורה שהוא רק חומרא דרבנן וא"כ בודאי שראוי לסמוך על הבגדים:

אלא שראיתי שדבר זה לסמוך על סימנים בצירוף הבגדים מחלוקת גדולי עולה הוא. שהגאון מהר"ל מפראג הובא בב"ש ס"ק ס"ט דאי אמרינן סימנים דרבנן לא חיישינן לשאלה וא"כ אם יש סימנים בגופו וט"ע בבגדים מותרת ממ"נ אמנם הב"ש דחה דבריו ואמר דאי סימנים דרבנן ובעינן מובהקים ביותר אז ממילא חיישינן לשאלה דעל ידי חשש שאלה אין הבגדים ס"מ ביותר. ואני אומר שכדברי מהר"ל מוכח דאי סימנים דרבנן אז מצד הסברא לא חיישינן לשאלה דאי כדברי הב"ש דאדרבה אי סימנים דרבנן פשיטא דחיישינן לשאלה קשה סוגית הגמרא בב"מ דף כ"ז ת"ש אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו ש"מ סימנים לאו דאורייתא אמרי גופיה דאריך וגוץ כליו דחיישינן לשאלה אי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן כו'. והנה סוגית הש"ס בכל מקום שמקשה איזה קושיא להוכיח איזה דין ומתרץ לו המתרץ והמקשה חוזר להקשות על המתרץ הזה הוא להחזיק הקושיא הראשונה ולומר שתירוצו נסתר ונשאר הוכחה שלו קיימת מחמת קושיא הראשונה וכן כאן מתחלה הקשה ממשנה זו להוכיח שסימנים דרבנן ומתרץ לו שאין כאן הוכחה דלעולם סימנים דאורייתא וגופו דאריך וגוץ וכליו דחוששין לשאלה ואם כן אין מוכח ההוכחה וחוזר ומקשה על זה ואי חוששין לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן פירוש אלא ודאי דלא חיישינן לשאלה וא"כ מוכח ההוכחה הראשונה דסימנים דרבנן דזה הכוונה הראשונה שלו לפשוט בעיא דסימנין. ועכשיו אי ס"ד כדברי הב"ש דאי סימנין דרבנן אז בודאי חוששין לשאלה מצד הסברא א"כ קשה ולטעמיך דטעמא דהך מתני' דאף ע"פ שיש סימנין הוא משום דסימנין דרבנן א"כ פשיטא דחיישינן לשאלה ופשיטא קשה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ואפילו בעדי אוכף היכי מהרינן הא חיישינן לשאלה ולא מקרי האוכף סימן מובהק על החמור אלא ודאי דאי סימנים דרבנן כיון שאין לנו הכרח מחמת קושיא דניחוש לשאלה אז מצד הסברא לא חיישינן לשאלה כסברת מהר"ל מפראג ואם כן שפיר בא לפשוט האבעיא דסימנים דרבנן:

ואפילו אם יתעקש המתעקש לומר ומנא לך סברא זו שהקושיא סובבת אדלעיל להוכיח דסימנין דרבנן ודלמא קושיא זו אינה סובבת אדלעיל על צורה כלל רק קושיא בפ"ע מחמת חשש שאלה היכי מהדרינן בסימני אוכף יבא להקשות בין אם נימא סימנין דרבנן ובין אם נימא סימנים דאורייתא:

אומר אני זה אי אפשר ובודאי האמת יורה דרכו שהקושיא זו על צירה העליון תסוב למפשט האבעיא ולהוכיח דסימנים דרבנן דהרי יש להקשות על המקשן שהקשה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן הרי אפילו אי לא הוה מהדרינן בסימני אוכף רק בעדי אוכף וכמו שמשני לעיל אימא בעדי אוכף ג"כ היה קשה היכי מהדרינן דניחוש לשאלה ומדוע הקשה דוקא בסימני אוכף היכי מהדרינן. ולתרץ דבר זה אמרתי ע"פ מה שכתבו התוס' ד"ה מה שמלה ע"ש בדבריהם דלא משכחת עדים בלי סימנים שאם אין לו בו סימנים איך יחקור אחר עדים וא"כ אי סימנים דאורייתא לא שייך כלל חמור בעדי אוכף שהרי לא יבוא להעיד עדים אם לא שיש לו כבר סימנים וכיון דסימנים דאורייתא די לו בסימנים ולמה לו להביא עדים ולא שייך עדים כלל עיין במהרש"א הרי דלא שייך כלל לומר חמור בעדי אוכף כ"א כשסימנים דרבנן. וא"כ מתורץ קושיא הנ"ל דאיך יאמר ואי חיישינן לשאלה חמור בעדי אוכף היכי מהדרינן וכיון שיאמר בעדי אוכף א"כ שוב ע"כ סימנים דרבנן ושוב אין חוששין לשאלה וכסברת מהר"ל מפראג וקושיית המקשה אדלעיל קאי לדחות דברי המתרץ שדחה לו למימר דלעולם סימנים דאורייתא אלא דחוששין לשאלה ומקשה לו ולדבריך דסימנים דאורייתא וחוששין לשאלה א"כ חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ונקט בסימני לפי שעל דברי המתרץ קאי דסימנים דאורייתא ואז לא שייך כלל עדי אוכף וכל זה אי אדלעיל קאי אבל אם היא קושיא בפני עצמה בין סימנים דאורייתא ובין דרבנן ה"ל למימר אפילו בעדי אוכף היכי מהדרינן:

באופן שנראה כסברת מהר"ל מפראג. וא"כ בנדון דידן אם הבגדים ניכרים בט"ע נראה לע"ד על ידי צירוף סימנים בגופו וט"ע של הבגדים ובצירוף הוכיח תחלתו על סופו להתיר האשה הזאת להנשא ובלבד שיסכימו עוד שני גדולי הדור אבל אם אין הבגדים ניכרים רק ע"י צבע הבגדים א"כ דל בגדים מהכא דחוורי וסומקי ודאי לאו כלום הוא. ואעפ"כ נראה לע"ד להתיר מטעם שיש שני סימנים בגופו וכיוונו מקום של הסימנים באבר מיוחד ומצורף לזה הוכחת תחילתו על סופו שהיה דעתו לאבד עצמו לדעת. מכל הלין טעמא במקומי אני עומד להתיר אם יסכימו שלשה גדולי הדור הנני מטינא שיבא מכשורא רק שעכ"פ אחר שיתירו גדולי הדור איש במקומו ישבו שלשה יחד ב"ד כשר ויתירו אותה. ומחמת רוב הטרדא לא ארחיב יותר ובפרט מה שיש לפלפל בענין זה כבר מבואר בשאלות ותשובות האחרונים. והיה זה שלום:

מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.