מגיני שלמה/שבת/קו/ב

דף ק"ו ע"ב

ד"ה ואין נותני' כו' ורש"י דפי' כיון דאין צדין מוקצין נינהו כו' אין נראה כלל דהא תנן פ"ב נותנין מים כו' יש לדקדק אמאי לא הקשו התו' מרישא דמתני' אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין וכן מהלקטין לתרנגולים אע"ג דמוקצי' ואפשר דניחא להו לתו' להקשות הכל מנותנין דדלמא הנתינה לפניהם טירחא אבל הלעטה מיירי שהמזון מונח לפניהם אלא שנותן לתוך פיהם למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לקמן ונ"ל לישב ע"פ שראיתי בדברי רש"י ז"ל ריש פ' אין צדין שכתב ונותנין לפניהם מזונות כגון בימי החורף שצריכין מזונות וכן בימי הקיץ מקום דריסת בני אדם שאין עשבים עולין בו עכ"ל משמע מדברי רש"י שהביברין הם עשוין בשדה עשבים או ביער ומקיפין אותו גדר גבוה ויכולין לזון בימי הקיץ את עצמן כאשר עושין גם עתה וקורין אותו טיר גארטי"ן בנ"א וכן כתב הערוך שהוא פרדס מוקף וכיון דהכי הוא יש לישב דגם בימות החורף יכולין לזון ע"י הדחק שלא ימותו ברעב כדרך החיות הברות שניזונות ביער או בשדה אף בימות הגשמים אלא שנותנים להם מזונותיהם בריוח וכיון דמוקצים הם הוי כאינם שלך ואין מזונותיהם עליך לענין לזונם בהרוחה כיון שיכולים לזון עצמן ע"י הדחק אבל לקמן מיירי דגדלין בבית ואם אין נותנים להם מזונות ימותו ברעב ולכן שרי ואין להקשות דיזון אותם בצמצום דחדא טרחא היא דוגמא גביל לתורא כו' ולע"ד ע"כ צ"ל כן אפי' לפי' התוס' כיון דאפילו לפי פירושם אינו כ"א דרבנן דהוי כאין מזונתם עליך וא"כ תקשי לרב דס"ל לקמן פרק מפנין דצער בעלי חיים דאורייתא ליתי דאורייתא ולידחי דרבנן ואם באנו לומר דמתני' אתיא כר"ג דס"ל פרק מי שהחשיך דצער ב"ח דרבנן א"כ מאי מקשין התו' מזונות אמזונות דלמא מתני' סברא צער ב"ח דאורייתא וברייתא סברא דרבנן ועוד דוחק לע"ד דההיא סוגיא לא אזלא אליבא דכ"ע דלא שתיק תלמודא לפרש זאת ע"כ נראה כמ"ש דליכא צער ב"ח וא"כ לקמן אי לא יתנו להם מים ודאי ימותו שרי משום צער ב"ח ואפי' למ"ד צער ב"ח מדרבנן כיון דליכא איסורא כלל אלא שלא התירו חכמים בסתם טרחא היכא דאין מזונתם עלך ומשום צער ב"ח פשיטא דהא המקשן לקמן פ' מי שהחשיך וכן סתמא דתלמודא דדחי דברי רב אשי ס"ל דאפי' אין מזונתן עליך שרי למשדא קמייהו דליכא טרחא א"כ אין כאן איסור גמור אלא דאין נכון שיטרח בחנם ומשום צער ב"ח שהוא שבות גמור דחו הטרחא וק"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף