מרגניתא טבא/שורש/ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מרגניתא טבא ‏ שורש ו

א

כתב הרמב"ן וז"ל אמר הרב שהמצוה שיש בה עשה וכו' וזה הדעת לבה"ג מחסר מעט עכ"ל. והנראה ברור מדברי רבינו שגם דעת רבינו שאין להכניס במנין המצות לאו הבא מכלל עשה מפני שאין בהם קום עשה, שהרי יש הרבה לאוין הבאין מכלל עשה ולא מנאן ושאני הכי שיש בהם קום עשה לבדוק בסימנים כאשר נרצה לאכול מהן, כאשר כתב בבירור בעשה קמ"ט וז"ל, שצונו לבדוק בסימני בהמה וחיה (ועוף) השחוטים והוא שיהיו מעלה גרה וכו' ואז יהיו מותרים, והיותנו מצווים לבדוק אותם באלו הסימנים היא מצות עשה, והוא אמרו יתברך זאת החיה אשר תאכלו וגו', ועוד כתב בסוף המצוה וז"ל והענין במצוה זו שאנו מצווין לבדוק הסימנים האלו בבהמה וחיה ואין מותר לאכלם זולת זה והדין הזה הוא מצוה עכ"ל. ועוד כתב בעשה קנ"ב בענין מצות בדיקת סימני דגים וז"ל היא שצונו לבדוק בסימני דגים, וכן במצוה ק"נ כתב שצונו לבדוק בסימני העוף, וכן במצוה קנ"א שצונו לבדוק בסימני חגבים, וביאר הוא ז"ל בעצמו במצוה קנ"ב מאין יצא לו זה לפרש העשה זו על בדיקת סימנים ולא לפרש ככל לאוין הבאין מכלל עשה עשה שאין בהם אלא מניעה בלבד, הוא ממה שאמרו בספרי זו מצות עשה זו למעוטי מאי א"ו דכל לאוין הבאין מכלל עשה אע"פ שהן עשה אינן נמנין במצות עשה לפי שאין בהם קום עשה אלא מניעה, ולזה בא הספרי להשמיענו שזו מצות עשה, ר"ל שזו נמנית במ"ע מפני שיש בה קום עשה לבדוק בסימנים וכמו שביארו רבינו. והא לך לשונו במצות עשה קנ"ב היא שצונו לבדוק בסימני דגים וכו' והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו את זה תאכלו מכל אשר במים, ובביאור אמרו בגמ' חולין האוכל דג טמא עובר בעשה ול"ת, כי מאמרו את זה תאכלו שומע אני שזולתו לא יאכלו, ולאו הבא מכלל עשה עשה, הנה נתבאר מאמרו את זה תאכלו מ"ע, והענין באמרו זו מ"ע מה שזכרתי לך והוא היותנו מצווין לדון באלו הסימנים ולומר שזה מותר לאכלו וזה אינו מותר לאכלו, כמו שאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה, והבדלתם אמנם תהיה בסימנים ולכן יהיה כל מין ומין מארבעה אלו המינין והסימנים מצוה בפני עצמה כלומר סימני בהמה וחיה ועוף וסימני חגבים ודגים, וכבר בארנו לשונותם בקראי עשה ביחוד עכ"ל. הרי לך מבואר שלמד זה שהעשה באלו בדיקת הסימנים ממה שאמרו בספרי זו מ"ע, ולזה כיון רבינו באמרו והענין באמרו זו מ"ע מה שזכרתי לך והוא היותנו מצווין לדין באלו הסימנים וכו'. וכן ביארו דברי רבינו הרב מהור"ר דוד ויט"ל בתחילת כתר תורה שלו, ואחריו בעל ס' מגילת אסתר:

ואשר כתב הרמב"ן וז"ל וכן את זה תאכלו אשר במים והדבר וכו', וכתב עליו בעל ספר מגילת אסתר וז"ל, נ"ל שאין זו תשובה עליו כלל כי הרב לא אמר שהמצוה היא האכילה רק הבדיקה וההבדלה בין הטהורים לטמאים. נ"ל ביאור השגת הרמב"ן שהולך לשיטתו שכתוב שורש הראשון בד"ה ובתשובה ב' חתם תכנית, שכתב שם וז"ל, תדע ותשכיל שאין זה אצל בעל ה"ג מצוה וכו' ואלו וכיוצא בהם לאו הבא מכלל עשה ועיקרן הוא הלאו וכו' ע"ש, וזה כוונתו גם כאן בהשגתו שכיון שאין האכילה מצוה אין למנות בדיקת הסימנים מצוה שדומה למצות שחיטה, שאע"פ שכשאנו רוצין לאכול מחוייבים אנו לשחוט אפ"ה כיון שהאכילה אינה מצוה אין לחשוב השחיטה מצוה, שאינו אלא היתר האיסור, ה"נ בדיקת סימני דגים וחגבים ואינך. זו היא כוונת הרמב"ן בהשגתו. אמנם כבר השבתי עליו שם וזה לשוני, מה שהביא הרמב"ן ראיה ממה שמשני הש"ס לא סגי דלא שחיט, לא זכיתי להבין דהתם ה"פ לא סגי דלאו איהו שחיט וכן הוא הגירסא בש"ס שלפנינו והוא טעם למה שאינו מברך לשחוט דמשמעות לשחוט משמע שעליו דוקא מוטל לשחוט וזו באמת אינה מצוה שהוא ישחוט בעצמו, אבל השחיטה מצוה היא על כל פנים, וה"נ העירוב ונטילת ידים מצוה על כל פנים אם ירצה לאכול ולהוציא בשבת. גם מ"ש הרמב"ן שלא מנה בה"ג מצות נט"י ועירוב משום דאין אדם מצווה לעשותו או שלא לעשותו ואינו נכלל בקום ועשה וכמו שמטעם זה לא מנה בה"ג מצות שחיטה תקשי א"כ לפ"ז לא ה"ל למנות מזוזה ומעקה שאין אדם מחוייב לדור דוקא בבית ולעשות מזוזה או לבנות בית בשביל מעקה, וכן כתב הרמב"ם בפ' י"א מהל' ברכות הלכה ב' וז"ל, ויש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית ולעשות מזוזה, או לבנות בית בשביל מעקה וכו' עכ"ל שם. וכיון שאין בכל מוני המצות שלא מנה מצות מזוזה ומצות מעקה, א"כ למה לא ימנה אלו, ר"ל בדיקת סימני בהמה טהורה וסימני דגים וחגבים וסימני עופות הטהורים, כי אין אתי מקום בדמיוני לחלק בין מצות מזוזה ומעקה ובין אלו, וראוי למנותם כמצות מפני שכשאנו רוצים לאכול בהמה הטהורה או הדגים וחגבים ועופות הטהורים מצוה עלינו לבדוק בסימנים כמו כשאנו רוצים לדור בבית מצוה עלינו לעשות מזוזה ומעקה, ותו לא מידי:

תו כתב הרמב"ן עוד במצות אחרות טעה בו הרב כגון להלוות לנכרי וכו' והנה עלה לנו בין שנאמר תשיך או תשוך שהוא עשה במניעה מן האח כמו שאמרו בברייתא הזו שבספרי עכ"ל. הנה מה שיש לדקדק על דברי הרמב"ן אכתוב לקמן, אמנם כבר הסכים רבינו נסים לדברי רבינו הרמב"ם הביאו בעל כ"מ בפ"ה מהל' מלוה ולוה וז"ל, ומ"ע להשיך לנכרי וכו' כתב הרב המגיד ובהשגות אמר אברהם אני לא מצאתי שמועה זו וכו' עד מוכחת כן, והר"ן כתב בפרק איזהו נשך ולי נראה כדברי הרמב"ם דכיון דמסקנא דשמעתין דרבית דעכו"ם מדאורייתא שרי הדרינן למאי דס"ד דרבא מאי לאו תשוך ואם איתא דקרא להתיר רבותא איצטריך מידחיא ברייתא דספרי לגמרי דמנ"ל דללאו הבא מכלל עשה אתא דלמא לעשה איצטריך (וצ"ל דלמא למשרי איצטריך וכן הוא לשון הר"ן בשיטה מקובצת) אלא על כרחן כי סבירא לן דרבית דנכרי שרי נקטינן לנכרי תשיך כפשטיה דלמצוה הוא דאתי והיינו דתניא בסיפרי לנכרי תשיך הרי זה מ"ע, וכיון דמסקנא דסוגיין דרבית דעכו"ם מדאורייתא שרי נקטינן ע"כ ברייתא כפשטה עכ"ל. ולפי שלשון הר"ן קצר ארחיב בביאור כוונתו, והוא דהוקשה לו קושית התוס' בב"מ (דף ע') בד"ה תשיך וז"ל וא"ת מאי פריך מהאי קרא הא לא אסיר אלא מדרבנן גזירה שמא ילמוד ממעשיו כדאמרינן בסמוך, ולא הוה ניחא ליה להר"ן בתירוצם של תוס' שתירצו וז"ל וי"ל דהכי פריך מהאי קרא כיון דאמר רחמנא שמצוה לחסרם לא היה לחכמים לאסור משום דהוה קשיא ליה הקושיא שהקשה הריטב"א על תירוץ זה של תוס' הובא בשיטה מקובצת וז"ל. הריטב"א איתיביה רבא לר"נ לנכרי תשיך מאי לאו תשוך כלומר להלוות להן, וא"ת ומאי קושיא דמודה ר"נ דמדאורייתא שרי ולא קאמר אלא מדרבנן ובתוס' דהכי פריך הואיל והתירו הכתוב אין להם לאסרו והלשון הזה סתום סתום דהא איכא כמה מילי שהתורה התירה ואסרו חכמים לעשות סיג לתורה וכו' עכ"ל. ואף על גב שבתוספות שלפנינו כיון דאמר רחמנא שמצוה לחסרם לא היה לחכמים לאסור, אכתי קשיא הא מצינו שאפי' במצות אסרו חכמים בשב ואל תעשה בלולב ושופר ומגילה כדאיתא ביבמות (דף צ') א"ל שב ואל תעשה שאני, א"ל בעאי לאותובך ערל הזאה ואזמל סדין בציצית וכבשי עצרת ושופר ולולב השתא דשנית לן שב ואל תעשה לא מיעקר הא כולהו נמי שב ואל תעשה נינהו, ואע"ג דכשמלוה לעכו"ם בלא רבית עובר המצוה בקום ועשה דהרי המצוה היא כשמלוה לעכו"ם הוא דחייב ליקח רבית ותקשי היאך התירו החכמים להלוות בלא רבית ה"ל לאסור להלוות לעכו"ם כלל, משא"כ השתא שהתירו להלוות ואסרו הרבית א"כ עקרו המצוה בקום ועשה, וקושיא כזו הקשו התוס' ביבמות (דף צ':) בד"ה כולהו נמי שב ואל תעשה וא"ת סדין בציצית היכי הוי שב ואל תעשה דכי מיכסי בטלית דבת חיובא היא ואין בו ציצית הרי עובר בידים, ותירוצם שתירצו שם לא שייך הכא, דאכתי יש להקשות מאי קושיא דלמא ר"נ באמת ס"ל דאסור להלוות להם כלל מדרבנן א"נ דלמא ס"ל לרב נחמן דבאמת שמלוה לנכרי צריך שיפסוק עם הנכרי שיתן לו ריבית, אלא שאסרו חכמים ליקח ממנו רבית דהשתא הוה בשב ואל תעשה, דבשעה שמלוה לו אינו עובר שהרי פוסק עמו שיתן רבית ואינו עובר אלא בשעה שאינו לוקח אז הוי שב ואל תעשה. ולכן נ"ל להר"ן לפרש מדאותביה רבא לר"נ לנכרי תשיך מאי לאו תשוך, ומדמשני ר"נ לא תשיך ולא משני אנא מדרבנן קאמינא דאסור ש"מ דס"ל לר"נ אסור להלוות לנכרי בריבית דבר תורה והלכה למשה מסיני, וכן כתב הרשב"א הביאו בשיטה מקובצת וז"ל מדאותביה רבא לר"נ לנכרי תשיך מאי לאו תשוך משמע דלר"נ אסור להלוות בריבית דבר תורה והלכה למשה מסיני, דאי לא מאי קא מותיב מלנכרי תשיך וכו' עכ"ל, וא"כ לפי המסקנא דשמעתין דריבית דעכו"ם מדאורייתא שריא הדרינן למאי דס"ד דרבא מאי לאו תשוך, אך עדיין היה קשה מנ"ל דרבא דקאמר מאי לאו תשוך דלמצוה קאמר דלמא לא קאמר תשוך אלא להתיר ריבית דעכו"ם כמו שפירש רש"י, וע"ז כתב ואם איתא דקרא להתיר רביתא איצטריך מידחיא ברייתא דספרי לגמרי דמנ"ל דללאו הבא מכלל עשה איצטריך דלמא למשרי רבית דעכו"ם איצטריך, אלא על כרחין כי סבירא לן דרבית דנכרי שרי מדאורייתא נקטינן ע"כ ברייתא כפשטה ודוק:

זו היא כוונת הר"ן, והנה אני רואה שגם הרמב"ן מודה שלמסקנא הדרינן למאי דס"ד דרבא מאי לאו תשוך, שהרי כתב ז"ל ואין הכוונה אלא לנכרי תשיך ולא לאחיך והוא לאו הבא מכלל עשה שהוא נקרא עשה בהלואת האח עד שיהא המלוה לישראל בריבית עובר בעשה ול"ת, ואי ס"ד דס"ל דדברי רבא נדחו לגמרי, א"כ אין כאן לאו ועשה אלא ללוה, דלפום דקמשני ר"נ לא תשיך, ר"ל שהלוה עובר בלאו ועשה ולא המלוה, ומדנקט הרמב"ן עד שיהא המלוה לישראל בריבית עובר בעשה ול"ת ש"מ דפסק כרבא דקאמר תשוך, ולפ"ז צ"ל גם לשיטת הרמב"ן דהא דאותביה רבא לר"נ לנכרי תשוך היינו משום דר"נ ס"ל דאסור להלוות בריבית לעכו"ם דאורייתא דהשתא ניחא דפסק כרבא תשוך משום דלמסקנא דריבית דעכו"ם שרי מדאורייתא הדרינן למאי דס"ד דרבא מאי לאו תשוך כמ"ש הר"ן, דאי מפרש כשיטת התוס' דגם רב נחמן לא אסר ריבית דעכו"ם אלא מדרבנן ואפ"ה פריך דכיון דהתירו הכתוב לא היה להם לאסור, א"כ תקשי לפום דקיי"ל ריבית דעכו"ם אסור מדרבנן ע"כ נדחו דברי רבא, ואמאי פסק כרבא. אמנם י"ל בזה דפסק כאיכא דמתני להא דרב הונא אהא דתניא רב יוסף וכו' דלהאי לישנא מעולם לא אסרו רב הונא ור"נ ריבית דנכרי כמ"ש התוס', ולהאי לישנא הדרינן לדס"ד דרבא מאי לאו תשוך ודוק:

אמנם נשארה עליו על הרמב"ן קושית הר"ן, דלפום מה שמפרש הרמב"ן דתשוך דקאמר רבא היינו שבא הכתוב להתיר ריבית מן העכו"ם ומפרש הברייתא דספרי דקתני זו מ"ע שהוא מניעה בהלואת האח לומר שהמלוה לישראל בריבית עובר בעשה ול"ת, דמנליה לספרי דלנכרי תשוך אתי ללאו הבא מכלל עשה דלמא למישרי ריבית העכו"ם איצטריך:

תו קשיא לי לשיטת הר"ן שכתב דלמסקנא דשמעתין דריבית דעכו"ם שרי מדאורייתא הדרינן למאי דס"ד דרבא מאי לאו תשוך, מנא ליה הא דלמא הא דקאמר רבא מאי לאו תשוך היינו דהוכרח לומר כן משום דהוה קשיא ליה דאי תשיך כדכתיב לא סגי דלאו הכי, אבל למאי דמסיק רב נחמן לא תשיך ולאפוקי אחיך דלא ולעבור עליו בלאו ועשה אמאי נהדר למאי דס"ד דרבא ולשנות הכתיב שכתוב תשיך לתשוך אפי' למסקנא דשמעתין. אמנם הנראה לי בזה דע"כ יש להוכיח דסתמא דגמרא תפיס לעיקר כרבא דמאי תשיך תשוך, וקודם שאבאר זה רגע אדבר. דיש להביא ראיה דגם התוס' תפסי לעיקר כרבא דמאי תשיך תשוך, והוא בתוס' דע"ז (דף כ"ו:) בד"ה אני שונה לכל אבידת אחיך וז"ל שם ומיהו מומרים של עכשיו להכעיס הן דשבקי היתרא ואכלי איסורא וכו' וכל להכעיס אי אתה מצווה להחיותו כדמשמע מההיא דגיטין דלא מיחייב למפרקיה ומותר עכשיו ליקח מהן ריבית ואע"פ שאסור ליתן להם ריבית משום לא תשיך והוה לן למימר כל היכא דקרינן ביה לא תשיך קרי ביה לא תשוך מ"מ כיון דאין מצווה אתה להחיותו אינך מצוה להלוותו בלא ריבית דלא קרינא ביה וחי אחיך עמך. וגם באשר"י פ' אין מעמידין כתב וז"ל ומ"מ אסור ללוות ממומר בריבית, ולא אמרינן כיון דלא קרינן ביה לא תשוך לא קרינן ביה נמי לא תשיך דבלא תשוך איכא טעמא וכו', ויש לדקדק מאי פסיקא להו לתלות תשוך בתשיך ולמימר כל היכא דקרינן ביה לא תשיך קרי ביה לא תשוך, וכן איפכא דהיכא דלא קרינן לא תשיך לא קרינן לא תשוך ומהיכא תיסק אדעתין למימר הכי. אמנם הנראה ברור דהתוס' והרא"ש תפסי שיטתא דרבא דקאמר מאי תשיך תשוך, ולפ"ז תקשי אמאי לא כתב רחמנא באמת תשוך, אלא הייתי אומר דבא ללמדנו דכל היכא דקרינן ביה לא תשיך קרינא ביה לא תשוך, וקמ"ל התוס' דאפ"ה מותר ליקח מהם ריבית, משום דאין אתה מצווה להחיותו וכו', והא דלא כתב רחמנא תשוך היינו כמו שתירץ הראב"ד דאיידי דקאי בתשיך דישראל נקיט ליה תשיך בעכו"ם הביאו בשיטה מקובצת, וכן תירץ הרב בעל כ"מ בריש פ"ה מהל' מלוה ולוה:

והנה החכם הגדול מוהר"ר יהודה רוזאניס ז"ל בספרו הגדול משנה למלך בפ"ה מהל' מלוה ולוה הקשה על מה שכתב הטור דבר תורה מותר להלוות לעכו"ם בריבית, דטעמא דריבית דכתיב וחי אחיך עמך ועכו"ם אין מצווין להחיותו, וז"ל אך קשה מהא דקאמר בפ' איזהו נשך (דף ס"ב) גבי פלוגתא אי ריבית קצוצה יוצאה בדיינים או לא, ור' יוחנן הא וחי אחיך עמך מאי עביד ליה מבעי ליה וכו', אמאי לא תירץ דאיצטריך למעט עכו"ם, וכן תקשי לר' אלעזר דקאמר ריבית קצוצה יוצאה בדיינים ויליף מקרא דחי אחיך עמך, מנא ליה הא אימא דקרא אתי למעוטי עכו"ם עכ"ל. והנה מה שהקשה מנא ליה לר"א למילף מקרא דוחי אחיך דריבית קצוצה יוצאה בדיינין אימא למעוטי עכו"ם ואמאי לא משני הש"ס דאיצטרך וחי אחיך למעוטי עכו"ם, יש ליישב דבגמ' דב"מ (דף ע"א) קאמר גר תושב האמור לענין ריבית מאי היא דכתיב וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך, ורמינהי לוין מהן ומלוין אותם בריבית וכן בגר תושב, אר"נ ב"י מי כתיב אל תקח מאתם מאתו כתיב מישראל ע"כ. ולפ"ז לק"מ דלמעוטי עכו"ם דמותר ליקח ממנו ריבית לא איצטריך קרא דוחי אחיך עמך, דזה דמותר ליקח ריבית מעכו"ם ידעינן מק"ו דגר תושב דמותר ליקח ממנו ריבית מדכתיב מאתו ולא מאתם, ובזה יש ליישב הא דאמרינן לשיטת הרמב"ם דתשוך למצוה ולא להתיר ריבית דעכו"ם דלהתיר לא איצטריך קרא דלנכרי תשוך דזה ידעינן מק"ו מגר תושב כנ"ל, ומדאיצטריך לנכרי תשוך, ע"כ למצוה איצטריך. אלא אי קשיא הא קשיא דמנא ליה לר' אלעזר למילף מקרא דוחי אחיך דריבית קצוצה יוצאה בדיינים דלמא אתי קרא דוחי אחיך לאגמורן דמותר להלוות בריבית למומר אוכל נבילות להכעיס, וכן קשיא אמאי לא משני הש"ס דאיצטריך וחי אחיך לר' יוחנן להתיר להלוות בריבית למומר כמ"ש התוס' בע"ז (דף כ"ו:) הנ"ל. וא"ל דגם זה דמותר להלוות למומר בריבית נפקא מאל תקח מאתו כיון דמאתו אאחיך קאי כדאמר הש"ס הנ"ל מאתו כתיב אישראל ומומר לאו אחיך במצות הוא, ועיין בתשובת רש"י במרדכי פרק איזהו נשך ובמה שכתב שם בשם ר"י, וכדאיתא בהגהות מיימוניות לספר משפטים סי' ל"ו, דא"כ תקשי אמאי ילפי התוס' דמותר ליקח ריבית ממומר מקרא דוחי אחיך ומטעם שאין אנו מצווין להחיותו תיפוק ליה דלאו אחיך במצות הוא. אלא הנראה ברור בשיטת התוס' דס"ל דאע"ג דמומר להכעיס לאו בכלל אחוה הוא, כמ"ש הרא"ש דמאבידת מומר להכעיס מותר להתעלם דכתיב אבידת אחיך והאי לאו אחיך הוא היינו לגבי דידן לאו אחינו הוא כיון שאינו נוהג במצות כמונו, אבל לגבי דידיה אנחנו חשובים כאחים לו, וכמו שכתב החכם הגדול מוהר"ר יהודה רוזאניס בספרו משנה למלך בפ"ה מהל' מלוה ולוה בד"ה ודע דיש מי שכתב וז"ל, ומ"מ בעיקר הדין נראה שהדין עמו, משום דדוקא המומר לגבי דידן לאו אחינו הוא כיון שאינו נוהג במצות כמונו אבל לגבי דידיה פשיטא שאנחנו נחשבים כאחים לו וחייב במצות וחי אחיך עמך, וראיה לזה שהרי הרמב"ן התיר להלוות למומר מטעם אחוה ואפ"ה כתב דללוות ממנו אסור כיון שהוא מוזהר מלהלוות, ואם כדברי זה החכם אף המומר לא היה עובר על ההלואה כיון שאינו אח והלוה היה ג"כ מותר, א"ו כדכתיבנא דלגבי מומר אנו נחשבים כאח לו והוא מוזהר על הכל עכ"ל. וכיון שכן אע"ג דהוה ידעינן מאל תקח מאתו נשך ותרבית דאין המלוה למומר עובר על לאו זה משום דלאו אחינו לגבי דידן, ואעפ"כ היינו אומרים דאסור להלוות למומר בריבית משום דהמומר מצווה על לאו לאחיך לא תשיך, ר"ל שהוא אינו רשאי ליתן לנו ריבית, שאנחנו נחשבין לגבי דידיה כאחים כנ"ל, ואסר לנו להלוותו בריבית משום לאו אחר דלפני עור לא תתן מכשול וכמ"ש באמת בהגהות מיימוניות לס' משפטים סוף סי' ל"ו הנ"ל בשם הר"ר שמואל בר' שלמה שאסור להלוות למומר בריבית משום לפני עור לא תתן מכשול, ולכך ילפי התוס' מדיהיב קרא טעמא לריבית וחי אחיך עמך לאגמורן דאין אתה מוזהר מלהלוות בריבית אלא למי שאתה מצווה להחיותו ותקשי הא למה לי הרי זה כבר ידעינן דאין אנו מוזהרין מלהלוותו בריבית מדלאו אחינו לגבי דידן, או איפכא דתקשי אחוה דכתב רחמנא גבי אל תקח מאתו נשך ותרבית לאגמורן דהמלוה למומר אינו עובר על לאו זה הא ידעינן מטעמא דוחי אחיך כל שאתה מצווה להחיותו אחה מצווה שלא ליקח מאתו נשך ותרבית, אלא ע"כ דאתי לאגמורן דאין אנו עוברין אפי' על לפני עור לא תתן מכשול, והטעם כמו שכתב הרמב"ן משום דלאו דלא תשיך משום אזהרתיה דמלוה קא מזהיר רחמנא ללוה וכיון שאין אנו מוזהרין מלהלוותו אף הוא אינו מוזהר מללוות, וכל זה ידעינן מיתורא דוחי אחיך עמך, אבל אי לאו וחי אחיך עמך לא היינו אומרין דלאו דלא תשיך משום אזהרתיה דמלוה קא מזהיר רחמנא ללוה אלא היינו אומרין דגזירת הכתוב הוא דאין הלוה רשאי ליתן ריבית, וכדאמר הש"ס שאני ריבית דחידוש הוא דאפי' בלוה אסרה רחמנא, משא"כ אחר דכתב רחמנא וחי אחיך עמך לאגמורן דמותר לגמרי להלוותו בריבית ואין אנו עוברין אפילו על לפני עור וגו' ש"מ דלאו דלא תשיך משום אזהרתיה דמלוה קא מזהיר רחמנא ללוה וכמ"ש הרמב"ן. כן נ"ל בשיטת התוס' והרא"ש, שלמדו דהא דמותר להלוות למומר בריבית מקרא דוחי אחיך ולא למדו מקרא דאל תקח מאתו דקאי אאחיך כנ"ל:

ואחזור למה שהקשיתי, דלדברי התוס' דע"ז (דף כ"ו) הנ"ל דילפי דמותר להלוות מומר בריבית מקרא דוחי אחיך כנ"ל מנא ליה לר' אלעזר למילף מהאי קרא דריבית קצוצה יוצאה בדיינים, וגם מאי פריך הש"ס ור' יוחנן האי וחי אחיך עמך מאי עביד ליה, הא איכא למימר דאיצטריך דמותר להלוות למומר בריבית, ואם אמנם יש אתי מקום ליישב קושיא זאת לשיטת התוס', אמינא דמכאן יצא לו לרבינו הרמב"ם דסתמא דתלמודא תפיס שיטתיה דרבא דס"ל מאי תשיך תשוך, משום דקשיא קושיתי הנ"ל מנא ליה לר"א למילף מקרא דוחי אחיך דריבית קצוצה יוצאה בדיינים, וגם מאי פריך הש"ס ור' יוחנן וחי אחיך מאי עביד ליה, דלמא איצטריך להתיר להלוות למומר בריבית כנ"ל, א"ו דסתמא דתלמודא תפיס שיטתיה דרבא דמאי תשיך תשוך, ולפ"ז ע"כ אי אפשר לומר דמותר להלוות למומר בריבית משום דקשיא כיון דמאי תשיך תשוך ה"ל למיכתב תשוך, א"ו דאתי לאגמורן כל היכא דקרינן תשיך קרי ביה תשוך, וכיון דלמומר על כרחן אסור ליתן לו ריבית כמו שפסקו כל הפוסקים ובתוס' ע"ז הנ"ל ובאשר"י פרק אין מעמידין אסור להלוותו בריבית ג"כ כיון דלא קרינן ביה במומר תשיך לא קרינן ביה נמי תשוך וכמו שפסק רש"י באמת כן בתשובה הביאו המרדכי בפרק איזהו נשך, וכמ"ש לעיל בשם הר"ר שמואל בר' שלמה הביאו בתשובות מיימוניות לספר משפטים סי' ל"ו הנ"ל. ואע"ג דלשיטת רבינו הרמב"ם דלנכרי תשיך היא מצות עשה ליקח ריבית מעכו"ם, אכתי תקשי דמנא להו למילף מהאי קרא דוחי אחיך דריבית קצוצה יוצאה בדיינים, וגם מאי פריך הש"ס ור' יוחנן מאי עביד ליה דלמא איצטריך להתיר להלוות מומר בריבית, ואי משום דתשיך תשוך ודייקינן כל היכא דקרינן תשיך קרינן תשוך וכיון דבמומר לא קרינן תשיך דאסור ללוות ממנו בריבית א"כ לא קרינן ביה תשוך, אכתי מנ"ל למימר דלא קרינן תשוך ואסור להלוות לו בריבית דלמא לא קרינן תשוך דמצוה להלוותו בריבית כמו לנכרי אבל איסורא ליכא כמו שיש ללמוד מקרא דוחי אחיך, די"ל דלפום מאי דאמרינן דתשיך תשוך אמרינן נמי דולאחיך לא תשיך נמי תשוך דומיא דלנכרי תשיך, דהא הכי כתיב לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך, וכ"כ החכם הגדול מוהר"ר יהודה רוזאניס בספרו מל"מ בפ"ה מהל' מלוה ולוה בפירושו למה שכתב רבינו הכותי וגר תושב מלוין להם בריבית שנאמר לא תשיך לאחיך דצ"ל ולאחיך לא תשיך דכיון דס"ל דלנכרי תשיך תשוך ה"נ ולאחיך לא תשיך תשוך ע"ש, וא"כ גם גבי ולאחיך לא תשיך תקשי כנ"ל כיון דולאחיך לא תשיך תשוך ליכתוב ולאחיך לא תשוך מ"ש דכתב רחמנא תשיך, וע"כ צריך גם שם ליישב כל היכא דקרינן ולאחיך לא תשיך קרינן לא תשוך, וא"כ מוכח דאסור להלוות למומר בריבית לפום מאי דקיימינן בשיטתיה דרבא. ודע דאפי' לשיטת הרא"ש ודעמיה דס"ל דמומר להכעיס לאו בכלל אחוה הוא ויש למעט מומר דאין עוברין על לאו דלא תקח מאתו נשך ותרבית מדקאי מאתו אאחיך, אכתי מלאחיך לא תשיך אין למעט דמותר ליתן ריבית למומר משום דלאו בכלל אחוה הוא לגבי דידן כנ"ל, דזה ודאי אין סברא למעט דכי בשביל שנעשה מומר איתגורי איתגר, תדע דהרי הרא"ש כתב בהדיא דמומר להכעיס אינו בכלל אחוה ואפ"ה כתב בפרק אין מעמידין דהנותן ריבית למומר עובר משום לא תשיך, ולא תימא דהא דכתב הרא"ש דעובר משום לא תשיך לאו משום לאו דלא תשיך אלא משום לפני עור לא תתן מכשול, כיון דלמומר בודאי אסור ליקח מאתנו ריבית דאנן לגבי דידיה נחשבים כאחים כנ"ל, דז"א דהרי הרא"ש כתב דעובר משום לא תשיך ומשום לפני עור לא תתן מכשול ודוק היטב:

ובמה שכתבתי יש ליישב מה שתמה הרב המגיד משנה בפ' ד' מהל' מלוה ולוה הא דלא כתב הרמב"ם דהלוה עובר על לאו דולאחיך לא תשיך, ובגמ' נזכר בשם אביי דהלוה עובר אף על לאו דלאחיך לא תשיך והניח בצ"ע, ולכל הנ"ל ניחא דאביי דאמר דהלוה עובר על לאו דולאחיך לא תשיך היינו דס"ל דתשיך דוקא וכדדחי ליה ר"נ לרבא שם (דף ע':) משא"כ לרבא דס"ל מאי תשיך תשוך וא"כ ולאחיך נמי מאי תשיך תשוך דומיא דלנכרי תשיך דהכי כתיב לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך והשתא לא קאי הלאו על הלוה אלא על המלוה, וגם במלוה לא הוי לאו יתירא דניחשביה דעובר נמי בהאי לאו דולאחיך לא תשיך דהאי לאו ללאו יתירא אתי אלא לגלויי דאסור להלוות למומר בריבית דכל דקרינן ביה לא תשיך קרי ביה לא תשוך כנ"ל ודוק היטב:

ונראה לרבינו הרמב"ם דהא דתפיס סתמא דתלמודא כשיטת רבא דתשיך תשוך אע"פ שכתוב בתורה תשיך היינו משום הברייתא דספרי דתני זו מ"ע, ומשמע להו מדקתני זו מ"ע דאתי לאגמורן דיש למנות העשה זו במצות עשה, וא"כ ע"כ צ"ל דתשוך דאל"ה ליכא קום עשה וכל דליכא קום עשה אין למנות בעשין, ועל הספרי לא קשיא מנא ליה, די"ל דלמדו מפי השמועה וכמו שכתב רבינו בהדיא בפ"ה מהל' מלוה ולוה דמפי השמועה למדו, וז"ל שם ומ"ע להשיך לנכרי שנאמר לנכרי תשיך, מפי השמועה למדו שזו מ"ע עכ"ל. והא דלא הקשה רבא לר"נ מברייתא דספרי זו, י"ל דלא ידע רבא מברייתא זו, דהברייתות לא היו שגורות בפי הכל כמבואר בתלמוד בכמה דוכתי:

ובכל הנ"ל שכתבתי יש ליישב ג"כ הקושיא שקשה על שיטת הרמב"ן, והיא הקושיא שהקשה הר"ן, דלפום מה שפירש הרמב"ן דתשוך היינו שבא הכתוב להתיר ריבית מן העכו"ם כמו גזלו ואבדתו ומפרש הברייתא דספרי דתשיך זו מצות עשה שהיא מניעה בהלואת האח לומר שהמלוה לישראל בריבית עובר בעשה ולא תעשה דמנליה לספרי דלנכרי תשיך אתי ללאו הבא מכלל עשה דלמא למשרי ריבית העכו"ם איצטריך, ואין ליישב לשיטתו דמפי השמועה למדו כמ"ש רבינו הרמב"ם דא"כ תקשי עליה דהרמב"ן מנליה לפום מה דתפסינן דתשיך תשוך דלא מ"ע גמורה היא ליקח ריבית מן העכו"ם ודוק:

אמנם לכל הנ"ל ניחא דס"ל להרמב"ן כשיטת התוס' דגם רב נחמן דאסר ריבית עכו"ם לא אסר אלא מדרבנן, והא דפריך רבא מלנכרי תשיך היינו דס"ד דרבא דלנכרי תשיך ע"כ למצוה אתי, דאי להתיר ידעינן מק"ו דגר תושב דמותר להלוותו בריבית מדכתב מאתו ולא מאתם, וכיון דלמצוה אתי לא הוה לחכמים לאסור, ומשני ר"נ לא תשיך ולאפוקי אחיך דלא, וא"כ אע"ג דמוכח מסתמא דגמ' דתפסי שיטתיה דרבא דמאי תשיך תשוך כמו שהוכחתי לעיל, ע"כ צ"ל דלנכרי תשיך אתי רק ללאו הבא מכלל עשה במניעת האח דאי למצוה גמורה תקשי היאך אסרו חכמים ריבית העכו"ם, ונמצא דהשתא נתישבה הקושיא הנ"ל דהוה קשיא לשיטת הרמב"ן בתרי אנפי, חדא דאין לומר דרק להתיר ריבית דעכו"ם אתי ולא ללאו הבא מכלל עשה, דא"כ תקשי לנכרי תשיך למה לי דלהתיר ידעינן מק"ו דגר תושב כנ"ל, ועוד די"ל גם לשיטת רמב"ן דמפי השמועה למדו. ואין להקשות השתא א"כ דמפי השמועה למדו מנא ליה לרמב"ן לומר לפום מאי דתפסינן תשיך תשוך דלאו מ"ע גמורה היא ליקח ריבית מעכו"ם כמו שהקשיתי לעיל, די"ל דיש לו ראיה דע"כ לא למדו מפי השמועה אלא ללאו הבא מכלל עשה דאי לעשה גמורה תקשי היאך אסרו חכמים ריבית דעכו"ם כפירוש התוס' כיון דמצוה היא לא היה להם לחכמים לאסור, דבשלמא בלא הא דהוכחתי מסתמא דגמ' דתפיס שיטתיה דרבא תשיך תשוך, דהיה קשה מנ"ל להרמב"ן דהדרינן לס"ד דרבא מאי תשיך תשוך וע"כ היינו מוכרחים לומר דהרמב"ן כתב כן לאיכא דמתני להא דרב הונא אדתני רב יוסף דללשון זה לא אסרו מעולם ריבית העכו"ם כמ"ש לעיל, שפיר היה קשה כיון דהא דהדרינן לס"ד דרבא היינו לפום מה דלא אסרו ריבית עכו"ם מעולם, ואי ס"ד דתשיך זו מ"ע דתני בספרי מפי השמועה למדו מנ"ל לרמב"ן דלמדו ללאו הבא מכלל עשה ולא לעשה גמורה, ולא היינו יכולין לתרץ דיש לו ראיה דרק ללאו הבא מכלל עשה למדו דאל"כ איך אסרו ריבית עכו"ם, דהא עיקר דהדרינן לס"ד דרבא היינו ללשון דלא אסרו ריבית עכו"ם מעולם, משא"כ השתא דהוכחתי מסתמא דגמרא דתפים שיטתיה דרבא מאי תשיך תשוך שפיר איכא למימר דהרמב"ן קאי בלישנא דאסרו חכמים ריבית עכו"ם כמו שפירשו התוס', והא דקשיא א"כ מנ"ל דהדרינן לס"ד דרבא דהשתא י"ל דיצא לו להרמב"ן דתפסינן שיטתיה דרבא מדתפס סתמא דתלמודא שיטתיה דרבא ודוק:

אמנם כל זה לא יכון להרמב"ן, דהרי לפי הוכחתי דתפיס הש"ס שיטתיה דרבא צ"ל דאסור להלוות למומר בריבית, ואילו הרמב"ן מן המתירין להלוות לנכרי בריבית:

יהיה איך שיהיה הרי הר"ן הסכים לשיטת רבינו והבאתי ראיה דאף סתמא דתלמודא תפיס שיטתיה דרבא, וגם הבאתי ראיה מהתוס' והרא"ש דע"ז דתפסי שיטתיה דרבא, וע"כ צ"ל אחד משני פנים, או הא דהדרו לס"ד דרבא היינו ללישנא דתני דרב הונא אדתני רב יוסף, וא"כ ריבית עכו"ם מעולם לא אסרו, א"כ מוכרח הא דתני בספרי לנכרי תשיך זו מ"ע דעשה גמורה היא כנ"ל, או דקיימי התוס' לפום לישנא דאסרו חכמים ריבית העכו"ם, ומפרשים דהא דפריך רבא לר"נ לנכרי תשיך היינו משום דרב נחמן ס"ל דאיסור ריבית עכו"ם מדאורייתא ולכך למסקנא דשמעתין דריבית עכו"ם אינו אסור מדאורייתא הדרינן לס"ד דרבא והיינו כפירוש הר"ן ממש דאל"כ אלא דמפרשים כמו שפירשו התוס' דב"מ (דף ע') תקשי מנליה דהדרינן לס"ד דרבא ומהוכחתי דסתמא דגמ' תפיס שיטתיה דרבא ליכא למימר לשיטתם דהא התוס' מתירין להלוות למומר בריבית, א"כ ג"כ מוכרח דהא דתנא בספרי לנכרי תשיך זו מ"ע דמצות עשה ממש, ואם תזכור כל מה שכתבתי לעיל תבין זה ודוק:

תו סיים הרמב"ן וז"ל והנה עלה לנו בין שנאמר תשיך או תשוך וכו' כל צפור וכו' כל שרץ העוף טמא הוא לא יאכל וכו' בלשון הזה נשנו בספרא עכ"ל, מדהביא הא דדריש בספרי כל שרץ העוף טמא הוא לא יאכל מצות ל"ת, נראה דבא לסתור בזה ראיית רבינו שלמד מלשון דקאמר בספרי גבי לנכרי תשיך זו מ"ע שהיא מ"ע גמורה כנ"ל, דא"כ מה ילמוד ממה שאמרו בספרי על כל שרן העוף לא יאכל שהוא מצות ל"ת ודוק:

אמנם הנראה לי בזה דודאי צריך תלמוד מאי בעי הספרי בזה שכתב שזו לא תעשה והרי מבואר לפנינו שהיא ל"ת, ועוד אמאי תני גבי לא תעשה זו ולא תני כן בכל ל"ת ועשה, דבשלמא הא דתני גבי כל צפור טהורה תאכלו שזו מ"ע וכן בבהמה ודגים וחגבים שהמה מ"ע, יש ליישב או כמו שכתב רבינו דאתי לאגמורן שהמה מ"ע גמורה בקום ועשה, והוא לבדוק בסימנים כמ"ש רבינו ולא לאו הבא מכלל עשה עשה, או דאתי לאשמועינן הא גופא דזה אתי ללאו הבא מכלל עשה כמ"ש הרמב"ן, אמנם לשיטת רבינו ניחא טפי, דלשיטת הרמב"ן אכתי תקשי למה לא תני כן בכל לאו הבא מכלל עשה, ומ"ש דתני גבי הני ושביק אחרינא, ועוד דלשון זו מ"ע כמו שהביא רבינו לשון זה וכן הראב"ד והגהות מיימונ' מדוקדקים יותר לשיטת רבינו כמ"ש לעיל, אלא הא דתני כל שרץ העוף טמא הוא לא יאכל ל"ת קשיא מאי קמ"ל בזה. ונ"ל דהספרי בא ליישב דכל שרץ העוף דנשנית במשנה תורה למה לי הלא כבר נאסרו בפרשת שמיני, דבשלמא בבהמה ובעוף נשנו כדאמר הש"ס למה נשנו במשנה תורה בבהמה מפני השסועה ובעוף מפני הדאה, אלא בשרץ העוף למה נשנה הלא לא נתחדש בו כלום במשנה תורה, וע"ז בא הספרי לתרץ דנתחדש בו ל"ת דבפ' שמיני לא נאמר בהם ל"ת רק כל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא, ולא נאמר שם לא יאכל, וכאן במשנה תורה נאמר ל"ת לא יאכל, והיינו דתני בספרי מצות לא תעשה ר"ל שנתחדש בו מל"ת ודוק:

גם נ"ל הא דתני בספרי ולאחיך לא תשיך מל"ת דגם בזה קשיא מאי קמ"ל בזה, אמנם למה שכתבתי לעיל יבא לכלל ישוב, והוא דלשיטת רבא דס"ל מאי תשיך תשוך וא"כ גם ולאחיך לא תשיך תשוך ואתי לאגמורן דאסור להלוות למומר בריבית כמ"ש לעיל, וסד"א דלא הוי לאו יתירא אלא גילוי מילתא דכל היכא דקרינן לא תשיך קרי ביה לא תשוך כמ"ש לעיל, קמ"ל הספרי דאפ"ה הוי ל"ת והמלוה עובר על ל"ת זו ג"כ, וזה דלא כמ"ש לעיל בישוב הרמב"ם דלא מני ל"ת זו גבי מלוה ודוק:

תו כתב הרמב"ן וז"ל ומאמרם כמו כן שהזכיר הרב וכו', אל תעשה בי עבירה עכ"ל. כתב ע"ז הרב בעל מגילת אסתר וז"ל, נ"ל שגם באלו יש בהם קום ועשה כאשר יבא לאוכלן וכו' עכ"ל, והוי כמצות מזוזה ומעקה שכתבתי לעיל, שמצות אלו דומות לרשות שאין אדם חייב לדור בבית כדי שיתחייב במזוזה או לבנות בית כדי שיתחייב בעשיית מעקה כמש"ל בשם רבינו הרמב"ם, ואפ"ה מנו אותן כל מוני המצות בכלל תרי"ג מצות משום שאם בא לדור בבית חייב במצות מזוזה, ואם בנה בית חייב בעשיית מעקה, ה"נ בדיקת סימני בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים כשבא לאוכלן חייב בבדיקת הסימנין, יש למנותן במנין המצות ותו לא מידי. ובכן עלו כל דברי רבינו הרמב"ם כהוגן בלא שום גמגום, וה' יאיר עינינו בתורתו:

בשורש השביעי לא כתב הרמב"ן כלום, לכן גם אנכי מנעתי את עצמי לכתוב בזה השורש כי לא קבלתי על עצמי אלא ליישב דברי רבינו מהשגות הרמב"ן ז"ל:

מעבר לתחילת הדף
< הקודם ·

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.