ט"ז/אבן העזר/לה
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) שיקדשנה בעצמו משום שראוי שיעשה בעצמו מצוה ובטור לא הוזכר מזה ובסי' ל"ו כתבו גבי אשה ממילא ה"ה באי'ש וכ"ש הוא שהרי האיש חייב טפי במצות מן האשה:
(ב) השליח נעשה עד הב"י הביא דברי מהרי"ק שורש כ"ח וז"ל ופשוט אם היה עד א' כשר זולת השליח וגם היה השליח כשר להעיד שאינו קרוב דחשיב כתרי שהרי הלכה רווחא בישראל דשליח נעשה עד עכ"ל ויש לתמו' עליו האיך כ' על דבר שהוא מחלוקת שהיא הלכה רווחת דאע"ג דבעלמא היא הלכה רווחת הכ' אינה רווחת עכ"ל ב"י ולי נר' שגם כאן הלכה רווחת היא להתיר דהא אף דמחמיר לפסול עדות השליח משום דבסוף הוי נוגע בעדות כמ"ש כאן אח"ז מ"מ כיון שיש עמו ע"א כשר בלי נגיעה ומועיל גם לזה כדאיתא בסי' י"ב לעיל דב' עדים המעידים לאשה שמת בעלה מותר א' מהם לישא אות' שאין שנים מצוי' לחטוא בשביל א' והא התם היה החשד על שניהם לישאנ' ואפ"ה כיון שא' מהם נשא מהימנינן ליה בשביל השני מטעם שלא נחשד בשביל חברו ק"ו כאן שיש כאן עד כשר לגמרי שמועיל עדותו לבטל פיסול השני מחמת נגיעה של ממון דהא עכ"פ גם הוא עד כשר אלא שיש חשש נגיע' וכאן השני מבטל נגיעה זאת כנלע"ד נכון:
דברי המגיה כתב בחמ"ח סק"ג דאם אין כאן רק השליח ועד א' המסייעו לדעת הר"ן דאף שאשה מודה אין כאן קדושי ודאי כיון שאנו צריכין להודאת' א"כ ה"נ כאן כיון דאם העד המסייעו היה מכחישו לא היה כאן עדות כלל כו' א"כ אין כאן רק עד המסייע כו' ודמי' להא דאמרי' נפיק נכי רבעה דממונא אפומה דחד עכ"ל ובב"ש הטעים דבריו עוד כמו ב' עדים ואשה מכחישים דלא מהני עדותם דבעינן שיהיו נאמנים ע"פ דבורה כמ"ש התוס' בקידושין דף מ"ג ה"נ כיון שאין נאמן ע"פ דבורו כי אם ע"י עד המסייע אין לו דין עד וכ' הוא דלפ"ז אפי' שני שלוחים ועד א' מסייע להם לא הוי עדות עכ"ל ולפ"ד גם שניהם לא דקדקו היטב דודאי אף אם כאן רק שליח א' ועד מהני עדותם ואין כאן נוגע בעדות כלל ואינה דומה להא דכתבו התוס' דדוקא אם הם נפטרים מכח הודעת האשה אז המה נוגעים בעדות דאם הי האשה מכחישים לא היו נאמנים מכה האשה אלא בשבועה ובזה כתבו התוס' דלא מהני דבעי שיהיו נאמנים ע"פ דיבורם אבל כאן מה שהעד המסייע מעיד שהוא נתן לה הכסף הוי כאילו הוא עדות אחרת דהא אין צריך להעיד עליו שהוא נתן לה לשם קידושין רק שמעיד שנתן לה כסף זה מה ששלחו לה ואלו לא היה עד המסייע מעיד כ"א שראה שנתן לה הכסף ולא היה מזכיר שנתן לשם קדושין בודאי היה השליח פטור משבועה וקידושין נמי לא הוי דאין כאן אלא עד א' דהיינו השליח ועכ"פ השליח היה מקרי עד א' א"כ כשבא עד המסייע ומעיד שנתן לה לשם קידושין הוי כאלו מעיד עדות אחרת והוי כאן ב' דודאי אלו היה א' מעיד שראה שנתן לה הכסף אבל לא שמע שנתן לשם קידושין ועד זה המסייע מעיד שנתן לה לשם קידושין בודאי היה נאמן כיון דהעד האח' פטרו משבועה אע"ג דהעד אחר לא ידע כלל מקידושין משום דהוי כעדות אחרת א"כ מה לי העד המסייע מעי' העדות אחרת או אחר וכי בשביל שיעי' לו העד המסייע שום עדות בדבר מה יהיה השליח נוגע בדבר להעיד עם העד המסייע בשום עדות דבשלמא בהודאת אשה הוי עדות א' כיון דלה מגיע כל העדות ומכח הודאת' נעשית העדות הוי נוגע בדבר אבל לא בעד המסייע דהוי כעדות אחרת וכה"ג אמרינן בסנהדרין ר"פ ז"ב דמשני שם אלא ערעור דפגם משפחה ר"מ סבר הני אמשפחה קמסהדי ואיהו ממילא קפסול ופירש"י הלכך סהדות' אחרינא הוא ולאו כנוגע בעדות דמי עכ"ל א"כ אע"ג דמכח זה בטל גם עדות זה חשוב כעדות אחרת מכ"ש כאן דאין העדות דנתינת הכסף נוגע בעדות הקידושין כ"ש וכ"ש דמחשב לעדות אחרת ואפי' לרבנן דפליגי שם אדר"מ משום דסוף סוף נוגע בעדות היא וכאן דליתא זה ודאי אפילו לרבנן מחשב לעדות אחרת אם לא בהודאת אשה דאז נוגע בעדות הוא כמו התם לרבנן ומ"ש החמ"ח ודמי' להא דאמרי' נפיק נכי רבע' דממונא כו' זה ג"כ ליתא מטעם זה דבכתובות דף כ"א קאמר שם אי אמרינן דאמנה קמסהיד' היכ' דמית חד מינייהו ליבעי שנים מן השוק להעיד עליו דא"כ נפיק נכי רבע' דממונא אפומה דחד סהדא פירש"י דכשאמר האי זה כתב ידי נפק פלג' דממונא אפומיה וזה שהעי' עליו לא מעלה ולא מרי' דא"צ לו וכי הדר מצרף עם הא' מן השוק להעיד על חתימת המת הדר נפק ריבע' דממונא אפומיה אשתכח דכולה ממונא נכי ריבעי' נפק אפומיה ואנן בעינן חציח דבר ע"פ של זה וחצי דבר ע"פ של זה עכ"ל הרי דבאופן זה דהוא עדות א' הוא דבעינן ה"ד מפיו של זה וח"ד מפיו של זה אבל כאן שפיר מקרי לענין הקידושין חצי דבר מפי כל א' וא' דמה שהעיד העד המסייע דנתן לה הכסף הוא עדות אחרת כמ"ש ודבר זה הוא דמיא להא דאמרי' שם ואי ליכא תרי אלא חד לכתוב חתימת ידיה אחספ' ושדי לי בבי דינא כולי ואזיל איהו ומסהי' אאידך אע"ג דזה הוי ג"כ נכי ריבע' אפומה דידה מ"מ כיון דהוי כמו עדות אחרת מקרי חצי דבר מפיו של כל א' כ"ש כאן דאין העדות של הנתינה נוגע כלל בעדות הקידושין דלא מחשב לעדות א' עכד"ה):
(ג) או שטר שיש בו ש"פ קשה כיון שפסק ה"ז ספק מקודשת וא"כ אפי' פחות מש"פ הוי ספק קידושין כדלעיל שמא ש"פ במקום אחר ונר' דלק"מ דדוקא לענין אם הוי קידושין אמרי' לחומרא שמא ש"פ במקום אחר מכח חומרא א"א משא"כ כאן שהחשש מחמת נגיעה של השליח שרוצה לעכב לעצמו קידושין בזה לא חשדינן ליה כל שאינו ש"פ כאן:
(ד) אבל בשליחות האשה כו'. דהיינו שליח לקבלה שהאשה עושה לקבל קידושין הוה כמו שליח לקבל' הגט דצריך עדים וי"א ס"ל דאף בשליח הבעל כל שאין עדים ה"ל כקידושין עצמן בלא עדים דלאו כלום הוא דאין דבר שבערוה פחות משנים:
(ה) וי"א דאף בשליחות האשה בלא עדים יש להחמיר וזה אין לו פי' לפיכך נראה שכצ"ל יש להתיר והוא דעת הריב"ש שמבי' ב"י לענין שאם השליח והאשה אומרים שנתקדשה כהוגן למשלח ע"י השליח שא"צ אחרים אע"פ שאין עידי הקידושין בפנינו איבר' ודאי שאם בא אחר וקידשה חוששין לקדושין עד שיבואו עדים ויעידו בקידושי השליח שאין דבר שבערוה פחות משנים ואין חזקת שליחותו אלא לחומרא כו' בפרק המקבל ולזה אם רוצה הבעל לחזור ולקדשה בשעת נישואין רשות בידו אבל לא לברך ברכת אירוסין דהוי ברכה שא"צ עכ"ל וא"כ הך יש להתיר שכ' רמ"א פירות להתיר לישאנ' בלא קידוש אחרים ומ"מ תמוהין דברי רמ"א במ"ש בזה וי"א דאף בשליחות האשה כו' וריב"ש לא מיירי משליחות האשה כלל שהרי כ' שנתקדשה כהוגן למשלח ע"י שליח כו' וצ"ע ליישב דברי רמ"א בזה:
(ו) דמחמת כיסופ' כו'. ז"ל רש"ל תימ' אמאי הוי קידושי ודאי שמא לא מחמת כיסופ' שתק אלא שלא נתרצה לדבר וא"ל דא"כ היה לו לו' בהדי' שאינה רוצה דא"כ ק"ו באה' דללית ליה כסופא מיניה לגמרי' דהיה לו לו' שאינו רוצה ועו' דשמא רוצה ואינו רוצה מנין דהוא קידושי ודאי עכ"ל ונראה לתרץ דבאחר י"ל שאינו חש לדבריו כלל והם כהיתול ושחוק בעיניו ולפיכך אינו רוצה לדבר עמו זה אבל באביו ודאי היה לו להשיב לו שאינו רוצה בה דכיון דאביו חייב להשיאו אשה צריך להשיב לו מה (שבתו) (צ"ל בדעתו) אלא ודאי שמסכי' עמו וכן איתא במרדכי בפ' האיש מקדש וז"ל באב יש לחוש יותר מבאדם אחר שהוא חייב להשיאו אשה ורגיל לדבר עמו על עיסקי קידושין:
(ז) רק צוה אותו לקדש כו'. דמילי נינהו ומילי לא ממסרן לשליח וי"א בכל ענין כו' דאע"ג דמסר לו הטבעת ה"ל מילי דאע"ג דגבי גט מהני מסירת הגט שאני התם דהשליח יכול לגרשו בע"כ משא"כ כאן בקידושין דשמא לא תאבה האשה לקבל הקידושין כ"כ במרדכי פ' האיש מקדש בשם הקדוש:
(ח) וי"א דגבי קידושין כו'. פי' בשלמא גבי גט דכיון שנכתב הוי שם גט לפיכך ס"ל לדיעה אחת דגוי דליתא בתורת גיטין לא יהא לו מגע יד בשליחותו אע"ג דלא עבי' אלא מעשה קוף בעלמא אבל מעות הנשלחים לישראל לקדש לו בהם אין שם קידושין עליהם עד שיקדש בהם אשה הלכך אם יוליך גוי קידושין לישראל ש"ד וק"ל על זה דאם איתא לחילוק זה למה לא כתב המרדכי בסמך בשם הקדוש לחלק ולומר דגבי קידושין ה"ל מילי ולא ממסרן לשליח ולמה לו לחלק כחילוק שאם לא תאבה האשה כו':
(ט) אשה במקום פלוני. פי' אפילו מייח' לו איזה אשה שיקדש וכן הוא בהדי' במשנה אשה פלונית במקום פלוני ובחנם כתב הפרישה דבר זה בשם רש"ל:
(י) לא קדשה במעות המשלח דאי במעות המשלח ה"ל גזל כ"כ המרדכי בשם רמב"ם והקשה בדרישה דבלאו טעמא דגזל הוה כן דה' בח"מ סי' קפ"ג כתב בשם רמב"ם דאם שולח לקנות סחורה וקנה השליח במעות המשלח ואומר לו זקפתי עלי המעות המלוה ולדידי קניתי דאין בדבריו כלום וצריך ליתן הסחורה לבעל המעות והתם לא שייך טעמא משום גזל עכ"ל ונ"ל דלק"מ דשם נמי משום גזל הוא דלא חשדינן ליה בגזלן שנוטל מעות חבירו בלא ידיעתו דרך הלואה:
(יא) אדעת' דמה שאמר לה בתחלה כו'. פי' ואז לא הוי קידושין כלל דהיא קבלה אדעתה דהראשון והשליח לא נתנו אלא שתתקדש והוי כאלו נפל הטבעת מידו והיא מצא' אותו ותו דאין הטבעת שלו ולהשני לא מקודשת דלא הבינה הל' וסברה דלהא' הוא מקדשה ובעל הפרישה הוקשה לו ללמה כתב דבריש' דהיינו בלא הבינה דמקודשת מספק וצריכה גט משניהם ומוקי לה דהטבעת היתה דרך הלואה ולא דק כלל בזה דפשיט בריש' דאין שם אפילו ריח קידושין כיון שלא הבינה לשון מקודשת לי וא"צ לכתוב שם דבר זה אלא בסיפא דיש מחלוקת אם יש (שם איזה) מחלוקת אם יש קידושין כמו שיתבאר אח"ז קמ"ל דאפי' שם אין בית מיחוש לחד דיעה:
דברי המגיה כתב ב"ש בס"ק כ"ד אלא ק' היא מה אומרת כו' ולט"ז דלא ס"ל הסברא דצריכה גט ק' קושי' זו עכ"ל ונ"ל דלק"מ דבשלמא שהוא אומר שקדשה לעצמו והיא אמרה דלא הבינ' וסברה דלהראשון היא מתקדשת נאמנת דאמרי' ודאי כיון כששמעה מפיו של פלו' שלח אותו לקדש והיא הסכימ' לקדושיו של השליח ודאי אנו רואים דניח' לה בשליח א"כ מהיכ תיתי תכחיש אותו עכשיו כיון דנתרצית מתחלה אליו ועוד דודאי לא היתה מעיזה נגדו כיון שבתחלה נתרצית אליו לכן כיון שהיא אומרת דכוונתה הית' לראשון נאמנת מכח הוכחות הנזכר אבל כאן אע"ג דהיא אומרת דכוונתו הית' לראשון חיישי' שמא משקרת הואיל והוא אומר שטעה ואינו חפץ בה וגם מעיזה הואיל דהוא שלא מסייע לה קידשה לעצמו דכה"ג כתב הש"ע בסי' י"ז באשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וכתב שם דאם היה קטטה ביניהם אינה נאמנת דמעיזה מכח הקטטה וכן בסי' קנ"ב בהוא אומר גרשת את אשתי והיא הודי' לו אינה נאמנת כיון דהבעל מסייע לה מעיזה וה"נ כאן דאם היא מכחישה נאמנת מטעם דאינה מעיזה אבל כשהוא אומר שטעה א"כ מסייע לה ועוד דאין לך קטטה גדולה מזו כיון שאינו רוצה אותה בודאי מעיזה ומעיזה וצריכה גט לדעת המחמירין עכד"ה:
(יב) דהקדש כטעות כו'. מזה יש ללמוד כ"ש אם דרב המסדר הקידושין מילי במילי להחתן תחת החופה ואמר המסדר ג"כ תיבת לי דאין בזה מיחוש דטעות זו מוכח טפי מכאן:
(יג) ונאמן השליח לומר שטעה. פי' בדבר זה שיש סברא והוכחה שטעה ובמרדכי בפ' האומר מביא תחלה ותשו' הר"מ בתשו' רבינו ידידי' דאם אמר לה השליח מקודם לי דצריכה גט לחומרא דשמא נג מנהג רמאות וקדשה לעצמו ולא מהימן לומר טעיתי כו' ואח"כ תיכף כ' עוד המרד' תשו' הר"מ לענין אשר ראובן שלח לקדש אשה לאה וכשבא השליח שם הושיב טובי הקהל כאשר רגילות לעשות והראה להם שראובן מינה שליח ושטר הרשאה בידו מראובן לקדש את לאה ובירר לו עדים לקדשה בפניהם לראובן ובשעת הקידושין שהיה לו לומר מקודשת לראובן ואמר מקודשת לי ואמרו העדים למה לא אמרת לראובן ונשבע השליח ואמר כסבור הייתי לומר לראובן וח"ו לא נתכוונתי רק לראובן והשיב דא"צ גט מן השליח דנאמן לומר טעיתי בל' לי שאמרתי ומביא ראיה מן המכוין לומר (תרומה ואמר מעשר) (צ"ל להיפך) ה"ז מעשר ועוד ראיה ממי שאמר גרשתי את אשתי דנאמן הואיל ובידו לגרשה ה"נ כך ובתשו' הא' סותר ראיה זו דכאן אינו רוצה לומר הואיל ובידה לגרשה דא"כ היה צריך ליתן לה כתובה וא"כ אלו שני תשו' סתרי אהדדי ומ"ה כתב הש"ע כאן ויש מי שמחמיר להצריכה גט והיינו תשו' הא' שזכרתי והוא תמוה מאד דהא תרווייהו דמהר"ם נינהו והמרדכי מביאה סמיכות זו לזו בלי שום לשון פלוגתא או סתירה ע"כ נראה ברור דאין כאן מחלוקת דדוקא בההוא דתשובה שניה דיש הוכחה ברורה וסבר' שיש כאן טעות דהא הושיב הקהל ובירר עדות לקדש אותה לראובן א"כ יש סברא גמורה שטעה בלשונו ואע"ג דבראיה שהביא מתרומה דהוי מעשר שם אין הוכחה דיש טעות ואפ"ה מהני לאו מלתא הוא דהתם א"צ לנאמנות שלו דודאי הוא נאמן דעד א' נאמן באיסורים כמ"ש שם המרדכי ואין זה דומה להכא דכאן לענין אישות בעינן ב' עדים דדבר שבערוה הוא אלא דעיקר הראיה שם דכל שנעשה בטעות לא אזלינן בתר לישנא אלא בתר מחשבתו ולא הוה בזה דברים שבלב וההיא ראיה דגרשתי אשתי התם נמי א"צ לסברא והוכחה דהא אין לנו שום דבר הסותר דבריו במ"ש גרשתיה ואמאי לא יהיה נאמן כיון שבידו עדיין לגרשה משא"כ כאן בשליחות שיש דבר הסותר שהרי אמר מקודשת לי ע"כ הוצרך כאן להוכחה וסברא שיש שם טעות בלשון ואז הוי דומיא דההוא דגרשתי אבל בתשו' הא' דאי' שם הוכחה וסברא לטעות כי לא בירר שם עדים ואמר בפניהם שרוצה לקדשה לראובן אלא אמר סתם שראובן שלחו לקדש לאה לו ואח"כ כשאמר למה לי י"ל דנתחרט ע"ז בשעת מעשה וקדשה לעצמו והיא הבינה הלשון ונתרצית לזה ע"כ צריכה גט לחומרא ולא מהני מה שבידו לגרשה והרא"ש והטור שכתבו אבל אם טעה השליח כו' מיירי נמי שיש סברא והוכחה לטעות שכן משמעות הלשון שכתבו אם טעה דהיינו שברור לנו הטעות ובזה דוקא אין בית מיחוש ולא אמרי' דהויין דבר שבלב ואינן דברים וא"כ לא היה לש"ע לסיים כאן ויש מי שמחמיר כו' דבכאן הכל מודים דנאמן כיון שיש סברא והוכחה לטעות ולכל הדיעות אם לא הבינה הלשון שאמר לי וסבורה היא שמקדשה לראשון דאין שם בית מיחוש ולא צריך לכתבו כלל שם אלא דוקא כאן שיש עכ"פ דברים שאמר לי והיא הבינה הוצרך להשמיענו דשהדברים אין כלום כ"ז נראה ברור להלכה ולמעשה:
(יד) אינו נקרא רמאות ובגמרא אמרי' דרבין חסיד' אזיל לקדש איתתא לבריה וקדשה לנפשיה דלא רצה ליתנה לבריה ופרכינן היה לו להודיעו לבנו ומשנינן בין כך יקדשנה אחר וע"כ כתב הטור צריך להודיעו אם יוכל והרמב"ם לא זכר כאן הך הודע' דס"ל כיון דיש לפעמים הפסד מזה למקדש אין עליו חיוב בשום פעם להודיעו:
(טו) שחזקה שליח כו'. בזה מתורץ למה לא יהיה מותר בכולן מטעם ספק ספיקא ספק שמא לא קידש כלל ואת"ל קידש שמא לא זו היא ע"כ יאמרו שחזקת השליח שבודאי קידש כנ"ל:
דברי המגיה כתב ב"ש בס"ק כ"ח ובט"ז כתב בזה מתורץ למה לא אמרי' ס"ס שמא לא קידש ואת"ל קידש שמא לא זו היא שקידש וליתא דהא הוי ס"ס א' בגוף וא' בתערובת ולא מהני ס"ס כזה בא"ד עכ"ל. כאן לא הבין דברי הט"ז דהט"ז לא כתב אלא ואת"ל קידש שמא לא זו היא ולא כתב שמא לא זו היא שקידש רק הוא הוסיף מדעתו מלת שקידש בדברי הט"ז לפי הבנתו בדברי הט"ז ובאמת אין תמוה גדול מזה איך שגג בדברים הידועים דהאיך יאמר ואת"ל שקידש שמא לא זו היא שקידש דמשמע אלו היה ודאי זו היא שקידש היתה אסורה עליו רק שמא לא זו היא אדרבה אלא ודאי זו היא שקידש היתה פשיטא מותרתצ כיון דקידש בשבילו ודוחק לומר דהחשש הוא שיצטרך לקדש שנית ויהיה לעז על קידושי שליח כמ"ש בש"ע סי' ל"ו סעיף ו' דהא אין כאן בירור שהשליח קדשה א"ו כך הוא פירושו שמא לא זו היא קרובתה רק זו שקידש וא"כ הוי ס"ס ספק שמא לא קידש כלל ואת"ל קידש תרצה לאסור אני אומר לך שמא זו היא שקידש ומותרת עכד"ה:
(טז) בת או אם כו'. בפרישה נסתפק אם דוקא באיסור תורה קאמר ולא בשניות דדדנן ול"נ דגם שניות בכלל וראיה מדאמרי' הבאין לה בת ולא אחות דמותרת ופרכינן פשיטא ל"צ דאית לה השתא כו' כמ"ש כאן דבתר עשיות השליח אזלינן ולא משני דקמ"ל דאע"פ שיש לה קרובות שניות דמותרת דאין איסור אלא ביש לה בת כו' דזה איסור דאורייתא א"ו דבזה אין חילוק בין דאורייתא לשניות:
דברי המגיה כתב ב"ש בס"ק כ"ט שהן ערות אמה היינו ערות דאורייתא ולא שניות: וכתב רש"י בנזיר דף י"ב דאסור בז' נשים וכן היא בפרישה וח"מ ולא כט"ז עכ"ל. אבל הט"ז מביא ראיה ע"ז דאף שניות אסורות ולא כפרישה שנסתפק בזה ומה שכתב הב"ש מרש"י דנזיר אינו מוכח משם כלל דרש"י כתב שם דאי נסב אותו איש איתתא דלמא זו היא אמה או בתה או אחותה של אותה שקידש לו שלוחו וכן כולן אסורות לו כדאמר התם המקדש את האשה אוסר עליו שבע עריות ומכח זה כתב דלרש"י שרי בשניות מדלא קאמר אלא שבע עריות אבל אין מוכח כלל דרש"י נקט רק קצת מינייהו דהרי כתב סתם כדקאמר התם המקדש את האשה אוסר עליו ז' עריות והמקדש משמע כל מי שמקדש שום אשה אוסר עצמו בז' עריות א"כ תידק מיניה דשניות מותר לעולם א"ו דקצת מינייהו נקט ואדרב' איכא למימר דדינו ככל המקדש דאסור בכולן מדלא קאמר סתם דאוסר עליו ז' עריות דהוי משמע בשליח זה אסר עליו ז' עריות וקאמר כדאמר התם המקדש כו' משמע דדינו ככל המקדש דאסור בכול' עכד"ה): הקשו התוס' דכל הנשים יאסרו לישא לכל איש דשמא היא נתקדשה לשליח זה ותירצו דמדינה אין כאן איסור כיון דלא אתחזק איסור' אלא דקנסו למשלח זה שעשה שליח בה לקדש אשה סתם ולא קנסו אלא לו אבל הנשים נאמנות לומר לא נתקדשנו לפיכך מותרת להנש' לאחר ולא לזה המשלח משום קנס:
(יז) ועמדו ונשאו כו'. דבזה שנתברר כל כך שלא נתקדש אז מותר הפנויה גם למשלח:
(יח) לקדש אשה פלונית זה דברי ריב"ש סי' פ"ב וכ' ד"מ עליו מדברי התו' שזכרתי בסמוך לא משמע כן דהא כתבו דמשום קנס נאסר והיינו בעשה שליח לקדש אש סתם אבל באשה פלונית אין שייך קנס והיינו שכתב רמ"א כאן ויש חולקין דהיינו התו' ולע"ד אין הדבר כך דכאן ודאי לא שייך קנס אלא דספק דאורייתא דשמא עשה שליחתו וקידש אותה דא חזקה שליח עושה שליחותו ולא כתבו התוס' דהטעם משום קנס אלא באשה סתם דהא יש היתר בכל אחת דשמא לא זו היא דהא לא קידש אלא אחת ושאר נשים הם הרי ע"כ הוצרכו לומר דאיסור משום קנס משא"כ כאן דיש ספק דאורייתא אי קידשה או לא בזה ודאי גם התו' מודים דאסור בקרובתיה והוא מצד הדין ותו נ"ל דכאן יש איסור כיון שיש אפשר להודע אם קידשה או לא ע"י שישאלו אותה וא"כ למה נתירוה קודם לזה ע"כ נראה דרמ"א לא דק כאן במ"ש ויש חולקין אלא איסור לכ"ע:
(יט) יש לסמוך אסברא ראשונה. פי' דמותר השליח בקרובותיה אע"ג דשוינהו תחלה חתיכה דאסורא מעיקרא כי הדר ביה שרי כ"ה בהגהות מרדכי דקידושין וסיים אלמא משום הזקת שליח עושה שליחתו מקילין עכ"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |