יד אברהם/יורה דעה/צד
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
סימן צ"ד סעיף א'
התוחב כף חולבת בקדירה של בשר משערים בכל מה שתחב ממנה. מדברי המהרש"ל שהביא הש"ך כאן משמע דאם אומר ברי לי עד היכן תחב משערי' כמו שאומר ואע"פ שבשעה שתחב לא ידע שזה בב"ח. ומזה למד בנודע ביהודה מ"ת חי"ד סי' י"ו דאע"ג דקיי"ל דכ"מ דלא רמיא עליה דאינש ל"א היינו כשלא ידע בשעה שעשה שיש קפידא בזה בשום פעם כההיא דסי' א' ששחט מי שא"י הל' שחיטה אבל אם ידע בשעה שעשה שיש קפידא בזה בשום פעם מהני כשאומר אח"כ ברי לי אף שלא היה רמיא עליו בשעת מעשה כדהכא. וקשה דכאן גבי כף מיקל מהרש"ל וגבי חתיכת סכין מחמיר כמ"ש הש"ך בס"ק כ"ח בשמו. והש"ך מיקל גם שם וכתב הפמ"ג שם בשם הפ"ת דהיינו משום דגבי סכין הוי דרבנן ובאי' דרבנן לא אמר דל"א. ותימא שלא הרגישו דגבי כף הוי דאורייתא ואפ"ה מקילין והוא מטעם הנ"ב וכ"ש שיש להקל גבי סכין. ומזה קשה אמ"ש בעל צ"צ בסי' ס"ה גבי אשה שבדקה בתוך ה' לשמושה ושוב לא בדקה דל"מ הבדיקה לז' נקיים משום דלא רמיא עלה אז לז"נ שעדיין לא היתה ראויה אז להתחיל וה"ר מא"ח הל' פסח ומדלעיל סי' א'. ולפ"ד הנ"ב א"ר כמ"ש וע"כ מכאן מוכח כהנ"ב ומש"ש בנו של הצ"צ בס"ס לה"ר מחגיגה (יט) דלא אמרינן דלא רמיא אם לא נתכוון לשום דבר לדידי א"מ דאין ענין נידון דהתם לזה דו"ק ותשכח. ועי' ס"ס ק"ץ ומכאן י"ל דעת נה"כ שם להקל גבי כתמים ולא קשה מ"ש המ"י שם מא"ח סי' תמ"ז דהתם הוי אי' דאורייתא וגם לא עלה פסח על דעתו והוי כמאן דלא ידע שיש קפידא בזה וזה אף בדרבנן אסור. וכן י"ל ממ"ש הרא"ש בר"פ כ"ש:
(שם בהג"ה) התוחב כף חולבת ששמשו בו בכלי ראשון תוך מע"ל דאז נאסר כולו. ונ"ל דאם נשתמש ע"י ערוי שלא בלעה רק כ"ק א"צ לשער רק ס' נגדה. ושוב מצאתי כן להדיא בש"ך סי' צ"ח ס"ק י"א ובאו"ה כלל ל"ז בשם סמ"ק דאף מספק רתיחה צריך ס' לבטלו ואף אם ספק אם נתחב כולו או מקצתו צריך ס' נגד כולו דטכ"ע וספיקא לחומרא:
(שם) ויש מי שאומר שאם הכף של מתכת משערינן בכולו משום דחם מקצתו חם כולו. וכתב בהג"ה וסברא ראשונה היא עיקר. דאע"ג דחם מקצתו חם כולו. אינו מוליך בליעתו בכולו ש"ך. ולפענ"ד עיקר כמ"ש בחידושי פ' דם חטאת (דף צ"ו ע"ב) דמוכח שם בש"ס דפשיטא דמפעפע בכולו כשבישל במקצתו כיון דחם כולו. ואפ"ה בשאר איסורים לא מיבעיא ליה דפשיטא דלא בעיא מריקה ושטיפה בכולו כבכ"פ וכמ"ש הג"ה סי' קכ"א. אבל בקדשים שפיר קא מבעיא ליה אי אמרינן הכי דחזינן דלענין כמה דברים החמיר בם יותר משארי איסורין עד דמסיק דקושטא דהכי הוא דגלי לן קרא ואם בכלי נחושת בושלה ואפילו במקצת דאל"כ אי אפשר ליישב סוגיא דהתם כלל כמה שתמהו התוס' שם עיי"ש. וכ"מ בר"ן פ' כל שעה גבי סכיני דפסחא. ולא ירדתי לסוף דעת א' מהאחרונים שכתב דמוליך בליעתו בכולו אלא דאינו מפליט מכולו וכ"מ בס' מ"א וכ"ה בס' ב"א. אלא דהעיקר כמ"ש מן הש"ס דאמרינן דמוליך בליעתו בכולו ומפליט מכולו. ונראה לומר דהיינו דוקא מה שבלע ע"י שמוש קצתו דכלל גדול כבליעתו כך פליטתו. אבל מה שבולע ע"י שימוש כולו אינו פולט ע"י תחיבת קצתו. ולפי שאין דרך להשתמש כך לא חיישינן מסתמא. ובזה ל"ק על הש"ך מאו"ה שהק' בס' ב"א שכתב כלי הנאסר מבליעת איסור ונפל מקצתו ביורה א"צ לבטל רק אותו מקצת. דאיירי שלא שמשו בה במקצת רק בכולה ובכה"ג אינה פולטת מכולה איברא אי ידעינן דבתוך מע"ל תחבו קצתו תוך כ"ר יש לשער בכולו וצ"ע וזמן רב אח"כ מצאתי דאתי לידי שו"ת פ"מ וראיתי שכוונתו ב"ה לדעתו בישוב הסוגיא דפ' דם חטאת. וכן הסכים לדינא רק כתב דדוקא כשכל הכלי חם ע"ש. שוב ראיתי בס' ב"א ג"כ חולק על מ"ש הש"ך שאין מוליך בליעתו בכולו אלא שכתב שאעפ"י שמוליך הבליעה בכולו אינו מפליט מכולו אף שהוא חם. ונראה שלא ראה מ"ש בשו"ת פ"מ הנ"ל:
(ס"ב בהג"ה) אם תחב הכף בקדירה ב"פ סגי בפ"א ס'. ופשוט דדוקא אם תחב אותו הכף עצמו די בפ"א ס'. כיון שאין נ"ט. אבל אם תחב כן אחרת צריך לבטל שניהם. דקי"ל דחוזר וניעור. אם ניתוסף איסור הראשון כמ"ש סי' צ"ט ס"ו בהג"ה. ועיין סי' צ"ח ס"ה בהג"ה:
סעיף ג'
ואם אין ס' הכל אסור בהנאה. מ"ש באה"ט דאפי' לכלב שאינו שלו כ"כ באו"ה כלל כ"א וכ"כ מהרש"ל. ובס' מ"ח סי' תמ"ח לא כ"כ. ונראה שלא ראה דברי מהרש"ל ביש"ש ואו"ה. וכ"כ בהגמיי' בה' חמץ דצריך דוקא קבורה. ועי' רש"י מנחות (דף ק"א ב') דמשמע דהנאה לא הוי אלא בכלב שלו דמזונותיו עליו. וכ"מ בשבת (דף קנ"ה ע"ב) ובקדושין (דף ח' ע"ב) וכן דקדק בס' פ"י מדברי רש"י בפסחים (דף ה') למ"ד דא"צ שריפה דוקא רק השבתתו בכל דבר יכול ליתן לכלב שאין שלו. ובס' או"ח כתב דפרש"י א"א לחזקיה דס"ל דלא יאכל בצירי אתא לאסור חמץ בהנאה אבל לר"א דל"ת נמי משמע הנאה איהו דריש לא יאכל בצירי למאכל לכלבים. ודבריו א"מ דהא רש"י שם לר"ע קאי ואיהו ס"ל כר' אבהו כדאי' שם (דף כג). אלא דאף לר"א י"ל דדריש הצירי לחייב המאכיל כדאיתא בירושלמי. והך דרשא דכלבים אתיא למ"ד דא"צ לחייב מאכיל וגם לא לאסור הנאה וגם לא לחצי שיעור כמ"ש הרמב"ם:
(שם) הכל אסור בהנאה אפילו הקדירה. דה"ל בישול ואסור מדאורייתא ומש"ה אסור בהנאה. ער"ס פ"ז וא"כ אסור לכתחילה לתחוב כף ב"י חולבת בקדירה של בשר או איפכא דה"ל מבשל בב"ח. והיינו דאמרינן בש"ס פג"ה (דף צ"ז) ובזבחים פ' דם חטאת (דף צ"ו) וכ"כ הט"ו ר"ס צ"ג. קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב. בישול ממש קאמר דאסור דה"ל מבשל חלב בתוך שומן הבשר הנפלט מן הקדירה למים. ולא תקשי ממה שכתבתי לעיל בסי' פ"ז סעיף ו' דבבלוע בכלי לא שייך בישול. די"ל דה"מ שאין כאן שום דבר בעין שהבשר והחלב שניהם נבלעו בכלי. אבל היכא שהבשר בעין והחלב בלוע ה"ל מבשל בשר בתוך חלב הנפלט למים או איפכא. וצ"ל דזהו עדיף יותר מצלי קדר ומיני טיגון דלא הוי בישול כמ"ש בסולת למנחה כלל פ"ה עפ"ד התוס' דסנהדרין. דש"ה דע"י המים חשוב בישול משא"כ היכא דלא הוה צלול כמים:
(שם) אך מותר לתת לתוכה פירות או צונן. נראה דצונן דומיא דפירות דהיינו דבר יבש לגמרי אבל לא דבר לח. וכמ"ש התוס' פ' אין מעמידין (דף ל') בשם ר"ת ובפסקי תוס' שם סי' נ"ו והמרדכי שם ומביאו ב"י והבאר הגולה ע"ש. ובזה אתיא שפיר מה שהקשה הב"ח על הט"ו דלמה לא מצריך הדחה תחילה. דהא כבר כתבתי ר"ס צ"א דלדבר יבש לגמרי לא בעינן הדחה אפילו בכלי חרס ע"ש. אבל דבר לח אסור לתת בכלי חרס ואפילו הדחת הכלי לא מהני. אלא צריך להדיח מה שנשתמש בו. שכ"ד רוב הפוסקים הרי"ף והרמב"ן והרשב"א והר"ן וההמגי"ד והכל בו והראב"ד. עי' סי' ס"ט:
סעיף ד'
אם אין הכף ב"י כו'. ק"ל דהא נטל"פ מנבילה שא"ר לגר גמרינן והתם שריא שלא כדה"נ משא"כ בב"ח. וי"ל דאיתקיש בב"ח לנבילה את שאסור משום נבילה כו' כדאית' בגמ':
סעיף ה' בהג"ה
קדירה שבשלו בה ירקות או מים ותחבו בה כף ב"י והקדירה אינה ב"י כו' או שיש במאכל ס' הכל שרי. ומותר לאכול המאכל כמין הכלי שהיה בתוכה. עכ"ל ד"מ בשם או"ה. ונראה דר"ל כמין הקדירה שהיה המאכל בתוכה. ואפילו לכתחלה שהרי טעם הנפלט מהכף נתבטל בס'. וכ"מ שם דקאי אמ"ש שיש ס' ע"ש. אבל לאכול כמין הכף ודאי אסור מחמת טעם הקדירה. ואף דה"ל נ"ט בר נ"ט. מ"מ אסור לכתחילה כבישול כמ"ש סי' צ"ה בהג"ה: וז"ש הג"ה בסמוך דנוהגין להחמיר לאכול המאכל כמין הכלי שהוא בן יומו. קאי אחלוקה ראשונה דאיירי שהא' ב"י והא' אינו ב"י ולא קאי אחלוקה שיש במאכל ס'. דא"כ הכי הל"ל לאכול המאכל כמין הקדירה. ומ"ש דנוהגין לאסור הכלי שאב"י הוא דוקא גבי תחיבת כף דמצוי כמש"ל סי' צ"ה. ובס' ח"ד אוסר הכלי שאב"י אף שיש ס' נגדה וא"מ:
סעיף ז'
בשר רותח כו'. עי' מ"ש הש"ך ס"ק כ"ו והתב"ש כתב מדנפשיה כן. ולא ראה שכבר הקדימו הש"ך:
(שם בהג"ה) אבל אם הוא כלי שני הבשר צריך קליפה. דכלי שני אינו מבליע יותר מכדי קליפה אפילו היכא דאיכא דוחקא. וזה דעת הג"ה. אבל דעת רש"ל דגבי דבר גוש אין לחלק בין כלי ראשון לכ"ש וא"כ אפילו הבשר מונח בכלי שני צריך ס' כנגד הסכין. ונראה דאפילו לפ"ד רש"ל אין לאסור הבשר בהנאה אם אין ס'. דעכ"פ לא הוי זה דרך בישול לאסור מדאורייתא וכ"מ במ"י סוף כלל ס"א. והביא ראיה לזה מהש"ס דר"פ כה"ב (דף קד) דאמרינן שם דאסור להעלות בשר וגבינה על שלחן א'. כמ"ש ר"ס פ"ח דשמא יעלם באלפס ראשון דה"ל דרך בישול. אבל אם יעלם בכלי שני לא איכפת לן משום זה דאינו מבשל ואין כאן איסור דאורייתא. אלמא דאפילו בדבר גוש כמו בשר וגבינה שייך נמי דין כלי שני שאינו מבשל בו. וקיימתי הראיה זו מדנפשי. וכ"כ הפמ"ג. אך שבתי וראיתי דא"ר כלל דהא ע"כ עם רוטב איירי דבלא רוטב לא מקרי בישול כמ"ש הוא עצמו בפתיחתו לה' בב"ח ע"פ סוגיא דסנהדרין וא"כ לא מקרי גוש כמ"ש התורת אשם הביאו המ"י בסולת למנחה כלל כ"ג דבכה"ג שמערב הבשר עם הרוטב מתקרר גם הבשר ע"י הרוטב שמסבבו ומ"מ אף שא"ר יש להקל בהנאה ומ"ש הפמ"ג דהיכא דאיכא דוחקא דסכינא יש לאסור גם בהנאה. לא נהירא כלל דבשלמא לענין בליעה שייך לומר אגב דוחקא מבליע. כדאי' בש"ס פ"ק דחולין (דף ח'). אבל מאי בישול הוא זה דאין בישול אלא ע"י אור וק"ל. כדמוכח להדיא בש"ס ורש"י דפסחים (דף מ"א ע"א) בסופו. וגדולה מזו התיר הוא עצמו בפתיחתו להל' בב"ח דבשר חם עם גבינה חמה בלא רוטב לא הוה דרך בישול והוא נגד דבריו כאן. גם בס' ב"א משמע דאי אמרינן שיש בישול אחר בישול אסור בהנאה. וז"א כמו שאכתוב בסמוך: איברא שצ"ע מטעם אחר שהרי מוכח מדברי התוס' בפסחים (דף ע"ו) ד"ה אלא. דאם חותך בשר רותח בסכין נתחמם הסכין ומבשל הבשר. אלא דגבי פסח מש"ה שרי דקי"ל אין בישול בכה"ג אוסר אחר שנצלה כדי צלייה [ובזה י"ל מ"ש בס' ב"א דאמאי שרי אם סכו בשמן של חולין לפסח הא הוי בישול ולק"מ לפ"ד התוס'] ובב"ח מוכח בדוכתי טובי דיש בישול אחר בישול [וכ"מ בפ"מ וכ"כ בס' א"ז בא"ח סי' תרע"ג ודלא כמ"ש בס' טעם המלך הל' א"ב] שהרי כבר נתבשל כדי לאכול כל א' בפ"ע והשתא הוא מערב כשמעלם על השלחן. ונ"ל דשאני התם בפסח שהוא צלי וכל זמן שהוא רותח ה"ל דין כלי ראשון. [וא"כ יש לדחות מ"ש בס' ב"א לה"ר דכל זמן שאינו מונח בכ"ש מבשל מהא דקי"ל גבי ביצה ע"ג סודר הוי בישול. דש"ה דדבר שנוטל מכ"ר י"ל שנתקרר] וכן מצאתי סברא זו בט"ז ובמ"א בא"ח ס"ס שי"ח ע"ש. ועי' מ"א בסי' תמ"ו וא"כ מחמם לסכין שיהא כ"ר ומבשל. משא"כ הכא שהסכין נתחמם מחום כלי שני ואינו מבשל. דהא ה"ל תרתי כ"ש דלא גרם בישול יותר מחד כ"ש כדמוכח בפ' כה"ב (שם) דהא כשעירה החלב בכ"ש דיהיה עכ"ס חם ואפ"ה כשעירה הבשר לתוכו אינו בישול. וכ"ש הכא שחומו של סכין נולד מהבשר שהוא כבר בכ"ש. אך אי הוה הבשר צלי רותח וחתכו בסכין חולבת לא הוי בישול בחלב כמ"ש תוס' ורש"י פ"ק דסנהדרין (דף ד') דהא לא הוה צלול כמים. וזה דלא כמ"ש המ"י כלל נ' דערוי לכלי שני מבשל ואוסר כולו דהכא קרי לה כלי שני:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |