יפה תואר על בראשית רבה/פז

יפה תואר על בראשית רבה פז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יפה תואר על בראשית רבה - פרשה פז

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  י  

א  [עריכה]

חסר לב שהיה אומר לה"ר על אחיו. בא לדרוש למה כתיב בקרא ויהי אחרי הדברים האלה ולא אמר ואחר כן ותשא אשת אדניו וגו' ודריש אחרי הדברים ולשון הרע אשר דבר על אחיו זאת היתה הסבה כי אשת אדוניו נשאה עיניה עליו. ואע"ג דכוונת יוסף היתה לש"ש כדי שיוכיחם אביהם. מ"מ נחשב לו לחטא למה לא דן אותה לכף זכות. וקרי ליוסף נער ע"ש הכתוב והוא נער שעשה מעשה נערות. אבל ק"ק למה דריש עליו חסר לב הלא הי' בר חכים:

ומתמן. נתגלגלה ירידתו למצרים כצ"ל וקאי על יוסף לבד. וזה מ"ש לעיל בפפ"ד אתה אמרת תולין עיניהן בבנות הארץ חייך שאני מגרה בך את הדוב ותשא אשת אדוניו וגו'. וגם כאן יתפרש בשביל הלה"ר ירד יוסף למצרים ואשתו של פוטיפר נזדווגה לו והנה לדרוש את הכתוב וארא בפתאים וגו' על יוסף קשה מאד. מלבד כי מה ענין יוסף לפסוק זה הלא יקשה כי שם כתיב הטתו ברב לקחה וגו' הולך אחריה וגו' עד יפלח חץ כבדו משמע שהנער היה רץ אחריה ונכשל בה. ויוסף הלא נס מפניה ושלט ביצרו. וי"ל דהדורש הזה סובר מ"ש הכתוב ויבא הביתה לעשות מלאכתו מלמד ששניהם לדבר עבירה נתכוונו באותה שעה נראה לפניו דיוקנו של אביו וזה הפריעהו מחטאו וכדאיתא בסוטה בארוכה. וע"ז מדריש שפיר הכתוב דנאמר מראש אמור לחכמה אחותי את וגו' לשמרך מאשה זרה וגו'. וע"ז מביא שפיר את המעשה מיוסף איך הי' קרוב להלכד בפח שכמעט הטתו ברב לקחה שהיה הולך אחריה לאבד נפשו כשור ההולך לטבח. וכמעט הי' קרוב שהחץ יפלח כבדו. ורק חכמתו עמדה לו להנצל. ולכן לשמרך מאשה זרה אין עצה אחרת רק לאמר לחכמה אחותי את:

שגשיא וטעיא. פי' שחשקה ביוסף הי' עצום כל כך. שאם יוסף הלך אנה ואנה הביטה אחריו ורצה אחריו לראותו ואמרה כי היא תבקש עבד לשרתה אבל באמת דבקה נפשה באהבתו כי לא יכלה להפרד ממנה:

ב  [עריכה]

ר' אבא אמר. אין לו נייחא כו'. פי' הדברים כי ר"א מפרש כי לא ינוח שבט הרשע פי' סיעת של פריצים לא ימצאו מנוחה אצל חברת הצדיקים אלא עם רשעים מין במינו ע"ד כל עוף למינו ישכון ובן אדם בדומה לו לפי שהצדיקים אינם שולחים בעולתה ידיהם כמותם ור' יצחק מפרש כי לא ינוח שבט הרשע שאין להניח את הרשע אצל הרשעים לפי שכנוס הרשעים רע להם ורע לעולם. ואם יתפרדו טוב להם וטוב לעולם. אבל בחברת הצדיקים טוב להם למען ילמדו ממעשיהם ולא ישלחו בעולתה ידיהם כאשר יראו זאת מן הצדיקים. ומפרש על גורל הצדיקים בצד חבורה כמו ועליו מטה מנשה שפירושו בצדו וסמוך לו:

זו אשתו. של פוטיפר. ודורש ויהי אחר הדברים האלה כאשר ישב יוסף בבית פוטיפר. והנה רעה נשקפה עליו להלכד בשבט הרשע לכן נתגלגלו הדברים שניתן בבית הסוהר ונמלט מבית רשע הזה. ואח"ז הובא לפרעה ולא ישב עוד בבית פוטיפר:

ג  [עריכה]

מה היא. אומנתו של הקב"ה כו'. דריש את הכתוב דכתיב כי פועל אדם ולא כתיב כפועל אדם וכמו דכתיב וכאורח איש ימצאנו כי המלת פועל עומדת במקום שנים. וכאלו כתיב כי פועל וזה הקב"ה אשר פעולתו ואמונתו היא לגמול לכל איש כמעשהו. פועל אדם ישלם לו ישלם לו גמולו ופעלו. ולפ"ז יתפרש פועל בשתי הוראות. האחת לשם התואר על הקב"ה והשנית לתואר על מעשי בני אדם. וז"ש מה היא אומנתו כו'. ונקרא הקב"ה אומן לשלשה טעמים. האחד יען כי זה מעשהו ואומנתו תמיד כאומן העוסק תמיד במלאכתו. והטעם השני לפי ששכר והעונש במדה ובצדק היא מלאכה כדאיתא לעיל סוף פי"א. והשלישית להיות השי"ת אדון הצדק והיושר האמיתי. אשר ממנו ילמדו כל עושי צדק כאומן העושה מעשהו ללמד לתלמידיו:

לגבור שהי'. עומד בשוק כו'. לפי הפשט נראה דמפרש ויהי יוסף יפה תאר שהיה מסלסל בשערו והתיפה עצמו לכן שסה בו את הדוב לנסות את כחו אם יוכל לעמוד נגד הדוב. אבל בנוסחת ילקוט בנביאים איתא ויהי יוסף יפה תאר שהי' מתפאר בטוהר נפשו. ולא ס"ל דקרא מיירי בתפארת גופני כי שקר החן והבל היופי. ולפי זה צורך המשל הוא נהראות לכל כי נפשו מטוהרה באמת ולא יתפאר במתת שקר:

ד  [עריכה]

אבא נתנסה. אע"ג דלא מצינו שיעקב נתנסה אבל זה וודאי שעמד בנסיון במה שהבטיחו ה' ושוב לא עלתה לו ולא הרהר אחר מדותיו כדלקמן בשמ"ר פ"ו:

ה  [עריכה]

בדבר מצוה. אין ממאנין בדבר עבירה ממאנין. כ"ה הגירסא בכל המדרשים ופי' הדברים אם תבוא מצוה לאדם אין לו לומר אינני חפץ בה בלי נתינת טעם לזה. אבל צריך להגיד הטעם למה ישמיט נפשו ממנה. משא"כ בעבירה אין לו לומר הטעם למה ימאן בה. אך בלי כל טעם ישמיט עצמו ממנה ומביא לראי' מיבום דכתיב מאן יבמי להקים וגו' לא אבה יבמי משמע דאיכא תרעומות עליו למה ימאן ביבום כי אין למאן במצוה. אבל בדבר עבירה כתיב מיד וימאן אשר הוא למותר דהא כתיב ויאמר אל אשת אדוניו הן אדוני וגו' ולמה כתיב לפני זה וימאן ללמד כי מיד שבאה העבירה לידו מאן בה מצד החטא לבדו. אבל בילקוט הגירסא כמו שהוא לפנינו במדרש ופי' דיוסף למד ק"ו אם ממאנין במצוה כ"ש שיש למאן בדבר עבירה. אבל קשה למה לן ק"ו שיש למאן בעבירה. ואולי משום שיצרו פתהו שנכון לאדם להתערב עם הבריות. ולעשות רצונה ולא להסית איבה עליו. ולכן אמר לה כי יש לו למאן בזה אחרי דמצינו כי ממאנין גם במצוה לבוא אל יבמתו אף שה' צוהו. מכ"ש שיש לי למאן בשאלתך אף כי גברתי את. ואין לך להתרעם עלי:

מאהובי בית. אבא לעולה. באמת לא חפץ ד' גם ביצחק כי יקריבנו לעולה. אבל רק לדחותה אמר לה הן בית אבי קרובים לה'. ואת הנאהבים יקריב אליו ואם אחטא הלא ידיחני מעל פניו:

לא דיי. שאמנה כו'. ודרש הן כמו לק"ו וכמו הן כסף אשר מצאנו וגו' הן בני ישראל לא שמעו אלי וגו' ופי' הן על ג"ע אנכי מקפיד מכ"ש על שפיכות דמים. וגם למה דאמר לעיל ומה אדם הראשון כו' נראה דמפרש הן לק"ו:

חלב עזים. שחורות כו'. ודרש הן מלשון אחד וכמו שאמרו בפרק הנשרפין על אותו ואתהן שהן בל"י אחד הוא. ופי' הן אחד הוא אנכי ואדני:

עיני ה'. המה משוטטים בכל הארץ עאכ"ו. ודרש הן לק"ו וכמ"ש לעיל. והנה המדרש הביא פה שש טענות אשר חפץ יוסף לדחותה ממנו וקרוב לומר כי שש רעות הנה המתרגשות לבוא לרודף זמה. הא' היא חליי הגוף שימיו מתקצרים ועיניו כהות כמ"ש הרמב"ם בה' דעות ונגעים קשים וצרעת באים עליו וכנגד זה אמר לה כי אהי' נפסל מן הקרבן אם אשמע לך כי מומים שונים יבואו בגופי. הב' טומאת הנפש ופגימתה כי הרודף זמה נמשל כבהמה נדמה. וכנגד זה אמר שמא יגלה עלי הקב"ה וימצא אותי טמא כי אטמא את נפשי. הג' העונש הגדול הבא ע"ז אשר כל הנוגע בזה לא ינקה. וכנגד זה הביא העונש מאדם הראשון. הד' הקלון והחרפה כשירגישו בו. וכנגד זה מביא מהעברת הבכורה שהוסר ממנו הכבוד והוזל מאד. הה' הסכנה מהבעל ואנשי משפט. כי קנאה חמת גבר ולא יחמול ביום נקם. וכנגד זה מביא מתירא אני מאדני. והו' שיצטרך לכפור בהקב"ה ובהשגחתו וכנגד זה מביא מתירא אני מה':

לא שבק. קריא כלום. עיין בויק"ר פכ"ג כי פה חסר. ושם בא בשלימות. וע"ש מה שכתבנו בביאור המאמר זה:

ו  [עריכה]

בניה של רחל. זה יוסף ומרדכי הבא מבנימין. ותלה הדברים ברחל כי זכותה גרמה אשר שני בניה יהיו דומים במעלתם וכמו דאמרינן בפ"ק דמגילה בשכר צניעות שהיתה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול:

נסן. שוה. פי' או נסיונם או דגלם שוה כי יוסף לא שמע אליה אף שדברה אליו יום יום וכן מרדכי משום לתא דעבודת כוכבים לא השתחוה להמן ועמד בנסיונו ובדגלו יום יום:

שלא יהיה. עמה בגיהנם. ואע"ג דעיקר טענתו הי' שירא מאדוניו או משאר הטענות הנזכרות לעיל. אבל אלה הטענות היו רק לדחות אותה מעל פניו. אבל לנפשו מאן לעשות הדבר מפני יראת ה':

ז  [עריכה]

יום גבול. של נילוס הי' וי"ג יום זבול ועמ"ש רש"י ע"ז אבל בפ"ק דע"א איתא אין הולכין לאיצטראות ולקרקסאות מפני שמזבלין שם זבול לעבודת כוכבים ופירש"י מסדרים שם צרכיהם להתנדב לה. מזבלין לשון יזבלני אישי ולפ"ז יש לפרש גם זבול דהכא מהוראה זו:

תיאטירון. כי ביום שפרץ הנחל נילוס לעלות על כל ארץ מצרים עשו שמה יום שמחה וגיל:

בדק את. עצמו ולא מצא עצמו איש. ודריש ואין איש למעלה ולמטה. ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש. ואין איש מאנשי הבית וגו'. יש מפרשים שפירושו בדק את עצמו אם יעשה הנבלה הזאת. ואין איש. וראה כי יחדל מלהיות איש אך ירד במדרגת בהמה:

נתפזר זרעו. כו'. בסוטה פי' רש"י שנעץ צפרניו בקרקע ונסמך עליהם כדי שיסיח דעתו ויטרד ביצרו ויעבור תוקף יצרו. ודרש ויפוזו כמו ויפוצו פי' שנפצו ונתפזרו. כי הז' והצד"י מתחלפים זה בזה:

איקונין. של אביו. בסוטה איתא שאביו אמר לו אם תשמע אליו ימחה שמך מבין שמות אחיך על אבני אפוד. ובאמת לפ"ז מאי רבותי' דיוסף כי מי פתי יסור לעבירה אחרי זאת. וביותר קשה לפי המדרש אבכיר (והובא במהרז"ו) היתכן כי אחרי אשר ראה יוסף איקונין של אביו וברח מפני הבושה. נכנס פעם שנייה עד שהזהירו הקב"ה באזהרה קשה כי יחריב את העולם. הלא תחת אשר ירבו הנפלאות יקטינו מעלת יוסף מאד. ובעל מגלה עמוקות כתב. כי הכוונה בזה שהשקיף עליו אור השכל שהוא דיוקנו של אביו וראה שאם יעשה כן ימחה מתוך אחיו וכן רמז בעל תהלה לדוד בח"ג פכ"ו. ולי נראה שהכוונה בזה כי בחלון בית משכיות עינו וחכמתו הציץ ביחסו והיות השכינה שורה בבית אביו וזהו היא כתיבתן על אבני אפוד לזכרון לפני ה' תמיד ובחטא זה יאבד טובה הרבה לכן פירש ולפי דברי מדרש אבכיר בכל זאת לא שב אף תוקף יצרו עד שהציץ עוד כי אם יחטא ואשם ויקלקל סדר העולם אשר הושתת על מוסדות המוסר והמדות הלא יחריב את העולם. ומה נאוה עוד שם מה שאמר לה בת חמור את וחמור אינו רואה ואני מן הרואים שנאמר וירא את המקום מרחוק. אשר פי' כי הדבקים בתאותם נכבה אור שכלם ולא יראו את האחרית אשר תצא ממעשיהם הרעים. ואנכי ממשפחה הרואה את כל דבר מרחוק ואת כל אשר יולד ממנו. וזה הוא ג"כ כוונת המדרש איקונין של אביו ראה. כי זכר את הצור אשר ממנו חוצב. כי הוא נקי וטהור מכל תאוה סוררה. ואל אביו הי' בעזרו כי יגבר עליו כח השכל ויכניע את יצרו הרע:

ח  [עריכה]

נתנה אותו. בפיהם של כולם. פי' שהרגילה את כל בני הבית להלעיז עליו ודרש ותקרא כמו ותקריא לאנשי הבית והזקיקם לדרוש כזה משום דכל אנשי הבית היו אצל שמחת נילוס ולא ישמעו את קולה אם תקרא להם לכן דרשו ותקרא כמו ותקריא ולא קאי על היום הזה רק על כל הימים:

ט  [עריכה]

ידע אנא. דלית הוא מנך כו'. כי אם חשד את יוסף. ואשתו אמת תדבר. אז צוה אותו להרגו. ולא להשים אותו בבית האסורים. אבל ידע כי נקי הוא מעון ורק להסיר לזות פתים מבניו שהבריות יאמרו כמו שזנתה עמו כן זנתה עם אחרים. כי כן דרכה. ובמדרש אבכיר איתא שבאמת חפץ להרגו רק אסנת בתו הגידה לו את הדבר לאמתו. ובשביל זה זכתה להנשא ליוסף ושיקומו ממנה ב' שבטים:

י  [עריכה]

שמושו הי'. ערב לרבו כו'. דריש מדכתיב ואת כל אשר עושים שם הוא הי' עושה שעשה כל מלאכות אשר היו מוטלות עליהם לעשות. ולפ"ז יקשה מה זה שאמר הכתוב ויתן חנו בעיני שר בית הסהר. הזה יקרא חן כי הכביד עליו עולו. לכן מונה המדרש כי הטיל עליו רק המלאכות הנעשות לחבה. מזיגת הכוס. עריכת השולחן והצעת המטה אשר גם האשה עושה לבעלה בשביל חבה:

והיתה. אומרת לו כו'. כי בכל יום היתה אשת אדוניו הולכת אליו גם בבית האסורים לפתותו פן ישמע אליה וכמ"ש בתנחומא. אבל ביומא פרק הממונה דרשי שהיא אמרה לו כל אלה טרם שניתן בבית הסהר. אבל מדברי המדרש נראה שדברה חליו כל זה בהיותו בבית האסורים וכמו שמביא ג"כ את הפסוק ענו בכבל רגלו ברזל באה נפשו משמע שהי' זה גם בשבתו בבית האסורים. וע"ע בתנחומא שמוסיף עוד על הדרשות האלה:

ת"ל וכל. אשר הוא עושה ה' מצליח בידו. זה הוא ט"ס וצ"ל ואשר הוא עושה ה' מצליח הכתוב בהיותו בבית הסהר:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף