העמק דבר/שמות/יב: הבדלים בין גרסאות בדף

'''שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם.''' בכמה מקומות בקרבן יחיד כתיב בן שנתו ללמדנו שנתו שלו ולא של מנין עולם. וכאן לא פירש הכתוב שיהא שנתו שלו. היינו משום דכתיב יהיה לכם. ודרשינן בזבחים דכ״ה ב׳ בקבלה בהולכה ובזריקה מנין שיהא תמים ובן שנה ת״ל יהי׳ לכם כל הויותיו לא יהיו אלא תם ובן שנה. ואי בשנה של מנין עולם לא אפשר להיות בשחיטה בן שנה ולא בקבלה וזריקה. אלא ע״כ בן שנתו. וע׳ מש״כ בס׳ ויקרא י״ב ו׳ דמש״ה לא ביאר הכתוב בק״צ שיהיו בני שנתן ולא של מנין עולם. משום דבתמידים ומוספין א״א באופן אחר ע״ש. עוד נראה שנכלל במשמעות בן שנה שהוא משונה מכ״מ דבעינן בן שנה אחת כתיב בן שנתו. אלא בא ללמד דכשר לכתחילה להביא בתוך ל׳ יום. וכדתנן במס׳ פרה פ״א דכל הקרבנות מצותן לכתחילה אחר ל״י לבד נו״נ בכור ומעשר ופסח. והנה נו״נ התירו מבואר בס׳ ויקרא כ״ב כ״ז ומיום השמיני והלאה ירצה וגו׳. ובבכור ומעשר כתיב להלן כ״ב כ״ט ביום השמיני תתנו לי. אבל פסח מנלן שהוא משונה משארי קרבנות חובה. אלא למדנו ממקרא זה דבכלל בן שנה משמע ג״כ בתוך שלשים כדאיתא בבכורות דכ״ה עה״פ לפני ה׳ אלהיך תאכלנו שנה בשנה. דל׳ יום חשוב שנה. ולא דמי לתמידים ומוספין דבעינן לכתחילה אחר ל״י. דשם כתיב בני שנה תמימים. דמשמע תמימים גם על בני שנה. כמו דדרשינן בספרי פ׳ חקת פרה אדומה תמימה. דתמימה קאי על אדומה. ה״נ תמימים קאי גם על בני שנה. היינו אחר ל״י. משא״כ כאן דכתיב תמים בן שנה. מבואר דלא קאי תמים על בן שנה. מש״ה מפרשינן האי בן שנה בתרי אופני להכשיר אפילו בתוך ל״י לכתחילה. ולהכשיר כל משך שנה שלו. וע׳ בהרחב דבר:

'''צלי אש ומצות על מרורים.''' בפ׳ בהעלתך באכילת פסח דורות כתיב על מצות ומררים יאכלהו. למדנו דהפסח היא עיקר המצוה ומצות ומררים טפלים לו. ומש״ה מצוה בכריכה כדאי׳ בפסחים דקט״ו דעת הלל הזקן. ואפילו רבנן דפליגי בזה מודי דמצוה לעשות כן. משא״כ כאן כתיב צלי אש ומצות. מבואר דשניהם שוין במצוה ורק המרור טפל להם. ומכאן למדנו שלדורות ג״כ כשר בדיעבד בלי כריכה כדאי׳ שם. יכול יהא כורכן בב״א ואוכלין כדרך שהלל אוכלן ת״ל ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות [וכך עיקר הנו׳ וכמבואר בפי׳ רשב״ם בד״ה ואכלהו כל אחד בפ״ע כו׳ דכתיב לעיל ואכלו את הבשר עכ״ל אלא שהרשב״ם הבין מוצא הדרש מדכתיב יאכלהו. ואינו כן אלא מדכתיב צלי אש ומצות] ואע״ג דהג׳ מפרש לענין בדיעבד. היינו לדורות אבל בפסח מצרים ודאי היתה המצוה לאכול פסח בפ״ע ומצה בפ״ע. רק הפסח היה מצותו לאכול בכריכה עם מרורים. והא דלא תנן החילוק זה במשנתנו דמה בין פסח מצרים לפסח דורות. היינו משו׳ דמשנתנו ס״ל דלא כהלל אלא גם לדורות למדנו מהאי קרא דפ״מ שאין מצוה אפילו לכתחלה בכריכה. והיינו דאי׳ התם אר״י חלוקין עליו חביריו על הלל וכמש״כ הרשב״ם בד״ה והשתא. דרבנן לית להו כריכה כלל. הא מיהו לשון המקרא משונה דבפ״מ כתיב ומצות. ובפ״ד כתיב על מצות דמשמעו שהוא טפל בענין מיהא. ולא דבר ריק הוא. אבל הענין הוא כמו שביארנו בס׳ דברים בפ׳ שמור את חודש האביב. דבמצות ספור י״מ יש נפקותא בין זמן שבהמ״ק קיים לבזה״ז. דבזמן שבהמ״ק היה קיים הי׳ מצות הספור בענין הפסיחה על הפתח שכ״ז היה מורה אכילת הפסח. והיו חוקרים ודורשים בזה הרבה. אבל בענין מצות אכילת מצה לא דרשו. ולא בא אלא לשם תודה על הגאולה כמו לחמי תודה. או לאותו תכלית של כל שבעת הימים וכמבואר שם. משא״כ בזה״ז מצות הספור בענין חפזון שע״ז מורה מצות אכילת מצה. ע״ז עונין דברים הרבה וכדכתיב אחר מצות אכילת לחם עוני כי בחפזון וגו׳ ושמה נתבאר בעזרו ית׳ טעמו ש״ד. והנה בפסח מצרים הי׳ התחלה לשני הזמנים. גם לזמן שאכלו ישראל פסח גם לזמן גלות. מש״ה היתה המצוה שיהא נדבר בשני הענינים. ומש״ה כתיבי כל א׳ בפ״ע. :

'''ואכלתם אותו בחפזון.''' לפי הפשט הידוע שיהא נאכל כמו איש הנחפז לצאת לדרך והכי תנן בפסחים פ״ט דפסח מצרים היה נאכל בחפזון ולא פסח דורות. וביארו בגמ׳ משום דכתיב אתו בחפזון ולא פ״ד. ולזה הפי׳ יש לבאר סיפיה דקרא פסח הוא לה׳. שזה טעם על מצוה זו בשביל שבאותו עת היה הקב״ה פוסח ומדלג על הפתחים. מש״ה המצוה לאכול כמו העומד עה״ד וממהר ומדלג :

'''תחגהו.''' הוא מיותר. ומשמעו כפי משמעות יאכלוהו. שביארנו שאין דבר אחר נאכל אחריו. כך הפי׳ תחגהו. ואין מביאים אחר זה היום עוד חגיגה :

'''מיום הראשון עד יום השביעי.''' מכאן דרשו במכלתא ענשו שבעה ואזהרתו לעולם. וע׳ מש״כ בהע״ש סי׳ פ׳. ובתשב״ץ ח״ג סנ״א גריס אזהרתו שבעה וענשו לעולם :

'''ושמרתם את המצות.''' עיקר משמעות מצוה זו מבואר בדברי חז״ל דקאי על מצת מצוה של לילה הראשון מה שאינו בשבעת הימים. והכי משמעות סוף המקרא כי בעצם היום הזה וגו׳ ושמרתם את היום הזה וגו׳. אבל הרמב״ם הל׳ חו״מ פ״ה ה״ח כתב בביאור מקרא זה ושמרתם אה״מ כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חמוץ. וא״כ קאי על שבעת הימים ג״כ. ויש לזה הפי׳ ג״כ שורש להלן כ״ג ט״ו ויבואר שם. ומכ״מ עיקר הפי׳ הוא על יום הראשון כמש״כ:

'''משכו וקחו לכם צאן.''' רש״י פי׳ בשם המכילתא משכו מי שיש לו צאן ימשוך משלו. ומי שאין לו יקח מן השוק. ובא ללמדנו לענין הא דבעי הפרשה ד׳ ימים בפ״ע. ואשמעינן דמי שיש לו הרבה צאן א״א להפריש כולם. ובי״ד יקח א׳ מהם לשחיטה. אלא מחויב למשוך אחד לפני ד׳ ימים. ומכאן למדנו דכל שאינו בזה אח״ז אפי׳ בב״א אינו וא״כ א״א להקדיש אלא אם מושך א׳ מהם וכן למדנו דאי אפשר להפריש טלה ביד חבירו עד שלא קנה. דהקדש אינו חל אלא בשלו משום הכי כתיב וקחו. כל זה דרך הדרש. אבל לפי הפשט באשר המצוה בפרשה הקודמת נאמרה לכל ישראל ליקח שה לבית אב. והיה הדעת נותן שיטפלו בזה האנשים הפשוטים בבית אב מי שרגיל למשוך טלה לשחיטה ולהפשיט. ולא מי שהוא גדול בבית אב ואין עסקו בכך. ע״כ קרא משה לזקני הדור והזהירם ביחוד משכו אתם וקחו צאן למשפחותיכם בשביל כל המשפחה תהיו אתם המתעסקים בזה. ומכאן למדנו הא דתניא בפסחים ס״פ תמיד נשחט תנא כל אחד ואחד נותן פסחו בעורו ומפשילו לאחוריו. אמר רב עיליש טייעות פי׳ כדרך הערבי שרגיל בכך. כך היה עושה כל עשיר ואפרתי ישראל וע״ע ס׳ במדבר ו׳ ג׳: