כובע ישועה/בבא קמא/לג/א
כובע ישועה 
בבא קמא לג א
שני שוורים תמים שחבלו זא"ז משלמין במותר חצי נזק. התוי"ט הביא מ"ש הנימוקי יוסף דאם הא' אינו שוה כל כך אינו מנכה לו רק מה שיוכל לגבות מגופו. ובתוס' רע"א כתב דהנימוקי יוסף לשיטתו אזיל שכתב דמה שהזיק התם למועד חשבינן רק חציו לנכות ממה שהזיק המועד אותו וכדדייק הרא"ש מהתוס' מש"ה מה שא"י לגבות מגופו לא נחשב לו לנכות מהזיקו שהזיק אידך לו אבל למ"ש התוי"ט מיד ד' הרא"ש דדייק מרש"י דכל הנזק שהזיק התם למועד מנכין ממה שהזיק המועד לתם והטעם דבהתחילו יחד אין חבלה רק במותר ממילא ה"נ דאף מה שא"י לגבות מגופו מנכין לו דאין כאן חבלה רק במותר כו' וגם בב' תמים הדין כן ולא ה"ל להתוי"ט להעתיק בתחילה ד' הנימוקי יוסף בסתמא ואח"כ ד' הרא"ש עכ"ד. ול"נ דל"ק דהרא"ש כתב בריש דבריו דמתני' איירי בהתחילו בבת אחת או חבל הב' גם בא' לאחר זמן ובסוף דבריו שהסביר לסברת רש"י דחשבינן כל הנזק שהזיק התם במועד לנכותו כתב משום שהתחילו כאחת אין כאן חבלה אלא המותר ע"ש. ולא נקיט גוונא שחבל הב' בא' לאח"ז ומשמע דבכה"ג גם לרש"י ל"ח נזק התם רק בחציו דכל א' וא' חשיב חבלה בפ"ע [ועיין בהגהת הרש"ש] וא"כ ניחא דהא הנימוקי יוסף נקיט בדבריו ראשון ואחרון. ומשמע דלא קאי אהתחילו בב"א אלא בחבל הב' בא' לאח"ז [דאי מיד פטור האחרון לגמרי כמ"ש הרא"ש] ובזה גם לרש"י חשבינן חבלה דכל א' וא' ולא אמרינן בכה"ג דאין כאן חבלה אלא המותר וא"ש מ"ש הנימוקי יוסף דאין מנכה לו אלא מה שיוכל לגבות מגופו גם לרש"י:
הקדישו ניזק א"ב. והקשה בשיטה מקובצת אמאי קדוש לר"ע?? האמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדישו כו' הנגזל שהוא שלו ולא נתייאש א"י להקדישו לפי שאינו ברשותו וא"כ הניזק שמעולם לא בא ברשותו איך יכול להקדישו. והנה למ"ש הקצות החושן סימן שנ"ד סק"ד מהתוס' רי"ד דבבא במק"ט לידו ואילו ידע שהמקח חוזר היה ציית דינא ומחזיר הוי כפקדון שביד חבירו דמצי להקדישו דחשיב ברשותו ע"ש. וא"כ הכא מהסתם יש להחזיק למזיק שיציית וישיב השור כשיעידו בב"ד שנגח. אך הקצות החושן הכריח דבצריך להביאו לב"ד אף ביציית חשיב א"ב. והכא צריך שב"ד יחייבוהו. גם כיון דאם מודה מיפטר עיין בתוס' בסוגיין ה"ל א"ב מש"ה. ואפשר לומר דבגזל מיירי כשהוא ברשות הגזלן והכא י"ל דמיירי במצי הניזק ליטלו דשור המזיק קאי לפניו ברשות הרבים וכה"ג גם בגזל מצי הניזק להקדישו דאיתא בנדרים (לד:) היתה לפניו ככר דהפקר ואמר ככר זו הקדש וכתבו התוס' דל"ח דבר שלא בא לעולם כיון שבידו לזכות בה ע"ש. וכ"ש במאי שהוא שלו. ועיין בקצות החושן סי' א' סק"ה דעת הראב"ד דגם תפיסה בעדים מהני בקנס דפלגא נזקא. וא"כ תו לא יהני הודאת המזיק כשיטלנו [ועיין בבבא מציעא (ו.) בבעיא דהקדישה בלא תקפה]. ובשיטה מקובצת תירץ דבגבאו לרבי עקיבא הוי כאילו מעיקרא כשהקדישו היה כבר ברשותו וכן בגזל בהקדישו הנגזל ואח"כ הוציאו מהגזלן בב"ד ה"נ דקדוש ודרבי יוחנן דאינו קדוש הוא בלא הוציאו בב"ד. וכתב בספר נחל יצחק סימן ע"ג דהתוס' הכא לא ס"ל כהשיטה מקובצת דמוקמי הסוגיא בלא גבאו לבסוף ע"ש [ולהשיטה מקובצת ל"ק קושיית התוס' למאן דאמר למה"ג אמאי אינו קדוש לר"י. די"ל דאליביה קדוש גם לר"י והש"ס קאי למאן דאמר מכאן ולהבא גובה ולמאן דאמר למה"ג נימא א"ב אחריתא כמ"ש התוס' דלמר יכול לסלקו ולמר א"י כו' וגם התוס' לא נחתו בזה דרך קושיא ותירוץ די"ל כמ"ש] ובנח"י כתב דא"ל דלכן לרבי עקיבא קדוש משום דסובר ביבמות דף צ"ג אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וה"ה א"ב. דהא לפי זה לא חל ההקדש רק כשיבוא לעולם כמבואר בבבא מציעא דף ס"ו דמוכר פירות דקל עד שבא לעולם יכול לחזור והכא אמר לרבי עקיבא קדוש מהשתא ע"ש. ול"נ דאי נדמה זה לחזרה דפירות דקל י"ל למ"ש הרשב"א בקדושין דף ס"ג ע"א ד"ה כגון. דדבר שלא בא לעולם לר"מ כדבר שבא לעולם לרבנן כו' ובא"ל מעכשיו ולכשאקחך אינו חוזר ומיד שקנאו נשתחרר ואפילו נשרף הגט כדבר שבא לעולם לרבנן ודאר"ה על שלא בא לעולם יכול לחזור בלא א"ל מעכשיו ואפ"ה משבא לעולם א"י לחזור דבקנין כסף איירי כו' [ושיטת התוס' אינו כן עיין ביבמות דף צ"ג ע"א ד"ה קנויה] ע"ש. וא"כ י"ל דלרבי עקיבא קדוש מהשתא בהקדישו מעכשיו כיון דבכה"ג א"י לחזור גם קודם שבא לרשותו. ואף למה שכתב שם הריטב"א דרק לענין שא"י לחזור מהני מעכשיו ולא שישוחרר למפרע דהא א"א לשחרר עבד חבירו ע"ש. מ"מ בשלו וא"ב אפשר דקדוש מהשתא לרבי עקיבא. ועכ"פ ההוכחה מחזרה ליתא לשיטת הרשב"א ודעימיה. והנ"ל להוכיח כהשיטה מקובצת מפסחים דף ל"א דאמר הש"ס באקדיש מלוה אי למה"ג אגלאי מילתא למפרע דמעיקרא ברשותיה הוי קאי ושפיר אקדיש. ומשמע דבלא גבייתו דאח"כ אף דה"ל שיעבוד על השדה ל"ח עומד ברשות מלוה מפני השיעבוד ואף דפרש"י שם דמחמת השיעבוד ה"ל כא"ב לגבי לוה אף דשלו הוא לרבא דמכאן ולהבא גובה [וכן לאביי בלא גבאו לבסוף] ע"ש. מ"מ אין סברא דמחמת השיעבוד דשייך למלוה יחשב עומד ברשותו דלא עדיף שיעבודו מעיקר השדה דשייך ללוה ומכל מקום ל"ח עומד ברשות לוה מפני שיעבודו למלוה וכ"ש דל"ח עומד ברשות מלוה כיון דגופו שייך ללוה ול"ד לגזילה דמטלטלי דתופסו הגזלן ברשותו משא"כ בקרקע והשיעבוד אינו פועל רק שיחשב אינו עומד ברשות לוה ולא עומד ברשות מלוה. וא"כ מדאמרינן בגבאו לסוף מהני הקדש דמלוה ואמרינן דמה שבא לרשותו אח"כ פועל שיחשב רשותו למפרע בשעת ההקדש וה"נ בגזילה שבא ליד הנגזל פועל שיחשב רשותו למפרע בשעת ההקדש. ולהחולקים על השיטה מקובצת צ"ל דשאני בגזילה דמטלטלי דכיון דעמד מקודם ברשות הגזלן א"א להפקיע ולבטל לגמרי רשותו דגזלן למפרע משא"כ בקרקע דבעל חוב דאף דלא היה בלא גבייה ברשות המלוה מ"מ גם ברשות הלוה לא היה מפני השיעבוד וקל יותר להעמידו ברשות המלוה למפרע כשגבה אח"כ וצ"ע: