לחם משנה/עדות/טז
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אעריכה
שהרי אפשר וכו'. היינו דאמרינן בפרק חזקת (דף מ"ג:) ואי בעית אימא כגון דאית ליה סהדי כו' שבאותה הראיה אינו יכול להוציאה מיהודה וכדפירש שם רשב"ם וכן הרי"ף ז"ל בהלכות דכיון דאית ליה ליהודה תרי סהדי דדיליה הוי הקרקע אע"ג דא"ל לשמעון תרי אמרינן אוקי ארעא היכא דקיימא ואי מפיק לה יהודה מוקמינן ליה בחזקתיה וכמ"ש שם רשב"ם יעויין שם. ומ"מ קשה לי בדברי רבינו דהברייתא איתא בפרק חזקת מכר לו בית מכר לו שדה וכו' ואוקמה רב ששת בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי ואקשינן עליה ולוקמה בגזלן כלומר למה ליה לתנא לדחוק עצמו למיתני מכר לו בית גזלן ללוקח והלא היה יכול למצוא דין זה בגזלן עצמו בלא מכירה וכו' ותירצו משום דבעי למיתני סיפא וכו' ורבינו כתב בתחלה דין גזלן ונתן הטעם כמו שתירצו בגמרא ואי בעית אימא וכו' ואח"כ כתב דין הברייתא שכתב וכן אם מכר וכו' ונתן טעם שהראשון נוח לי וכו' דהיינו התירוץ הראשון האמור בגמרא ואם כוונתו להודיענו שני הטעמים היה לו לכתוב שני הטעמים בענין אחד ולא טעם אחד בדין הגזלן וטעם אחר בדין המכירה כאילו ליכא בהאי טעמא דהאי:
דעריכה
ראובן שמכר פרה או טלית וכו'. הרב כ"מ העלה שרבינו פסק כרב זביד מכח ההיא דכתב רבינו פרק י"ט מהלכות מכירה הפך מה שהבין הטור בדברי רבינו בח"מ סימן ל"ז שהבין בדעתו ז"ל שפסק כרב פפא. ויש מי שהקשה על פירוש הרכ"מ בדברי רבינו קושיא חזקה דאי רבינו איירי במכר סתם איך כתב בתר הכי בד"א שיעיד ראובן וכו' כשבאו עדים והעידו שהם יודעים שראובן זה לא היתה לו קרקע מעולם וכו' הא כיון שמכר בסתם הוי כמי שקבל אחריות דאחריות טעות סופר הוא וכדכתב הרב כ"מ וא"כ אפילו שהיה לו קרקע למאי ניחוש אי להעמידה בפני ב"ח שלא יהיה לוה רשע הא לגבי לוקח נמי הוה לוה רשע כיון שמכרה לו באחריות. ולכך נ"ל דמה שהבין הטור בדברי רבינו עיקר וההיא דפרק י"ט שכתב רבינו יש ליישבה בכי האי גוונא פירוש לשונו כך המוכר קרקע לחבירו והתנה המוכר בפירוש שלא יהיה עליו אחריות אפי' שיהיה יודע בודאי שזו הארץ גזולה וכל זה הוא לשון התנאי ואח"כ יצאה מיד הלוקח אין המוכר חייב כלום שכל תנאי שבממון קיים וה"ז התנה בפירוש שאפילו שיהיה גזולה אין לו עליו כלום ואפי' רב פפא מודה לרב זביד בהא דלא פליג עליה אלא דוקא בשמכר סתם בלא אחריות אבל היכא דפירש אפילו שיהיה גזולה שאין לו עליו כלום מודה ולשון אפי' נודע הוי כאילו אמר אפילו יודע שזו הארץ גזולה והוא לשון המשנה לעתיד ואע"פ שהוא דחוק קצת צ"ל כן ליישב דברי הטור וגם דברי רבינו דנראה דקשו אהדדי אע"פ שה"ה בפרק י"ט כתב דרבינו פסק כרב זביד וכדברי הרב"י:
העריכה
יראה לי שאם היו בהם קרובים כו'. דקדק רבינו באומרו אם היו בהם ולא כתב אם היו כולם וכדכתב הרב כ"מ דצריך השלשה מהם שיהיו כשרים וצ"ל ג"כ דהשלשה שעושים מעשה על פיהם צריכים להיות כשרים כלומר דאם שנים אמרו שלא לישב לעבר ושלשה אמרו לישב לעבר מוסיפין שנים וכדברי רשב"ג וכן פסק רבינו בפרק ד' מהלכות קידוש החדש וא"כ אותם השלשה שבעבורם צריך ההוספה אי היו קרובים ודאי דלאו כל כמינייהו אלא צריך שיהיו רחוקים זה מזה ולכך מוסיפין שהשנים בטלים וכל שכן השלשה שגומרים העיבור שאמרו במשנה ואם גמרו בשלשה מעוברת שצריך שיהיו כשרים ולא כתב רבינו דלא איכפת לן שיהו קרובים אלא הנוספים דזולתם היו יכולים ליגמר הענין ע"פ שלשה אלא שבעיבור הצריכו שבעה:
ועריכה
ויש שכשר להעיד וכו'. הרב כ"מ דחה תירוץ התוס' שתירצו בפרק בא סימן (דף מ"ט:) והוא העלה ובודאי דבגמרא אית ליה שפיר דמתני' דיש שכשר להעיד וכו' אתי לאתויי אוהב ושונא וגר וכל הני אלא דר' יוחנן הוא דאמר לאתויי סומא באחת מעיניו משום דקבל כך מרבותיו ז"ל וכבר אתה רואה דהא דבפרק בא סימן אמרו היכי עביד הכי והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה וכו' ואמרינן לאתויי מאי ואמר ר' יוחנן לאתויי סומא וכו' ומדקאמר ואמרינן לאתויי מאי וכו' משמע דגמרא הוא דקשיא ליה לאתויי מאי ור' יוחנן הוא דתירץ הכי ולא כדפירש הרב כ"מ דגמרא לא קשיא ליה כלל דאית ליה לאתויי כל הני אלא ר' יוחנן הוא דאמר הכי דקיבל כן מרבותיו. לכך נ"ל לומר דתירוץ התוס' עיקר. וכי תימא עדיין קשה לימא לאתויי גר ומשוחרר דכשר להעיד ואינו כשר לדון עדיין איתא להא קושיא תירוצא שתירצו התוס' גבי אוהב ושונא דהתוס' תירצו שם דמתני' דקאמרה ואינו כשר לדון משמע דאינו כשר לדון כלל לשום אדם ואוהב ושונא הרי הם כשרים לכל העולם גם נאמר גבי גר דאע"ג דכשאין אמו מישראל אינו דן לישראל מכל מקום הרי יכול לדון לגר חבירו וכדאמר רבא בפרק מצות חליצה וכתבו רבינו בפרק י"א מהלכות סנהדרין וכיון שכן לא הוי מילתא פסיקתא דאינו כשר לדון משמע לשום אדם וכיון דלגר חבירו דן לא מיקרי אינו כשר לדון. גם מה שהקשה דילמא לאתויי זקן וסריס וממזר וסומא באחת מעיניו שכשרים להעיד ואינם כשרים לדיני נפשות ומתני' דאינו כשר לדון נימא דבדיני נפשות איירי, זו מתורצת בעיני דכיון דכל הני כשרים לדון דיני ממונות ולא דיני נפשות א"כ בכללא דכייל מקמי הכי מתני' ויש שראוי לדון ד"מ ולא ראוי לדון ד"נ אית לן למכלל כל הני דמה שהוא כשר לדיני ממונות ולא לדיני נפשות לא הוה ליה למיתני דכשר להעיד ואינו כשר לדון כי היכי דלא תני ממזר וגר שאמו מישראל בהני אלא תני להו בכללי אחריני דכשרים לדון דיני ממונות ולא לדיני נפשות וכל הני אביזרייהו הוו אלא ודאי דכללא דכייל כאן מתני' ואינו כשר לדון הוי אינו כשר לדון כלל לא לממונות ולא לנפשות. ואי תימא עדיין קשה בהנהו תרי כללי דכייל מתני' בפרק בא סימן ובפרק אחד דיני ממונות (דף ל"ד:) ואמר רב יהודה התם ובפרק בא סימן חד לאתויי ממזר וחד לאתויי גר לימא דחד לאתויי ממזר וחד לאתויי כל אינך זקן וסריס ומי שאין לו בנים וכו' וי"ל דהנהו מסומא באחת מעיניו נפקא לן דכיון דכשר לדון סומא באחת מעיניו הוא הדין הני אבל גר איצטריך לאשמועינן כדאיתא התם דס"ד אמינא כיון דבא מטיפה פסולה לא ליתכשר לדיני ממונות קמ"ל:
האוהב והשונא וכו'. תמה הרב כ"מ למה לא כתב רבינו דאוהב הוי שושבינו ושונא הוי שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה והשושבינות הוי ביום ראשון לבד ולא זכר הרב ז"ל מה שתירץ לזה בספר חשן משפט סימן ז' והוא הנכון דרבינו משום דראה דאמר רבא בכתובות לא לידון איניש לא למאן דרחים ליה וכו' פירש דרבנן פליגי ארבי יהודה ואית ליה דלדון בכל גוונא דרחים ליה או דסני ליה מיפסל. ומ"מ מ"ש שם הרב דסובר רבינו דהיינו לכתחלה אבל בדיעבד כשר לא משמע לי דהא כתב בפ' י"ג מהלכות אלו לפיכך האוהב והשונא כשר לעדות אע"פ שפסול לדיינות ולשון פסול משמע אפי' בדיעבד כמ"ש הוא עצמו ז"ל שם ועוד דכיון דמקרא מפקי רבנן פיסול דיינות דהיינו מקרא דלא אויב כדאיתא בפרק זה בורר משמע דאפי' בדיעבד פסול:
מהדורה זמנית - הבהרה הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |