חתם סופר/חולין/ב/א

חתם סופר חולין ב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הכל שוחטין בהג"ה אשרי דפרקי' חתר איך מאמינים ע"א על השחיטה דאתחזק בהמה באינה זביחה. בשלמא כשעומדת לשחוט ומוסרים לו י"ל הואיל ובידו אך כשכבר נשחט או שמביא בשר ממקולין שאינינו בידו לשחוט אמאי מהימן והעלה פני יהושע כיון שעכ"פ מתה לפנינו ואינינה כמו שהיתה בחזקה ראשונה ואין אנו יודעים איך מתה אם בשחיטה כשרה או לא לזה נאמן ע"א. וי"ל שזה מרומז בלשון התנא הכל שוחטין ונאמנים עלי' לאפוקי מר"א ממיץ בהג"א הנ"ל שמחלק בין כשרים לריקים ופוחזים עי"ש דליתא אלא הכל נאמנים עלי' ולא מבעי' שוחטים שבידו אלא אפי' שחיטתן כשרה בדיעבד אם כבר נשחט ואינינו בידו מ"מ נאמן כפני יהושע הנ"ל ונהי דלא מצי למימר אוקמתא הכי דלשון לא משמע דמיירי בנאמנים ועוד אי עיקרא להכי אתי דע"א נאמן לא הו"ל למימר ושחיטתן לשון רבים אע"ג דאשוחטים דעלמא קאי מ"מ כיון אי ס"ד דעיקר כוונת התנא להשמיענו דע"א נאמן הי"ל למנקט ושחיטתו לשון יחיד אע"כ לאו להכי אתי. אלא הכל לאתויי לכל מר כדאית לי'. אבל מ"מ מלתא אגב אורחי' יש להמתיק בלשון המשנה כנ"ל:

והנה תוס' במס' בכורות (כ' ע"ב) הקשו איך נסמוך ארוב מצויין נגד חזקות איסור נימא סמוך מיעוטא שאינם מומחים לחזקת שאינה זביחה ואיתרע לי' רובא כבר"פ אשה שהלכה ועיין לקמן פ"ו ע"ב ד"ה סמוך וכו' ותי' תוס' בכורות דלאו דוקא רובא אלא סתם מצוין כמו סתם ספרי דדייני מגמר גמירי ריש גטין. והרא"ה בבד"ה וכן תלמידו הריטב"א בחידושיו כ' דכל מצוין מומחין כמו רוב גוים פרוצים עתוס' כתובות י"ג ע"ב ד"ה מסייעא לי' וכו' ע"ש. והרשב"א במשמרת הבית כ' דבלא"ה ק' מעיקרא ליתא דהכא במיעוט שאינם מומחים איכא נמי דשחיט שפיר אעפ"י שאינו מומחה:

אך הא קשי' לרשב"א עכ"פ דלמא במקום נקב קשחיט מה תאמר רוב כשרות נוקמא מיעוטא טרפות לחזקה ואיתרע לי' רובא. ולפע"ד ליישב דנהי בסוגיא מנ"ל דאזלינן בתר רובא ילפינן מהא דדלמא במקום נקב קשחיט התם אנו דנין נגד כל י"ח טרפות דלמא שום א' מי"ח טרפות אית בבהמה וא"ת בדקינן לי' דלמא במקום נקב קשחיט אלא ש"מ אזלינן בתר רובא ולאפוקי מר"מ דחייש למיעוטא. אבל לבתר דאזלינן בתר רובא וליכא למיחש לשום טרפות רק לנקיבת הושט לסומכו לחזקה ה"ל נקיבת הושט מיעוטא דמיעוטא רוב כשרות לגמרי והמיעוט טרפות אינן טרפות בנקיבת הושט אלא בשארי י"ח טרפות וה"ל מיעוטא דמיעוטא ולכ"ע לא חיישינן. ועיי' מהרש"א בבכורות שם שכ' ניקב הושט לא הוה נבלה אלא טרפה וכן נראה דעת ר"ת שברא"ש פ"ב דחולין סי' ו' דשיהו במיעוט קמא לא הוה נבלה אלא טרפה וכ' בתפארת שמואל בחי' טי"ד סי' ל"ג דצ"ל דס"ל דוקא פסוקת הגרגרת ברובו הוה נבלה אבל ניקב לא הוה אלא טרפה ושחיטה מטהרתו מידי נבלה ע"ש. נחזור להנ"ל רשב"א תי' לחלק בין ההוא דהכא לדר"פ האשה שהלכה. דהכא החזקה מעיקרא כך הוחזקה שעתידה להסתלק ע"י מעשה אדם שימיתנו ורוב מצוין מומחין אין המיעוט מנגד להרוב לצרפו עם החזקה כי לכך הוחזקה מתחלה. וגם המיעוט דהתם אלים טפי לצרפו דאמרינן מיעוט נשים מפילות פי' מאותן רוב שמתעברות איכא עוד מיעוט שמפילות אבל הכא רוב מצוין מומחין והמומחה כל מעשיו מתוקנים ואלו הי' במומחה גופי' מיעוט מקלקלים הוה דומה להתם אך המומחה כל מעשיו מתוקנים וק"ל:

מתוך דבריו למדנו דלא שייך הכא למימר דהוה רוב התלוי במעשה כמ"ש פני יהושע דאלו הוה אמרינן רוב מעשיהם מתוקנים הוה תלוי במעשה אך כיון שכל מעשיהם מתוקן ורק רוב המצוין מומחין וזה אינו תלוי במעשה אלא כך הוא מנהג העולם שרוב המצוין אצל השחיטה מומחין הם לא שייך רוב התלוי במעשה וק"ל. והרב"י סי' א' מייתי דעת ר"ח שבמרדכי פא"ט דס"ל אפי' בדלא אתחזק אינו זבוח כגון בדיקת טרפות נמי אינו נאמן למכור לאחרים והיינו דס"ל כהרמב"ם פ"ח ממאכלות אסורות הלכה ז' ח' ועיקרו בספי"א ממאכלות אסורות דפליגי שם עם הראב"ד בפי' סוגיא ס"פ אין מעמידין ומ"מ היינו דוקא בזה"ז ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם אבל כשהי' רוב ישראל דרים יחד כ' רמב"ם דכ"ע מהימני ע"ש תדע דהרי אפי' בדמאי שנמצאו חשודים מ"מ ליכא אלא מיעוטא והקילו בי' ועיי' תוס' בכורות כ' סוף ע"א ועי' ש"ך סי' א' סק"ב וריש סי' קי"ח ועד"מ אות י"ב:

ופירש"י כל הכל מייתי לי' בפ"ק דערכין וכו' מלשונו משמע דאמוראי דשמעתין לא באו אלא לתרץ הכל לאתויי מאי מר אומר לאתויי טמא בחולין ומר לאתויי כותי או מומר ולא באו ליישב לשון לכתחלה ודיעבד. וסתמא דתלמודא דאיהו רב אשי איהו קשי' לי' הכל שוחטין לכתחלה ושחיטתן כשרה דיעבד. ואיהו מפרק לי' ואמר הכי לרבה בר עולא דמפרש הכל לרבות טמא בחולין ומפרש לכתחלה ודיעבד כך ולאביי ורבא דמוקי בכותי יתפרש כך ואני רב אשי אומר דבמומר איירי ויתפרש כך וכל הסוגיא דברי רב אשי הם ומיושב קו' תוס' ד"ה אנא וכו' ועי' לקמן פירש"י ד"ה רב אשי אמר גרסינן עכ"ל פי' ולא אמר רב אשי וכ"כ בת"ח ע"ש:

ונראה דרש"י לא מייתי אלא אוקמתא דרבה בר עולא ודכותי ומומר היינו אוקמתא דרבא דמוקי לב' משניות חדא בכותי וחדא במומר כדלקמן י"ז ע"א ובריש ערכין וס"ל לרש"י ה"ה אוקמתא דרבה בר עולא סגי לב' המשניות דאי מהכא ה"א דאיטמי בשרץ וסכין ארוכה קמ"ל אידך אפי' בטמא מת ובקרומית של קנה וקמ"ל שוחטין לכתחלה בקנה דלא תנן בשום משנה עיי' לקמן ט"ו ע"ב ובתוס' ד"ה ורמינהו. אבל אוקמתא דרבינא א"א לשנויי ב' המשניות דאי לישנא דמומחים ליתי' ללישנא דמוחזקים דשניהם לא יכונו כאחד ע"כ לא מייתי רש"י אלא הני לישני דמתרצי לתרי הכל:

ועיי' לקמן י"ו ע"ב תוס' ד"ה אמר שמואל וכו' נראה הכרח לדבריהם דליכא היתר לכתחלה להוליך והביא הנשחט תחת הסכין דא"כ מ"ט נאיד שמה י"ז ע"א מאוקמתא דהכל שוחטין הכל בשחיטה אפי' עופות משום דומיא דבכל שוחטין הא בכל שוחטין נמי מצי לאוקמי בנשחטין בכל הנשחטין שוחטין בין בהמה בין עוף מוליך ומביא הנשחט והסכין עומד למעלה אע"כ כהתוס' דאין שום אופן להתיר לכתחלה. וכיון שזכינו לדין נהי דסתמא דתלמודא ס"ל הכי בחולין ובערכין והדין דין אמת מ"מ אמוראי דשמעתין לא נחתו אלא ליישב הכל שוחטין קמייתא אבל בתריתא אפשר לפרש כנ"ל וק"ל:

וכ' תוס' ורא"ש דברפ"ג דזבחים מוכח דנשים שוחטין לכתחלה ואפי' שום חידוש ורבותא ליכא דאל"כ ה"ל למיתני הכל שוחטין א' נשים כבתמורה אע"כ אין שום רבותא. וכ' רשב"א דליכא למימר דברפ"ג מיירי בעע"ג דלשון שהשחיטה כשרה משמע כשרה כמו זרים ואינך ע"ש ואע"ג דבקדשים לעולם איכא עע"ג כהן המקבל דם במזרק מ"מ אפשר שאינו יודע הלכ' שחיטה ואלו הוה צריכין באשה כהן המקבל שיודע הלכ' שחיטה לא הוה כשרה כמו זרים וא"ש דברי רשב"א. אך תינח דמוכח דליכא למיחש לדעתן קלות אבל הגה' מיי' חשש ללבן רך שמא תתעלפו ולזה מהני שפיר כל מאן דהוא העע"ג ושפיר איכא למימר שאני קדשים דאיכא כהן המקבל עע"ג וי"ל דאי איכא למיחש לעילוף אסור למסור להן קדשים לכתחלה שמא ויביאם לבית הפסול והפסד קדשים שוב אמרו לי שכ"כ בטה"ק רפ"ג דזבחים ונכון הוא:

וכ' הר"ן אע"ג דבבדיקת חמץ אי לאו דהימניהו רבנן בדרבנן לא הוה מהימני משום דנשים עצלניות הן ובודקין כל שהן היינו בבדיקת חמץ על הספק ומחמת עצלניות תולות בספק לקולא ומורים היתירא אבל בודאי איסור לא ע"ש ולפ"ז מיירי הכל בסכין בדוק וברפ"ב דזבחים סכיניהם היו בדוקים ועומדים בבית החליפות אבל לסמוך עליהן בבדיקת סכין דאיכא טירחא מרובה ומורים התירא בספק וחושבות דדי בבדיקה קלה לא סמכינן על הנשים וכ"כ פני יהושע מסברא דנפשי' ולפ"ז הא דכ' ב"י דלא נהיגי להניח נשים לשחוט וכ' ש"ך דבדבר הרגיל והוה תמיד הוה לא ראינו ראי' ועיי' בש"ך ח"מ סס"י ל"ז ובית שמואל ריש סי' מ"ז השתא י"ל לא משום דחששנו להלכ' א"י אלא משום דטורח עלינו לבדוק סכין וליתן לה בכל פעם ע"כ ממנים שוחטים הראוים גם לבדיקת סכין וממילא אין הנשים לומדת הלכ' שחיטה. אבל לעולם אי משכחת איתתא מומחת ובקיאה בודקין סכין ונותנין לה ותשחוט. ואי קשי' א"כ אמאי דחיק לאוקמי במומר ובודק סכין לוקמי באשה ובודק סכין י"ל דההוא דמרבינן בהכל צריך להיות בו רבותא משא"כ אשה אין שום רבותא אם בדקנו להם סכין כמ"ש תוס' דמשו"ה לא תנן כבתמורה א' אנשים וא' נשים:

ועוד נ"ל לפמ"ש רמב"ם דבמומר לא שייך רוב מצוים מומחים וא"כ הא דאמרינן לרב אשי קשי'. וכולן היינו לס"ד אבל למסקנא דאוקמתא דרבינא נהי כרבינא לא קיי"ל משום דרוב מצוין מומחין מ"מ רב אשי דמוקי במומר נאמר שכוונתו הי' דבודקים אותו אי מומחה הוא וגם סכינו וכאוקמתא דרבינא ואי ליתא קמן דלשיילי' בעי' אחרים רואין אותו וא"ש וכולן. וא"ש דפריך ש"ס רבא מ"ט לא אמר כשמעתי' וכ' תוס' לאוקמא מתני' קמייתא במומר ונדחק מהרש"א בשם הרז"ה ע"ש ולהנ"ל ניחא בהרוחה דבמתני' קמיתא אי מוקמת בכותי קשי' וכולן דבכותי' אי אחזקי בשחיטה הוה בודאי רוב מצוין מומחין כמו ישראל וקשי' וכולן משא"כ במומר וא"כ ממילא א"ש דלא מוקמי בנשים ובדיקות סכין משום דנשים איכא רוב מצוין מומחין וליכא אלא בדיקת סכין וקשי' וכולן:

מיהו כ' מהרש"א מהדורא בתרא דלישנא דלקמן הכא עיקר והתם איידי ע"כ לא ס"ל להו כרפ"ב דזבחים דמשום טמא במוקדשים נקט דיעבד כיון דכל עצמו לא קתני אלא איידי דאינך אע"כ הך לישנא ס"ל משום נשים תני דיעבד וכהלכ' א"י. מיהו לפ"ז לא קי"ל כהך לישנא דסתמא דתלמודא דרפ"ב דזבחים עדיף דהוה מצי לאוקמי' נקט דיעבד משום נשים והוה א"ש לכל הלשונות ונקט משום טמא דלא א"ש אלא ללישנא דהתם עיקר ש"מ דלא כהלכ' א"י:

חוץ מחשו"ק עיי' ס"פ לולב הגזול ברש"י ותוס' דקטן שהגיע לחנוך דוקא בדיעבד בעע"ג וברא"ש דשמעתין אפי' לכתחלה אם הוא מומחה וכ' ביש"ש דלא פליגי והא דלכתחלה במומחה והא דלא גמיר בדיעבד ומה שצריך עע"ג בהגיע לחנוך ומומחה משום עדות דלא מהימן בעדות קטן וצ"ע:

וראיתי בראב"ן דבר תימה שכ' מדאמר ר' יוחנן לקמן י"ג ע"א קטן יש לו מעשה מדאוריי' ושביק חרש ושוטה ש"מ אין להם מעשה מדאוריי' וממילא לא יועיל שחיטתן אפי' אחרים עע"ג. וכולן ששחטו אקטן לחוד קאי אלו דבריו. וצ"ל נקיט וכולן לשון רבים משום דקאי נמי ארישא ולטעמי' אזל דכ' הלכה כרבינא ע"ש דלרבינא נמי ס"ל רוב מצוין ויבואר לקמן אי"ה ואינך אמוראי דוכולן לא קאי אלא אסיפא צ"ל לית להו דר' יוחנן וחרש ושוטה נמי אית להו מעשה. אבל לר' יוחנן דחרש ושוטה לית להו מעשה קאי וכולן ארישא ואקטן דסיפא ולא אחרש ושוטה וצע"ג:

שמא יקלקלו כ' תוס' דלפירש"י גרסינן לקמן רבה זאת אומרת אבל לרבא דלא קפיד אוכולן א"כ מסיפא שמעי' לי'. הנה לקמן באוקמתא דאביי נמי פירש"י ג' ע"א ד"ה שמא ישהו לקמן מפרש מ"ט נקט לשון עתיד אע"ג דאביי לא קפיד אוכולן ואסיפא לחוד קאי מ"מ קמ"ל ברישא בקיצור שמא יקלקלו אע"ג דעתיד למתני בסיפא בהדיא וכ"כ רשב"א בחידושיו. אך עיקר הקושי' אפירש"י איך אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחלה דהלא בלא זאת נמי ידעינן הא מסיפא לרישא אע"כ הך זאת אומרת רבה קאמר ליה. מיהו בחי' ר"ן מיישב גם לשון זאת אומרת ולפמ"ש לעיל דרבא דמוקי מתני' קמייתא במומר ומדייק נמי וכולן וכמ"ש לעיל בסמוך א"כ א"ש גירסת רבא זאת אומרת:

ועוי"ל דהא דנאיד רבא מאוקמתא דרבה בר עולא שהוא מרווח משום דקיי"ל חולין שנעשו על טה"ק לאו כקודש דמי אע"ג דפלוגתא דתנאי הוא ספ"ג דטהרות מ"מ כיון דנקט ברישא יקלקלו ומוכח מיני' שאין מוסרין להם חולין לכתחלה א"כ ניחא לי' לאוקמא מתני' כהלכתא אע"ג דלא דייקי לי' וכולן אבל אי לא הוה זאת אומרת מרישא ה"א יותר ניחא לומר שמוסרין להם חולין לכתחלה ודיעבד דסיפא משום רישא נקיט וכולן קאי ארישא וכאוקמתא דרבה בר עולא וכהך תנא דחולין שנעשו על טה"ק כקדש דמי ולא להמציא דין חדש שאין מוסרין להם חולין לכתחלה:

הכל ממירין וכו'. לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים. כ' במגי"ש דהכי קאמר שאם המיר מומר וא"כ בדיבורו עביד מעשה ע"כ סופג את הארבעים. ואני אוסיף דאיתא במנחות תודה שנתערבה בתמורה ומתה א' מהן הוה סד"א שיביא בהמה אחרת וימיר לכתחלה כדי לתקן הקרבן ומסיק מ' בכתפי' וכשר בתמי' איך נאמר להמיר לכתחלה ע"ש. והנה מדנקט לשון הוה סד"א לכתחלה וכגון שנתערבה תודה בתמורה וכנ"ל ע"כ אמר לא שיהי' שום אדם בעולם רשאי להמיר לא כן שהרי אם המיר מומר וסופג מ' ואיך מ' בכתפי' ימיר לכתחלה:

וסופג את הארבעים התם פריך הא הו"ל לאו הניתק לעשה וגי' שלפנינו לא אתי חד עשה ומינתק תרי לאוין עיי' תוס' זבחים קי"ד ע"ב ד"ה אלמא ולקמן פ"א ע"א ד"ה הנח למחוסר זמן וכו' ע"ש. אמנם רש"י מייתי התם גי' אחרת וכן פסק רמב"ם דאין עשה שאינו שוה ללאו מינתק ללאו כי העשה אינו בציבור ושותפים שאינן עושין תמורה מ"מ בלאו עברו ולפ"ז אפי' חד לאו לא מינתק ועפ"י גי' זו הקשו תוס' בשמעתין דה"ל ללקות שמונים ונעלם זה ממהרש"א ז"ל ותי' תוס' דלא יחליפנו קאי אממיר בשל חברו ולא ימיר קאי אממיר בשלו וכל א' חייב על לאו אחר וצריך להתרות בו על אותו לאו דוקא ואינו לוקה אלא מ'. והנה לאידך גירסא דס"ל לא אתי חד עשה ומינתק תרי לאוי צ"ל דס"ל לא יחליפנו ולא ימיר תרוויהו אחד גברא אלא מדשני קרא בלישני' ולא אמר תרווי' יחליפנו או ימיר ע"כ לרבות גם ממיר בשל חברו אבל לעולם החיוב על כל מי מהם חייב שתים לולי דחד לאו מינתק. והנה רש"י פי' דסופג מ' משום לא ימיר ושביק לא יחליפנו דקדים וכ' מהדורא בתרא משום דחד מן הלאוין מינתק ולא יחליפנו מוקדם ונשאר לא ימיר. ועמ"ש מהרש"א ר"פ איזהו נשך דלא אתי והשיב את העושק ומינתק לאו דלא תגזול כיון שלא נאמרו בלשון א' וא"כ הכא אדרבא ה"ל למימר ואם המר ימיר מינתק דוקא לא ימיר דשוה לי' בלישנא ולא לאו דלא יחליפנו. וי"ל בשלמא התם עושק וגזל שני ענינים הם ונהי דהלאו דגזילה מחמת יתור מוקמי' לי' לעושק שעובר נמי על לא תגזול מ"מ עשה דהשיב את העושק אינו גזל ושני ענינים לגמרי הם ע"כ לא מינתק האי עשה להאי לאו דמילתא אחריתי הוא אבל הכא כבר כתבנו לגי' זו דלא אתי חד עשה ומינתק תרי לאוי צ"ל חליפה ותמורה חד מילתא הוא רק שינוי לשון בעלמא ע"כ שפיר מינתק לא יחליפנו ע"י עשה דימיר ונשאר לאו דלא ימיר ומשו"ה פירש"י דסופג מ' משום לא ימיר כצ"ל לדעת מהדורא בתרא הנ"ל:

אך ראיתי בפירש"י ב"מ צ"א ע"א פירש"י סופג מ' משום לא יחליפנו ע"ש ע"כ נלפע"ד דרש"י קאי נמי לגי' דהעשה אינו מינתק שום לאו משום שאינו שוה ללאו. והא דסופג מ' משום דלא יחליפנו קאי רק אממיר חולין שלו בהקדש של חברו ולא ימיר קאי אממיר שלו בשלו וכבר פירש"י דהכל לאתויי יורש שירש הקדשו של אביו. וא"כ לא שייך להמיר בשל חברו אלא הקדש שירש בחולין שלו ונפקא מלא ימיר ע"כ פירש"י לא ימיר. אך בב"מ התם שקיל וטרי ולבסוף מייתי הכל לאתויי יורש אבל בהס"ד עדיין לא אסיק אדעתי' דמיירי מיורש וא"כ מסתמא מיירי מממיר בשל אחרים דהתחיל בו קרא לא יחליפנו ע"כ פירש"י מלא יחליפנו כנלע"ד נכון:

וכי תחדל לנדור וגו' הקשו תוס' מדכתיב וידר יעקב נדר לאמור ודרשינן לאמור לדורות הבאים. הנה לא רצו להקשות בקיצור מיעקב שנדר די"ל אדרבא חזי מה עלתה בי' שאיחר נדרו ונענש כפירש"י פ' וישלח בפסוק קום עלה בית אל. אך הקשו מדכתיב לאמור לדורות הבאים. והעלו בשעת צרה שאני והקשה במהדורא בתרא א"כ מאי פריך מהכל נערכים דלמא בשעת צרה קאמר. והי' עולה בדעתי דהרי ג' ענינים יש. א' נדר הרי עלי. ב' נדבה הרי זו. ג' קבלה שקיבל על עצמו לעשות כך וכך ונפקא מבפיך זו צדקה כדפי' הר"ן פ"ק דנדרים. ושלשתן מצינו ביעקב. נדבה והאבן הזאת הרי נדב האבן והמקום לבית אלקים. נדר שקיבל על עצמו לעבוד שם ולהקריב באמרו יהי' בית אלקים פי' בקרבנותיו ונכשל ונענש. אך וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך היא קבלה שקבל על עצמו אם יברכהו ה' בעושר יתן המעשר מיד למי שראוי לו ואין כאן לא נדר ולא נדבה וזה לבד הותר בעת צרה וזה לא שייך בהכל מעריכין וא"ש אך ראיתי בחי' אגודה ריש חולין שכ' להדיא שאפי' נדר גמור הותר בעת צרה וא"כ צ"ע מאי פריך מהכל מעריכין:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף