יד אברהם/יורה דעה/קי
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
סימן ק"י בש"ע סעיף ג'
ט' חנויות כו' ה"ז אסור שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. כתב הש"ך שיש עוד קבוע דאורייתא כגון שיש בחנות א' טריפה ואינו יודע באיזה חנות ולקח מא' מהן ויודע מאיזה הוי קבוע דאורייתא. והוא נלמד מהד"מ שפי' כן דברי הטור בדברי הרשב"א. אבל לפ"ז יהיה דברי הרשב"א דכאן סותרים לדבריו שבחידושיו פ' התקבל גם דברי הטור דכאן יהיו סותרים לדבריו שבאה"ע סי' ל"ה כפי מ"ש המ"ל פ"ט מהל' אישות דסובר דכה"ג לא מיקרי קבוע וכמ"ש התוספות בנזיר (דף י"ב) ד"ה אסור. ובפ"ק דמציעא (דף ו') וז"ל וקבוע לא שייך אלא בדבר שאיסור והיתר נמכרין וידועין ולא ידע מאיזה לקח כגון ט' חנויות. ומ"ש בס' ח"ד מפי' רש"י בגיטין (נ"ד ב') א"מ די"ל דלאו מטעם קבוע הוא אלא משום שהאיסור מופרש ואינו ראוי להתערב וכמ"ש הרמב"ם בפ"ט דתרומות ותוי"ט שם ובר"ש פרק ג' דשביעית. וכ"כ המ"י כלל ע"ג בשם ס' כריתות דלא מיקרי קבוע רק אם האיסור ניכר וידוע במקומו. וכ"מ להדיא בס' אלי' רבה בא"ח סי' תרצ"ח ובשו"ת מוצל מאש סי' נ' ויש לה"ר מפ"ג דברכות גבי מדלגין היינו ע"ג ארונות ש"מ כו' דרוב יש בהם פ"ט ומיעוט אין בהם פ"ט והתם הרי הארונות קבועין במקומן ולא אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה אלא ש"מ דבעינן שיהא האיסור ניכר וידוע ומיהו בס' ב"א כתב בשם הרוקח דהתם היינו משום שיש ספק אם יש שם ארון שאין בו פותח טפח ומספק לא אמר קבוע. ועי' בעבודת כוכבים (נ"ג ב') דמשמע דאילנות של אשירה לא נתבטלו ברוב ואף אותן שאינן נכרין ומיהו ע"ז שאני שאין לה בטול לעול' אף בשאינו קבוע: בס' שעה"מ הל' מגילה כתב בשם ס' לשון למודים דלא אמר קבוע כמחצה על מחצה אלא היכא דשקיל או שפירש לפנינו מן הקבוע אבל היכא דלא יצא מהקבוע כגון עיירות דבאפי נפשייהו קיימי אזלינן בתר רובא כמ"ש הר"ן שם לענין קריאת מגילה. אבל מדברי ס' כריתות משמע דכה"ג חשוב קבוע כגון כשיש שדה דודאי אסורה בחרישה וזריעה ונולד ספק בשאר שדות והקשה עליו מפ' כל הצלמים דאם יש מקום אחד שודאי עובדים ובשאר מקומות ספק לא הוו נאסרים:
(שם סעיף ג') אבל בשר הנמצא בשוק כו' ואפי' נמצא בין החנויות ה"ל פריש. כ"כ התוס' פ"ק דכתובות ודוקא דחנות א' ניכרת אבל היכא דידוע שיש טריפה בחנות א' ולא נודע באיזה אם פי' אסור להרא"ש דאוסר פי' עמילא דאיכא למיגזר שמא יקח מן הקבוע כיון שאין האיסור נודע ונרא' דאם יש ס' דאורייתא בחנות א' ולא נודע באיזה ופירש ממילא שרי לכ"ע כדמוכח בש"ס דנזיר גבי האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת שאסור בכל הנשים ופריך אלו אשכחן בשוקא וקדיש נימא כל דפריש מרובא פריש. ודע דבמ"י התיר בהפסד מרובה אי פירש ממילא בדברים החשובים: ולענין אי אזלי' לקולא בספק דד"ק כתב הרמב"ן הובא בח"ר פ"ק דמגילה דהוא כד"ס. אך בט"א כתב דאזלי' לחומרא בספיקו וה"ר מת"ב דבה"ש שלו אסור. יש לה"ר מהא דאמר במגילה קטן היית ואין מביאין ראיה מן הקטן ואי ד"ק הוי כד"ס הא בדרבנן נאמן גדול להעיד מה שראה בקוטנו. אך מדברי הכס"מ פ"ו מהל' אה"ט גבי טומאה ע"ז דפ' הרמב"ם לקולא ושם הוא ד"ק. ועי' תוס' סנהדרין (י"ב): ולכאורה יש לה"ר לדעת הרמב"ם דס"ד מה"ת לקולא מפסחים (פ"ג ב') וחולין (צ"א) גבי הוכרו ולבסוף נתערבו דאי הוו אסור מה"ת לא לבעי שריפה מיהו אזלינן בכל צד לחומרא וכן מוכח דחד בחד לא איתחזק איסורא הוא דאל"כ מה"ת אסור ואמאי בעי שריפה מיהו י"ל דכי היכי דאיתחזק אי' לענין אי' אכילה איתחזק ג"כ לענין שריפה. ומ"ש בס' עצי לבונה ראיה להרמב"ם מקושית התוס' בשבת (דף ק"ל) דאמאי איצטריך קרא לאסור ספק מילה בשבת א"מ דשבת שאני דאיכא בו א"ת ודו"ק: עוד שם ס"ק י"ד הניח בצ"ע אפרש"י בזבחים דמקשה לר"א ולר"נ ממתני' דשור הנסקל שנתערב כו' ימותו דאמאי דנימא דאיסורא מית והשאר יקרבו דמאי קושיא הא ע"כ צריך להקריב ב' בבת אחת והאיך יכול אחד לשחוט ב' זבחים בבת אחת הא אמרינן תזבחהו שלא יהא אחד שוחט ב' זבחים. וי"ל דכיון דאי אפשר בענין אחר שלא ימותו ולא יבואו קדשים להפסד הוי כדיעבד:
(שם בט"ז ס"ק ה') וכי תימא דבמקולין דשכיחי רבים גזרינן טפי והא איפכא תנן בפ' חבית (דף קמ"ז) אבל עשרה בני אדם כו' ופרש"י כיון דמרובין הן מדכרי אהדדי. ועי' בנקודת הכסף שהשיג עליו דשאני התם דהעשר' בנ"א הם במעמד אחד ע"כ אמרינן דמדכרי אהדדי כו' אבל הכא יש לחוש שיבואו ליקח בזה אח"ז ונ"ל דחילוק זה הוא מוכרח מהא דריש עירובין (דף ג') גבי מקצת קורה בתוך עשרים ומקצת למעלה מעשרים כו' דאמר רבה במבוי פסול ומפרש רבא מפרזנקא טעמא דמבוי לרבים הוא סמכי אהדדי ולא מדכרי ותקשי מהא דתנן בפרק חבית (שם) דאדרבה דברבים מדכרי אהדדי. אמנם לפי מה שחילק בנקוה"כ בין אם הרבים במעמד אחד אם לא א"ש נמי הך דעירובין דהתם נמי לפעמים אין רבים במבוי ואתי יחיד להשתמש באותה שעה וליכא מדכר ומ"מ אין מהתם קושיא על הט"ז דחילוק זה אינו רק להך לישנא אבל ללישנא קמא שם דרבה אמר רבים מדכרי בכל גווני אמרי' רבים מדכרי אהדדי. וכן עיקר כמ"ש בחידושי לעירובין (דף י"ח) ויש משם סעד לדעת הט"ז:
(שם סעיף ז' בהג"ה) ואפי' לאכלם שתים שתים אסור לאדם אחר לאכול את כלם. הפר"ח הקשה ע"ז מהא דגבי מזבח ג"כ מתיר ר"א להקריב ב' ב'. ועי' בס' אמרי צרופה שלהי יומא שתירץ דשאני גבי קרבן דלא החמירו חכמים כ"כ כמ"ש תוספות זבחים (דף ע"ד):
(שם בש"ך ס"ק נ"ט) ספק איסור דרבנן בדשיל"מ אסור. ודע שכתב הפר"ח בהל' יו"ט והפמ"ג בא"ח דהיינו דוקא בספק מעשה כמו ספק נולד ביו"ט דגבי ביצה וס' מוכן אבל בספק דפלוגתא דרבוותא וספיקא דדינא אזלינן לקולא בדרבנן אף בדבר שיל"מ וכ"מ בש"א סי' צ"ו ויש להוכיח כן מסוגיא דמנחות (דף ס"ח ע"ב). ובזה א"ש סוגיא דשלהי שבת דא"ר יוחנן הלכה כר"ש דלית ליה מוקצה ופריך והא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן כו' אין משקין ושוחטין את המדבריות ומשני ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח ומסיק דב"ה כר"ש ס"ל ופרש"י ב"ה חשוב כסתמא. וקשה דאכתי מאי אולמא לר' יוחנן ב"ה מסתמא. אבל לפי מה שחילק הפר"ח בין ספיקא דעובדא לספיקא דדינא או פלוגתא דרבוותא דאזלי' לקולא א"ש הך דשבת דבאיסור מוקצה דרבנן לא בעינן לאולמא סתמא דב"ה דלית להו מוקצה דאף בשוין קיי"ל דהלכה כדברי המיקל בדברי סופרים וכדפסק ר' יוחנן גופיה בפ"ק דעבודת כוכבים (דף ז'). וכן מוכח דעת הרשב"א והר"ן בנדרים (דף מ"ז ע"ב) שכתבו דמסתברא דנקטינן בעיא דרמי ב"ח לקולא ואם אמר קונם פירות אלו על פלוני מותר בחילופיהן דכיון דגבי איסור הנאה בעלמא לא הוו חליפין כגדולין אלא מדרבנן ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא עכ"ד. וקשה הא נדרים ה"ל דשיל"מ בשאלה כדאיתא התם (דף נ"ט) וגבי דבר שיל"מ אחמור בספיקו. כדאמר רב אשי בריש ביצה (דף ד') גבי ביצה שנולדה ביו"ט דספיקה אסורה משום דה"ל דבר שיל"מ וכל דבר שיל"מ אף בדרבנן לא בטל ופרש"י דכי היכי דאחמור בביטולה ה"נ אחמור מה"ט בספיקא אלא מוכח מזה דס"ל להרשב"א והר"ן דדוקא בספיקא דעובדא כי ההיא דספק נולדה ביו"ט או בחול הוא דקאמר רב אשי דאחמור נמי בספיקא משא"כ בספיקא דדינא בפלוגתא דרבוותא או באיבעיא דלא איפשטא כההיא דנדרים אזלינן לקולא בדרבנן אף בדשיל"מ וכתבתי עוד בזה בס"ד בחי' לחולין:
(דיני ספק ספיקא בש"ך אות ב') כתב בשם תשובת הרשב"א דבאיסור דרבנן שי"ל חזקת איסור אזלינן לחומרא. ובס' אבן העוזר פ"ב דשבת חולק על זה דלא קיי"ל כר"י בספק טבל כמ"ש הרמב"ם דסתמי משניות דלא כוותיה. וכ"כ המ"ל פ"ד דבכורות וכ"ה דעת הר"ן בסוכה (מ"ו ב') ועיין ס' ע"י וס' ח"ד. ומיהו הסתם דטהרות א"מ דהתם בספק טומאה שלא היה לו חזקת איסור איירי ולא בס' טבל כמ"ש התוי"ט. אלא טעמו של רבינו דלא קי"ל כר"י מחביריו וכ"מ במ"י. ומ"ש בס' ב"א שזה תלוי בב' תירוצים שכתבו התוס' בפסחים (דף ט') ותמה על שלא הזכירו האחרונים כבר הקדימו בשעה"מ ה' מקוואות כלל ז' ובצנ"ח ברכות וגם דבריו שם א"מ לדעת הרמב"ם כמ"ש במ"א. ועי' בספר סדרי טהרה. ומ"ש בס' ע"י ראיה לאיסור מהא דמחמירין בספק מוכן ליתא דהתם הוא דשיל"מ. ומ"ש בס' ב"א ראיה לאיסור מעירובין (דף ל"ב) אישתמיטתי' דברי המ"ל בה' בכורות ע"ש. ומ"ש בח"ד לה"ר לאסור מהא דספק אה"ט דרבנן. גם הפמ"ג כ"כ אך אינו ראיה דהתם אע"ג דלא איתחזיק איסור טמא וטעמא עשאוהו כשל תורה לטמא אדם לשרוף עליו תרומה וקדשים עשאוהו נמי כשל תורה לטמא ספק. אלא צ"ע מ"ש הט"ז סי' ר"א ס"ק פ"ו שפי' שם דברי המחבר דאוסר כר' יוסי. והוא לשון הרמב"ם ג"כ בה' מקוואות. ומ"ש בספר כרתי ופליתי להביא ראיה להתיר ממנחות (ס"ח ב') גבי ס' יום הנף דאיתחזיק איסור דחה בס' ע"י וס' ח"ד דהתם עדיף משאר ספק דהא אנן בקיעין בקביע דירחא. ויש לה"ר לדבריהם ממ"ש הרמב"ם רפ"י מה' מ"א דס' אסור מד"ס ואי היה זה ככל הס' היה אסור מה"ת כיון דאיתחזיק איסורא בס' איסור דאורייתא: ובענין ס"ס משם א' כתב בשו"ת טור האבן סי' מ"א דהיינו כההוא דשם אונס גבי פתוי קטנה דממילא הוי אונס ואם לא היה אונס מסתמא לא היתה קטנה אבל אם יש בספק אחד פלוגתא ובספק א' לכ"ע שרי לא הוי שם א' דהוי כמו שא' מתיר יותר מחבירו: כתב בס' לבושי שרד דדעת של פוסקים שלא הובאו בש"ע לא מצרפים אפי' לס"ס [וכיוצא בזה ראיתי שכתב האורים ותומים בדיני תפיסה דאין לומר קים לי כדעת שלא הובא בש"ע]. ושארי לי' מארי על זה וכי ע"פ הכרעת הב"י והד"מ נשים דעת גדולי פוסקים כלא. וכבר כתב כן הגאון בנ"ב חלק אה"ע סימן מ"ז:
שאלה ותשובה לסימן ק"י
שאלה ששחטו שבע בהמות בכפר א' מהלך פרסה מעירנו ולקח איש א' מאנשי עירנו מעי א' הנקרא צפצוחע והוליכו לביתו ושם מצא בו מחט והובא לפני והיתה בולטת ראשה מעבר החיצון ורובה היתה תחובה לפנים באלכסון עד לעבר השני לחלל הצפצוחע ולא היה שם ק"ד כלל רק מבחוץ סמוך למחט היה מראה אדום אבל לא היה ניכר שום חולי ומסמסה כלל. גם חתכתי במקום שהיתה אדומה ולא היה בו שום לחלוחית של מוגלא ודם. גם חלודה לא העלתה. רק באמצע היתה שחורה. וראיתי בחלל הצפצוחע שהיה בה עדיין פרש וסבור הייתי שלא הודחה עדיין עד ששאלתי ואמרו שהודחה וקודם מציאת המחט נחתכו כל הז' בהמות לחתיכות גדולות כנהוג הכל ביחד ומלחום בג' וד' מקומות והודחו ואח"כ מצאו המחט הנז' של בהמה א' מהז' בהמות ולא נודע מאיזה. והיה בדבר הפסד גדול וגם שעת הדחק:
תשובה נראה להתיר התערובות כדין יבש ביבש בסי' ק"ט כיון שנודע קודם בישול דאין לאסור כאן לא מחמת המליחה ולא משום חתיכה הראויה להתכבד כמו שאבאר. ומתחלה דליכא כאן אלא ספק טריפות שהרי כל האיסור שבכאן הוא משום שהודחה הצפצוחע קודם שהובא לפני שאם לא הודחה מקודם היה פשוט להתיר ע"פ מ"ש הש"ך בסי' מ"ח ס"ק י"ד וס"ק ל' דבין בהמסס ובין בביה"כ כשר בהפס"מ אפי' תחובה המחט מעבר לעבר אי ליכא קורט דם דאמרינן אחר שחיטה נתחבה דהא איכא מידי למיסרך ואי איתא דמחיים הואי ק"ד הואי וכ"מ פשטא דסוגיא דפא"ט (דף נ"א) דבכל היכי דאיכא מידי למיסרך אמרינן הכי ומה לי המסס או ביה"כ וא"כ ה"ה בקורקבן וכ"כ המ"י (ולפני העידו שזה המעי הוא ביה"כ ולפ"ד אין נ"מ בזה) ואי משום י"א שהביא בהג"ה סי' הנזכר שאין אנו בקיאין בבדיקת ק"ד. כבר כתב הש"ך שם שכמה אחרונים לא הביאו זה דלא ס"ל חומרא זו ושכן ראוי להורות וכ"כ המ"י. ואי משום שהיתה אדומה מבחוץ. כבר מבואר בס' פרי מגדים בשם שו"ת נ"ש בס"ס מ"ו ובסי' מ"ח דאדום הבשר לחוד אין מזיק אפי' במחט דאין שינוי מראה לחוד פוסל באיברים כמ"ש שם ובס"ס נ' ובסי' מ"ג וכ"כ בנ"ב סי' י"ג אא"כ שיש לקותא מצד א' והמראה מעבר לעבר. ואי משום חלודה שהיתה באמצע המחט אינו מזיק לדעת רש"ל ואף שהב"ח חולק עליו מ"מ בהפס"מ ודאי יש לסמוך על רש"ל שהרי גם הרב בספר כרתי ופלתי מסכים עמו וביאר הטעם דכיון דאין החלודה על ראש המחט שנוקבת בה אמרינן דלאחר שחיטה דחקה ונקבה בראש שלה וכן המ"י כלל צ"ד לא הביא רק דעת מהרש"ל. ובפרט כי חלודה לא הוזכרה בגמ' וגם אינה ראיה כל כך כדם לומר דמחיים הואי דאפשר שבלעה כך מחט מחולדת ומט"ז מקיל הפר"ח ושארי אחרונים בחלודה בנמצא המחט בחלל המעי משא"כ בדם וכן בתחוב מצ"א ולא בדקה אם יש עליה חלודה מתיר הכנה"ג והביאו בל"י אף בלי הפס"מ משא"כ כשנאבד בלא בדיקה מק"ד. ונמצא דכיון שכל הריעותא בכאן הוא משום שהודחה קודם הבאת המחט והלכה לה הבדיקה וא"כ לא הוה רק ספק טריפה וכ"כ הרשב"א בתשובה שממנו מקור דין זה דהודח דמטרפינן לה מספק ומביאו ב"י ובאה"ג. וא"כ עכ"פ מהני לענין ספק ספיקא כמו שיתבאר. ואע"ג דמהר"ם מלובלין בתשובה הביאו בש"ך סי' נ' כתב גבי מחט דשכיח הוה לאיסור טפי מלהתיר היינו לענין להתירה לגמרי דלא מטעם נשחטה הותרה. אבל מ"מ נחשב שפיר ספק לענין ס"ס וכמ"ש להדיא בס' פמ"ג בפתיחתו להלכות טריפות ובמשבצות זהב סי' ל"ג ס"ק ו'. משום דהא יש לה חזקה להיתר דכשנולדה לא היה בה מחט וסברא זו כתב ג"כ בס' פ"י ס"פ המדיר ואי הוה הספק שקול לגמרי היה לנו להתיר משום חזקה אך מחמת דשכיח לאיסור טפי אין אנו מתירין אבל משום דיש לה חזקה מהני לענין ס"ס. והגע עצמך אם הראבי"ה מסופק בדין הודח ועלה על דעתו להתיר לגמרי מטעם נשחטה הותרה כמ"ש בהג"א פא"ט אנן לא נחשבהו מיהא לספק. ועוד וכי גרע מספק דרוסה שכתבו התוס' דהוי שכיח לאיסור ואפ"ה מהני לגבי ס"ס בסי' נ"ז. וכן בנמצא הגף שבור ואינו ידוע אי מחיים נעשה אי לאחר שחיטה מתירין מטעם ס"ס בסי' נ"ג וס"ס ק"י והתם נמי הא שכיח יותר שישבור מחיים שמנדנדת והולכת אנה ואנה כמ"ש בשו"ת בית יעקב סי' פ"ד. דאע"ג דשכיח לאיסור הוה ספק לגבי ס"ס משום דיש לה חזקה להיתר. ועוד יש לומר הכא למיתלי נמי להיתר שאפשר שע"י הנענוע מטלטולה מהלך פרסה דחקה ועברה מעבר לעבר וקודם לכן לא היתה מעבר לעבר ומש"ה לא נראית המחט במעי' קודם שטלטלוה וכן אמרו לי שהיתה המעי' מונחת אצל הכותל שמניחים שם מחטים ובכה"ג איכא למיתלי נמי להיתר דמתירין כמה אחרונים לגמרי כמבואר בסי' נ' ובשו"ת בי"ע סי' הנזכר. דתליא עדיף מספיקא. וכיון שזכינו לדון דלא הוה עכ"פ אלא ספק טריפה א"כ אם היתה ניכרת בפ"ע ודאי דמחמת המליחה לחוד לא היינו אוסרים השאר שהרי השבות יעקב התיר ספק טריפה שנמלחה עם בשר כשר משום דהוה ס"ס דשמא לא הוה טריפה ושמה הלכה כראבי"ה דס"ל דמליחה אינה אוסרת רק כדי קליפה ומביאו בס' פרי מגדים סי' ק"ה ובכמה מקומות דלא כבל"י שהקשה על המ"י דיחיד נגד רבים לא מקרי ס"ס דע"כ בהפ"מ סמכינן איחיד נגד רבים כדאית' בח"מ סי' כ"ה ובש"ך י"ד סי' רמ"ב תדע דהא המ"י עצמו כ"כ בדיני ס"ס דיחיד כו' גם מ"ש הבל"י לאסור מחמת הקליפה שנאסר במליחה הוא עצמו לא כ"כ בסי' צ"א. ועיין בנ"ב סי' ך' מ"ש שאין לאסור בבישול מחמת קליפה שנאסרה במליחה במינו דשמא לא אמרינן במליחה חנ"נ ונסחט אח"כ האיסור בבישול הוי כספק נשפך בדרבנן. וכ"מ מדברי הב"ח סי' ע"ד הביאו המ"י כלל ל"א דבספק איסור לא אסרינן במליחה יותר מכ"ק. וע"ש בפמ"ג: ועוד יש להתיר דהא כאן יש ספק אם נמלחו כלל האיסור עם היתר כ"כ עד שלא היה אח"כ בשאר התערובות רוב וגם אפשר שנמלח האיסור רק בפ"ע ואח"כ נתערב וא"כ דמי ממש לספק נמלחו דגים טמאים עם טהורים דשרינן בסי' פ"ג ס"ה מטעם ס"ס דשמא לא נמלחו כלל ביחד ואת"ל נמלחו ביחד שמא לא היה בהם שומן ואז אינם אסורין אלא מדרבנן. וה"נ שמא לא נמלחה הטריפה עמהם כלל ואת"ל נמלחה שמא היתה כחושה ואז א"צ ס' אלא מדרבנן כמ"ש בספר פמ"ג בפתיחתו להלכות תערובות. ועיין באחרונים סי' ס"ט סעיף י"א דכל שיש לתלות שלא נמלח כלל האיסור עם ההיתר תלינן לקולא במינו אפי' בחלב ושומן. והא דבסי' ע' משמע דספק נמלח בשר טריפה אסור אע"ג דהוה במינו י"ל דהתם לאסור כ"ק קאמר א"נ בשאין רוב אבל כשיש רוב וספק נמלח שרי ובשו"ת עה"ג כתב דכה"ג הוי כספק תערובות דשרי במו"מ כשיש רוב כמבואר סי' קי"א. וכיון דמחמת נתינת טעם דמליחה אין לאסור. א"כ אין כאן אלא משום דהאיסור נתערב ואינו ניכר בפ"ע וא"כ הוה ליה דין יבש ביבש דקיי"ל דחד בתרי בטיל דנהפך כל התערובות ונעשה היתר. ואי משום דה"ל חתיכה הראויה להתכבד דקיי"ל סי' ק"א דאינה בטילה יש לדון כאן דשפיר בטיל דהא יש כאן ספק ספיקא גמור מענין א' דשמא הלכה כר"ת וסייעתו שמביא הטי"ד סי' ק"י דספק טריפה שנתערבה ולא נודע הספק איסור קודם דשרי אף בדברים חשובים שאינם בטלים דס"ל דזה נחשב לס"ס אף דהוה ספק א' בגוף האיסור וספק הב' ע"י תערובות. ואת״ל דאין הלכה כר״ת להתיר כה״ג בדברים משונים שמא הלכה כהרשב״א וסייעתו הובא ביו״ד סי׳ ק״א דס״ל דחתיכה גדולה לא הוה ראויה להתכבד אא״כ שראויה להתכבד כמות שהיא וכן הביא שם המחבר דעה זו בסתם ואע״פ שהג״ה שם כתב שנוהגין כהיש מי שחולק שהביא שם דבנל ענין הוה ראוי להתכבד כבר מבואר בספר פמ״ג שם ובס״ס ק״י דכה״ג נחשב לספק עיי״ש. וא״כ הוה ספק ספיקא גמור דהוה כולו בתערובות דשמא כר״ת דאף בדבר חשוב בטיל כה״ג. ושמא כרשב״א דלא הוי דבר חשיב כלל ובודאי בטיל ברוב. ושוב מצאתי דכה״ג איתא בהדיא בתשו׳ מ״ב סי׳ ל״ז והבל״י בסי׳ הביאו דאם נתערבה באחרות החהר״ל שנוהגין להחמיר ואיכא ס״ס אפי׳ ס׳ א׳ בעוף כו׳ לכ״ש מותר והיינו כמ״ש. ותו דאף בכל א׳ מהני ספיקות יש כמה אחרונים שמקילין שהרי הש״ך בקיצור דיני ס״ס סי׳ א׳ פסק כר״ת. ואף שהחמיר בזה לאכול ב׳ ב׳ מ״מ שארי אחרונים מקילין לגמרי בלא נודע כמ״ש המ״י הובא בס׳ פמ״ג והסכים לזה. וכן בענין חהר״ל הביאו האחרונים בשם ס׳ מ״כ שכתב שראוי לסמוך על רשב״א דחתיכה גדולה לא הוה ראויה להתכבד. ובפרט שלדעת הרי״ף חתיכה הר״ל בטילה כל שאינה איסור הנאה כמ״ש הרשב״א והרא״ש הביאו ב״י סי׳ ק״א. וכן מצאתי אני לרבינו ירוחם שכתב כן בשם רש״י פ״ב דע״ז. וכיון שכן אין לנו להחמיר כל כן בדין חתיכה הר״ל כמו כנידון דידן שיש נמי ס״ס להתיר. וכהג״מ בנ״ב סי׳ ל״ג. ואין לאסור משום הא שכתר הש״ך י״ד סי׳ ק״י סעיף ה׳ דאם נמצא טריפה במקולין אסור ליקח מכאן ואילך אפי׳ חתיכה שאינה ראוי להתכבד שאין הכל בקיאין בזה ויטעו בין ראויה להתכנד לשאינה ראויה. דהא דוקא במקולין שרבים קונים וקרוב הדבר לטעות גזרו לאסור אפי׳ חתיכה שאר״ל. ובנה״כ ביאר דהכא הרבים אינם במעמד א׳ ומש״ה לא אמר דמדכרי אהדדי ומישב בזה קושי׳ ט״ז כאן מפ׳ חבית ע״ש. [ודע דבזה נדחה ג״כ מ״ש הט״ז בהלכות אבל סי׳ שפ״א ע״ש. ונראה לה״ר לחילוק זה מהא דאמר בש״ס ריש ערובין (דף ג׳) גבי מבוי שמקצתו בתוך כ׳ ומקצתו למעלה מכ׳ דרבים סמכי אהדדי ולא מדכרי דהתם נמי אין הרבים כולם במעמד א׳] ומה שהקשה בספר פמ״ג פי׳ ק״א על הרשב״א והמחבר שכתבו דין זה דמקולין והא ס״ל דחיה בטילה וליכא למיגזר אטו חתיכה ר״ל. ליתא דהרשב״א כתב להדיא בס׳ משמרת הבית (דף ק״כ ע״ב) דחתיכה חיה הוה שפיר ראויה להתכבד כל שהיא ראויה להתכבד כמות שהיא והמחבר נמי כתב כן להיש מי שחולק שהביא שם בסי׳ ק״א דחתיכה חיה או גדולה חשיבא ראויה להתכבד ושייך שפיר למיגזר שאינו ראוי אטו ראוי וכל זה במקולין דשכיחי רבים והתם נמי אינו אלא חומרא בעלמא כמ״ש הטור בשם הרשב״א והוא בתה״ק והרשב״א גופי׳ בתה״א דף ק״כ כתב גבי מקולין דדוקא חתיכה בינונית הר״ל אסורה אבל חתיכה שאר״ל מותרת. וכן כתבו כל האחרונים שדין זה דמקולין אינו אלא חומרא בעלמא והבו דלא להוסיף עלה ומש״ה ליחיד בביתו אין להחמיר כלל לאסור חתיכה שאר״ל. והא שהביאו שם האחרונים בסעיף ה׳ מעשה דבה״י בקצב ששחט ז׳ בהמות בביחו כו׳ ונמצא מחט בביה״כ שהיה טריפה ע״פ הדין בלי פקפוק והטריף כל אותן שהיו בבית כו׳. דהתם נמי בקצב הואי דשכיחי ביה רבים ואף שהיה בביתו מ״מ כל דשכיחי ביה רבים גזרו שאינה ר״ל אטו ר״ל. וכן משמע מלשון הש״ך שם שכתב וליחיד בביתו אין להחמיר משמע דלקצב בביתו יש להחמיר. ועוד דהתם טריפה בלי פקפוק הואי משא״כ הכא דהוה רק ספק טריפה וליחיד בביתו ודאי דאין להחמיר מה״ט דכתיבנא. תדע שהרי הרב פמ״ג ושאר אחרונים הביאו מעשה דבה״י הנזכר ואפ״ה התיר בכה״ג כמו שאכתוב וע״כ הוא מה״ט דאמרן. וגדולה מזו ראיתי להרב פמ״ג בשפתי דעת סי׳ ק״י ס״ק ל״ז שהתיר בספק טריפה בחנות שנתערבה עם חנות כשירה דשמא הלכה כר״ן שסובר דתערובות חנויות לא הוה קבוע ובטיל ושמא אינ׳ טריפה. ואם בתערובות חנויות דאיכא למ״ד דהוה דאורייתא ועוד דנתערבו חד בחד התיר משום ס״ס הנזכר כ״ש שיש להתיר בחתיכה הר״ל דרבנן שנתערבה ברוב דהוה ס״ס גמור כתערובות כדכתיבנא: עוד יש בנידון דידן סניף להתיר ע״פ מ״ש בשו״ת מהריב״ל בשור ספק טריפה להתיר הכלים לבשל בהם לאחר מע״ל מטעם ספק דרבנן לקולא ומביאו האחרונים בסי׳ א׳ גבי שוחט שהמיר או שנמצא שאינו יודע. וכן הביאו בעל פמ״ג ריש דיני ס״ס ומצדד שם להקל בהפס״מ בכה״ג בספק איסור תורה שע״י גלגול נעשה דרבנן בלא נודע מקודם עד שנעשה דרבנן. כגון ספק איסור תורה נפל למינו בלח לרוב ולא נודע ע״ש וכ״כ בסי׳ פ״א. וא״כ ה״נ בנידון דידן יש לצדד דנעשה ספק דרבנן כיון שלא נודע עד לאחר שנתערב במינו ברוב ואפי׳ לא הוה יבש מהני וכ״ש הכא שיש פוסקים המתירין וס״ל דבטל בלא״ה כנ״ל ועיין בס׳ ל״ש. אך לפמ״ש בשעה״מ הל׳ מקואות כלל ו׳ מסוגיא דיומא (דף נ״ה ב׳) משמע דל״מ מה שלא נודע רק כשבאו ב׳ הספיקות ביחד מהני. ול״נ לה״ר מפרש״י בשבת (דף ל״ד ע״א) ובהכי י״ל מ״ש הב״י סי׳ ס״ט ודוק שם. וע׳ בתשובת הרי״ף שהביא הב״י בסי׳ ק״א דמשמע אף שלא באו הב׳ ספיקות ביחד ע״ש. וע׳ בר״ן פ׳ כל שעה שה״ר מהסוגיא דפ׳ אלו עוברין (דף מ״ד) גבי הא דאמר ואי אמרת כזית בכא״פ דאורייתא אמאי אמרי׳ שאני אומר משמע דאי אמרי דהוי דרבנן ניחא דתלינן לקולא ואע״ג דעיקר אי׳ דאורייתא כיון דשיעורו דרבנן אזלי׳ לקולא וכ״מ ממ״ש הרמב״ם בפ״ח מהל׳ מקואות. ומיהו לפמ״ש הש״ך בדיני ס״ס סי׳ י״ט א״ר מהתם דתלינן שלא היה כאן איסור כלל. א״נ דהתם באו כאחד. וכן דברי הרשב״א בתשובה סי׳ תפ״ח יתיישבת בזה ע״ש. אבל יש לה״ר מהא דיומא (דף ס״ד) גבי תערובות פסולי׳ בעלי מומין דבטלי׳ מה״ת רק מדרבנן אינן בטלים ותלי׳ לקולא אם קרב א׳ מהן כו׳ אע״ג דודאי נתערב בו איסור. אך לפמ״ש בשעה״מ הל׳ מקואות א״ר גם מהתם. וע׳ גיטין (דף נ״ג ב׳) וכ״מ בתשובת הרשב״א שם דספק אי׳ דאורייתא שנתערב ברוב ה״ל ספק בדרבנן. וע׳ רא״ש פ״ג דסוכה גבי בעי׳ דאתרוג ובפ״ב וג׳ דפסחים גבי ספק משהו וספק בדיקה שניטלו ואח״כ נתגלגל ונעשה דרבנן דאזל לקולא בס׳ דרבנן אף דעיקר חיובו דאורייתא. וכן הביא בסתם בש״ע או״ח סי׳ תרמ״ח ס״ד: העולה מכל מה שכתבתי הוא דנידון דידן לא הוה אלא יבש ביבש ולדעת הרי״ף ורש״י ור״ת וסייעתו והש״ך והמ״כ והמ״י והפמ״ג ומהריב״ל התערובות שרי וא״כ אין לנו להחמיר באיסור דרבנן כי התורה חסה על ממונן של ישראל כדאמר פ׳ אלו טריפות (דף מ״ט) וכדאי הם כל הנך פוסקים לסמוך עליהם בכה״ג:
נאום המשיב לשואלו דבר וכותב וחותם אברהם בהרב הגדול א״א מוה׳ יהודה ליב נ״י מ״מ ומ״ץ דק״ק פעטראוויץ בעה״מ ס׳ משכיל לאיתן:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |