משנה למלך/מלווה ולווה/טז

משנה למלך ‏ מלווה ולווה טז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אמר לו המלוה זרוק לי חובי והפטר כו'. כתב ה"ה והקשה הרשב"א ז"ל לאוקימתא דזרוק לי חובי והפטר א"כ קרוב ללוה אמאי חייב ותירץ דכי קאמר ליה זרוק לי חובי בתוך רשותי קאמר כו'. והתוס' שם חולקים בדין זה שכתבו דלאוקימתא זו ברייתא דקתני קרוב ללוה חייב מיירי במפרש שיזרוק למקום שיוכל לשומרו יע"ש. ולדידי רבינו והטור (*א"ה סי' ק"כ) אזלי בשיטת התוס' ודו"ק. כתב במרדכי ס"פ החובל ראובן שהיה חייב לשמעון וכשהגיע זמן הפרעון אמר לראובן שיתעסק בהם למחצית שכר ונאנסו אח"כ ביד הלוה חייב בכל האונסין כמו בתחלה וע"ש שכתב שני טעמים והביא דין זה מור"ם סי' ק"כ ובר"ס קע"ו ס"א ומרן בסי' קע"ו סל"ה וסי' קפ"ג ס"ו ועיין בחידושי מהרש"ל ס"פ החובל ובתשובת בני יעקב סי' י"ב והדבר צריך תלמוד. (א"ה עיין לקמן בסמוך):
הא דאמרינן דבזרוק לי חובי והפטר דנפטר הזורק נ"ל דלסברת רבינו ישעיה שהביא הטור ס"ס י"ב דבמלוה בשטר מחילה בעיא קנין הכא מיירי במלוה על פה דאילו בשטר בדברים לא מיפטר דהכא מדין מחילה נגעו בה כן יש ללמוד מדברי התוס' בפ"ק דסנהדרין (דף ו' ד"ה) אינה צריכה ומדברי הרא"ש פרק המקבל שרצו להוכיח מהך סוגיא דמחילה א"צ קנין ודו"ק. כתב מהרש"ך ח"ב סי' י"א דאפשר דמטעם עבד לוה לאיש מלוה הוא דאמרינן דהלוה מעות מחבירו הן באחריותו עד שיגיעו לידו ואם זרקן בפניו ונאבדו חייב באחריותן והפריז על המדה הרב בזה דאין לו ענין עם עבד לוה לאיש מלוה כמבואר וזה ברור:
ראובן שהיה לו חוב על שמעון ואומר ראובן ללוי שימחול החוב שיש לו על שמעון והלך לוי ומחל את החוב נראה לי דמחילתו מחילה משום דשלוחו של אדם כמותו והו"ל כאילו המלוה עצמו מחלו אך מה שיש להסתפק הוא אם חייב לוי אי מדמינן ליה לאומר קרע כסותי דאמרינן דחייב כל שלא אמר והפטר ואע"ג דלא אמרינן דחייב אלא היכא דאתו לידיה בתורת שמירה מ"מ הא איכא הרמ"ה דאית ליה דאפילו דלא אתא לידיה בתורת שמירה כל שלא אמר לו והפטר א"נ נפקא מינה היכא דהכתיב הנכסים על שמו דאפשר דחשיב כבאו לידו בתורת שמירה וכל שלא א"ל והפטר חייב ולכאורה נראה דלא דמי דשאני שבור כדי וקרע כסותי דמסתמא אין אדם מוחל על נזקין ומסתמא שבור והתחייב אמר אבל באומר לחבירו לך ומחול חובי לפלוני אפשר דפטור דאימור איזה טובה עשה הלוה עם המלוה ומש"ה אמר לשליח שילך וימחול ומההיא דכתב הרשב"א בתשובה דהאומר לחבירו מה שתעשה בשלך עשה בשלי והלך ומחל החוב לעכו"ם דחייב השליח משום דאין בלשון זה רשות דמחילה אין להכריח מכאן דאם היה לשון מחילה היה פטור דאפשר דטעמיה דהרשב"א הוא משום דלא אתו לידיה בתורת שמירה ואית ליה דכל דלא אתו לידיה בתורת שמירה אף שלא אמר לו והפטר אם קרע את כסותו פטור אך למ"ד דאף דלא אתו לידיה בתורת שמירה חייב וכן אם הכתיב עליו דחשיב כאילו באו לידו בתורת שמירה אפשר דמודה הרשב"א דאפילו אמר לו לשון מחילה דחייב כל שלא אמר והפטר ומה שחילקנו לעיל י"ל מההיא דכתב בעת"ה בשם מוהרי"ח דבאומר לחבירו בא ואכול עמי ואכל חייב משום דדמי לקרע כסותי כו' ע"כ. והנה אין ספק דמהרי"ח אזיל בשיטת הרמ"ה דאפילו לא אתו לידיה בתורת שמירה בעינא דלימא והפטר והנה אם איתא למה שחילקנו איך דימה אומה בוא ואכול עמי לאומר קרע כסותי אימא דשאני אומר לחבירו בוא ואכול עמי דאפשר דבתורת מתנה נותן דאפשר דקדם לו איזה דבר ומש"ה רוצה לתת לו מתנה אלא ודאי דמשמע דאית ליה דאין לחלק כמו שחילקנו ומיהו אפשר לומר דס"ל להרי"ח דכל שיש הנאה לשליח בדבר פשיטא דחייב ולא הביא אותה ראיה אלא לומר דאיך יתכן לומר שיתחייב האוכל מאחר שאכל ברשות המאכיל לזה הביא ראיה מקרע את כסותי ושבור את כדי דאע"ג דהשליח שבר ברשות המשלח כל שלא אמר לו והפטר חייב משום דאיכא אומדנא ואמרינן דכוונתו היא קרע ותשלם ה"נ באומר בא ואכול עמי שיש לו תועלת לשליח בדבר זה אמרינן דכוונתו היא אכול ותשלם ולפ"ז אין צורך למה שנדחק מהר"ח אלגאזי לומר דהרי"ח אית ליה כסברת הרז"ה דהא סברא הלזו היא סברא יחידית וכמבואר בדברי הפוסקים אלא שכוונת הרי"ח נראה דס"ל דבאומר בוא ואכול עמי כיון שיש לו הנאה באכילה לא פטרו אלא שהוקשה לו דהיכא מצינו שהשליח יעשה שליחות המשלח ויתחייב לזה השיב דמצינו דבאומר קרע כסותי חייב השליח ואף דהתם מיירי בבאו לידו בתורת שליחות מ"מ למדנו מיהא דמצינו שיעשה השליח שליחות המשלח ויתחייב ה"נ באומר בא ואכול עמי שיש הנאה לשליח אף שלא בא לידו בתורת שמירה חייב ואמרינן דכוונתו היא בוא ואכול ושלם באופן שעדיין יש מקום למ"ש דבאומר מחול לפרש דליכא הנאה לשליח ואיכא למימר דהמשלח ניחא ליה בהכי משום איזו טובה שקיבל מהב"ח דהשליח פטור, אך קשה מאותה שכתבו הגהות דשייכי לספר נזיקין סימן י"ב בשם מהר"ם דמי שהלך ופטר את הב"ח בשליחות המלוה והמלוה מכחישו דאין הלוה נאמן אפילו שיש לו מגו משום דהוי כמגו במקום עדים ומדמה לה לאומר אתה אמרת לקצץ דקי"ל דאינו נאמן אפילו במקום מגו ואי איתא למה שחילקנו לא דמי כלל דשאני בקוצץ נטיעותיו דמסתמא לא אמר לו לקצץ דמש"ה אמרינן דאינו נאמן הקוצץ אפילו במקום מגו אבל במוחל דאפשר דניחא ליה במחילה משום דשמא קיבל טובת הנאה ממנו אימא דמהימן היכא דיש לו מגו וכיוצא בתשובה זו כתב הרא"ש בתשובה כלל נ'. שוב זכורני שכתב המרדכי בפרק החובל בשם מהר"ם מה שתעשה בשלך עשה בשלי ומטי עלה דכיון דהכתיבו על שמו הוי כבאו לידו בתורת שמירה דבעינן דלימא והפטר ולבסוף כתב דאין בלשון זה לשון מחילה וכמ"ש הרשב"א ונראה דלא פליגי מהר"ם והרשב"א מיירי בשלא הכתיבו וא"כ לא בא לידו בתורת שמירה וס"ל דכל שלא בא לידו בתורת שמירה לא בעינן דלימא והפטר ומש"ה לא מטי עלה אלא מטעמא דאין בלשון זה לשון מחילה אך מהר"ם ז"ל דמיירי שהכתיבו עליו החוב ומטי עלה מתרי טעמי וכדכתיבנא. עוד זכורני במרדכי בשם מהר"ם דמי שהיו בידו מעות בתורת הלואה ושוב אמר המלוה שיהיו למחצית שכר ונאנסו דחייב הלוה בכל ומטי בה מהך דקרע כסותי דאמרינן דכל שבאו לידו בתורת שמירה אינו מסתלק מחיובו עד דנימא והפטר ולפי מה שחילקנו היה מן הדין דבאומר יהיו למחצית שכר שלא יהיה באחריות הלוה פלגא פקדון דניחא ליה למלוה בהכי כי היכי דליהוי ליה חלק בשכר אלמא דס"ל דכל דאיכא איזה צד (*א"ה חבל על דאבדין ועיין לעיל בסמוך):

