הרי בשמים/ב/יט

סימן יט

בעזה"י יום ה' י"ט כסלו תר"נ לפ"ק סטרי.

שלום רב לכבוד ידידי הרב הגדול המופלג בנש"ק כש"מ ישכר בעריש אייכענשטיין נ"י אבד"ק חאדרוב:

מכתבו הגיעני והנני לתשובתו ע"ד שאלתו בנידן בכור שהומם בבית ישראל ונתנו הישראל במומו לכהן ונתודע לכהן אחר החקירה שאשת הישראל צותה להטיל בו מום ונפשו בשאלתו אם רשאי לשוחטו על מום זה:

הנה יסוד הספק שלו הוא מכח דברי הלבושי שרד בחידושי דינים ס"ק רכ"ו שכ' לדייק מדברי רש"י ז"ל בבכורות ל"ד. במשנה הצורם אזן בכור ה"ז לא ישחטו עולמות ופירש"י דבכהן קמיירי ומשמע דס"ל דצורם דמי למבטל איסור ומותר לאחרים ומש"ה לא נ"מ בהאי דינא רק בכהן דאי בישראל הא בלא"ה צריך ליתנו לכהן והכהן הא שרי לשוחטו דדוקא הצורם אסור לשוחטו ע"ש אמנם לאשר לא פורש דין זה בש"ע אין לסמוך להתיר מכח זה לשוחטו לכתחלה דהש"ך בסי' שי"ג סק"ב לא כ' להתיר לאחרים לשחוט רק דבעבר ושחטו אז מותר הבשר לאחרים ע"ש ובזה איפשר דכולי האי לא קנסו דבשלמא קודם שחיטה י"ל דקנסוהו שלא ישחט על מום זה וימתין עד שיפול בו מום אחר וישחטנו אבל אם עבר ושחטו אי נקנסי' שיאסר הבשר גם לאחרים יפסיד הכל וכולי האי לא קנסו דומיא דמצינו בירושלמי פ"ד דשביעית טייבה ומכרה אסור לזורעה עבר וזרעה מותר שלא גזרו אלא על הגדר שהוא יכול לעמוד בו עכ"ל וא"כ גבי בכור נהי דנימא דלדידי' אסור הבשר גם בעבר ושחטו דומיא דמבטל איסור אבל לאחרים הא שרי הבשר כמו במבטל איסור אבל להתיר לכהן לשוחטו לכתחלה כשהישראל עשה בו מום או ע"י גרמא זה לא שמענו:

הן אמת שראיתי באור זרוע הגדול ח"א סי' תק"ו שהביא דברי רש"י הנ"ל דבכהן קמיירי וכ' וז"ל וכן נראה כדבריו דאי בישראל בעליו מאי שייך קנסא וכן ברי"ט אלגזי פ"ה מה' בכורות כ' וז"ל וכמו כן נראה פשוט דאם ישראל שנולד לו בכור בזה"ז והפיל בו מום ואח"כ נתנו לכהן כמצוותו דאין הכהן אסור לשוחטו דלמה יקנסו לכהן כיון דאיהו לא עביד איסורא וגם הישראל הנותן אין נהנה בנתינה זאת כי אם קיום המצוה ובין שנותנו לו במום ובין נותנו לו בלא מום מקיים המצוה. ואיפשר דלזה כיון רש"י הנ"ל שכ' הצורם כו' ובכהן קמיירי ע"ש וכה"ג מצינו באמת בתוס' יבמות צ'. ד"ה אזיל כו' דמה פשע כהן שיש לנו להפקיר ממונו ע"ש והה"נ י"ל דאם הישראל עשה איסור שהטיל מום בבכור מה פשע כהן דנקנסי' לבל ישחטנו. והנה אי הי' שייך הקנס בשעה שהי' ביד ישראל לגבי הישראל י"ל שפיר דכיון דקנסוהו לישראל וגזרו עליו איסור שחיטה שוב ל"מ מה שבא אח"כ ליד כהן שיהי' מותר לשוחטו. אמנם כיון דלגבי הישראל ל"ש למיקנס כלל אם הטיל בו מום אחר זמן הטיפול ליום בדקה ונ' בגסה דבין כך ובין כך הוא נותנו לכהן ול"ש האי קנסא רק לנגד הכהן ע"ז שייך שפיר הסברא דמאי פשע כהן שיש לנו להפסיד ממונו. והנה מבואר בבכורות כ"ז. ובפירש"י שם דבבכור ושאר מתנות כהונה אסור לישראל לקבל מעות עבור הטובת הנאה וא"כ לא יתכן קנסא לגבי הישראל דבשלמא אי הי' רשאי לקבל מעות עבור הטוה"נ שיש בידו ליתנו למי שירצה שפיר הי' שייך לומר דקנסינן לי' להישראל שלא יטול עבור הטה"נ כמו ששוה בכור בע"מ רק כמו בכור תם שצריך הכהן להמתין עד שיפול בו מום שאז שוה הטה"נ פחות הרבה והוי כמו מבטל איסור במזיד דקי"ל בסי' צ"ט דצריך למוכרו בזול אבל כיון דאסור ליטול מעות עבור הטה"נ נהי דטה"נ ממון עשעה"מ פ"ה מה"א ה"ו מ"מ הא הטה"נ הלזו ליתן לאיזה כהן שירצה אין חילוק אצלו בין תם לבע"מ ול"ש קנס לגבי הישראל כלל אם כן אפוא היכי נימא דקנסינן לי' לכהן עבור שחטא הישראל. ונראה דאף לשי' הרמב"ם פי"ב מתרומות ה"כ דס"ל דרשאי הישראל לקבל מעות עבור הטה"נ גם בבכור ושאר מ"כ בכ"ז הא לכהן יש לו בבכור קנין הגוף דרחמנא קא זכי לי' דבבכור בע"מ דלא קאי להקרבה לכ"ע זכה הכהן מחיים ורק בבכור תם איכא פלוגתא דתנאי אי זוכה בו הכהן מחיים א"ד משלחן גבוה קא זכי לאחר הקטרת האימורין. אבל להבעלים הא אין להם בו רק טה"נ שהוא רק כמו קנין פירות ולא אלים ק"פ דבעלים להפקיע על ידו הקה"ג של הכהן דומה לזה כ' בתוס' ב"ב נ'. דלהכי ל"א ק"פ כקה"ג שיהיו עבדי מלוג יוצאין בשו"ע לאיש כיון דאי נימא שיצא בשו"ע לאיש הא יפקיע הק"פ דאיש את הקה"ג של האשה וכ"כ בתוס' יבמות ל"ו: דאפי' לר"י דס"ל ק"פ כקה"ג אבל לא אלים הק"פ להפקיע על ידו את הקה"ג ע"ש והה"נ שייך לומר כן. ולפי"ז מתבאר הא דבכורות ל"ה: דאמר ר"ח אמר רב קטינא ספק בכור שנולד בי ישראל צריך שנים מן השוק להעיד עליו ור"נ אמר בעלים מעידין עליו ולכאורה הרי כשהוא ביד ישראל אפי' הטיל בו מום ולא נפל מאליו ג"כ שרי כנ"ל ולמה אנו צריכין לעדות ולדברינו ניחא כיון דהתם מיירי בספק בכור הא הגוף הוא של ישראל דהו"ל הכהן מוציא ושפיר שייך קנס לגבי הישראל אבל בודאי בכור כשהוא ביד ישראל והפיל בו מום שפיר י"ל דרשאי הכהן לשוחטו. אמנם באמת לא כן שמענו מדברי התוס' תמורה ח': ד"ה דילמא אזיל כו' שכ' וז"ל וא"ת היכי חייש דילמא אזיל ישראל ושדי בי' מומא והרי לא נחשדו ישראל על כך כדא' בבכורות ל"ה. דבכור ביד ישראל הכל נאמנים עליו דכהנים הוא דחשידי אמומי אבל ישראל לא חשידי ואין לומר דהנ"מ בודאי בכור היכי דסופו ליתנו לכהן דאין ישראל חוטא ולא לו דהא בפ' כל פסוהמ"ק אר"נ גבי ספק בכור בעליו מעידין עליו ולהאמור הלא בודאי ברור א"צ לעדות כלל דאפי' בעצמו הפיל בו מום ג"כ שרי כשהוא ביד ישראל א"ו דליתא להאי דינא כלל:

ובאמת בעיקר הדקדוק על פירש"י ז"ל הנ"ל שפי' בצורם אזן בכור דבכהן קמיירי והרי הו"מ לפרושי בישראל בספק דקיי"ל דאין הכהן יכול להוציא מידו דהממע"ה וירעה עד שיסתאב ויאכלנו במומו בכה"ג אם הטיל בו מום להתירו לא ישחוט באותו מום. וברי"ט אלגזי שם מביא שיטת הר' בצלאל כ"י שהביא פי' תרגמ"א על מתנ"י וכ' וז"ל הצורם עסקינן בין בכהן בין בישראל כהן בכור ודאי וישראל בספק בכור דנאכל לו במומו עכ"ל. וי"ל דמש"ה לא פירש רש"י הכי עפ"מ דמצינו בב"מ צ': בהלין תורי דגנבין ארמאי ומגנחין יתהון סבר רבא למימר ימכרו לשחיטה דהיינו בזול ולא לחרישה א"ל אביי דיין שקנסת עליהם מכירה וקיי"ל כאביי דשרי למוכרן לחרישה דהוא ביוקר רק דהקנס הוא שמחויב למוכרו ועפר"ח יו"ד סי' צ"ט ובכו"פ שם. ועתוס' ע"ז י"ג. ד"ה מנשר פרסותיהן מן הארכובה ולמטה כו' אלא ה"ק דיו ויכול להיות שמותרת בהנאה ואע"ג דמעות ופירות וכל הנך אסורין בהנאה מ"מ גבי בהמה יכול להיות דסגי בקנסא דעיקור עכ"ל ונראה דהוא ג"כ מכח סברא הנ"ל דבשלמא בשאר דברים ליכא רק קנס דאיסור הנאה לכך אסורים בהנאה משא"כ בבהמה דאיפשר בקנסא דעיקור די לקנוס בקנסא דעיקור ולפי"ז י"ל דלהכי דייק רש"י ז"ל לפרש דהמשנה מיירי בודאי בכור דאלו בספק בכור היכי קתני ה"ז לא ישחט עולמית הלא בס' בכור הוא פטור מליתנו לכהן דהממע"ה א"כ דיינו אם נקנסי' שמחויב ליתנו לכהן אבל לא שלא ישחט עולמית אף לאחר שיבא ליד כהן ולא יהי' לישראל אף הטה"נ ליתנו לאיזה כהן שירצה אבל בודאי בכור דבכל ענין הוא מחויב ליתנו לכהן שפיר קנסינין לי' אף כשהוא ביד ישראל שלא יאכל אף לכהן כיון דנתכוין להתירו לכהן וגבי בכור באמת העיקר תליא בכונה להתירו עי' בב"י סי' שי"ג ובט"ז שם סק"ב אכן נראין הדברים דבבכור ביד ישראל ל"ש קנס כלל ויש להביא ראי' לזה מפירש"י ביצה כ"ז: בההיא גברא דאייתי בוכרא לקמי' דרבא אפניא דמעלי יומא טבא הוי יתיב רבא וקא חייף רישי' דלי עיני' וחזיי' למומי' א"ל זיל האידנא ותא למחר כי אתא למחר אמר היכי הוי עובדא א"ל הוי שדיין שערי בהך גיסא דהוצא והוי איהו באידך גיסא בהדי דבעי למיכל עייל רישי' ופרטי' הוצא לשפותי' א"ל דילמא את גרמת לי' א"ל לא ומנא תימרא דגרמא אסור דתניא מום לא יהי' בו כו' ופירש"י ההוא גברא כהן הי'. ולכאורה מנ"ל שהי' כהן דאף לר"נ דס"ל בש"ס בכורות הנ"ל דבכור בי ישראל בעלים מעידין עליו וא"צ ב' מן השוק להעיד עליו הרי הכא שאל רבא את הבעלים בעצמן וי"ל שפיר דההיא גברא הי' ישראל וע"כ דבכור ביד ישראל ל"ש קנס כלל ועפירש"י גיטין מ"ד. גבי צורם אזן בכור ומת אי קנסו בנו אחריו פי' שם ג"כ דבכהן קמיירי אפס הא איכא לעיוני לפ"מ שנתבאר ברא"ש פ' כל פסוהמ"ק ובטיו"ד סי' ש"ט דהאידנא דליכא מומחה אין בכור ניתר ע"י ג' בני הכנסת אלא במומין מובהקין דמומחה היינו שנטל רשות מנשיא שבא"י להתיר בכורות עי' סנהדרין ה' והאידנא ליכא נשיא בא"י. והנה בב"ק פ"ד. גבי ההוא תורא דאלס ידי' דינוקא אתא לקמי' דרבא א"ל זילו שיימוהו כעבדא ופריך הא אלה"י בעינין וליכא דאין סמיכה בבבל ע"ש וא"כ ע"כ הך דש"ס ביצה הנ"ל דרבא התיר הבכור ע"כ בצירוף עוד שנים עמו וצ"ע אי נפגם שפתו הוי מהמומין המובהקין דבגיטין נ"ו. משמע דמומא דניב שפתים ודוקין שבעין שקולין הן ועתוס' זבחים ע"ז: ד"ה הכא בדוקין שבעין ומבואר בטור שם דדוקין שבעין הוי מום שאינו מובהק ונ"מ לדינא אי בזה"ז ניתר בכור ע"י מום זה גם דא צריכא עיונא לפמ"ש בתשו' בית אפרים חיו"ד סי' ע"ה דאי נימא דהטלת מום בקדשים בזה"ז אינו רק מדרבנן אין סברא למיסר הטלת מום ע"י גרמא כיון דא"א למיתי לידי איסור דאורייתא וא"כ הא רבא ס"ל בע"ז י"ג: דקא' נראה כמטיל מום דהטלת מום בקדשים בזה"ז דלא חזי לא לגופי' ולא לדמי אינו רק מדרבנן וא"כ למה שאלו דילמא את גרמת לי' אמנם י"ל דהרי כבר האריך הרי"ט אלגזי בבכורות פ"ה לחלק בין מטיל מום בקדשים בזה"ז דאינו אלא מדרבנן אבל מטיל מום בבכור בזה"ז דאיכא קדושת מתנות כהונה הוי דאוריי' ע"ש אכן הלא בלא"ה דעת הרא"ה בס' החינוך מצוה י"ח דקדושת בכור בח"ל אינו רק מדרבנן ע"ש ועי' בהגהמ"ר סוף חולין ובמ"ל פ"ד מה' בכורות בתשובתו שם ד"ה ודע הראשון:

אמנם לא פורש בדברי שאלתו אם הוטל המום בבכור שאנו דנין עליו ע"י נכרי או ע"י ישראל ואם הי' ע"י ישראל בודאי חלילה לנו לתקוע עצמנו בדבר הלכה זו להתיר לשחוט הבכור ע"י מום זה כיון שלא נזכר בטוש"ע ובנעשה ע"י ישראל איפשר דנוגע באיסור דאורייתא דל"ת כל תועבה כל שתיעבתי לך כו' ערמב"ם פ"א מאיסורי מזבח ופח"י מה' פסוהמ"ק ועפר"ח יו"ד סי' ס"ד ובתשו' בית אפרים חיו"ד סי' ע"ה ועי' תבו"ש סי' ט"ז שכ' דבאיסור דאוריי' היכי דקנסוהו אסור גם לאחרים ע"ש אמנם כשהי' ע"י גוי יש לצדד דהלא מבואר מדברי הרא"ש ב"מ צ': דין ו' דמטיל מום בקדשים ע"י אמירה לנכרי אפי' למ"ד דגרם מום אסור מדאוריי' באמירה לנכרי ל"ה רק שבות כמו בשבת וכן ראיתי לש"ב הגאון מט"פ בספר יהושע חיו"ד סי' מ"א שהוכיח דמאי דאסרינין לגרום מום לבכור ולקדשים מכל מום לא יהי' בו ומדאוריי' הוא אין זה אלא היכי שעושה מעשה כדקתני בברייתא בכורות ל"ד מנין שלא יביא דבילה ובצק ויניחנה ע"ג האזן אבל אמירה לנכרי כיון דנכרי אדעתא דנפשי' קעביד וליכא כאן מעשה רק אמירה בעלמא להכי ליכא רק איסור דרבנן ע"ש ובפרט בנ"ד שלא ידעה האשה שיש איסור בזה דאומר מותר הוי שוגג לענין זה וגדולה מזו כ' בט"ז יו"ד סי' צ"ט בשם תוס' בכורות כ"ג. דאפי' למ"ד דקנסינן שוגג אטו מזיד בשוגג דאומר מותר לא קנסינין אטו מזיד ע"ש ונהי דבפר"ח וכו"פ שם השיגו על הט"ז בהבנתו דברי התוס' הנ"ל ובאמת נראין דבריהם דהרי מד' התוס' סנהדרין ל"ג. ד"ה מה שעשה בתי' הב' נראה דאפי' באומר מותר ע"י שגגת הוראת חכם קנסינן אטו מזיד בכ"ז כיון דקיי"ל דבדרבנן לא קנסינין שוגג אטו מזיד יש לצדד להקל מצורף עם הטעם הנ"ל שהי' ביד ישראל ובאופן שלא יהנו בעליו ממנו ועפמ"ג יו"ד שם בשפ"ד ס"ק י"ב שחולק על התבו"ש הנ"ל והנלפענ"ד כתבתי דברי ידידו דו"ש באהבה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף