13,565
עריכות
הערה
(הערה) |
(הערה) |
||
| שורה 39: | שורה 39: | ||
'''אמנם''' דע ידידי כי לא נחית הש"ס ופירש"י שם לענין איסור טומאה רק לענין זכות. ואשמעי' דכבר נחשבת בכהנות לענין אכילת תרומה בו ביום. ואם התרו בה משום זרות אינה לוקה רק אם התרו בה משום טומאה. וכן נ"מ לענין אם התרומה טמאה דזר האוכל תרומה טמאה חייב מיתה בידי שמים ומלקות וכהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו חייב מיתה ולא מלקות וע' כ"ז ברמב"ם פ"י מה' תרומת ה"י ופ"ז שם ה"א. גם נ"מ לענין קרן וחומש{{הערה|עי' שש המערכת {{ממ|[[שש המערכת/נדה/ה#ג|נדה פ"ה מ"ג]]}}, הובא בתוס' אנשי שם {{ממ|[[תוספות אנשי שם/נדה/ה#ג|שם]]}}.}} דזר שאכל משלם חומש והתשלומין תרומה וכהן אינו משלם חומש והתשלומין חולין. וע' ברמב"ם בפ"י מה"ת הנ"ל. והנה הטמא שאכל תרומה טהורה כיון שנגע בו הטמא טמאוהו ואינו חייב מיתה באכילתו ואינו לוקה וע' ע"ז בתוס' סנהדרין דף פ"ג ע"ב ד"ה פרט ע"ש. גם נ"מ לענין הדלקת תרומה טמאה דכהן מותר ולא זר. ואפי' לענין אכילה גופא לכתחלה נ"מ לענין תרומה דרבנן דאמר שמואל במס' בכורות דף כ"ז ע"א דבטלה ברוב ופירשו התוס' דדוקא לכהן מותר בימי טומאתו ברוב ולא לזר. רק רש"י לא ס"ל כן ע"ש. והברור כי רש"י והמשנה לא אתי כאן לענין היתר אכילה רק לענין היתר כהונה קאתי דתיכף מאכיל והוית ככהן גמור לענין אכילה. והדברים ברורים ודו"ק: | '''אמנם''' דע ידידי כי לא נחית הש"ס ופירש"י שם לענין איסור טומאה רק לענין זכות. ואשמעי' דכבר נחשבת בכהנות לענין אכילת תרומה בו ביום. ואם התרו בה משום זרות אינה לוקה רק אם התרו בה משום טומאה. וכן נ"מ לענין אם התרומה טמאה דזר האוכל תרומה טמאה חייב מיתה בידי שמים ומלקות וכהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו חייב מיתה ולא מלקות וע' כ"ז ברמב"ם פ"י מה' תרומת ה"י ופ"ז שם ה"א. גם נ"מ לענין קרן וחומש{{הערה|עי' שש המערכת {{ממ|[[שש המערכת/נדה/ה#ג|נדה פ"ה מ"ג]]}}, הובא בתוס' אנשי שם {{ממ|[[תוספות אנשי שם/נדה/ה#ג|שם]]}}.}} דזר שאכל משלם חומש והתשלומין תרומה וכהן אינו משלם חומש והתשלומין חולין. וע' ברמב"ם בפ"י מה"ת הנ"ל. והנה הטמא שאכל תרומה טהורה כיון שנגע בו הטמא טמאוהו ואינו חייב מיתה באכילתו ואינו לוקה וע' ע"ז בתוס' סנהדרין דף פ"ג ע"ב ד"ה פרט ע"ש. גם נ"מ לענין הדלקת תרומה טמאה דכהן מותר ולא זר. ואפי' לענין אכילה גופא לכתחלה נ"מ לענין תרומה דרבנן דאמר שמואל במס' בכורות דף כ"ז ע"א דבטלה ברוב ופירשו התוס' דדוקא לכהן מותר בימי טומאתו ברוב ולא לזר. רק רש"י לא ס"ל כן ע"ש. והברור כי רש"י והמשנה לא אתי כאן לענין היתר אכילה רק לענין היתר כהונה קאתי דתיכף מאכיל והוית ככהן גמור לענין אכילה. והדברים ברורים ודו"ק: | ||
'''והנה''' ידידי אחרי כל הנ"ל יצאתי להשכילך בינה ולבאר פירש"י והרע"ב אף אם נאמר בפשטות הלשון דמאכילה ממש בתרומה בו ביום שנולד. והוא דבר נחמד. דהנה קי"ל במס' יומא דף פ"ג דמי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל תחלה וכן מכל חולה הדין כן. והנה בס"פ מפנין במס' שבת. ומובא בטוש"ע א"ח ס' שכ"ח דיולדות תוך ג' ימים אפילו לא אמרה צריכה אני מחללין עלי' את השבת וע"ע בסימן תרי"ז גבי יוה"כ דתוך ג' ימים אפי' לא אמרה צריכה אני מאכילין אותה. וע' בס' תרי"ח במג"א דתרומה חמורה מטבל וטבל מנבילה והוא מדברי הש"ס יומא דף פ"א ע"א ע"ש. וכ"ש דתרומה חמורה מנבילה והטעם דתרומה למר היא במיתה ונבילה אינו אלא לאו. וכבר בארנו כי כהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו לוקה ונבילה לוקה. ולפ"ז כהן שאחזו בולמוס וכיוצא ויש לפניו תרומה ונבילה והכהן טמא ודאי אמרי' דיטמא התרומה ויאכל התרומה ומכ"ש אם כבר נטמא התרומה דאין עלי' אפי' חיוב מלקות וכמ"ש הרמב"ם בפ"ז מה' תרומות ה"א ע"ש. ונבילה לוקה עלי' והוי איסור חמור נבילה מתרומה טמא לגבי כהן. משא"כ גבי ישראל דהיא זר אז אפי' תרומה טמאה חמורה לי' מנבילה דהרי זר חייב מיתה אפי' על תרומה טמאה וכמ"ש הרמב"ם בפ"י מה' תרומות ה"ו. וצריך להאכיל נבילה דוקא ולא תרומה. והשתא תבין כי היטובו אשר דברו רש"י והרע"ב ז"ל דהרי מיירי ביולדות ביום שנולד הולד דאז היא מסוכנת גמורה וצריכין להאכילם ואין לפני' רק תרומה או נבילה וטריפה. ולכן תיכף כשנולד הילד מאכיל את אמו בתרומה דהרי היא מסוכנת ובעוד שישבה על המשבר אף שהיא ג"כ מסוכנת מ"מ אין מאכילין אותה תרומה דעיבור אינו מאכיל את אמו והרי היא זרה גמורה ותרומה חמורה לה מנבילה דאף תרומה טמאה לזר במיתה ותיכף כשנולד לה הילד דשוב תיכף יש לה דין כהן ואף שהיא טמאה מ"מ תטמא התרומה וקיל לה מנבילה דנבילה במלקות ותרומה טמא אינו במלקות. ומאכילין אותה מחמת בנה שנולד בו ביום דתרומה טמאה קיל להו מנבילה וטריפה וא"ש ודו"ק היטב כי היא דבר נחמד: | '''והנה''' ידידי אחרי כל הנ"ל יצאתי להשכילך בינה ולבאר פירש"י והרע"ב אף אם נאמר בפשטות הלשון דמאכילה ממש בתרומה בו ביום שנולד. והוא דבר נחמד. דהנה קי"ל במס' יומא דף פ"ג דמי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל תחלה וכן מכל חולה הדין כן. והנה בס"פ מפנין במס' שבת. ומובא בטוש"ע א"ח ס' שכ"ח דיולדות תוך ג' ימים אפילו לא אמרה צריכה אני מחללין עלי' את השבת וע"ע בסימן תרי"ז{{הערה|עי' שם שולחן ערוך [[שולחן ערוך/אורח חיים/תריז#ד|סעיף ד]].}} גבי יוה"כ דתוך ג' ימים אפי' לא אמרה צריכה אני מאכילין אותה. וע' בס' תרי"ח במג"א דתרומה חמורה מטבל וטבל מנבילה והוא מדברי הש"ס יומא דף פ"א ע"א ע"ש. וכ"ש דתרומה חמורה מנבילה והטעם דתרומה למר היא במיתה ונבילה אינו אלא לאו. וכבר בארנו כי כהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו לוקה ונבילה לוקה. ולפ"ז כהן שאחזו בולמוס וכיוצא ויש לפניו תרומה ונבילה והכהן טמא ודאי אמרי' דיטמא התרומה ויאכל התרומה ומכ"ש אם כבר נטמא התרומה דאין עלי' אפי' חיוב מלקות וכמ"ש הרמב"ם בפ"ז מה' תרומות ה"א ע"ש. ונבילה לוקה עלי' והוי איסור חמור נבילה מתרומה טמא לגבי כהן. משא"כ גבי ישראל דהיא זר אז אפי' תרומה טמאה חמורה לי' מנבילה דהרי זר חייב מיתה אפי' על תרומה טמאה וכמ"ש הרמב"ם בפ"י מה' תרומות ה"ו. וצריך להאכיל נבילה דוקא ולא תרומה. והשתא תבין כי היטובו אשר דברו רש"י והרע"ב ז"ל דהרי מיירי ביולדות ביום שנולד הולד דאז היא מסוכנת גמורה וצריכין להאכילם ואין לפני' רק תרומה או נבילה וטריפה. ולכן תיכף כשנולד הילד מאכיל את אמו בתרומה דהרי היא מסוכנת ובעוד שישבה על המשבר אף שהיא ג"כ מסוכנת מ"מ אין מאכילין אותה תרומה דעיבור אינו מאכיל את אמו והרי היא זרה גמורה ותרומה חמורה לה מנבילה דאף תרומה טמאה לזר במיתה ותיכף כשנולד לה הילד דשוב תיכף יש לה דין כהן ואף שהיא טמאה מ"מ תטמא התרומה וקיל לה מנבילה דנבילה במלקות ותרומה טמא אינו במלקות. ומאכילין אותה מחמת בנה שנולד בו ביום דתרומה טמאה קיל להו מנבילה וטריפה וא"ש ודו"ק היטב כי היא דבר נחמד: | ||
{{שולי הגליון}} | {{שולי הגליון}} | ||
{{ניווט כללי תחתון}} | {{ניווט כללי תחתון}} | ||