מעשה רקח/אישות/יט
< הקודם · הבא > משנה תורה להרמב"ם נושאי כלים מגיד משנה מפרשי הרמב"ם אור שמח |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אעריכה
מתנאי כתובה וכו'. משנה בכתובות דף נ"ב ואמרו בגמרא הטעם כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו ופירש"י ויתן לבתו נדוניא יפה דאם מתה יירשו בניה ע"כ. ושם בגמרא הקשו ואימא דאב לירות דבעל לא לירות ופירש"י כיון דטעמא כדי שיקפוץ ליתן לבתו הוא דתקון נדוניא דיהב אב לבתו לירתו בנים דילה אבל שאר כתובת נכסי הבעל כגון מנה מאתים ותוספת דבעל לא לירתון ע"כ. ומתרץ בגמרא א"כ אב נמי ממנע ולא כתב ע"כ. ומשמע דכתובת בנים דכרין היינו נמי התוספת כמ"ש רש"י ז"ל וכ"כ הר"ן ואף דכח הדוחה יכול לטעון דרש"י והר"ן הוא דס"ל הכי ואינו מוכרח דאי ממ"ש דבעל לא לירות לא קאי אלא אמנה ומאתים ולא על התוספת אך בא ואראך דמוכרח הוא שהרי בריש פרק אעפ"י א"ר ינאי תנאי כתובה ככתובה ופירש"י תנאי כתובה תוספת שהוא מתנה להוסיף לה ע"כ. וקחשיב התם לכתובת בנין דכרין א"כ מוכרח דגם התוספת בכלל וא"כ יש לתמוה על רבינו למה כתב כתובה ונדוניא לחוד ולא הזכיר התוספת ויותר יש לתמוה על הה"מ ז"ל שכתב על דברי רבינו שדין הנדוניא מוסכם מכל המפרשים ז"ל ומוכרח מן הגמרא שאמרו מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו אלמא דאף נדוניא בכלל כתובת בנין דכרין ע"כ. מדהכריח ממ"ש כדי שיקפוץ משמע דלא נחית אלא לנדוניא דוקא שהוא הנוגע לאבי הבת משא"כ התוספת שהוא נוגע לבעל דוקא וא"כ אתמהא טובא אכן האמת יורה דרכו דרבינו כתב בכמה מקומות שסתם כתובה היינו מנה או מאתים עם התוספת כמ"ש בשלהי פרקין דלעיל וביארו יותר בפי"ו דין ב' ע"ש וא"כ בהכרח צ"ל דכשכת' רבינו כאן שיהיו הבנים זכרים יורשים כתובת אימן ונדונייתה וכו' ר"ל עיקר כתובה והתוספת עם הנדוניא ועליה קיימי דברי הה"מ ז"ל וברור הוא אכן לא אפרוק מחולשא ממ"ש הרב"י א"ה סי' קי"א שהעתיק דברי רבינו ושוב כתב וי"א שאף התוספת בכלל ע"כ וציין הבאר הגולה שהיא דעת הטור עפ"י פי' רש"י ע"כ משמע שהבין שהדיעה הראשונה שהיא דעת רבינו וסיעת מרחמוהי פליגי עם הטור ורש"י ז"ל וחס ליה למרן ב"י זלה"ה דלימא כי הך מלתא שהוא פשוט כביעתא בכותחא וכעת צל"ע טובא:
בעריכה
כיצד נשא אשה וכו'. אף שאחר תקנת הגאונים אשה גובה כתובתה אף מן המטלטלין לענין בנין דכרין לא מצינו תקנה זו ונעמידנה לדין התלמוד שאינן גובין אלא מן הקרקע כמ"ש רבינו פי"ו דין ז' וכאן סתם הדבר מפני שסמך למ"ש שם. וממ"ש שם נראה עוד שלא פשטא תקנה זו של בנ"ד בכל ישראל שהרי כתב שם שלא מצאנו מנהג ירושתן פשוט בכל הישיבות ע"כ. והוא דעת הגאונים שהביא המרדכי ס"פ נערה והריב"ש סי' ק"ו וטעם הדבר דמפני מה תקנו כתובת בנ"ד כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ועכשיו בזה"ז שמרבין ליתן לבנות א"צ לכתובת בנ"ד ועוד טעם אחר משום דבזה"ז לא בקיאי בשומא טפי ולא מתוקמא שומא דידהו על מותר דינר עיין להרב"ש שם ומהר"י אדרבי סי' רס"ג ועוד נחלקו הפוסקים ז"ל בדעת רבינו אם כתב בכתובתה מטלטלי אגב מקרקעי אי מהני לגבות אף ממטלטלי עיין הרב"י וס' דינא דחיי:
געריכה
אבל אם לא הניח וכו'. ובגמ' אמרו שאף אם היה ראוי ליפול להם ירושה ממקום אחר באופן שיהיה שם מותר על השתי כתובות אפ"ה חולקין בשוה ואין משגיחין על זה ופסקו ג"כ הרב"י ורבינו השמיטו כאן ואולי לרוב פשיטותו:
העריכה
אעפ"י שנתרבו וכו'. פי' מעצמם כגון דקלא ואלים ארעא ואסקא שלטון או שנתייקרו או הוזלו או נשרפו. ובדברי הה"מ נפל ט"ס הניכר וצ"ל שדה אחת שאינה שלהם וק"ל:
ועריכה
שט"ח כנגד היותר. נראה דלאו דוקא כנגד היותר בצמצום דה"ה אם יהיה ביותר מכנגד היותר וכ"נ מהגמרא:
זעריכה
מי שהיה נשוי וכו'. שם דצ"א ומדכתב רבינו ומתה אחת מהם בחייו וכו' נראה דאם לא מתה השניה אין כאן כתובת ב"ד כלל וכדעת הגאונים ז"ל אך הה"מ ז"ל חלק עליהם דאין זה עיקר אלא בכל גווני נוטלין בני הראשונה וכן העלו הרמב"ן והרשב"א ז"ל ע"כ. ולא נרגש הרב ז"ל מדיוק דברי רבינו כנז'. וראיתי בס' דינא דחיי דף מ"ב ע"ד שכתב דמאי דנקט רבינו מתה אחת מהם בחייו והשנית אחרי מותו משום שרצה להשמיענו דאם לא נשבעה השנייה שבועת אלמנה קודם שתמות שבני הראשונה יורשין כתובת אימן והשאר חולקין בשוה ובני השניה אינן נוטלין כתובת אימן כיון שלא נשבעה והן אינן יכולין לישבע שאין אדם מוריש שבועה לבניו וזה הדין לא היה יכול להשמיענו אלא כשמתה גם השניה אבל לא בחייה אבל אה"נ דאפי' בחייה בני הראשונה נוטלין כתובת ב"ד וראיה לדבר וכו' ע"ש ומלבד שהכרח ישר הוא זה עוד ניתן ליאמר עפ"י דברי הפוסקים שהזכיר הרב לעיל ע"ש:
חעריכה
חולקין הבנים הכל בשוה. מבואר הדבר דכתובת ב"ד אינה אלא כשמתה האשה בתחילה וכמ"ש בתחילת הפרק ודו"ק:
יעריכה
ומתנאי כתובה וכו'. שם דנ"ב ועמ"ש לקמן בדין ט"ו ודקדק רבינו לכתוב מנכסי אביהן לאפוקי מנכסי אמותם או אחיהם וכ"ש שאר יורשיהם ועיין למהר"י אדרבי סימן ת' ומהרשד"ם א"ה סי' קפ"א ודין בת הנזונת שם דמ"ג בעיא דרבי אבינא ושקלו וטרו בה ואפסיקא הלכתא דהרי הם לעצמה משום דאב ניחא ליה בהרווחת בתו וכו' ע"ש:
יאעריכה
אלא שהאשה וכו'. כתב הה"מ מפורש בירושלמי הבת לא עולה ולא יורדת ע"כ. והרב"י סי' קי"ב הביא לו סמוכות מדתניא בפ' מציאת האשה דס"ח דתניא הבנות נזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן כיצד אין אומרים אילו היה אביהן קיים כך וכך היה נותן אלא שמין את הנכסין וכו' ע"כ. ולפ"ז יש לתמוה על לשון ריא"ז שהביא הש"ג בפ' נערה שנתפתתה וז"ל וכשם שהאשה ניזונת מנכסי בעלה לפי כבודה ולפי כבודו כך הבנות ניזונות מנכסי אביהן לפי כבודם ע"כ. וזה הוי הפך הירושלמי וש"ס דילן כאמור מלבד דקשה עוד דלעיל הביא סברת רבינו שמחלק בין אשה לבת ולא חלק עליו וכאן כתב זה אתמהא ותו ק' על הרב כנה"ג ז"ל שהביא בריש הסי' דברי ריא"ז הללו בסתם ולא נרגש מזה וגם לא זכר דרבינו חולק על זה וכו' וכעת צ"ע:
יבעריכה
אין הבנים וכו'. הראב"ד ז"ל תמה על רבינו דמזון הבנות אינו תלוי בפרעון כתובתה והמחילה אינה בפרעון וכו' והה"מ ז"ל לא אשכח לה פטרי ע"ע. אך ממ"ש הה"מ לדעת רבינו שכשאין הכתובה תחת ידה חוששין לכל מה שאפשר לחוש ע"כ יש לומר דגם זה יש לחוש שמחלה גם מזונות הבנות וכ"כ הרל"מ ז"ל. עוד אפשר לומר דכי היכי דמחילתה בסתם מהניא לכתובת ב"ד גם דהוי תנאי ב"ד כדאיתא במתני' ובגמ' ה"נ מהניא למזון הבנות דהוי נמי תנאי ב"ד ולישנא דמתני' מסייעתו דקתני לא כתב לה וכו' חייב שהוא תנאי ב"ד משמע דשוים הם ודו"ק:
יגעריכה
מי שצוה וכו'. כתובות דס"ח האומר אל יזונו בנותי מנכסי אין שומעין לו אל יתפרנסו שומעין לו ופי' רש"י פרנסה נדוניא שאינה בתנאי כתובה ודבר פשוט הוא דלאו כל כמיניה להפקיע שעבודו בכדי:
נתן כל נכסיו וכו'. עיין פ"ח דזכיה ומתנה דין ח' ועיקר הדין בבב"ת דקל"ג ועיין להרי"ף והרא"ש שם ובפ' האומר בקדושין והזכירו הרב"י בא"ה ס"ס קי"א וח"מ ר"ס רנ"ב אך ראיתי להה"מ ז"ל דברים מגומגמים הרבה במ"ש וגדולה מזו כתב הר"י בן מיגאש שמלוה ע"פ גובה מן המשועבדים וכו' ע"כ דמשמע שמלוה ע"פ הוא יותר חידוש לומר שגובה ממתנת ש"מ מכתובת ב"ד דהוה ס"ד דאף דכתובת ב"ד גובה ממתנת ש"מ מלוה ע"פ לא תגבה ואני שמעתי ולא אבין דכתובת ב"ד אף שהיא בתנאי ב"ד אינה אלא מדרבנן ומתנת ש"מ אינה אלא מדרבנן שהרי אין שם שום דרך מדרכי הקנייה אלא דאלמוה רבנן כדי שלא תטרף דעת החולה ומלוה ע"פ שעבודה מדאורייתא וכ"ש וק"ו שתגבה ממתנת ש"מ שאינה אלא מדרבנן ותדע עוד שהטור ז"ל בח"מ רס"י רנ"ב לא הזכיר מלוה ע"פ והרגיש עליו הר' דרישה ופרישה דהרי אביו הרא"ש הזכירו שם ותריץ שלא הוצרך לבארו מרוב פשיטותו עיין עליו גם אנכי הרואה שהר' המגיד סתר דברי עצמו שהרי בפ"ח דזכיה ומתנה כתב ז"ל ועוד למד משם הר"י אבן מיגש דמלוה ע"פ כיון שגובה מן היורשין ק"ו שתגבה ממתנת ש"מ וכו' ע"כ הרי ששם הביאו בדרך כ"ש וכאן הביאו בדרך חידוש. וכבר ראיתי להכנה"ג בסי' רנ"ב בהגהת הב"י
אות ח' שעמד בזה וכ"כ בספרו הנחמד דינא דחיי דמ"ב ולא תירץ כלום אף שלא הזכיר דברי הה"מ שבפ"ח דזו"מ ולא דברי הרי"ף ובאמת הוא פשוט מאד וגם בהרא"ש והרמב"ן שם כתוב בלשון הה"מ שבפ"ח שהוא כדרך ה"ה וק"ו וכאן שהזכיר סברתם וכו' כתבו בדרך חדוש ודע שסברת הראב"ד שחולק על רבינו בכתובת ב"ד וכו' אינה סברא יחידית דהרא"ה ז"ל סבור כן ונ"מ באם תפס אם יכול המוחזק לומר קים לי והביאו הכנה"ג בראשונות דח"מ סי' קי"א וראיתי להרש"ך חי"ב סימן קי"ב שנראה שלא ראה סברת הרא"ה הלזו ונסתייע מדברי מוהרי"ק ז"ל שאין המוחזק יכול לומר קים לי כפלוני הגאון היכא שכל חכמי ישראל חלוקים עליו ע"ע:
ידעריכה
בת הממאנת וכו'. דין זה לא נמצא לו מקום בגמרא ומלבד זה הדבר תמוה הרבה איך יתכן שתלד בקטנותה ותמאן ומבואר בפר"ק דיבמות די"ב דא"א לחמות שתהא ממאנת כלומר ואם תמאן אחר שתלד יתכן שתהא חמות כגון אם קדש אחד את בתה זאת וכבר נרגשו הראב"ד והה"מ ז"ל ובפ"ב דין ט' כתב הה"מ בעד רבינו שדין זה הוא כשמיאנה בעודה מעוברת קודם שתלד דאם ילדה א"א לה למאן ע"ש וכאן סתם דבריו הה"מ מפני שסמך למ"ש שם והוא מוכרח דא"א לפרש מ"ש כאן וז"ל ובאמת שכוונת רבינו שכתב בת הממאנת ר"ל שמי שנשא קטנה יתומה וילדה לו בת ואח"ך מיאנה וכו' ע"כ מ"ש ואח"כ מיאנה צ"ל דלאו דווקא והך ילדה דקאמר ר"ל נתעברה וזה מבואר הרבה:
טועריכה
המארס בת וכו'. כתובות דג"ן א"ל ר"ח לר"י מי שמיע לך מיניה דרבי יהודה ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות א"ל משמע לא שמיע לי אלא מסברא לית לה כיון דאירסה לא ניחא ליה דתתזיל א"ל אי משמע לא ש"ל מסברא אית לה כיון דלא קים ליה בגוה לא שדי זוזי בכדי וא"ד א"ל משמע לא שמיע לי מסברא אין לה כיון דלא קים ליה בגוה לא שדי זוזי בכדי א"ל אי משמע לא שמיע לך מסברא אית לה כיון דאירסה לא ניחא ליה דתתזיל ע"כ. ופי' רש"י ארוסה יתומה יש לה מזונות מן האחים או לא וכו' ע"כ. ולפירושו ק' דמאי קא מבעיא ליה הרי כבר אפליגו תנאי לעיל בהאי מלתא והתוס' ז"ל תירצו דלא שמיעא להו הך פלוגתא א"נ ש"ל ומבעיא ליה היכי הלכתא ורבינו לא בחר בדרך זה משום דדחיקא ליה מלתא דמי סגי דלבעי הלכתא כמאן להדיא אלא ודאי מלתא אחריתי הוא דמבעיא ליה דהיינו אם הארוס חייב לזונה או לא דכיון דמייתי לעיל מינה פלוגתא דתנאי בעד מתי הבת ניזונת וקאמר ת"ק עד שתארס פשיטא להו דהלכתא כת"ק דאתי כרב דס"ל הכי כמבואר לעיל מינה ואהא מבעיא ליה לר"ח כיון שאין האחים זנין אותה מי נימא שהארוס שהוא גרם לה להפסיד מזונותיה יתחייב הוא לזונה או לא ומתרץ וכו' אלא דלפי דעת רבינו ק' להלום הלשון דקאמר מסברא לית לה כיון דאירסה לא ניחא ליה דתתזיל דאדרבה כיון דלא ניחא ליה דתתזיל הו"ל לזונה הוא והיכי קאמר לית לה כלומר גם מן הארוס וכן נמי כי קאמר מסברא אית לה כיון דלא קים ליה בגוה לא שדי זוזי בכדי דאדרבה כיון דלא קים ליה בגוה למה יתחייב לזונה דלפי פי' רש"י ניחא כל זה כמבואר. ואף שאפשר לדחוק בדבר יותר נלע"ד לומר דרבינו היה גורס בהפך מסברא אית לה כיון דאירסה לא ניחא ליה דתתזיל וכן באידך מסברא לית לה כיון דלא קים ליה בגוה לא שדי זוזי בכדי והיא גירסת הרי"ף ז"ל וכן נראה מדברי הרא"ש ז"ל שכתב כן דהרי"ף מפרשה במארס בת הניזונת מן האחים אכן הר"ן ז"ל מפרש דעת הרי"ף בארוסה שנתאלמנה וכגון שכתב לה כתובה והגיע זמן בחיי הבעל וקא מבעיא ליה אם יש לה מזונות מיורשי הארוס וה"ט דהרי"ף ז"ל בפי' נוסחאות שלהם הוסיף דה"מ לאחר י"ב חדש וכן נראה מתוך דברי הר"ן ז"ל ולענין נוסחא זו של הרי"ף עיין בשו"ת תומת ישרים סי' רח"ל דף כ"ב ומרן ז"ל כתב כאן ע"ד הה"מ שכתב דפסקו הגאונים דיש לה דהטעם משום דפסקו כלישנא בתרא ע"כ. ולכאורה הם דברים טפלים דמה השמיענו בזה אך לע"ד הוא מבואר להשמיענו מה שחסר בדברי הה"מ דגירסת רבינו אינה כגירסת רש"י שהיא הגירסא שלפנינו אלא כגירסת הרי"ף כדבר האמור ומבואר לעיל ולזה כתב דפסקו כל"ב דלגירסא שלפנינו בל"ב כתוב דלית לה מזוני ודע דמהר"י הלוי סי' ך' כתב דה"ה אם נתחסד אחר לזונה שאין לה מזונות מן האחים ובשם חכם אחד כתוב שם שאפ"ה יש לה מזונות ע"ש. ואחר מחילה הראויה יש לחלק בין נתארסה שעשתה מעשה בקבלת הקידושין דאמטו להכי נתחייב הארוס לזונה לנתחסד אחר בתורת חסד ואיהי ג"כ לא עשתה שום מעשה הגורם פירוד בינה לבין אחיה וכן נראה דעת כנה"ג א"ה סי' קי"ב בהגהת הטור אות ו':
ואינה בוגרת וכו'. מלשון זה משמע דכשתבגור ועדין היא ארוסה אין הארוס חייב במזונותיה שהרי היא יכולה לזון עצמה ועוד דבשלמא קודם בגרות שע"י שקדשה גרם שאבדה מזונותיה מאחיה דין הוא שיתחייב הוא לזונה משא"כ כשבגרה דאז גם אם לא היתה ארוסה לא היו אחיה חייבים לזונה מהיכא תיתי שהארוס יזון אותה אך ממ"ש ואין אדם רוצה שתתבזה ארוסתו וכו' משמע דכל עוד דשייך האי טעמא הארוס חייב לזונה ודבר זה במחלוקת שנויה דהר"ן ז"ל כתב דאפשר דעד שעת בגרות הוא חייב ותו לא והריטב"א כתב דכיון שהתחיל לזונה אינו בדין שיפסיק ע"ש (בשיטה מקובצת לכתובות) ולעד"ן דברי רבינו שקולין ועכ"פ הו"ל לפרש:
טזעריכה
נשאת הבת וכו'. כתובות דף ג"ן בעו מניה מרב ששת ממאנת יש לה מזונות או אין לה א"ל תניתוה אלמנה בבית אביה וגרושה בבית אביה ושומרת יבם בבית אביה יש לה מזונות רי"א עודה בבית אביה יש לה מזונות אינה בבית אביה אין לה מזונות. (כן היא גירסת הפוסקים ז"ל ודלא כמו שנדפס בגמרות שלפנינו שהדפיסו החלוקות דאלמנה וגרושה כדר"י) ופריך ר"י היינו ת"ק אלא לאו ממאנת איכא בינייהו דת"ק סבר אית לה ור"י סבר לית לה ופי' רש"י אלמנה וכו' כלומר מן האירוסין דאי מן הנישואין לא אמרינן יש לה מזונות דעד דתלקח תנן ואפילו ללוי בנישואין מודה ת"ק וסבר אית לה וה"ק אלמנה בבית אביה וכו' וה"ה לממאנת דאין כאן נישואין דהא עקרתינהו וכו' ע"כ. ודברי רבינו סתומין ואפשר דס"ל כפי' רש"י וגם הר"ן ז"ל פי' כפי' רש"י דאלמנה וגרושה דקאמר היינו מן האירוסין דוקא וסיים דהרמב"ם כתב זה הדין בפי"ט מהלכות אישות וכו' משמע שהבין דברי רבינו דמן האירוסין דוקא קאמר אך המעיין בדברי רבינו בקל יראה שאין זו כוונתו כלל שהרי כתב נשאת הבת ומיאנה או נתגרשה או נתאלמנה וכו' הרי דהשגרת הלשון אחר הנשאת שכתב תחילה דאל"כ הו"ל לפרש דנתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין דבשלמא בלשון הברייתא דקתני סתמא ולא מדכר דין הממאנת להדיא מצינן לפרשה בין בנישואין בין באירוסין אך בדברי רבינו שהקדים נישואין ומיאון מבואר הדבר דכוונתו אף ע"י נישואין והכי מסתברא נמי דהרי בדין הקודם פסק כרב דכיון שנתארסה אבדה מזונות מאחיה א"כ לדידיה אין לחלק בין נישואין לאירוסין לענין זה וכן הבין הה"מ ז"ל שכתב וז"ל ומפרש רבינו שאעפ"י שבנשאת הפסידה מזונות בשובה לבית אביה חוזרת למזונותיה וכן נראה עיקר וכו' ע"כ. ובס' דינא דחיי נסתפק בדעת רבינו והסמ"ג אם בעינן דוקא שנתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה וכו' ואני אומר דמסתמות דבריהם ז"ל מבוארת כוונתן דאין חילוק בדבר ועוד דכי היכי דמיאון אחר מיתתו קאמר ה"ה אלמנות וגירושין דבחדא מחתא מחתינהו רבינו והסמ"ג ז"ל ע"ע:
יזעריכה
מי שמת וכו'. ריש פרק מי שמת ופי' רשב"ם שם דמזונות ופרנסה קאמר דהיינו מאכל ומשתה ומלבוש וריב"ן חלק עליו דאין במשמעות הלשון אלא אכילה ושתיה והנ"י בשם הריטב"א הביאו הרב"י סי' קי"ב כתב דבכלל מזונות הוי כסות ומלבוש שכן תנאי מזון האשה והבנות ע"כ. וקצת יש לתמוה עליו איך לא הזכיר סברת ריב"ן שהביאו התוס' אלא כתב סתם דמשמע שאין חולק בדבר ודברי רבינו סתומים ודקדק רבינו לכתוב והם זנין את אחיותיהם וכו' בנכסים מרובין אבל בנכסים מועטים כתב מוציאין מהם מזונות וכו' ודייק לה מדאמר רבא בגמ' גבי נכסים מועטים מוציאים להם מזונות לבנות דמשמע דמוציאים מיד האחים וכו' מכלל דנכסים מרובין מניחין אותם בידם והם מפרנסים אותן וכ"כ הרא"ש ז"ל:
או עד שיתארסו. בחלוקה זו הוסיף עד שיתארסו מפני שהכל לבנות הן רב הן מעט משא"כ בשיש בנכסים כדי לזון את הבנות וישאר לבנים אין לשים גבול לאירוסין דמי יודע מה ילד יום ומתי יתארסו ולכך לא קבע זמן אלא עד שיבגרו שהוא דבר ידוע לפי השנים שיש לבנות ופשוט הוא:
יטעריכה
הניח קרקע וכו'. שם פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו בהם יורשין ופירש רשב"ם בשעת מיתה היו מרובין ועכשיו הוקירו מזונות או נתקלקלו הנכסים וחסרו ואין בהם כדי מזון אלו ואלו עד שיבגרו כבר זכו בהם יורשין בשעת מיתת אביהם וקרינן בהו נכסים מרובין ויקחו הבנות חלקן המגיעם כפי שומא של שעת מיתת אביהם והבנים יירשו חלקם שהיה מגיעם באותה שעה וכל מה שחסרו הנכסים חסרו לבנות ולבנים לכל אחד כפי חלקו הראוי עכ"ל. לפי דבריו ז"ל יתכן שיכלה חלק הבנות לגמרי וחלק הבנים עדיין הוא קיים דהגע עצמך שיש לו שני בנים ושתי בנות והניח ת' וצריך לציין ק' לבנות עד שיבגרו וכשנתקלקלו הנכסים עמדו על מאה שכשנשער החיסרון לפי חלק המגיע לכל אחד ישאר כ"ה להשתי בנות וע"ה להשני בנים וזה הדבר קשה לשמוע שהרי כשהנכסים הם מועטים אנו מציינין אותם להבנות דוקא והבנים ישאלו על הפתחים שנראה מכאן שהבנות קודמות למזונות ורבינו ז"ל סתם וכתב כבר זכו בהם יורשין כלשון הגמ' ומשמע דר"ל לענין שאין מוציאין הנכסים מידם כדין נכסים מועטים אלא ישארו בידם והם יזונו הבנות כדין נכסים מרובין וכמ"ש הרא"ש ז"ל דזכו בהם יורשין ר"ל שיזונו יחדיו עד שיכלו הנכסים והיינו כאמור ועיין בס' ד"ד ודו"ק:
כעריכה
ויש עליו חוב וכו'. בעיות שם ולא אפשיטו ובין לל"ק ובין לל"ב של שם דברי רבינו נכונים עפ"י דרכו לפסוק כאת"ל ועוד דבכל תיקו דממונא פסקינן לקולא לתובע וחומרא לנתבע אך לא ידעתי למה לא ביאר רבינו דבחו' בע"פ דוקא הוא דאינו ממעט אבל מלוה בשטר ממעטא דכגבויה דמיא (כיון דנקיט שטרא בידיה) וכדמשמע בירושלמי וכ"כ הנ"י ז"ל ועיין בספכ"ו דמלוה ולוה אך ממ"ש הרב"י ס"ס קי"ב נראה דלרבינו אין חילוק בין בשטר לבע"פ ע"ש. תו איכא למידק בדברי רבינו דלמה לא ביאר דאלמנה אינה ממעטת דהכי משמע התם בין לל"ק בין לל"ב. וראיתי בס' דינא דחיי שנרגש מזה וכתב דאפשר דרבינו ס"ל כדעת הנ"י שכתב דל"ג בגמ' בעיא זו דפשיטא דממעטא מק"ו דבנות וכו' ע"כ וכ"נ דברי הרי"ף ז"ל וכן מצאתי שוב שכתב בבדק הבית:
כאעריכה
הניח אלמנה וכו'. מבואר שם ומ"ש וכן אני אומר וכו' ראוים הדברים למי שאמרן וכ"כ הפוסקים ז"ל אך הרב משפט צדק ח"ב סי' ס"ח גמגם בדבר מצד אחר ועיין להכנה"ג סימן קי"ב אות כ"ד בהגהת הטור שהליץ בעד רבינו:
כבעריכה
מי שמת וכו'. משנה שם דקל"ט ובפ"ט דהל' נחלות הזכיר דין הבנים כלשון המשנה וכאן שינה הלשון מ"ש אין אומרים יזונו הבנות עד שיבגרו וכו' אגב מה שהזכיר לעיל אך הש"ע העתיק דברי רבינו בא"ה בס"ס קי"ב ובח"מ סי' רפ"ו ביארו וכלל בו דין הבנים והבנות להדיא כלשון המשנה ע"ש ועיין להר"א ששון סי' נ"ט:
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |