מגיד משנה/מלווה ולווה/יג

מגיד משנה ‏ מלווה ולווה יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מלוה שבא להפרע בשטר וכו'. מחלוקת אמוראים בהכותב (דף פ"ח) אם נפרעין מן האדם בחוב שלא בפניו ופסק כרב נחמן ומבואר בארוכה בהלכות:

ודין זה תקנת חכמים הוא כדי שלא יהיה וכו'. מבואר שם:

ב

שלש ראיות צריך להביא לבית דין וכו'. דע שכל דבר שנאמן עליו הנתבע לומר פרעתי בלא ראיה אע"פ שצריך שבועה אין גובין אותו שלא בפניו שמא יבא ויטעון פרעתי וזהו שכתב רבינו שטר בדוקא וכן מוכיח בגמרא בערכין דדוקא לשובר אין חוששין מפני התקנה אבל אם היה נאמן בלא שובר ודאי אין גובין ממנו וזה פשוט והראיות שכתב הרב זכרונו לברכה כולן פשוטות, לקיים השטר כדאמרינן בעלמא קיימו שטרייכו וחותו לדינא ואע"פ שיש חולקין בזה ואמרו שאינו צריך קיום אלא כשהבעל דבר טוען בברי מזוייף הוא ודברי רבינו עיקר וכן העלו מקצת המפרשים זכרונם לברכה, ושבעל חוב במדינה אחרת שאם לא היו יודעין כן בית דין לא היו יכולין להזקק לנכסיו בלא ידיעתו, ושאלו הנכסים הם של לוה ג"כ פשוט הוא:

ג

מלוה שבא לבית דין וכו'. דין זה נראה פשוט בעצמו ולא מצאתיו מבואר והגאון ז"ל כתב כן בשער ששי אלא שאמר שצריך להודיעו אם הלוה באותו מקום לפי שאם רוצה לפדותו הוא ראוי במשכונו יותר מאחרים ועוד כתב שאינו רשאי מלוה ללוקחו לעצמו וכל זה אמת:

וכן המלוה את חבירו על המשכון וכו'. יתבאר פרק י"ז ששטר חוב שמת לוה תחלה ואח"כ מת מלוה אין יורשי מלוה נוטלין מיורשי לוה כלום וכתב הרב ז"ל בכאן שאין הדין כן במשכון ופשוט הוא. ומ"ש שבועה בנקיטת חפץ כך היא הסכמת כל הגאונים ז"ל שכיון שאינו טוען בגוף המשכון שיהיה שלו צריך לישבע בנקיטת חפץ ורבינו הקשה לדבריהם ז"ל למה שבועה בנקיטת חפץ וישבע היסת מגו שאם היה טוען לקוחה היא בידי לא היה נשבע אלא היסת ומתרץ הרב ז"ל שכיון שאם היו שם עדים שהוא משכון בידו כמו שהוא אומר ולא היו יודעים בכמה היה צריך מלוה שבועת התורה דכיון שיש שם עדים שבמשכון באת לידו נראה דאין כאן מגו דלקוח הוא בידי גם בשאין שם עדים שהוא בידו במשכון אע"פ שהיה נאמן בלקוח בהיסת אין אומרים מגו ויהיה נאמן בהיסת דלא אמרינן מגו לאיפטורי משבועה וכמ"ש אבן מיגש ז"ל זו היא כוונתו ז"ל. ויש שבוש בלשון הספרים וכן כתוב בהשגות א"א יש כאן שבושין עד כאן:

ד

המלוה את חבירו על המשכון. דין חיוב המלוה בגניבה ואבדה ופטור האונסין נתבאר פרק עשירי מהלכות שכירות והדין האמור בכאן משנה פרק שבועת הדיינין (שבועות דף מ"ג).

ומ״ש הרי המלוה נשבע וכו'. מימרא פרק המפקיד (בבא מציעא דף ל"ד) ונתבאר פרק ששי מהלכות שאלה ופקדון שאפילו שומר המשלם נשבע שאינה ברשותו ועל הדרך הנזכר שם. ושבועת היסת ללוה כדין כופר בכל ופשוט הוא:

אמר המלוה וכו'. גם זה באותה משנה שם (דף מ"ג) ולמדנו ממשנה זו שאם המשכון הוא בעין ואינו שוה שיעור מעותיו שיכול לכופו המלוה לפרוע מעותיו שאם לא היאך יפה כחו כשאבד ואינו שוה שיעור חובו שיהא הלוה חייב לפרעו. וכן כתבו ז"ל:

אמר הלוה סלע וכו'. במשנה שם המלוה פטור ומ״מ העמידוה בגמרא פרק המפקיד (בבא מציעא דף ל"ד) דוקא במאמינו הלוה שאבדה הא לאו הכי מתוך שיש למלוה לישבע שנאבדה נשבע כמה היתה שוה. וזהו שכתב הוא ז״ל. ולא כתב דין מאמינו לפי שהוא פשוט:

אמר הלוה וכו'. מבואר במשנה וגמרא שם בהמפקיד (דף ל"ד):

סלע הלויתיך עליו וכו'. דין זה כשהלוה אומר איני יודע לא נתבאר שם בגמרא בענין המשכון אבל פשוט הוא ומבואר בהגוזל ומאכיל הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך שחייב כשתבעו מלוה ויתבאר פרק ראשון מהלכות טוען ונטען. ובדין היה שיטול מלוה בלא שבועה אבל מתוך שיש לו לישבע שאינה ברשותו מדין גלגול יש לו לישבע כמה היתה שוה:

סלע הלויתני עליו וכו'. דין זה כשהמלוה אינו מחייב עצמו בכלום פשוט הוא דהו"ל כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע שפטור אבל מדין גלגול שיש לו לישבע שאינו ברשותו יכלול שאינו יודע ואם היתה שבועה שאינה ברשותו מחמת טענת ברי אם היה טוען על הגלגול איני יודע היה חייב לשלם אבל כיון שאינה אלא מחמת ספק נשבע על הגלגול שאינו יודע ונפטר ובפרק ראשון מהלכות טוען ונטען אבאר דינין אלו:

אבל אם אמר המלוה אני יודע שהיה שוה יתר וכו'. זו סברת הרב אבן מיגש ז"ל שם פרק שבועת הדיינין ובהשגות אמר אברהם על שיטתו הוא הולך וכו' וכבר הארכתי בביאור מחלוקתן פרק חמישי מהלכות שאלה ופקדון ודעת הרמב"ן ז"ל נוטה לדברי רבינו:

ה

המלוה את וכו'. זה פשוט ומבואר פ"ק דמכות (דף ג') שהמלוה את חבירו לעשר שנים אינו יכול לנוגשו תוך הזמן ופשוט הוא:

וסתם מלוה שלשים יום וכו'. גם זה שם המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתבעו פחות משלשים יום אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה.

ומה שכתב על המשכון. כן כתבו ז"ל:

ואם התנה שיתבע וכו'. גם זה פשוט ולפיכך אמרו בגמרא המלוה את חבירו סתם ובתוספתא בבא מציעא המלוה את חבירו סתם אין פחות משלשים יום ובמדינה שנהגו בפחות מכאן או יותר מכן אין משנין ממנהג המדינה ע"כ וכתבה הרשב"א ז"ל פ"ק דבבא בתרא:

ו

טען המלוה וכו'. זה לא מצאתי מבואר אבל דעת הרב ז"ל שטענה זו כשאר הטענות:

ח

המלוה ניתנה וכו'. בהגוזל ומאכיל (דף קי"ח) מבואר בארוכה בהלכות וכתב הרמב"ן ז"ל בתשובה מי שהלוה את חבירו במדבר הרי זה מחזיר לו במדבר על כרחו של מלוה וכן מורה לשון רבינו שכתב כדרך שנתתי לך בישוב משמע שאם נתן לו במדבר מחזיר לו במדבר על כרחו של מלוה:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף