35,340
עריכות
השלמה מתוך טקסט בנחלת הכלל (ספריא)
(מראי מקומות, פיסוק) |
(השלמה מתוך טקסט בנחלת הכלל (ספריא)) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{ניווט כללי עליון}} | {{ניווט כללי עליון}} | ||
"וַיורני וַיאמר יתמָך דברַי לבך, שמור מצותי וֶחיה" {{ממ|[[תנ"ך/משלי/ד#ד|משלי ד ד]]}}. שלמה המלך עליו השלום רצה להזהיר את האדם על התורה, ואמר, כאשר נתן התורה אל האדם, אומר השם יתברך אל האדם "יתמך דברי לבך", כלומר התורה שהיא דברי השם יתמוך לבך. כי לב האדם שם החיים, והתורה תחזיק לבך ותתן לך חיים, ותשמור מצוותי וחיה, כי דברי תורה תומכים ומאשרים את כל העולם כולו, ואיך לא יהיו מאשרים ותומכים את האדם עצמו, שהוא עוסק בתורה, והיא עם האדם. | "וַיורני וַיאמר יתמָך דברַי לבך, שמור מצותי וֶחיה" {{ממ|[[תנ"ך/משלי/ד#ד|משלי ד ד]]}}. שלמה המלך עליו השלום רצה להזהיר את האדם על התורה, ואמר, כאשר נתן התורה אל האדם, אומר השם יתברך אל האדם "יתמך דברי לבך", כלומר התורה שהיא דברי השם יתמוך לבך. כי לב האדם שם החיים, והתורה תחזיק לבך ותתן לך חיים, ותשמור מצוותי וחיה, כי דברי תורה תומכים ומאשרים את כל העולם כולו, ואיך לא יהיו מאשרים ותומכים את האדם עצמו, שהוא עוסק בתורה, והיא עם האדם. | ||
| שורה 29: | שורה 26: | ||
ביאור דבר זה, כי התורה היא שכלית, וכל דבר שהוא שכלי אינו נופל תחת הזמן, ולפיכך אמרו שהתורה מגינה לעולם, כמו שראוי אל דבר שאינו תחת הזמן אשר אין לו שינוי, אבל המצוה מגינה לזמן, מפני שהיא על ידי מעשה הגוף כמו שהתבאר. והגוף יש לו התלות ושייכות בזמן, ולפיכך אין המצוה מגינה כמו כל דבר שהוא גשמי שהוא נופל תחת הזמן ויש לו הפסק. | ביאור דבר זה, כי התורה היא שכלית, וכל דבר שהוא שכלי אינו נופל תחת הזמן, ולפיכך אמרו שהתורה מגינה לעולם, כמו שראוי אל דבר שאינו תחת הזמן אשר אין לו שינוי, אבל המצוה מגינה לזמן, מפני שהיא על ידי מעשה הגוף כמו שהתבאר. והגוף יש לו התלות ושייכות בזמן, ולפיכך אין המצוה מגינה כמו כל דבר שהוא גשמי שהוא נופל תחת הזמן ויש לו הפסק. | ||
ואמר בהתהלכך וכו'. כבר אמרנו כי התורה שהוא סדר העולם, ודבר שהוא סדר ושמירה הוא שומר אותו מן הפסד, ולכך אמר שאם יהיה עוסק בתורה ידע שיהיה נשמר מן ההפסד כמו שהתורה סדר וקיום הכל, ולכך אמר בהתהלכך תנחה אותך, ר"ל כי בעולם הזה נקרא האדם הולך שאין האדם בעל הנחה כלל ואפשר שיעשה דבר עד שיבא לידי אבוד, ולכך התורה שהיא סדר המציאות | ואמר בהתהלכך וכו'. כבר אמרנו כי התורה שהוא סדר העולם, ודבר שהוא סדר ושמירה הוא שומר אותו מן הפסד, ולכך אמר שאם יהיה עוסק בתורה ידע שיהיה נשמר מן ההפסד כמו שהתורה סדר וקיום הכל, ולכך אמר בהתהלכך תנחה אותך, ר"ל כי בעולם הזה נקרא האדם הולך שאין האדם בעל הנחה כלל ואפשר שיעשה דבר עד שיבא לידי אבוד, ולכך התורה שהיא סדר המציאות שומרת אותו ומוליכה אותו שלא יבא לידי העדר, ולאחר מיתה שהוא זמן הפסד, היא שומרת על האדם מן הפסד ונותן לו המציאות, ולעולם הבא שיחזור האדם לחיים, היא נותנת לאדם החיים שנאמר והקיצות היא תשיחך, שהיא נותנת לאדם השיחה שהוא הדבור, אבל המתים נקראים יורדי דומה שאין בהם הדבור, כל זה מפני שהתורה היא סדר המציאות, ולכך שומרת אותו מן ההפסד ונותן לו המציאות וההויה בכל אלו שלשה זמנים אשר אמרנו, ושומרת אותו מן ההפסד על ידי שדבק בתורה. והביא משל זה וכו' פירוש זה, כי כאשר הוא חושך ואפילה אז האדם הולך אל הקוצים ואל הפחתים מעצמו ונאבד, אבל כשיש לו אבוקה אינו ירא שיהיה הולך אל הפחתים ואל הברקנים. אבל מכל מקום אפשר כי יבואו עליו חיות רעות ולסטים אף שהוא לא ילך אליהם, וכשהוא יום אז מסולק מן הכל שאין שולטין אלו דברים ביום. וכן האדם שהוא בעולם הגשמי החשוך ואינו שכלי, לכך האדם מצד עצמו הולך אל הרע שאינו יודע לשמור עצמו, וכאשר אוחז במצות התורה שמצות התורה נקראו נר ונותנות מציאות לאדם ושומרות אותו מן הרע אשר הוא מפאת האדם עצמו, כמו זה שיש בידו אבוקה שהוא נשמר מן הפחתים והברקנים שלא ילך לשם מצד עצמו. אבל האבוקה אינה מצלת אותו מן הפגעים הרודפים אחריו ודבר זה נקרא הצלה, וכן אין בכח המצוה להציל אותו מפגעים הרודפים אחריו. אבל כאשר עוסק בתורה, דבר זה נקרא אור והאור הוא יום כמו שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/א#|בראשית א]]}} ויקרא י"י לאור יום, וכמו שביום לא נמצאו המזיקים שאינם שולטים רק בלילה, כך כאשר עוסק בתורה יש לו אור שאין נמצא בו המזיקים הרודפים אחר האדם והתורה מצלת אותו מן הפגעים אשר רודפים אחר האדם להפסיד אותו. ואמר שעדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך, כי אף שיש לו התורה אין זה מעמידו על הדרך אשר הוא נוכח השם יתברך לגמרי מבלי נטיה ימין ושמאל, ולפיכך אמר הגיע לפרשת דרכים אז יודע שהוא מהלך בדרך הישר נכחו מבלי נטיה ימין ושמאל. ובגמרא מאי פרשת דרכים ומפרש לרב חסדא זה תלמיד חכם ויום המיתה, כי בעודו בגוף אין האדם בדרך הישר אשר הוא נוכח ה' כי יש לגוף מצד עצמו נטיה והסרה מן היושר, ולפיכך יום המיתה נקרא פרשת דרכים שאז הוא מסולק מן הגוף ואז האדם הולך נכחו אל העולם הבא. ולרב נחמן בר יצחק זה תלמיד חכם ויראת חטא, כי יראת חטא מעמידו על הדרך נוכח ה' מבלי נטיה ימין ושמאל עד שדרכו נוכח השם יתברך. וזה נקרא פרשת דרכים, אשר כל פרשת דרכים הדרך ההוא מביאו אל תכלית הליכתו שאין לו הסרה כלל, ואין להקדוש ברוך הוא בעולמו רק יראת שמים. כי אף שאינו בעל עבירה רק שאין לו יראת שמים לא נקרא פרשת דרכים, שאין הדרך מביאו לגמרי להיות עם השם יתברך רק כאשר יש לו יראת שמים. ולמר זוטרא זה תלמיד חכם דמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, פירוש ההלכה שהוא האמת והישר, ואף ששאר התורה גם כן נקראת תורה ויש עליה שכר גם כן, מכל מקום יש לו קצת נטיה מן דרך האמת, אבל תלמיד חכם דמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא זה הדרך נקרא פרשת דרכים שהוא נבדל ומיוחד משאר דרכים. וכל זה מורה כי התורה היא שמביאה האדם אל השם יתברך ולהיות זוכה לעולם הבא וביותר כאשר מכוין הלכה: | ||
ובמסכת נדה (בסופה) תנא דבי אליהו כל השונה הלכות מובטח לו שהוא בן עולם הבא שנאמר הליכות עולם אל תקרי הליכות עולם אלא הלכות עולם עד כאן. בארו בזה המעלה העליונה שיש לתורה ובפרט מי ששונה הלכות, כי מי שחשב כי עיקר הלמוד לאדם בחכמה שישיג בנמצאים ובגלגלים ובמלאכים, ולא נתנה מדריגה זאת לתורה לנזיקין ולטומאה ולטהרה, דבר זה הוא מכשלה גדולה מאוד, גם בארנו זה אצל קינין ופתחי נדה (אבות פ"ג) והבאנו המאמר הזה שם, ולכך במאמר הזה בא לומר כי עיקר הצלחת האדם כאשר למודו בהלכה. וביאור זה, כי ההלכה הוא אמתת התורה עד שאינו נוטה לא לימין ולא לשמאל, וזה לשון הלכה אשר שמשו בו חכמים לומר הלכה כך וכך, כלומר הליכה היא יושר הדרך שאינו נוטה לא לימין ולא לשמאל הוא כך, ולכך דבר זה מביא אל חיי עולם הבא כי הדרך אל עולם הבא צריך שלא יהיה נוטה לא לימין ולא לשמאל, וכמו שבארנו לפני זה מאי פרשת דרכים זה תלמיד חכם שמסיק ליה שמעתתא אליבא דהלכתא והרי כי פרשת דרכים הוא הדרך הפורש מן הדרכים שהם נוטים מן היושר והוא הולך ביושר. וזה שאמר כל מי ששונה הלכות מובטח שהוא בן עולם הבא דכתיב הליכות עולם לו, כלומר שיש לו ההליכה והדרך אל עולם הבא ע"י הלכות של תורה. ולכך אמר גם כן התנא קינין ופתחי נידה הן הן גופי הלכות וכמו שהתבאר שם לא שאר חכמות, והוא יתברך יתן חלקינו עם השונין הלכות, ועם השונים לשנות טעמים בדברים אחרים לא להתערב: | |||
ובפ"ק דמ"ק {{ממ|[[בבלי/מועד קטן/ט/ב|ט:]]}} כתיב וכל חפצך לא ישוו בה הא חפצי שמים כמו המצות ישוו בה וכתיב וכל חפצים לא ישוו בה פירוש אפילו המצות שהם חפצי שמים, ומתרץ לא קשיא הא במצוה שאי אפשר שתעשה על ידי אחרים הא במצוה שאפשר שתעשה על ידי אחר. פירוש כי התורה היא השכל העליון שנתן השם יתברך לעולם, ובודאי מעלת השכל הוא יותר על החפצים שהם גשמיים, ואפילו חפצי שמים שהם המצות, דסוף סוף הם מעשים שהאדם עושה בגופו הגשמי אף כי לא ידע טעם המצוה, וכמו שבארנו בהקדמת אבות ולכך כל חפצי שמים לא ישוו בה. אמנם אם אי אפשר שתעשה על ידי אחרים בודאי המצוה קודמת, וביאור דבר זה, כי אם יאמר אדם אלמוד תורה ולא אעשה סוכה ולולב בודאי המצוה קודמת, כי המצוה כשלא נעשה יש כאן חסרון גדול, שהמצוה היא חיוב על האדם, ואילו התורה היא מעלה לאדם ומכל מקום אם אין התורה אין כאן חסרון כל כך. וזה ההפרש שיש בין התורה ובין המצות, כי המצות אם לא יעשה אותם האדם הוא חסר לגמרי, שהרי מצות התורה הם רמ"ח כמספר איברי האדם, עד שהמצוה היא משלמת האדם שאם אין המצוה כאלו האדם חסר אבר אחד. כי המצוה שהיא על ידי מעשה האדם שנעשה על ידי גופו הגשמי, היא קרובה יותר אל האדם הגשמי ואם לא יעשה אותו האדם הוא חסר, ולפיכך אם אי אפשר שתעשה המצוה על ידי אחרים, אין ראוי שיקח התורה שהיא שלמות ומעלת האדם, שעל ידי התורה האדם שכלי והמצוה אם לא יעשה אותה הוא חסרון לאדם. ויותר ראוי אל האדם שיהיה נמצא בשלימות מבלי חסרון אף אם לא היה לו המעלה, משיהיה לו חסרון שיהיה לו עם זה מעלה שכלית, כי החסרון מבטל המעלה שאין המעלה נחשב לכלום. אבל אם אפשר שתעשה המצוה על ידי אחרים והרי אין כאן חסרון כאשר המצוה נעשה, וכאשר אין כאן חסרון קנין התורה יותר קודם שהוא מעלה ושלימות יותר כמו שהתבאר: | |||
ובירושלמי (פאה פ"א ה"א) רבי ברכיה ורבי חיא דכפר תחומין חד אומר כל העולם אינו שוה לדבר אחד מדברי תורה וחד אומר אפילו כל מצותיו אינם שוים לדבר אחד מדברי תורה עד כאן. וביאור ענין זה כמו שהתבאר, כי המצוה הם ע"י הגוף האדם והתורה היא שכלית לגמרי, שעל זה אמר הכתוב כי נר מצוה ותורה אור כמו שבארנו בהקדמת מסכת אבות. ולפיכך בודאי כל העולם אינו שוה לדבר אחד מדברי תורה שהרי העולם הזה הוא גשמי והתורה היא שכלית, ואף המצות יש להם התיחסות אל הגוף כי המצוה נעשית ע"י גוף האדם, ומפני כך כל המצות אינם שוים לדבר אחד מדברי תורה: | |||
ובפ"ק דקידושין {{ממ|[[בבלי/קידושין/ל/ב|ל:]]}} היה ר' טרפון וזקנים בעליית בית נתזה נשאלה שאלה בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול נענה ר' טרפון ואמר מעשה גדול נענה ר' עקיבא ואמר תלמוד גדול נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה. תניא ר' יוסי אומר גדול תלמוד תורה שקדם לחלה ארבעים שנה לתרומות ומעשרות נ"ד שנה ליובלות ק"ד שנה וכשם שהתלמוד קודם למעשה כך תחילת דינו של אדם אינו אלא על דברי תורה שנאמר פוטר מים ראשית מדון וכשם שדינו קודם למעשה כך שכרה קודם למעשה שנאמר ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצרו וגו' עד כאן. ופירוש זה, כי סבר ר' טרפון מעשה גדול, בשביל שהיה סובר כי המעשה היא השלמת האדם שמשלים האדם עצמו על ידי מעשה, ואף כי התורה בודאי יש לה מעלה עליונה מצד שהתורה היא שכלית, מכל מקום לענין זה שהמצוה משלמת האדם שהאדם שלם וזה הוא יותר גדול כמו שהתבאר לפני זה. דמיון זה, כי אף שהיין יותר נחשב מן הלחם כי היין משמח אלקים ואנשים, מכל מקום הלחם מפרנס ומשלים את האדם, ולפיכך מעלת הלחם שבו יושלם האדם יותר עליון מן היין שהוא תוספת המדריגה ולא יושלם האדם על ידו, וכך המעשה שהוא השלמת האדם כמו שהתבאר, הוא יותר מן התורה שאינה השלמת האדם ולפיכך סבר המעשה גדול. נענו כולם תלמוד תורה גדול שמביא לידי מעשה, ר"ל כי יותר המעלה שיש לתורה שהיא שלימות שכלי, הרי התלמוד מביא לידי מעשה גם כן ובמדריגת התורה היא הכל, ולפיכך תלמוד תורה גדול. ורבי יוסי הביא ראיה שהתלמוד גדול מצד הקדימה, שהרי תלמוד תורה קודם לכל המצות, וכיון שהתורה נתנה בזמן קודם שאר מצות מורה זה כי התורה עליונה. והוא על דרך שאמר הכתוב {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/יג#|במדבר יג]]}} וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים, שכאשר יש לאחד מעלה על האחד אמר הכתוב שהוא קודם בזמן לפני השני ובארנו זה במקום אחר, וכמו שאמרו אלפים שנה התורה נבראת קודם שנברא העולם ומורה קדימה זאת מעלת התורה על המצוה. אמנם יש בדברי רבי יוסי עומק מופלג, ויש לך להבין אלו שלש מצות שיש בהם שלש קדושות, החלה שמפריש האדם החלה והוא דבר קדוש, תרומות ומעשרות שהוא מפריש הוא קדוש, היובל כתיב {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/כה#|ויקרא כה]]}} וקדשתם שנת החמשים. ואלו שלשה דברים האחד חלה השני תרומות ומעשרות השלישי יובלות, לומר לך כי התורה היא על העולם ומדריגת העולם הם שלש. העולם התחתון הוא עולם המורכב שהוא מורכב מן הפשוטים והאדם הוא ראש המורכבים, כנגד זה מצות חלה, שהמצוה היא כשנעשה העיסה והוא הרכבה גמורה ואחר כך מפריש מן העיסה חלה והוא קודש, והאדם דומה לחלה וכמו שאמרו במדרש (ב"ר פי"ד) וייצר ה' אלקים את האדם מן האדמה כאשה זו שמקשקשת עיסה במים ואחר כך מפרשת ממנה חלה כך אדם הראשון וייצר ה' אלקים את האדם מן האדמה, והאדם הזה יש בו קדושה כי נבדל האדם מן כל שאר המורכבים והיה דומה לחלה מן העיסה. המדריגה השניה הוא מדריגת הפשוטים שאין בהם הרכבה כלל, וכנגד זה מצות תרומות ומעשרות, כי מצות תרומות ומעשרות כאשר הבריאה בשלימות דהיינו אחר המרוח ואז הוא דגן בשלימות, וזהו מצות תרומות ומעשרות היא כנגד הפשוטים שאין בהם הרכבה. המדריגה השלישית מעלה נבדלת בלתי גשמי שאינו תחת הזמן כלל, וכנגד זה היובל שהוא שנת חמשים שאין בו ספירה, כי מ"ט יש בהם ספירה שהוא הזמן, אבל שנת חמשים אין בו ספירה כלל כמו שאין ספירה ביום חמשים של עצרת כי עולם הנבדל העליון אינו תחת הזמן כלל, ומכל מקום יש אל המעלה הזאת צירוף וחבור אל הזמן כי שנת החמשים שנה יש לו חבור וצירוף אל המ"ט שנים אשר הם הזמן. ואלו שלש מדריגות החלה היתה קודם כי כך המורכב הוא קרוב לאדם, ואחר כך תרומות ומעשרות, ואחר כך יובלות כל דבר שהוא קרוב אל האדם הוא יותר קודם. אמנם התורה היא קודם הכל, במה שהתורה היא שכלית לגמרי, כי מדריגה הנבדלת כמו היובל יש לה צירוף וחבור אל הגשם ולכך שנת החמשים הוא מצטרף אל מ"ט שנה, אבל התורה השכלית אין לה שום צירוף אל הגשם ולפיכך אין לה התלות בזמן כלל. ותיכף ומיד נתנה התורה כאשר יצאו ממצרים ואז היו ראויים ישראל אל התורה ולא קודם, וראוי היתה התורה שתנתן מיד בצאתם ממצרים רק שהוצרכו ישראל קודם פרישה מן אומת מצרים, ועד שלשה חדשים לא היה נחשב פרישה מהם כמו שמבואר במדרש (ילקו"ש יתרו). ופירשנו זה במקומו שאין לתורה התלות בזמן כלל, ולכך קדימת התורה מורה שהיא על כל המצות, שכל המצות תלוים במעשה והמעשה על ידי גוף האדם שהוא גשם ולכך המצות נתנו בזמן, אבל התורה אין זמן לה. ואמר שכשם שתלמוד גדול כך תחלת דינו אינו אלא על דברי תורה. פירוש זה, כי החוטא בדבר שהוא יותר קרוב אל השם יתברך אין ספק שקודם דבר זה לדין, כי הדין הוא מן השם יתברך ואשר הוא קרוב אל השם יתברך קודם להיות הדין עליו. ואין הפירוש שהדין על התורה הוא יותר גדול מן הדין על המצות שזה אינו, רק כי קרוב יותר לבא הדין על האדם בשביל התורה מן הדין על המצות. וכן השכר הוא יותר קודם ויותר תחלה, וזה גם כן כי השכר הוא מן השם יתברך כמו שהוא הדין, ודבר אשר הוא קרוב אל השם יתברך כמו התורה שכרו קודם. והדברים האלה אשר אמרו כאן לא יסתור מה שאמרו (אבות פ"ג) כל אדם שמעשיו מרובים מחכמתו וכו', וכן מה שאמר ולא המדרש עיקר, דמשמע שהמצות עיקר שדבר זה אינו קושיא כלל, כי דבר זה נאמר מצד אחר כמו שבארנו, כי המצוה שאי אפשר שתהיה נעשה על ידי אחרים המצוה היא חיוב על האדם לכך בוודאי קודמת, ועל זה אמרו לא המדרש עיקר אלא המעשה, עיקר המצוה היא שלימות האדם ואם יעבור המצוה יהיה האדם חסר, ובזה שייך המעשה עיקר והמדרש הוא תוספת מעלה, אבל אם יש מצוה שאפשר שתהיה נעשה על ידי אחר כמו הכנסת כלה והלוית המת שאחרים יעשו בודאי התלמוד קודם כמו שבארנו: | |||
פרק א' דמגילה {{ממ|[[בבלי/מגילה/טו/ב|טו:]]}} אמר רב ואי תימא ר' יצחק בר שמואל בר מרתא גדול תלמוד תורה מבנין הבית שכל זמן שהיה ברוך בן נריה קיים לא הניחו עזרא ועלה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב גדול תלמוד תורה מכבוד אב ואם שכל אותם שנים שהיה יעקב בית עבר לא נענש עליו כו'. ופירוש דבר זה, כי התורה היא על כל מצות, ואף כי בית המקדש הוא קדוש אין דומה לקדושת התורה שהיא קדושה לגמרי שהיא שכלית, ואלו בית המקדש הקדושה חלה על הבית שהוא גוף וגשם, מה שאין כן בתורה שהיא אלקית בעצמה ואין מצורף אל דבר גשמי. ומפני זה אמר גדולה תורה מן כבוד אב ואם אף כי הוקש כבודם לכבוד המקום כדאמרינן בקידושין {{ממ|[[בבלי/קידושין/לא/א|לא.]]}}, מצד שגם אב ואם מהם נברא האדם ולפיכך יש כאן דמיון מה אל השם יתברך. ועם כל זה מצד שהאב והאם מצד עצמם הם ב"ו, ובשביל כך הם דומים אל בית המקדש שהוא מעצים ואבנים וקדושה עליונה חלה עליהם, וכן האב והאם הם בשר ודם והם שותפים עם השם יתברך כי גם הם התחלה לאדם ומהם בא האדם כמו שבא מן השם יתברך הכל, ועל הכל הוא תלמוד תורה לפי שתלמוד תורה הוא שכלי וזהו קדושה גמורה. לכך אם מניח אביו ואמו והולך ללמוד תורה אינו נענש, ובזה בארו כמה גדול תלמוד תורה, כי מפני שהתורה היא שכלית אלהית היא על הכל, שהכל יש לו צירוף וחבור אל הגשמי זולת התורה האלהית שהיא נבדלת לגמרי: | |||
{{פורסם בנחלת הכלל}} | |||
{{ניווט כללי תחתון}} | {{ניווט כללי תחתון}} | ||