ב

היה ראובן חייב לשמעון מנה כו'. כבר כתב רבינו דין זה בפ"א מהלכות שכירות גבי פקדון דאם בא לחזור חוזר מטעם דאין רצונו שיהיה פקדונו ביד אחר וכתב שם ה"ה דאם היה רגיל בעל הפקדון להפקיד אצל השליח שנפטר הנפקד אם בא לחזור אפילו בפקדון אינו חוזר ודברים תמוהים הם בעיני הרבה דמה ענין רגיל להפקיד בזה דהא פשע לשלוח פקדון של אחרים בדרכים דכל הדרכים בחזקת סכנה הם ואיהו גופיה הנפקד אם הוליך הפקדון ונאנס בדרך חייב דתחלתו בפשיעה וסופו באונס מחמת הפשיעה חייב לכ"ע. אחר זמן רב מצאתי להרא"ם בתשובות ח"ב סימן ו' מסכים לדברי וצ"ע:

ג

טען לוי שהיה ראובן עני כו'. ראיתי בתשובת שאלה באחד מגדולי הדור שלפנינו (*א"ה הוא מהריט"ץ בתשובה סימן י"ט יע"ש) שכתב שאם הדבר ספק בין למלוה בין ללוה אם היה עשיר והעני או עני מעיקרו כיון שהוא מלוה בשטר כמ"ש ה"ה עליו דלוה לברר שהיה עשיר והעני ואם לא בירר משלם. ודייק דברי ה"ה שכתב ואם יש ספק בדבר על שמעון להביא ראיה ופירש שכוונתו שיש ספק לב"ד מחמת עצמו של דבר לא מחמת טענת הלוה והמלוה וטען לוי שכתב רבינו ל"ד. עוד הכריח פירוש זה דאי בטען לוי הוי טענת ברי בדוקא למה לא חייב שבועה ללוי ליטול וניחא ליה דאפילו בטענת שמא נוטל לוי ולכך בטענת ברי אינו זקוק לשבועה אבל דינו לדעתי אינו לדעת רבינו ז"ל שהרי סיים לא יהא אלא שובר כו' וגבי שובר ע"כ הלוה והמלוה טוענין ברי. ודיוקו של ה"ה אינו כלום שהרב לא חידש בדברי רבינו אלא שהחוב הוא בשטר ודו"ק. ומה שהכריח מדלא כתב ישבע לוי יש לדחות שלא בא רבינו ללמד אלא על מי מוטל הראיה אבל לענין שבועה אין אנו צריכים למודעי דה"ז כאומר פרעתיך השטר וזה אומר לא פרעתני דחייב המלוה לישבע וכבר כתבו רבינו במקומו בפי"ד מהלכות אלו דין ב' גם מה שלמד מזה דאם לא נתקיים כתב השליח אף שיש ביד הלוה כתב המלוה מקויים שכתב שלח ע"י פלוני חייב הלוה לשלם לדעתי אין דינו אמת ואין כאן מקום להאריך ודו"ק:

ז

ראובן שהוציא שטר חוב על שמעון וכו'. דברי מהריק"א ז"ל תמוהים דנשבע היסת ונפטר קאי ללוי שטענו ראובן שמכרו לו בכתיבה ומסירה וכן פירש ה"ה ז"ל והרב השיאו לשמעון עם לוי ואין טעם וענין לפירוש זה והמשכיל יבין ודו"ק. ומ"ש עוד איני מבין הכרע זה כו' באמת שדברי מהריק"א מרפסן איגרי ואחר המחילה רבה לא נתכוון בכוונת דברי ה"ה דמה שדייק הוא ממאי דכתב רבינו טען לוי שלא מכר ולא נתן מכלל דעד השתא קאי רבינו בטען לוי שמכר ונתן ומשום האי הוא שכתב הרב הודה לוי שפרע ישלם לוי לראובן ואי מהני טענתו לומר שנפרע קודם שמכר או נתן למה גבי טוען שנתן משלם כלום שהרי נתן מה שאינו שלו זה מה שדייק ה"ה ודברי מהריק"א תמוהים הם וצ"ע ואי לדידי צייתי לאו הרב חתים עלה ואיזה תלמיד כתבו גם את הראשון גם את השני. ומ"ש ה"ה ומיגו דאי בעי מצי מחיל כו' י"לד בדברי ה"ה דאמאי איצטריך טעמא דמגו דאי בעי מחיל דהא סברת רבינו היא דאם טען הלוה ישבע לי המלוה שלא נפרע צריך לישבע ואם לאו אינו גובה הלוקח וכיון שכן בלא טעם מגו ישלם ואפשר לומר דלשיטת ה"ה ז"ל ניחא דסובר דכיון דמשום מגו דאי בעי מחיל נאמן א"כ אינו נאמן לומר שנפרע קודם דהא אי בעי מחיל השתא הוי וכיון שכן חייב בכל דמי השטר אבל כל שלא טען שנפרע אלא דאינו רוצה לישבע אינו חייב אלא בדמים שנתן דהא אינו מודה שנפרע אלא דאינו רוצה לישבע ולפיכך יחזיר מה שנטל ודו"ק:

ט

היו עדים על הכתב כו'. כתוב בתשובת הרא"ש כלל ע"ו סי' א' וז"ל השובר כשר אע"פ שלא הוזכר בו לא עדי השטר ולא זמנו כיון שסכום המעות של השטר והשובר שוים. ומ"ש הר"ב כיון שסכום השטר והשובר שוים נתבטל השטר לאו למימרא שצריך להזכיר סכום החוב בשובר אלא למעוטי שלא יהיה סכום השובר יותר על חוב השטר והראיה שהביא הכי מוכחא שבאומר שט"ח של יוסף בן שמעון פרוע דיו. וכן מצאתי בתשובה כ"י למהר"ר יחיאל באסאן ז"ל שפירש כן דברי הרא"ש אלא שמצאתי להר"ב התרומות שער כ"ו ח"א סימן ג' היפך מזה דהצריך הרב שסכום המעות שיהיו שוין בשטר ובשובר ואי לא לא מהני שטרא יע"ש. שוב דקדקתי עוד בדברי השואל ומשמע דבשובר נמי לא הוזכר זמנו. אמרתי אפשר דכיון דאיכא לספוקי בשובר עצמו אם נכתב קודם זמן השטר ואת"ל אחר זמן השטר נכתב שמא על שטר אחר נכתב בהא הוא שהצריך הרב שיהא סכום השובר והשטר שוים אלא שראייתו מההיא דשני יוסף בן שמעון לא סלקא כהוגן ויש לדחותה דמש"ה לא איצטריך התם זמן השטר ושם העדים משום דזמן השובר מוכיח שנעשה אחר שלוה משניהם סוף דבר הרב ז"ל הכניס לנו מבוכה גדולה בלבנו בכוונת דבריו ומצאתי לו ז"ל בכלל ס"ח סי' י"ט שכתב בענין כיוצא בזה וז"ל הלכך כל שטר היוצא בשם ראובן עליהם מחזיקנן ליה לפרוע ע"כ. משמע דקפיד הרב שיהא השובר מוכיח שנכתב אחר שטר ההלואה ואין כאן מקום להאריך עוד ובמקום אחר הארכתי ודו"ק.

(*א"ה חבל על דאבדין רק את זה מצאתי להרב המחבר שכתב על דברי הרא"ש בכלל ס"ח וז"ל) נראה מדברי הרב ז"ל שצריך שיעידו העדים בבירור שזמן העדאתם הוא אחר זמן השטר הא אם לא זכרו העדים זמן הודאת המלוה תלינן שהשטר נכתב אחר השובר משום דאיכא תרי ספיקי ספק אם קדם השובר לשטר ואת"ל שנכתב אחר השטר שמא ההודאה היא על חוב אחר וזה השטר לא נפרע וחשיב שפיר תרי ספיקי כההיא דאמרינן באומר פ"פ מצאתי דאם אשת ישראל היא מותרת דאיכא ספק תחתיו ספק אינה תחתיו ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון עכ"ל (ועיין לעיל פי"ד מהלכות אלו דין ט'):

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף