חידושי הרי"מ/קידושין/נט/א

חידושי הרי"מ קידושין נט א

דף נ"ט ע"א

לא בא אחר וקדשה מהו רב ושמואל כו' מקודשת אע"פ שנתאכלו המעות דלא למלוה דמי ולא לפיקדון כו' ע"ש ולכאורה עדיין אינו מובן דהא מ"מ הוי מלוה בשעה שחלין הקדושין לאחר ל' כיון שנתאכלו וע"כ צ"ל כיון דזה גזה"כ שאין אשה מתקדשת רק כשנותן לה ש"פ. וא"כ בנתינה זו שנותן לה עתה מתקדשת אז אחר ל' דדוקא במלוה שהלוה לה מקודם אין בשעת הקדושין נתינה כלל משא"כ כאן מתקדשת לאחר ל' בנתינה שקודם לכן שהי' בעין דאיך מצינו שיהי' דוקא הנתינה בשעה שחלין הקדושין רק דצריך נתינה שתתקדש וכיון שהי' נתינה לקדושין מקודשת אחר ל' באותה הנתינה. אך אי אפשר לומר כן דהא משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' לא קנה דכלתה משיכתו ונימא ג"כ כיון שאמרה תורה דמשיכה קונה איך מצינו שיהי' בשעת חלות הקנין נימא דבמשיכה שמשך אז קונה אחר ל' וכן בקנין סודר וכה"ג. וע"כ דז"א דכל הקנינים שאמרה תורה דקונה הוא כשנעשה בקנין זה שלו אבל כשעושה המשיכה וכה"ג בחפץ של אחר ואינו נעשה שלו כלל איך יהי' זה קנין הא לא משך כלל דכל היכא דאיתא ברשותי' דמרי' איתא וכן בשאר קנינים כנ"ל ולכך לא מהני במשוך פרה זו כו' כיון דבשעת משיכה לא נעשה שלו לא הי' אז קנין כלל כיון דעדיין של המוכר כמקודם. ובשעה שיקנה אותו להיות שלו אחר ל' אז לא עשה קנין כלל כנ"ל. וממילא גם בקדושין כנ"ל דהתורה אמרה כשנותן כסף מתקדשת היינו שנעשית מקודשת ע"י נתינה זו אבל כשעדיין היא פנוי' גם אחר הקדושין לא הוי זה קדושין כלל. וממילא לא הועילה נתינה הראשונה ואחר ל' אז כבר נתאכלו כנ"ל. והר"ן ז"ל כ' דמעיקרא מקני' נפשה על אחר ל' והיינו שמועיל הקנין הנ"ל על אח"כ ואינו מובן דגם בשאר קנינים יהי' מהני על אחר כך אף שכלתה כנ"ל והי' אפשר לחלק בין קנין משיכה והגבהה וכה"ג שהקנין בגופו של חפץ והיינו שעושה דבר המורה שבא לרשותו זה הקנין וכיון שאינו בא לרשותו לא הוי קנין אבל בקנין כסף שהקנין דבר שחוצה לו דבמה שנותן הכסף קונה שייך שכשנותן הכסף קונה עתה החפץ שיהי' אחר ל' שלו וכן בקדושין שייך דמעיקרא מקני' נפשה על אחר ל' כנ"ל. אך גם זה אינו דגם קנין סודר יהי' מהני במה שזוכה בחליפיו יקנה על אחר ל' כנ"ל כמו כסף ולמה אמרינן הדר סודר למארי' וכן בקדושי שטר יהי' מועיל אף בנקרע השטר או נאבד דקנה אז כנ"ל. וע"כ דלא מהני כנ"ל רק שהקנין צריך דוקא בשעה שנעשה שלו ואיך מהני בנתאכלו המעות ואף שתצטרך לשלם כשלא תהי' מקודשת מ"מ הוא רק מלוה אז כנ"ל:

ונראה דהטעם הוא כיון שנותן לה המעות לקדושין והיינו שתהי' מקודשת אחר ל' יהי' המעות שלה מעכשיו ואם תחזור בה ולא תתקדש לא יהי' שלה למפרע. וא"כ שפיר הוי נתינה בשעת חלות הקדושין דאז נותן לה דבר בעין שע"י שמתקדשת נעשה גוף המעות שלה למפרע משעה שנתנם לה שהי' בעין דאם לא תתקדש אינו שלה וגוף המעות שלו למפרע ואף שאכלה אותו אכלה באמת דבר שאינו שלה בגזילה וצריכה לשלם. אבל ע"י הקדושין נעשה למפרע המעות בעין שלה ויש כאן נתינה דבר בעין ואף שעתה אין כאן בעין שנתאכלו מ"מ יש כאן נתינה בעין שע"י הקדושין נעשה גוף הדבר בעין שלה למפרע. דבשלמא כשמקדשה במלוה בין תתקדש או לא כבר גוף המעות שלה וגם אם מקודשת לא נעשה גוף המעות שלה יותר מאם לא תתקדש ואין כאן נתינת דבר בעין כלל. וכן בפקדון כשלא נשתייר שוה פרוטה דרק ע"י הקדושין נפטרת מלשלם מכאן ולהבא כנ"ל ולא מהני משא"כ כאן דנעשה שלה למפרע ע"י שחלין הקדושין. ומדוקדק לשון הש"ס כיון דבתורת קדושין יהבינהו לה והיינו אם תתקדש כנ"ל כי מתאכלה ברשותה מיתאכלה כיון דהוי שלה למפרע כנ"ל משא"כ במשיכה וכה"ג שאין המשיכ' תליא במה שקונה אחר ל' דנימא דאחר ל' נעשה משיכה למפרע דהא ב"כ ובין כך המשיכה כבר נעשית ואין שום קנין בשעה שקונה כנ"ל:

אמנם לכאורה גם בפיקדון בלא נשתייר ש"פ תהי' מקודשת בקיבלה אחריות. דהא אמר ריש המפקיד דבכל פיקדון הוי כאומר לכשתגנב ותרצה ותשלמני תהא פרתי קנוי' לך מעכשיו ע"ש שמקנה לו גוף החפץ למפרע כשיגנוב וישלם. וא"כ מאי פריך אי דקבל אחריות היינו מלוה ואינה מקודשת בפקדון שיגנוב כו'. הא כיון שמתקדשת בהחוב שיש עלי' מחמת הגניבה וא"כ משלמת הקרן של הגניבה דקדושין אלו הם תשלומין כמ"ש תוס' ריש קדושין. וא"כ במאי שמתקדשת נקנה לה גוף החפץ למפרע משעה שהפקידו או סמוך לגניבה כיון שנגנב ומשלמת כנ"ל. וא"כ לא הוי מקדש במלוה דיש כאן נתינת גוף החפץ בעין דע"י הקדושין קנתה החפץ בעין למפרע בשעה שהי' בעין והוי ממש כמו כאן דאף שנתאכלו מקודשת משום דהוי למפרע נתינה כנ"ל. ואף ש"ש שחייב בגניבה מקני ליה כיון שהיה יכול לפטור עצמו בטענת שקר נאנסה וכה"ג כדאמר התם בש"ס ולמה אינה מקודשת בפקדון שיגנוב כנ"ל. אך י"ל דז"א דתליא הא בהא דבשלמא אם הי' מקדש במלוה מקודשת א"כ נפטרה מהחוב ממילא הוי נתינה למפרע שקנתה החפץ. אבל כיון דבמלוה אינה מקודשת א"כ לא הוי הקדושין תשלומין כלל דהא אינה מקודשת בהחוב וממילא לא קנתה החפץ למפרע ואיך תתקדש דבשלמא כאן שהקנה לה ע"מ שתתקדש שפיר מקודשת דכשמתקדשת קנתה משא"כ התם שהקנה ע"מ שתשלם וא"כ כיון שמקדשה בהתשלומין ולא מהני וממילא לא קנתה כנ"ל. ויש לדחות קצת למ"ש הר"ן ז"ל דיש בלשון מקדש במלוה שהוא מוחל המלוה רק דדעתה אדבר בעין ושייך כנ"ל עדיין ואינו מוכרח:

אך לכאורה להנ"ל קשה גם בקדושי שטר למה לא מהני במקדש אחר ל' ונקרע או נאבד כו'. הא גם בשטר הקדושין הם מה שמקנה לה השטר קדושין דבעינן ספר מקנה וא"כ כיון שמקנה לה ג"כ רק על תנאי כשתהי' מקודשת אחר ל' תקנה נייר השטר למפרע וא"כ ג"כ בקדושין אלו שמתקדשת אחר ל' הוי אז נתינת השטר דאם קנתה למפרע הנייר ויהי' מהני אף בנאבד כמו בכסף דאם לא תתקדש לא קנתה ונאבד שלו כנ"ל:

ולכאורה י"ל למ"ש הפ' דבקדושי שטר בעינן ג"כ נתינה מיד ליד וטלי קדושיך מע"ג קרקע פסול כמו בגט דילפינן קדושי שטר ויצאה והיתה משא"כ בקדושי כסף כנ"ל ע"ש. וא"כ לכך י"ל דבשטר לא מהני בנקרע או נאבד דהנתינה מיד ליד שפיר כלתה כמו משיכה דהנתינה מיד ליד אינה תלי' אם תתקדש או לא תתקדש דבין כך וב"כ כבר הי' הנתינה כנ"ל רק הקנין שהוא קונה הנייר השטר נעשה ע"י שמתקדשת והוי רק טלי מע"ג קרקע דאין כאן נתינה מיד ליד בשעת הקדושין ולכך לא מהני נקרע כנ"ל. משא"כ בקדושי כסף דגם טלי כסף מע"ג קרקע מהני ולא בעי רק הקנין וזה הוי ע"י הקדושין ומהני כנ"ל. אך באמת ז"א דא"כ בשאר קנינים בקרקע וכה"ג למה לא מהני במקנה בשטר אחר ל' ונקרע או נאבד הא התם לא בעי מיד ליד וטלי מע"ג קרקע ג"כ מהני. ועוד דהיכא דבנתינה בא לידה לא הוי טלי גיטך מע"ג קרקע ע"ש. וממילא יהי' מהני גם בשטר קדושין ג"כ כנ"ל כיון שבא לידה כנ"ל:

אך יש לחלק דבקדושי שטר עיקר הקדושין הם במה שנכתב בשטר שמקודשת היא לו זה הוא הקנין כנ' וא"כ כיון שכתוב בו שתתקדש לאחר ל' א"כ קודם ל' אין כאן שטר קדושין כלל דאין כתוב בו עדיין שתתקדש רק אחר ל' נעשה שטר קדושין ואז כבר נקרע או נאבד כנ"ל ובמאי תתקדש ומאי יועיל מה שנעשה נתינה למפרע הא אז לא הי' מועיל כלל בתורת שטר כנ"ל משא"כ בכסף דשפיר היה מהני אז כמו עתה כנ"ל. ובמ"ש יש לישב הש"ע סי' מ' שהביא יש אומרים כו' דבקדושי שטר אחר ל' לא מהני בנקרע או נאבד ע"ש והוא תמוה דמבואר להדיא בש"ס בגט איכא בינייהו נקרע הגט או נאבד דלא מהני ע"ש וממילא גם בשטר קדושין כן כמ"ש תוס' שם (בגיטין ד' ע"ד) דמאי חילוק. ולהנ"ל א"ש דאין ראי' מגט די"ל דהתם לא מהני טלי גיטך מע"ג קרקע ולכך לא מהני כלל בנקרע או נאבד דלא שייך לומר דהוי עכשיו נתינה למפרע כנ"ל דהא הנתינה מיד ליד עכ"פ כלתה במשיכה דזה אינו תלוי באח"כ כמ"ש לעיל משא"כ בקדושין להפ' דמהני גם בשטר טלי מע"ג קרקע ממילא י"ל דמהני דהוי עכשיו נתינה למפרע כנ"ל ולכך הביא רק י"א ומטעם הנ"ל:

עוד י"ל דלא מוכח מהש"ס דגט. דהא ריש פ' הזורק פריך הש"ס חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה וכן ביד דעבד הא לית ליה יד לקבל ומשני דגיטו וידו באין כאחת. ופריך גם יד דאשה ומשני ידה גופי' לא קנוי' לי' לבעל. והקשו תוס' ורשב"א הא גם יד דאשה קנוי' לי' למעשה ידי' כמו יד דעבד ותירצו דהא יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך והקשה הרשב"א מה מהני שיכול לומר הא כל זמן שלא אמר הוי שלו כמ"ש הרמב"ם לענין הקדש ע"ש ותירץ דכיון שנותן לה הגט ורוצה שתתגרש ויהי' מיד המעשה שלה הוי נתינה זו עצמו כאומר צאי מ"י למזונותיך ע"ש. והנה לכאורה במגרש לאחר ל' יום קשה קושית הש"ס איך הוי נתינה הא לית לה יד וכאן לא שייך תירוץ הרשב"א דהא כאן בנתינה זו עדיין אינו כאומר צאי מ"י כו' דהא אינו רוצה שתתגרש עדיין ועד אחר ל' יהי' המ"י שלו. וגם תירוץ הש"ס לא שייך גיטו וידו באין כאחת דעדיין לא נתגרשה בנתינה זו עד אחר ל' ולית לה יד עדיין כנ"ל. וצ"ל דמ"מ אחר ל' דנעשה היד שלה הוי אז נתינה דבא הגט מידו לידה אז דקודם לכן הי' בידו דידה קנוי' ליה ואז בא לידה וכמ"ש תוס' בחצר שם דכה"ג לא הוי טלי גיטך מעג"ק ע"ש ולכך מהני כנ"ל. וא"כ א"ש דנקרע הגט או נאבד לא מהני דאיך שייך לומר דהוי אז נתינה למפרע הא ז"א דאז לא היה לה יד כלל ולא הוי נתינה רק כשמגיע הל' יום ואז אין השטר בעולם כנ"ל ולכך לא מהני. אבל בשטר קדושין דהי' מהני הנתינה מיד בשעה שנתן לה י"ל שפיר דמהני גם בנקרע או נאבד דמועיל נתינה הראשונה כנ"ל וכ' רק ליש אומרים כנ"ל:

אמנם לכאורה לטעם הנ"ל דמהני דכסף משום דהוי נתינה למפרע קשה למה הוצרכו התוס' ושאר פוסקים לומר הטעם משום שתצטרך לשלם כשנאבד אם לא תתקדש הוי כאלו בעין ע"ש והא אף אי לא תתחייב לשלם כגון באונס וכה"ג ג"כ יהי' מהני מטעם הנ"ל כיון דהוי למפרע נתינה ואז הי' בעין כנ"ל וי"ל למ"ש הרמב"ם גבי מתנה ע"מ להחזיר דלא מהני מדאורייתא משום דבעינן בקדושין נתינה שיש בה הנאה דוקא אבל נתינה לחוד לא מהני ע"ש וא"כ היכא שנאבד באופן שא"צ לשלם גם אי לא תתקדש א"כ נהי דהוי למפרע נתינה מ"מ הוי נתינה דלית בה הנאה עכשיו בשעה שחלין הקדושין דהא גם אי לא תתקדש תהי' פטור' כנ"ל. ולכך הוצרכו לומר כיון שתצטרך לשלם אי לא תתקדש ואיכא הנאה והוי נתינה שיש בה הנאה כנ"ל. או י"ל הטעם כמו דאמר בש"ס דאי אינה לשכירות אלא לבסוף לא הוי מקדש במלוה דמתקדש בהנאה זו שלא נעשה כלל מלוה עליה משא"כ אי ישנה לשכירות מתוע"ס דכבר הוי מלוה ע"ש וכן כאן כיון דאי לא תתקדש תצטרך לשלם וע"י שמתקדשת קנתה למפרע ואינו נעשה כלל מלוה עלי' היא מקודשת בזה שלא נעשה כלל מלוה עלי' וכמו אי אינה לשכירות אלא לבסוף כנ"ל. או י"ל למ"ש שם הטעם במקדש במלוה משום דאינו מוחל המלוה ואין כאן שום דבר שתקנה המלוה ע"ש וכאן שקנתה למפרע ממילא מקודשת כמו במחילת מלוה כנ"ל. או למ"ש הר"ן ז"ל שם משום דדעתה אגוף הכסף בעין ג"כ א"ש כנ"ל:

איתיבי' ר"י לר"ל ביטל אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה והא דיבור ודיבור הוא כו' ע"ש. והרמב"ם ז"ל כ' ביטל עד שלא תרם כו' אם שינה בשליחות שציוה לתרום מן הצפון ותרם בדרום אין תרומתו תרומה ע"ש ותמוה מאוד כמ"ש הראב"ד ושאר פ' חדא הא תירוץ הירושלמי ששינה בשליחות הוא דוקא לר"ל דאין דיבור מבטל דיבור ובעי שינוי משא"כ לדידן דקי"ל הלכתא כר"י דיבור מבטל דיבור ולמה לי' שינוי' ועוד ממ"נ אי הוי שינוי בשליחות אף שלא ביטל כלל לא מהני ואי לא הוי שינוי מאי מועיל מה ששינה יותר מאם לא שינה:

ונראה לישב דהנה בקדושין ריש האיש מקדש מייתי הא דפיחת עשרה או הוסיף תרומתו תרומה ופריך שליחות מנא לן. וקשה דלא פריך מלא הוסיף מאי מהני אי אין שליחות. וי"ל דהא תרומה ניטלת במחשבה וא"כ כשעושיהו שליחות שמה שיתרום הוא יהי' תרומה א"כ הא תורם בעצמו וכיון דקי"ל בתולה בדעת אחרים יש ברירה וממילא אם אמר שני לוגין שיפריש אדם אחר יהי' תרומה הוי תרומה דיש ברירה כנ"ל וא"כ כאן הוי כתורם בעצמו שמה שיתרום השליח יהי' תרומה ואין צורך לשליחות כלל. רק דאם הי' מחמת תרומתו ממילא הוסיף עשרה לא היה מהני דהלא באמת לא רצה זה רק מטעם שליחות יכול לומר בהכי אמדתיך ומהני ולכך פריך הש"ס אהא דפיחת או הוסיף שליחות מנ"ל דכאן צריך לטעמא דשליחות כנ"ל:

והנה גם כאן אם אמר סתם לך ותרום ומה שתתרום יהי' תרומה י"ל דאפשר כוונתו מעכשיו שיהיה תרומה מה שיתרום ומהני דהא יש ברירה כנ"ל וא"כ ממילא אינו יכול לחזור בו ולבטל השליחות דהא נהי דהשליחות בטל מ"מ כשתרם השליח הוי תרומה למפרע וא"י לחזור כמו בכל תנאי דמעכשיו שאינו יכול לחזור דזה הוי מעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה כנ"ל. רק בשינה בשליחות שתרם מן הדרום וכה"ג ואף דבאמת לא הוי שינוי בשליחות דכיון דהשליח סבר דמראה מקום הוא לו ואין קפידא ממילא אף שבאמת לא הוי כוונתו רק קפידא מ"מ לא הוי שינוי בשליחות כמו בפיחת עשרה שיכול לומר בהכי אמדתיך כנ"ל ולכך שפיר יכול לחזור בו דהא מטעם הנ"ל דהוי כתרם הוא במחשבה מטעם זה לא מהני דלענין זה שפיר הוי שינוי דהא באמת לא תרם הוא רק אם יתרום מן הצפון והי' תרומה. וכיון ששינה בכה"ג לא מהני מטעם תרומת עצמו. רק שיועיל משום שליחות דלענין השליחות לא הוי שינוי שיכול לומר בהכי אמדתיך כנ"ל וממילא לענין זה שוב מהני הביטול דדיבור ודיבור הוא ולכך צריכין ב' הטעמים דכיון ששינה ולא מהני מצד תרומת עצמו רק משום שליחות ולכך מהני הביטול משום דדיבור מבטל דיבור דבזה לא הוי מעכשיו כנ"ל. ואף אי נימא דאין כוונתו מעכשיו רק אז כשיתרום השליח יהי' תרומה מ"מ עכ"פ א"ש מה שהקשו על הרמב"ם נהי דפסק כר"ל מ"מ הא גם ר"ל מודה בשליחות דליכא מעשה כלל דדיבור מבטל דיבור ע"ש. ולהנ"ל דלענין תרומת עצמו הוי שוב כהקדישו לאחר ל' דהוי מעשה לר"ל כיון שתורם בעצמו שיהי' אז תרומה כנ"ל. ואף לר"י מ"מ למ"ש הר"ן ז"ל נדרים כ"ט דבאומר שור זה עולה אחר ל' שהקשה הא הדיבור כלתה אחר ל' וכמו משיכה ותירץ כיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוי נגמר אז ע"ש. כדאמר בש"ס התם ולכך י"ל דגם בתרומה א"י לחזור בו באחר ל' דהוי כמעשה אז רק משום ששינה ולא מהני משום תרומת עצמו רק משום שליחות ומהני הביטול כנ"ל. או י"ל כיון דסתמא תני ומשמע אף אם הי' כוונתו על מעכשיו שיהי' תרומה אם יתרום השליח כנ"ל:

או י"ל דהא לכאורה קשה למה יכול לחזור משום דיבור מבטל דיבור הא חזינן בהקדש וכה"ג שאינו אלא בדיבור ואעפ"כ אינו יכול לחזור בו ולבטל וע"כ צ"ל דדבר שנגמר בדיבור הוי הדיבור מעשה דמה חילוק וא"י לחזור רק בהתקדשי אחר ל' שלא נגמר אז כנ"ל ולכאור' בשליחות הא כיון שאמרה תורה דנעשה שליח בדיבור לבד וא"כ נגמר השליחות מיד ע"י דיבורו שהוא כמותו ואיך יכול לחזור ויהי' כהקדש וכה"ג דג"כ נגמר מיד. ובשלמא לענין גוף המעשה שעושה שליח לקדש יכול לבטל שאינו רוצה עוד הקדושין דלענין זה לא נגמר עדיין שעדיין לא נתקדשה והוי רק דיבור לחוד אבל אם רוצה הקדושין באמת רק השליחות מבטל שאינו חפץ שיהי' שלוחו למה מהני דהא לענין השליחות כבר נגמר בדיבור לחוד שנעש' כמותו לקדש ולמה יוכל לבטל כנ"ל. אך י"ל דלכך יכול לבטל דהא כיון דכשרוצה יכול לחזור בו מגוף המעשה שזה לא נגמר עדיין וא"כ ממילא גם הדיבור של השליחות כלום ולכך גם השליחות הוי דיבור שלא נגמר ויכול לבטלו כנ"ל. אך כל זה בדבר שיכול לבטל גוף הדבר אבל בתרומה שצריך עכ"פ לתרום ואינו יכול לחזור מגוף הדבר שאינו רוצה עוד לתרום רק מהשליחות לחוד ושוב גם השליחות אינו יכול לבטל דהוי שוב נגמר כמו בהקדש דכאן אם לא יוכל לבטל השליחות שוב לא יוכל לבטל כלום ויהי' נגמר מיד. ולכך מוקי דוקא בשינוי כנ"ל ומיושב קושי' א' הנ"ל:

אך י"ל דגם בתרומה יכול לחזור בו שמה שיתרום השליח אינו רוצה שיהי' תרומה דנהי שאינו יכול לומר שאינו חפץ כלל לתרום דמחויב אבל מ"מ יכול לומר שתרומה שיתרום השליח לא יהי' מהני רק יתרום תרומה אחרת וזה שפיר הוי רק דיבור שלא נגמר עדיין לענין שיהי' תרומת השליח תרומה וממילא שוב יכול לחזור רק מהשליחות ג"כ דשוב לא נגמר שבידו לבטל כנ"ל. אך למ"ש דמטעם אמירה לגבוה יועיל ולא יבטל רק גוף השליחות ושוב הוי נגמר דהא אינו יכול לבטל שמה שיתרום השליח לא יהי' תרומה מגוף התרומה דאמירה לגבוה כו' רק מהשליחות והוי נגמר. ולכך כ' דוקא בשינה דלא הוי משום תרומת עצמו שיהי' אמירה לגבוה רק משום שליחות ויכול לבטל כנ"ל ויש לדחות. וגם י"ל דזה תלוי בברירה ואי אין ברירה אינו יכול לבטל שמה שיתרום השליח לא יהי' תרומה כנ"ל כיון שאין הביטול מהני מצד עצמו:

לכאורה קשיא לי למה מהני בהתקדשי לאחר ל' גם בקדושי כסף. הא הר"ן ז"ל נדרים (ד' כ"ט ע"ב) פי' הש"ס שם דבהקדש כיון שהוא בדיבור לבד באומר יהי' הקדש אחר ל' אמרינן דכלה דיבורו דאז ליתי' לדיבור כמו במשיכה משוך ולא תקנה עד אחר ל' כו' משום דאמירה לגבוה כו' ובקדושין מהני משום דהכסף גם אז ע"ש. וקשה דהא נתן הוא ואמרה היא לא מהני בקדושין משום דבעינן דוקא אמירה דידי' עם הנתינה ע"ש, וא"כ למה מהני התקדשי אחר ל' נהי דנתינת הכסף לא כלתה אז מ"מ האמירה. כלתה אז כמו בהקדש וליכא אז אחר ל' רק הנתינה לחוד ולא מהני כיון דכלתה אמירתו ומאי חילוק בין הקדש דסגי בדיבור לחוד או בקדושין דבעי דיבור עם הנתינה כנ"ל. ובשלמא אי הוי אמרינן דנתינה לחוד מהני לקנין הקדושין רק דאמירה בעי להורות שהנתינה הוא לשם קדושין וכמו דקי"ל נתן לה גיטה וקדושי' ולא פירש די' אם דיבר עמה על עסקי קדושי' דכיון שמוכח שהנתינה לשם קדושין מהני ע"ש. הי' שפיר כאן דכיון דאמר בשעת נתינה התקדשי אחר ל' לא שייך כלה דיבורו דהא עכ"פ מוכח שהנתינה הי' לשם קדושין ומהני כנ"ל. אך למ"ש הר"ן ז"ל ריש קדושין גבי תן מנה לפלוני כו' דספיקא הוא דשמא גזירת הכתוב דבעי דוקא אמירה ואל"ה לא קרינן כי יקח ואף שמוכח שהנתינה לקדושין ודוקא דיבר עמה מהני דדיבור זה הוי אמירה ע"ש. וא"כ קשה כנ"ל כיון דכלתה אמירתו הוא כמו בהקדש ולא מהני נתינה לחוד מגזה"כ כנ"ל וצ"ל דהאמירה לא בעי דוקא אז בשעת חלות דגוף הקנין הוי רק הנתינה רק גזה"כ דבעי אמירה ומהני גם האמירה של קודם לכן כנ"ל. אך התוס' רי"ד פ' האומר לקמן כ' דלא מהני באומר התקדשי בפרוטה שאתן לך למחר דבעי דוקא בשעת מעשה ע"ש. ויש לדחות:

הר"ן ז"ל כ' כאן דאם הוא חוזר א"צ להחזיר כסף הקדושין ע"ש. וי"ל דהא לכאורה כיון דמשוך ולא תקנה רק אחר ל' לא קני רק כאן בקדושין מהני שהוא בכסף כנ"ל. ולכאורה איך קנתה היא הכסף הא אינו נקנה לה רק בהגבהה או במשיכה ולענין שתקנה היא הכסף הוי משוך ולא תקנה עד אחר ל' דכלתה וכיון שנתאכלו מקודם לא קנתה דהא אינו מקנהו לה רק אחר ל' דתתקדש וכיון שלא קנתה הכסף ממילא אינה מקודשת וצ"ל דאף שאינו מקדשה רק אחר ל' מ"מ הכסף מקנה לה מעכשיו כשתתקדש אחר ל' יהי' הכסף שלה למפרע מעכשיו ושפיר כשמתקדשת אחר ל' מהני אף שנתאכלו דבמעכשיו לא בעינן עומד בחצירה אז ע"ש. ולכך כ' הר"ן ז"ל שפיר דא"י לחזור בו לענין הכסף דקי"ל במעכשיו א"י לחזור דאם הי' יכול לחזור והיינו שאינו מקנה רק אז אחר ל' לא היתה מקודשת דלא קנתה כנ"ל. וממילא נראה דאם פירש בהדיא שאינו מקנה לה הכסף רק אחר ל' כשתתקדש שוב לא מהני בנתאכלו כנ"ל. ובמ"ש מיושב מ"ש הרמב"ם גבי קדושי שטר וגט אחר ל' שהוא רק בתורת פקדון בידה עד אחר ל' והכא אמר דלא דמי לפקדון. ולמ"ש הטעם דכאן בכסף דהיכא דמקנה מעכשיו מקודשת אף בנתאכלו ממילא מקנה מעכשיו כדי שתהי' מקודשת אף שנתאכלו כנ"ל. משא"כ בשטר או בגט דלא מהני נקרע או נאבד אף שמקנה לה למפרע כמ"ש הפ' ולכך ממילא אינו מקנה לה כלל למפרע דמאי תועלת בזה ושפיר הוי רק פקדון עד אחר ל' רשאי להשתמש וכה"ג כנ"ל:

קשיא הלכתא אהלכתא דהלכה כר"י דדיבור מבטל דיבור וקי"ל דחוזר ומגרש בו. והקשו הא ממ"נ לס"ד הוי לי' למפרך אר"נ גופי' כיון דיכול לבטל ע"כ הדיבור מבטל דיבור וא"כ איך חוזר ומגרש בו כיון שנתבטל ולמה לי' למפרך הלכתא אהלכתא. וצ"ל בדוחק דלס"ד הוכיח מכאן דהלכה כר"י בבתרייתא דדיבור לחוד יכול לבטל כמו שליחות אבל דיבור שיש בו מעשה אינו מבטל ולכך חוזר ומגרש דגוף הגט שיש בו מעשה לא מצי מבטל. אבל עכשיו דאמר הלכה כר"י אף בקמייתא דגם שיש בו מעשה מבטל דיבור פריך שפיר דגם גוף הגט יהי' בטל. ומשני דלא מבטל לי' או דלא מצי מבטל לי' כיון שנכתוב כהלכתו כמ"ש תוס':

ונראה לישב עוד דלכאורה נהי דסבר ר"ל דדיבור לא מבטל דיבור מ"מ נראה דכשחוזר בו לא מהני השליחות. למאי דקי"ל תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה אפילו עשאו שליח כמ"ש תוס' וכ' הרא"ש ז"ל הטעם דלא איתרבי שליחות רק היכא שאין חוב לשום אדם אבל היכא דחב לאחר בשליחות זה לא איתרבי כלל שיהי' שלוחו כמותו כנ"ל. וגם בגט כ' בס' נב"י דלא מהני בע"כ ע"י שליח לגרשה כיון דחוב הוא לה אינו יכול לעשות שליח. ואף דבאמת ליתא שם היינו משום דהיא בידו שנתנה לו תורה כח זה ע"ש. וא"כ כיון דקי"ל הי' פקח בשעה שעשאו שליח ונתחרש לא מהני דגם בשעת עשיית השליחות בעינן שיהי' ראוי לשליחות ע"ש ריש גיטין. וא"כ כאן בנתנה רשות לשליח לקדשה וחזרה בו נהי דאין דיבור מבטל דיבור מ"מ כשחזרה ואינה רוצה בקדושין והוי חוב לה עצמה שוב לא מהני השליחות דלא איתרבי שליחות בכה"ג וכמו תופס לבע"ח בחב לאחרים דלא מהני. ואף דבשעה שעשאתו שליח הי' זכות לה מ"מ כיון שאח"כ נעשה חוב ואז אימעט משליחות הוי כפקח ונתחרש דלא מהני כנ"ל כיון שבשעת עשיית השליח בטל כנ"ל. או י"ל דהחילוק הוא דעכ"פ כשביטלה השליחות ואח"כ חוזרת ורוצה אז אי אמרינן כר"י דדיבור מבטל דיבור ונתבטל לא מהני מה שהיא רוצה אח"כ אבל אי לא מבטל דיבור רק הטעם כנ"ל. וא"כ כשרוצה אח"כ ושוב הוי זכות עתה א"כ הוי כפיקח ונתחרש וחזר ונתפקח דמהני וגם כאן כנ"ל כיון דהוי זכות בשעת עשיית השליחות וגם בשעה שעשאתו שליח כנ"ל. ולכך פריך שפיר דבלא הילכתא י"ל דלכך יכול לבטל משום דהוי חוב להבעל ולא מהני השליחות כנ"ל. ולכך ממילא חוזר ומגרש בו דהוי פיקח ונתחרש וחזר ונתפקח אבל עכשיו לר"י דהטעם משום דמבטל דיבור פריך שפיר כנ"ל:

התוס' כ' דבפני השליח גם ר"ל מודה דיכולה לחזור ע"ש ולכאורה מאי פריך מהשולח גט כו' הא הגיע בשליח וגם בשלח שליח לבטלו ג"כ כיון דשלוחו כמותו הוי כאלו בטלו בפני השליח. וצ"ל דקושית הש"ס הוא מהא דבראשונה הי' עושה ב"ד ומבטל ממקום אחר דמהני שלא בפניו כנ"ל. או י"ל דקי"ל כל מלתא דלא מצי למיעבד השתא לא מצי משוי שליח. וממילא כיון דשלא בפני השליח אינו יכול לבטל דלא אתי דיבור כו' ממילא אינו יכול לעשות שליח שלא בפניו לבטל בפני השליח דהא לא מצי למיעבד השתא בעצמו כנ"ל. משא"כ בתקנות ר"ג קי"ל דבטלו מבוטל ע"ש ופריך שפיר כנ"ל:

הטעם אינו מובן מאי חילוק בין בפני השליח או שלא בפניו. וצ"ל דודאי כשאינה רוצה בקדושין אלו מה מהני דאין דיבור מבטל דיבור הא מ"מ אין יכולין לקדש בע"כ הא התורה אמרה כי יקח כו' מדעתה. ולכך פי' תוס' היכא שאמרה פעם א' שחוזרת בה שלא בפני השליח ועתה בשעה שקדשה השליח אין יודעין דעתה. מ"מ דחוק דממ"נ אי אמרינן דאף שחזרה בה פעם א' מ"מ עתה היא רוצה א"כ גם חזרה בפניו מהני ויש לחלק. או דעיקר החילוק בין אם חוזרת מגוף הקדושין אז מהני החזרה דאינה מתקדשת בע"כ משא"כ כשחפיצה בהקדושין רק דביטלה השליחות בזה סבר דאין מבטל דיבור כנ"ל והקדושין הם מדעתה כנ"ל:

רש"י ז"ל והגיע בשליח כו' רבותא קמ"ל דלא אמרינן לצעורי' מכוין ע"ש. ואינו מובן למה הביא רש"י ז"ל כאן דברי גמ' הנ"ל. וי"ל דכוונתו דלכאורה לדברי תוס' הנ"ל מוכח להיפך ממתניתין כר"ל דלא אתי דיבור ומבטל דיבור מדנקיט דוקא והגיע בשליח כו'. והיינו דווקא בפניו דמהני גם לר"ל כמ"ש תוס' אבל שלא בפניו לא מבטל דיבור כנ"ל. דאי כר"י למה ליה והגיע בשליח ולכך הובא דרבותא קמ"ל והגיע דלא אמרינן לצעורי' ואף דרש"י ז"ל סובר דאין חילוק לר"ל בין בפני השליח או שלא בפניו מ"מ הי' מוכח דיש חילוק כדברי תוס' ותירץ כנ"ל:

קשיא הלכתא אהלכתא דק"ל כר"נ דחוזר ומגרש בו לכאורה קשה הא כל הטעם דבטל הוא משום אתי דיבור ומבטל דיבור והדיבור של הביטול מהני וא"כ ממילא שפיר יכול אח"כ לחזור בו שוב מהביטול ג"כ משום אתי דיבור ומבטל דיבור כיון שגם הביטול לא הי' אלא דיבור יכול לבטלו ג"כ כנ"ל. ושפיר חוזר ומגרש בו ומאי פריך. וי"ל דחוזר ומגרש משמע שאינו מבטל הביטול למפרע רק שרוצה עתה לגרש בו ופריך שפיר כיון שכבר נתבטל לא יועיל כיון שאינו חוזר בו כנ"ל למפרע:

או י"ל דהא באמת הקדש ונדרים וכה"ג שאינו אלא דיבור ואעפ"כ אינו יכול לחזור בו ולא אמרינן דיבור מבטל דיבור וע"כ דדיבור שנגמר מיד ודאי חשיב כמעשה רק כאן בשליחות שאינו נגמר יכול לבטל כנ"ל. וא"כ הדיבור של הביטול שזה נגמר שמיד נתבטל שוב הוי מעשה ולא שייך אח"כ לחזור מהביטול משום אתי דיבור ומבטל דיבור כמו בהנ"ל. ואי"ל דא"כ דהוי הביטול מעשה הא לכ"ע מעשה מבטל דיבור ולמה לר"ל לא אתי דיבור ומבטל כו' הא דיבור של הביטול חשיב מעשה. ז"א דלא הוי מעשה רק משום דאמרינן דמהני והיינו לר"י משא"כ לר"ל דאין דיבור מבטל כו' ובאמת אינו רק דיבור לא מהני כנ"ל. ואינו יכול לבטל ולא הוי כלל מעשה כנ"ל:

נהי דבטלי' לשליחותי' דשליח גיטא גופי' כו' ופי' תוס' שאינו יכול לבטל גוף הגט כמו שאינו מועיל ביטול על הכסף קדושין ע"ש. ובאמת להחולקים דמהני ביטול על הגט עצמו קשה כנ"ל מאי הוא מבטל. וי"ל למ"ש הבעה"מ דלכך לא הוי מפי כתבם חתימת העדים משום דהם שלוחים של הבעל והוי מפי כתבו ולכך מהני וממילא כשמבטל שליחותם שוב בטל גוף הגט דהוי מפי כתבם אינו יכול לחזור ולגרש בו כנ"ל. ומאן דפליג סבר דהא אינו יכול לבטל גם השליחות רק כשעדיין לא עשה שליחותו אבל כשכבר עשה לא מהני כמבואר במשנה וא"כ לענין השליחות של העדים כבר עשו שליחותם ולא מהני הביטול על החתימה כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף