העמק שאלה/קלב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה קלב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) מת"כ מממוניהן ומיתן לכהני' כו' מעשר מן כרי כו' לענין מת"כ כתב רבינו ממון סתם. ולענין מעשר כתב מכרי היינו משום דלכהנים ניתן גם מרה"ג גם זרוע ולו"ק וחלה. וכ"ז נכלל בזה הפרשה דמיירי בי' רבינו וכדתני' בספרי ראשיתם זו ראשית הגז. אשר יתנו זה הזרוע הלוה"ק. לה' זו חלה והרי כל ממון בכלל. משא"כ מעשר אינו אלא מכרי: ומה שמפרישי' מעשר כספים אינו אלא מנהג כמש"כ מהר"ם מרוטנבורג סי' ע"ד ויש בזה מחלוק' בין האחרוני' וע' ת' שבות יעקב ח"ב סי' פ"ה. ונראה שתלוי המנהג בדרשי ואסמכתי דקראי כמו המנהג של מחצית השקל ע' א"ח סי' תרצ"ד. וקבעו המנהג לעשות במעשר כספים לפי האסמכתא שתלו עצמם עלה. דבמדרש תנחומא פ' ראה אסמכו על הא דכתיב במעשר שני עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר רמז למפרשי ימים להפריש א' מעשרה לעמלי תורה. והא שדקדק לעמלי תורה הוא משום שעיקר פרש' זו במע"ש מיירי וכדתני' בספרי שם אין לי אלא במע"ש שבו דיבר הכתוב כו'. ומע"ש עיקרו משום תלמוד ויראה כמש"כ התוס' קידושין ד' כ"ד א' ד"ה אלא וב"ב ד' כ"א א' ד"ה כי מציון גדול מע"ש שמביא לידי תלמוד ויראה. וכדתני' בספרי נשא פי' ה' אם מעשר שאינו בא אלא משום תלמוד ויראה כו' דמי שהי' קשה עליו לישב בירושלים עד שיכלו מעשרותיו הי' נותן לעמלי תורה היושבים בירושלים ומשום זה היו נוהגין בימי המדרש דמפרשי ימים שאינן יכולין לבלות מעשר כספיהם על התורה היו נותנין לעמלי תורה אבל הלומדים הי' מפרישין לעצמם ומבלין לצורך הלימוד כמו מע"ש. אבל במקומות אחרים סמכו על האי קרא שהובא בירושלמי פיאה פ"א כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך ומפר' בירו' מהונך כמראשית כל תבואתך שיכבדו את ה' מהון כמו מתבואה. וע' ביאורי הגר"א יו"ד סי' רמ"ט סק"ב שפי' מעשר כמו מעשר עני ור"ל דכתיב בצדקה לעני כבוד ה' היינו קרא ומכבדו חונן אביון ואע"ג דבירו' מיירי לענין חומש וכפי' קה"ע כתובות פ"ד ולא כמהרא"פ. ופי' שלא יתן יותר מראשית כל תבואה וע"כ הפי' מ"ר ומע"ש בכלל. דבשניהם הוי חומש ולענין כמה רשאי ליתן. מכ"מ לענין חיוב הפי' בא"א היינו שמחוייב ליתן שיעור מעשר עני שיש בו כבוד ה' והא מיהא למש"כ דהחיוב מעשר הוא כמו מ"ע הי' הדעת נותן לבלות המעות על כל דבר ששייך לכבוד ה' כמו צדקה לעניים כדכתיב ומכבדו חונן אביון. או נר לבהכ"נ כדכתי' ע"כ באורים כבדו ה'. ומתרגמינן בפנסי' כמ"ש הרא"ש פ' יוה"כ והטור או"ח סי' תר"י. וה"ה כל מצות דשייך בי' זה אלי ואנוהו עשה לפניו מצות נאות משא"כ לבלות לצורך עצמו ללמוד אין ניכר בזה כבוד ה'. ובימי מהר"מ מרוטנבורג ז"ל נהגו ליתן לעניים וכתב באות' תשובה שאסור לשנות לשום מצוה אחרת משום דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור כו'. וכן כוונת מהרי"ל ה' רה"ש וז"ל. והנותנין מעשר שלהן לעשות נרות לבהכ "נ להדליקם בשעת תפלה שלא כדין עושים כי המעשר שייך לעניים עכ"ל. עיקר כוונתו משום שכבר נהגו ואסור לשנות כמש"כ מהר"מ ז"ל. ובימי הש"ך וט"ז כבר נתפשט המנהג לעשות כל המצות ממעות מעשר כמש"כ ביו"ד סי' רמ"ט מש"ה הסבו כוונת מהרי"ל לפי' אחר ע' באר הגולה שם. דרך כלל הכל תלוי במנהג. ובמקום שאין מנהג. כשמפרישין לעמלי תורה עניים יוצאין ידי כל האסמכתות והוא מנהג המובחר והנה לדרשה דירושלמי כבד את ה' מהונך גו'. ודאי מצטרף כל העסקים להדדי. ר"ל שאם הי' לו היזק מעסק א' והרויח מעסק א' מנכה מזה ע"ז. דכל עוד לא הכניס לאוצרו לא מיקרי הון ותו דמדמה בירו' שם מעשר לדין חומש למי שיש לו עין טובה שמפריש חומש מנכסיו. ואי' שם בתחילה לקרן מכאן ואילך לשכר. והרי זה החומש אין בו דמיון למ"ע ופשיטא דכל העסקים מצטרפין עד שיראה סוף שנה רווח. וה"נ במעשר לכל אדם וכמש"כ בשו"ת ח"י ולא כש"י ח"ב סי' פ"ו:

ב

(ב) מנה"מ א"ר אלעאי כו'. רבינו סתים כרבא בתמורה דכל מאי דעביד רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ומש"ה בעי קרא ללמוד דאי תרם מן הרעה על היפה תרומתו תרומה. והא שהביא רבינו בסמוך מנה"מ אמר רבי אמי כו' דא"ק כל חלב יצהר כו'. לא קאי על הא דתנן דאם תרם ממין על שאינו מינו אין תרוומתו תרומ' דזה ידענו ממילא דאי עבד לא מהני אלא לענין עיקר הדין דתנן שאין תורמין ממין על שא"מ מנה"מ כו'. ואע"ג שעדיין לא פי' רבינו שאר מינין לבד תירוש ויצהר מנלן. צ"ל דבהא סמך על סוגי' דבכורות ר"פ מע"ב. דרבינו מקצר בדרשי דקראי. והוצרכתי לזה אע"ג דבלא שום ראי' אביי ורבא הלכה כרבא. מיהו כלפי שיש מפרשי הרמב"ם כתבו דהרמב"ם ס"ל כאביי דאי עביד מהני משום הכי גליתי דעתו של רבינו דפסק כרבא. וליישב דברי הרמב"ם בהא אכ"מ שענינים מפוזרים המה:

ראב"ע א' מע"ר לכהן לכהן ולא ללוי כו' כצ"ל וכ"ה בכת"י:

ג

(ג) ואידך ההוא דלא לקי עליו משום טומאת הגוף. בגמ' אי' ואידך ההיא כל היכי דבעא דלא בעי חומה ולא לקי עלה משום טומאת הגוף. וקשה טובא דמהיכא תיתי דליבעי חומה ובשלמא טומאת הגוף ניחא דס"ד משום דכתיב כי את מעשר ב"י אשר ירימו לה' תרומה קראו הכתוב תרומה. והכי תני' בספרי פ' קרח. משא"כ חומה דתרומה ג"כ לא בעי חומה מטעם שכ' התוספות מנחות דט"ו א' ד"ה לחם דתרומה לא איקרו בכורים ומש"ה ליכא קרא בתרומ' דלא בעי חומה. וע"ע מש"כ בספרי נשא פי' ו'. וא"כ מה"ת דמעשר ראשון יהא חמור מתרומה. ותו הא כבר כתיב ונחשב ללוים כתבואת גורן וכתבואת יקב. ודרשינן בספרי מה תבואת גורן מפריש תרומה והשאר חולין. אף מ"ר מפריש תרומה והשאר חולין. ובשלמא טומאת הגוף עחא. דאכתי לא אימעיטא מתבואת גורן. אלא קדושת גוף המעשר דלא חיישינן לטומאה דידהו משא"כ טומאת הגוף. אבל דליבעי חומה קשה מהיכא תיתי. וצריך לדחוק דס"ד משום דכתיב עשר תעשר וגו' ואכלת לפני ה' וגו' ודרשינן בשני מעשרות הכ"מ וס"ד דהכי נ"מ לענין אכילה לפני ה' שהוא בירושלים. מש"ה אשמעינן דלא בעי חומה. אבל גי' רבינו מיושרת דלא גריס אלא למעט מטומאת הגוף:

ד

(ד) תנא ר"י אפי' כו'. בגמ' אי' ולא מגביהין תו"מ פשיטא תני ר"י לא נצרכא אלא אפי' כו' צריך באור מאי פשיטא. הא מהקדש וכדומה א"א ללמוד שאסור משום דדמי למו"מ. דהתם כל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ומש"ה דמי הקדש למו"מ שיוצא מרשות לרשות. משא"כ הפרשת תו"מ שעדיין ברשות בעלים הן. ולא אסור אלא משום מתקן. והיכן פשיטא לן. וי"ל לרבא דפי' בפרק שני דמש"ה אסור להטביל כלים משום דנראה כמתקן. וה"נ הפרשת תו"מ אסור. ותו י"ל דפשיטא מהא דתנן בשבת פרק ב' ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מעשרין את הודאי. ובתרומות פרק ב' המעשר בשבת בשוגג יאכל במזיד ל"י. וכיון שאין בין שבת ליו"ט כו' א"כ פשיטא דביו"ט ג"כ אסור. וכיב"ז כ' הרמב"ן במלחמת ה' פסחים פרק א' לפרש פשיטא דריש פ"ב שם וכ"מ. אבל בנוס' רבינו ליתא האי פשיטא והכי משמע מפרש"י ד"ה תני ר"י אפי' כו'. וכן הוא ברי"ף. וגם לשון תני ר"י לא נצרכא אלא כו' אינו מדוקדק כלל דלאו לשון ברייתא הוא. והכי מיבעי לא נצרכא אלא לכדתני רב יוסף אפי' כו'. או אמר ר"י לא נצרכא אלא לכדתני' אפי' כו':

ה

(ה) עם המתנות שהורמו מעיו"ט ונשחטו מעיו"ט. פי' שהורמו מעיו"ט. או נשחטו מעיו"ט והורמו ביו"ט. וקמ"ל דתרוייהו אסירי להוליך בפ"ע אלא עם מתנות שהורמו ביו"ט וגם נשחטו ביו"ט. ובגמ' אי' על המתנות שהורמו מעיו"ט שמוליכין עם המתנות שהורמו מהיום ונשחטו מהיום. וה"פ שהורמו ונשחטו ביו"ט. ואגבייהו מוליכין אפי' הורמו מעיו"ט. ומכש"כ דשרי להוליך אגבייהו שנשחטו מעיו"ט והורמו היום. ושני נוסחאות לדבר אחד מכוונים. והא שנשתנה סדר לשון הברייתא בנושא ונשוא אין בזה קושי. וכנוסחת רבינו לפנינו אי' ג"כ בתוספתא מיהו בכת"י אי' בזה"ל שמוליכין את המתנות שהורמו מעיו"ט ושנשחטו מעיו"ט עם המתנות שהורמו היום ונשחטו היום. וה"ז קרוב לנוסחת הגמ'. ובירו' יש טה"ד ע"ש:

ו

(ו) מכאן שאין נותנים כו'. בגמרא דסנה' לפנינו ליתא. אבל הכי תני' בספרי פ' קרח בזה"ל מכאן אמרו אין נותנים כו' ודיוק לשון מכאן אמרו משמע דברייתא ידועה היא. ובעניי לא ידעתיה אבל גי' רבינו מיושרת וכל זה הוא מדתני ר"י כו'. והא דדייק מכאן שאין נותנים תרומה לכהן ע"ה כו' אינו מדוקדק שהרי כל מנת אין נותנים אפי' מה שאין בו קדושה כתרומה כמש"כ התוס' חולין דק"ד ב' מהא דאי' שם ד' ק"ל במימרא דרשב"נ מנין שאין נותנין מתנה לכהן ע"ה כו'. והכי אי' בכת"י בהאי מימרא דרשב"נ מנין שאין נותנין מנות לכהן ע"ה. ומוכח דבא ללמד על דרשה דתדר"י שלמדין מתרומת ה' לאהרן ולבניו שהוא ג"כ לא משום דתרומה קדש הוא אלא ה"ה כל מתנה נ"ל מהאי קרא שאין נותנים לע"ה. ובביאור הספרי כתבתי עוד בזה בס"ד:

ז

(ז) ומאן דאכל פירי דלא מפרש מינייהו תרומה ומעשרות קאים במיתה. בכת"י אי' תרומה ומעשר. ולכאורה הכי עיקר שהרי שם מעשרות כולל גם מע"ש ומעשר עני. והרמב"ם ה' מאכלות אסורות פ"י ה"כ כתב שאין מיתה אלא בטבל של תרומה ותרומת מעשר אבל האוכל מדבר שנטלה ממנו תר"ג ותר"מ ועדיין לא הפריש ממנו מעשרות ואפי' לא נשאר בו אלא מ"ע ה"ז לוקה משום אוכל טבל ואין בו מיתה שאין עון מיתה אלא בתר"ג ותר"מ עכ"ל. וכמשמעות מימרא דרב מכות דט"ז האוכל טבל של מעשר עני לוקה. ולשון לוקה משמע בדיוק מלקות ולא מיתה כדאי' בסנהדרין דפ"ג ב' לענין זר שאכל את התרומה לוקה ומקשה הגמ' לימא מר במיתה. והכי דייק הרמב"ם בהא דאי' בע"ג דס"ז אר"א אר"י כל שטעמו וממשו לוקין עליו וזהו כזית בכדי א"פ. ופסק הרמב"ם שאין ח"כ על כזית בכדי א"פ אלא מלקות וכמש"כ הגר"א בבאורי או"ח סי' תנ"ג דדייק לשון לוקין עליו משמעו ולא כרת וה"נ הכא דאמר רב לוקה משמעו דוקא לוקה ולא במיתה בד"ש. ועפ"י זה מתבאר יפה הא דאי' בפסחים דל"ה ב' ת"ר יכול יוצא אדם י"ח בטבל שלא נתקן כ"צ שניטלה ממנו תר"ג ולא ניטלה ממנו מע"ר מע"ר ולא מע"ש ואפי' מעשר עני מנין ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה כו'. והקשו התוס' סוכה ד"ל סד"ה משום. תיפוק לן משום דהוי מצוה הבאה בעבירה. ובאמת פרש"י בסוגיא דפסחי' שם ד"ה דמאי הא לא חזי לי' ואמרינן לקמן כו' א"נ דהוי לי' מצוה הבאה בעבירה. אבל לדעת הרמב"ם ניחא דודאי טבל לתרומה ומע"ר שחייב מיתה ואין עשה דוחה ל"ת שיש בו מיתה כמסקנת הסוגי' דיבמות פ"א ודאי לא יצא משום מצוה הבב"ע. משא"כ טבל של מע"ש או מ"ע שאינו אלא לאו. ועשה דמצה ראוי לדחותה. וע' בשו"ת ש"א ה' חו"מ לענין איסור חדש. מש"ה בעי קרא דלא תאכל וגו'. מכ"ז הי' נראה לכאורה שכן דעת רבינו ג"כ. וא"כ ראוי לקיים נוס' הכת"י ומעשר דמשמעו רק מ"ר ולא מ"ש ומ"ע. אבל באמת לא כן דעת רבינו אלא ס"ל ודאי דעל כל טבל קאי במיתה וכדאיתא בירושלמי דמאי פרק ד' האוכל טבל של מ"ע חייב מיתה. ואע"ג דמהני קראי שהביא רבינו לא ידענו אלא טבל של מע"ר שעתיד לתרום ממנו. מכ"מ כבר כתבו התוס' יבמות דפ"ו א' ד"ה אי מהתם כו' א"נ כיון שאין חלוק משאר טבל לענין אזהרה ה"ה לענין מיתה. וכך הוא דעת רבינו כאשר יבואר. ולשון לוקה דבש"ס דילן במכות הנ"ל לא דייק רבינו. וכדעתיה לענין כזית בכדי אכילת פרס וכמש"כ לעיל שאילת' פ' אות ב'. ואם כן לשון מעשרות דבנוס' דילן מדויק ואפי' לשון מעשר דאי' בכת"י ג"כ משמעו כל מעשר שהוא. ותדע דלדעת הרמב"ם שאינו חיי' מית' אלא על מע"ר אין החיוב אלא על התרומ' וכלשון הרמב"ם הנ"ל אבל האוכל מדבר שניטל ממנו תרומה ות"מ ועדיין לא הפריש ממנו מעשרות ואפי' לא נשאר בו אלא מעשר עני ה"ז לוקה עכ"ל. ומשמע מלשון מעשרות היינו מ"ר ומ"ש. ומשום דס"ל דאפשר להיות מפריש תרומת מעשר ועדיין לא הפריש מעשר ראשון כלל. וכ"כ עוד בה' מעשר פרק ט' ה"ה שאינו רשאי להפריש תר"מ קודם המעשר לכתחילה מבואר הא בדיעבד הוי תרומה. וכ"כ בפירוש בס' החינוך מצוה רפ"ד וז"ל ואם אכל אחר שנטל ממנו תר"ג ונטל ממנו גם כן תרו"מ וכגון שהקדים ליטול תר"מ קודם מעשר אע"פ שהוא עדיין טבול לשני המעשרות דהיינו מע"ר ומע"ש או מע"ע אינו בחיוב מיתה אבל הוא בחיוב מלקות כו' וידוע שדברי החנוך ממקור דברי הרמב"ם ז"ל נובעין. וכ"כ בס' כפתור ופרח פ"א כהרמב"ם ז"ל. וכ"ז דלא כמ"ש מרן הכ"מ בה' מעשר שם ומהרי"ט סי' כ"ד שכ' בזה"ל והלא אם אין מעשר אין תרומה שאין אני קורא בם מעשר מן המעשר אלא אחר שהופרש כמש"כ הרמב"ם שם עכ"ל. וכ"ז אינו וא"כ לא שייך לומר כלל דמע"ר טובל אלא התרומה שבו דלכתחילה אסור להקדים לפני המעשר. ולא תקשה מהא דאיתא ביבמות שם על הא דכתיב כי את מעשר ב"י אשר ירימו לה' תרומה. מה תרומה טובל אף מעשר טובל ומסיק הגמ' דלא איצטריך. אלא למיתה. הרי דמעשר מטבל למיתה דלא כהרמב"ם ז"ל שכתבנו דלא המעשר קרוי תרומה שמטבל אלא התר"מ שבו. איברא בספרי פ' קרח תניא כי את מעשר ב"י אשר ירימו לה' תרומה קראו הכתוב תרומה עד שיוציא ממנו תר"מ. הרי דמשהוציא תר"מ אינו מטבל כתרומה. וכבר נתבאר דאפשר שנתרם תר"מ לפני מעשר. והא שפ' הרמב"ם כהספרי ולא כסוגי' דיבמות יבואר עוד באות ט'. ומעתה אנו באים לדעת רבינו שמבואר מדיוק לשונו שכ' דלא מפרש מינייהו תרומה ומעשר חייב מיתה. הרי דעל המעשר עצמו חייב מיתה ודלא כהרמב"ם. וא"כ ה"ה מע"ש ומ"ע וכהירושלמי. וראוי לדעת שלשון הרי"ף חולין פ' הזרוע משמע כהרמב"ם שכ' טעם על הא דמת"כ אינם מטבלים משום דמתנות אין בהם משום קדושה כו' משמע דרק קדושה מטבל. משא"כ מעשרות שחולין הם. ואע"ג דלאו מיהא איתא גם בטבל של מ"ע. לק"מ דהא דס"ד דמתנות טבלי רק מנתינה דתרומה הוא דנ"ל כמש"כ התוס' שם. וע"ז קאמר דלתרומה א"א להקיש משום שאין בהם משום קדושה כתרומה. והא דמעשרות מטבלי' מילתא אחריתי הוא. אבל לשיטת התוס' ורבינו אין שום נ"מ בהא דקדושת תרומה. והיה מקום למילף מתנות מתרומה. איברא הרמב"ם כתב טעם אחר ע"ז. ע' מש"כ סי' קנ"א אות ב' בס"ד:

ח

(ח) וא' שמואל משום ר"א מנין לאוכל טבל כו'. וכל הענין עד ואפי' כהן צריך כו' מסודר כדאי' בגמ' לפנינו. אלא שיש איזה שינוי בדרשי דקראי שנעיר עליו בסמוך. אבל בכת"י הכי איתא ואמר שמואל משום ר"א מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנא' ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שהיא מחוללת ועומדת. וגבי תרומה טהורה ל"ש אוכל ל"ש שותה ול"ש סך דתניא כי יחללוהו לרבות את הסך והאוכל והשותה. וא' שמואל משום ר"א מנין לאוכל טבל שהוא במיתה שנא' ולא יחללו את קדשי ב"י ואומר ואת קדשי ב"י לא תחללו ולא תמותו בעתידים לתרום הכ"מ ויליף חילול חילול מתרומ' מה להלן במיתה אף כאן במיתה וכהן טמא שאכל תרומה טהורה מנלן דא' שמואל משום ר"א מנין לכהן טמא שאכל תרומה טהורה במיתה שנא' ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו טהורה אין טמאה לא וזר שאכל תרומה כו' והסדר הוא מהופך ואין בזה נ"מ אלא יש בו איזה שינוי משלפנינו ויבואר לפנינו.

ט

(ט) ויליף חלול חלול מתרומה דכתיב ואת קדשי בנ"י לא תחללו ול"ת. בגמ' אי' ויליף חלול חלול מתרומה מה להלן במיתה אף כאן במיתה. ופרש"י מתרומ' שאכלה בטומאה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו ומקשה ונילף חלול חלול מנותר מה להלן בכרת אף כאן בכרת ומשני מסתברא מתרומה הוי לי' למילף שכן תרומה כו' אדרבה מנותר הוי לי' למילף שכן פסול אוכל אין לו היתר במקוה הנך נפישין. מעתה יש להבין מאי שייטא דהאי קרא שהביא רבינו לכאן. וגם אי נימא שכוון רבינו למש"כ הרמב"ם בסה"מ מל"ת קנ"ג והרמב"ן בנוספות מל"ת ז' דהאי קרא ואת קדשי ב"י לא תחללו ול"ת אזהרה ללוים שלא יאכלו מע"ר טבול לתר"מ. ויתפרש דנ"ל חלול חלול מתרומה היינו מטבל לתר"מ דכתיב בי' חלול ולא כפרש"י. אבל א"כ איך יתפרש הסוגי' אדרבה מנותר הוי לן למילף שכן פסול אוכל אין לו היתר במקוה. הרי טבל לתר"מ ג"כ פסול אוכל כמו טבל לתו"מ ואין לו היתר במקוה. ואדרבה טבל מטבל דומה למילף שפיר. ולפי הנוס' שבכת"י שהבאתי שמביא קרא ואת קדשי ב"י וגו' לפני ויליף חלול חלול מתרומה מוקשה יותר למאי הביא האי קרא. וזה לשון הרמב"ם שם והעובר על לאו זה שאכל טבל חייב מיתה ב"ש והרמז ע"ז הנה אמרו ולא יחללו וגו' ואמר בתרומ' ואת קדשי ב"י לא תחללו ויליף חלול חלול מתרומה שהוא עון מיתה כמו שביארנו עכ"ל. והי' ג"כ משמעות דמפרש חלול חלול מטבל לתרומת מעשר. אבל א"כ קשה מגוף הסוגיא כמש"כ. וגם אינו מובן מה שסיים כמו שביארנו היכן ביאר בזה. וע"כ קאי או על כהן טמא שאכל טהורה כפרש"י וביאר במל"ת קל"ו או בזר שאכל תרומה וביאר במל"ת קל"ג וכמו שיבואר. איך שהוא אינו מובן מה שהביא קרא ואת קדשי ב"י וגו'. ויותר מזה קשה לשון החנוך פ' אמור סי' רפ"ד שכ' בזה"ל שלא לאכול טבל כו'. וכ"ה בגמ' סנהדרין מנין לאוכל טבל שהוא במיתה שנא'. ולא יחללו את קדשי ב"י את אשר ירימו לה' בעתידי' לתרום הכ"מ ויליף חלול חלול מתרומה שכתוב עלי' ואת קדשי ב"י לא תחללו והוא במיתה כמו שכתוב למעלה ומתו בו כי יחללוהו וסמיך לי' וכל זר לא יאכל קודש עכ"ל. הוסיף להביא קרא דוכל זר לא יאכל קודש שאינו ענין לכאן. וע"כ יש לנו לומר שהי' לפני רבינו והרמב"ם וש"ר בזה הסוגיא נזכר האי קרא ואת קדשי ב"י לא תחללו ול"ת. ובא ללמד עיקר מה שאמר שמואל משום ר"א דפי' ולא יחללו את קדשי ב"י את אשר ירימו לה' בעתידים לתרום הכ"מ. והוא נגד משמעות המקרא דמיירי בתרומה שכבר נתרם. וכמבואר ג"כ בת"כ פ' אמור ולא יחללו להביא את הסך ואת השותה את קדשי ב"י על קדשי ב"י חייבים חומש ואין חייבים על קדשי כותים חומש יכול יהא חייבים על תרומה שבטבל ת"ל אשר ירימו לה' על המורם הם חייבים ואין חייבים על תרומה שבטבל. והובא ראשית ברייתא זו בנדה דל"ב לענין תרומה וכמו שיבואר באות הסמוך. אבל שמואל משום ר"א מפרש את אשר ירימו בעתידים לתרום הכ"מ. וע"ז מביא ראי' דכך מתפרש לשון המקרא ואת קדשי ב"י לא תחללו דמיירי במעשר טבול לתר"מ כענין הפרשה. הרי דהאי לישנא ואת קדשי ב"י לא תחללו מתפרש על אכילה לפני הפרשת הקודש שבו. ה"נ מתפרש ולא יחללו את קדשי ב"י את אשר ירימו בעתידים לתרום והוא אוכל בלי הפרשת קודש שבו. ומזה הסוגי' למדו הרמב"ם והרמב"ן הנ"ל דהאי קרא ואת קדשי ב"י לא תחללו קאי אזהרה על מעשר טבל לתר"מ. ולא כדתני' בספרי פ' קרח דמפרש דקאי אזהרה לכהני' וללוים שיתרמו גם המה מן המובחר ולא ינהגו בזיון בקדשים. וכיוב"ז אי' בגמר' בכורות דכ"ו והובא להלן שמוזהרים שלא יסייעו בבית הגרנות. אבל שמואל משום ר"א מפרש האי קרא ואת קדשי ב"י במעשר טבל לתר"מ כמשמעות הפרשה. ויליף מזה משמעות המקרא דפ' אמור ולא יחללו את קדשי ב"י את אשר ירימו דמיירי בטבל לתר"מ ובעתידים לתרום הכ"מ ומ"מ אכתי לא למדנו מיתה בטבל. דא"א ללמוד גם בזה חלול חלול ממעשר טבל. דס"ל לגמ' דא"א ללמוד ישראל מלוים. ויותר הוי מסתבר ללמוד מנותר דמיירי גם בישראל. מש"ה קאמר שמואל דנ"ל ג"ש דחלול חלול מתרומה. ולא כפרש"י הנ"ל מכהן טמא שאכל טהורה. שהרי ישראל מכהנים א"א ללמוד כמש"כ. ובאמת הלשון ג"כ אינו מיושב דלפי זה הוי להגמרא לפרש מטמא שאכל תרומה טהורה. שהרי בזר קיימינן ולא בכהן. אלא פי' מתרומה היינו מזר שאכל תרומה דבמיתה. ואע"ג דלא כתיב בי' חלול מכ"מ סמוך הוא להא דכתיב ומתו בו כי יחללוהו דכתי' בטמא שאכל תרומה טהורה. ולמדנו שגם על זר קאי לשון חלול. ונ"ל בזר חלול טבל מחלול דתרומה. ושקיל וטרי דניליף מנותר ומאי דקאמר אדרבה מנותר הוי לן למילף שכן פסול אוכל ואין לו טהרה במקוה משא"כ בתרומה ה"פ דאע"ג דאנן מזר שאכל תרומה נ"ל מכ"מ עיקר חלול כתיב בטמא שאכל טהורה. שאינו פסול אוכל ויש לו טהרה במקוה. זהו פי' הסוגי' לפי הנראה מלשון רבינו והרמב"ם והחינוך. ועיקר הנוס' בלשון רבינו הוא בכת"י שהביא קרא ואת קדשי ב"י ללמד דמיירי האי קרא בטבל ולא בתרומה ואח"כ יליף חלול חלול מזר שאכל תרומה. ולשון הרמב"ם בסה"מ הנ"ל מבואר לפי מה שכתבנו ויהא הפי' כמו שביארנו היינו בזר שאכל תרומה. והוא המבואר בלשון החנוך יפה במש"כ וסמיך לי' וכל זר לא יאכל קודש. אלא מש"כ בס' החנוך ויליף חלול חלול מתרומה שכתוב עליו ואת קדשי ב"י ל"ת אינו מדוקדק וצ"ל ואמר בתרומה ואת קדשי ב"י כלשון הרמב"ם שנגרר אחריו בכל מקום כידוע ולא בא האי מקרא לענין ג"ש דחלול חלול דזה א"א ללמוד זר מלוים וקרוב יותר ללמוד מנותר כמש"כ. אלא מהאי קרא למדנו משמעות המקרא ולא יחללו את קדשי ב"י וגו' דמיירי בטבל כמש"כ. כ"ז ביארנו לשון רבינו והסוגיא דסנהדרין. אבל הרמב"ם בחיבורו ה' מ"א שם כ' בזה"ל והאוכל מן הטבל קודם שיפריש ממנו תר"ג ותר"מ חייב מיתה בידי שמים שנא' ולא יחללו את קדשי ב"י וגו' והשיאו אותם עון אשמה עכ"ל. הרי זה למוד אחר מעון אשמה ומקורו בת"כ פ' אמור סוף פ"ו והשיאו אותם עון אשמה מלמד שאף על הטבל חייבים מיתה. וכ"כ עוד בסה"מ שם בל"ת קנ"ג אחר מש"כ כנ"ל הוסיף בזה"ל ולשון גמרא סנהדרין מנין לאוכל טבל שבמיתה שנא' ולא יחללו את קדשי ב"י בעתידים ליתנם לה' והוא את אשר ירימו ואחר זה הפסוק אמר והשיאו אותם עון אשמה עכ"ל. ובל"ס יש כאן טה"ד שהרי הביא מסוגי' דסנהדרין להיפך ממה שמבואר שם דנ"ל מג"ש דחלול חלול. אלא כך צ"ל והעובר על לאו זה שאכל טבל ח"מ בידי שמים והרמז ע"ז הנה אמרו ולא יחללו את קדשי ב"י בעתידי' ליתנם הכ"מ והוא את אשר ירימו ואחר זה הפסוק אמר והשיאו אותם עון אשמה ולשון גמרא סנהדרין מנין לאוכל טבל שבמיתה שנא' ולא יחללו וגו' ואמר בתרומה ואת קדשי ב"י לא תחללו ול"ת ויליף חלול חלול מתרומ' כמו שביארנו עכ"ל. והביא הרמב"ם תחלה דרשה דת"כ שהיא עיקר להלכה לפי דעתו ז"ל ואח"כ הביא לשון הגמרא. והכי הביא הסמ"ג מל"ת קמ"ז דשני אופני דרשות הן. והת"כ אינו מפרש עיקר קרא דולא יחללו את קדשי ב"י על טבל אלא על תרומה וכמש"כ לעיל וס"ל כהספרי דגם קרא ואת קדשי ב"י לא תחללו לא קאי על מעשר טבל לת"מ. ואע"ג דמכ"מ נ"ל מקרא ולא יחללו את קדשי ב"י אזהרה על טבל ובעתיד ליתנם לה'. זה אינו ממשמעות המקרא אלא מדסיים והשיאו אותם עון אשמה. ע"כ כוונה נוספת היא על משמעות המקרא לפרש את אשר ירימו בעתידים ליתנם לה'. אבל עיקר המקרא מיירי במורם כבר כמבואר בת"כ הנ"ל. ואחר שהרחבנו בסדר דרשי דקראי לפי הת"כ ולפי מאמר דשמואל בשם ר"א. נבוא לענין הפסק. דהרמב"ם בחיבורו הגדול הביא דרשה דת"כ דנ"ל מהשיאו אותם עון אשמה. ורבינו הביא דרשה דשמואל בשם ר"א. ונ"מ לדינא. דלכשתמצא לומר לפי דרשה דשמואל משום ר"א. וביארנו דמפרש האי קרא ואת קדשי ב"י לא תחללו ולא תמותו במעשר טבל לתר"מ. ולפי זה הא דדרשינן ביבמות דפ"ו מדכתיב כי את מעשר ב"י אשר ירימו לה' תרומה שהמעשר מטבל כתרומה. ע"כ מיירי אפי' ניטל ממנו כבר תר"מ תחלה. והמעשר עצמו מטבל כתרומה לחייב מיתה ב"ש. דאי בלא ניטל ממנו תר"מ תחלה מיירי כבר למדנו מדכתיב ואת קדשי ב"י לא תחללו ול"ת דתר"מ מטבל לחייב מיתה ב"ש. ואמר שלמדנו דמעשר ראשון בעצמו מטבל לחייב מיתה ב"ש ממילא ה"ה מעשר שני ומ"ע כדאי' בירו'. דמאי מעליותא יש במע"ר אחר שכבר ניטל ממנו קדושת התרומה שבו וזהו שיטת רבינו כמש"כ באות ז'. אבל לברייתא דת"כ וספרי לא מתפרש קרא ואת קדשי ב"י לא תחללו במעשר טבל לתר"מ. ולא למדנו במעשר טבל שבמיתה אלא מדכתיב כי את מעשר ב"י אשר ירימו לה' תרומה. שהמעשר כתרומה לענין שמטבל כתרומה אבל באופן שעדיין לא ניטל תר"מ אז הוא מטבל לחיוב מיתה ומזה למדנו דמעשר טבל לתר"מ ג"כ מחייב מיתה ב"ש. אכל כ"ז ביש בו קדושת תרומה משא"כ אי ניטל התר"מ אינו. מחייב מיתה ב"ש אלא לוקין עליו כמו על טבל מע"ש ומ"ע שאמר רב דלוקה. וכבר כתבנו באות ז' דהרמב"ם מדייק דוקא לוקה ולא מיתה ב"ש והכי פסק הרמב"ם ז"ל כרב וברייתא דת"כ והספרי בסדר הדרשות. ולא תקשה מהא דאי' בבכורות דנ"ט לענין אומד ומחשבה ומעשר קרי' רחמנא תרומה שנא' כי את מעשר ב"י אשר ירימו לה' תרומה מה תרומה ניטל באומד ובמחשבה כך מעשר כו' ומשמע ג"כ דמעשר לבד אפילו ניטל תחלה תר"מ דינו הכי. הא ל"ק דהתם לקולא קאי דניטל באומד ומחשבה ואי אפשר לחלק ולומר דהא דאיתקיש לתרומה דוקא ביש בו עדיין תר"מ דאי איתא דמעשר עצמו אינו ניטל באומד ומחשבה מאי מהני ביש תר"מ עדיין בו. הרי מכ"מ חומר המעשר בעצמו עדיין גם כן יש בו. אלא ודאי דמעשר עצמו ג"כ ניטל באומד ומחשבה. משא"כ לענין חומר מיתה ב"ש דוקא כשעוד יש בם התרומ' ולא כשניטל ממנו תרומתו ואז אינו אלא כמעשר עני דבמלקות. ועוד יבואר נ"מ בסדרי הדרשות באות הסמוך:

י

(י) וכהן טמא גבי תרומה טהורה ל"ש אוכל ל"ש שותה כו'. בנדה ד' ל"ב גבי כהן טמא בטהורה אי' דתני' ולא יחללו את קדשי ב"י וגו' לרבות את השותה וסך. והאי קרא א"א לפרש בכהן טמא בתרומה טהורה אלא או בזר שאוכל תרומה כמשמעו של מקרא דכתיב גבי ואיש כי יאכל קודש בשגגה. והכי תניא בת"כ ולא יחללו להביא את הסך ואת השותה את קדשי בנ"י על קדשי ב"י חייבים חומש ואין חייבים על קדשי כותי חומש יכול יהיו חייבים על תרומה שבטבל ת"ל אשר ירימו לה' על המורם הם חייבים ואין חייבים על תרומה שבטבל הרי דבזר שחיי' חומש קאי. או לפי הדרש שהובא בסנה' דנפקא לן מינה אזהרה לאוכל טבל מיירי האי קרא בטבל אבל הא ודאי דבכהן טמא א"א לאוקמי האי קרא. והא שפרש"י בנדה שם ד"ה ולא יחללו בפרשת אזהרת טמאים בתרומה כתיב ע"כ הוצרך לפרש הכי משום דבאותה סוגי' משתעי בכהן טמא. ומש"ה פרש"י דבאותה פרשה מיירי ג"כ בכהן טמא. ור"ל דילפינן הני ג' אזהרות שבפרשה כהן טמא וזר בתרומה ואזהרה דטבל מהדדי. וכיב"ז אי' בכריתות ד"ז א' כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש. ומפרש הש"ס משום דכתיב ומתו בו כי יחללוהו כיון דחללי' הא אתחיל. והאי קרא בכהן טמא כתיב ויליף מיני' דה"ה בזר שסך תרומה כה"ג: אבל לשון רבינו וכהן טמא כו'. דמשמע דעיקר קרא בכהן טמא בטהורה מיירי. ולכאורה תמוה. אבל תשובתו בצדו דלאו מקרא שהביא הש"ס הביא רבינו אלא קרא כי יחללוהו והוא כתיב באמת גבי כהן טמא בטהורה ולא מיתורא דקרא נפקא לן שהרי אינו מיותר אלא ממשמעות הכתוב והוא דכל דבר שניתן לכהן טהור ליהנות ממנו דהיינו אכילה ושתיה וסיכה כדתנן בשביעי' פ"ח מ"ג מיקרי מיחל התרומה בהיתר כמבואר בכריתות שם גבי כהן טהור הא אתחיל. וממילא מבואר פי' הכתוב ומתו בו כי יחללוהו אי טמאים יהנו ממנו באכילה ושתיה וסיכה כדרך חילול בטהורה יתחייבו מיתה. והיינו שהביא רבינו הברייתא כי יחללוהו לרבות את האוכל והשותה והסך. ולא כלשון הברייתא שבגמ' לרבות את השותה ואת הסך. דהתם לא נקיט אלא הרבוי לחוד והיינו דמקשה בגמ' שותה למ"ל קרא שתיה בכלל אכילה כו'. אבל לדרשה שהביא רבינו לית כאן יתורא ולא רבוי אלא משמעות ממש. והא שהביא רבינו ברייתא אחרת ולא הנשנה בת"כ ובגמ'. היינו מש"כ באות הקדום. דהת"כ ושמואל משום ר"א פליג בדרשה דנ"ל מיתה באוכל טבל. והת"כ דריש מדכתיב והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם לרבות את הטבל וא"כ ולא יחללו מיותר דלא בעינן חילול לג"ש ומש"ה דריש מיתורא את הסך ומיירי בזר בתרומה כמשמעו. משא"כ אליבא דשמואל בעינן ולא יחללו לגופיה לאכילת טבל שהוא במיתה ומפרש עיקר קרא בטבל. ע"כ דריש סיכה ממק"א והיינו דרשה שהביא רבינו מקרא ומתו בו כי יחללוהו. ומשום דס"ל לרבינו כשמואל כמש"כ. וכבר כתבנו דאע"ג שהרמב"ם דקאי בדרשה דת"כ הביא ג"כ קרא דולא יחללו על האזהרה דטבל וכסוגי' דסנהדרין. מכ"מ הא ודאי עיקר קרא לזר באכילת תרומה קאי. אלא משום דסמיך לה והשיאו אותם עון אשמה וגו' דקאי על אכילת טבל למדנו דאזהרה ולא יחללו קאי ע"ז ג"כ. אבל עיקר קרא באכילת תרומה מיירי: ואחר דפליגי ברבוי דחיוב סיכה באופן הדרש ממילא פליגי בדין. דלפי דרשה דת"כ דנ"ל מולא יחללו וגו' לא ידענו אלא אזהרה למלקות ותשלומין ולא מיתה והכי דעת הרמב"ם שכ' בה' תרומות פ"י ה"ב אחד האוכלו כו' ואחד הסך כו' שנא' ולא יחללו לרבות את הסך. וזה הפרק כולו מיירי באזהרה. ובפ"ו לענין עונש מיתה לא הביא זה הדין דסיכה כאכילה ושתיה. והיינו משום דבסיכה ליכא מיתה ב"ש. ולא כקה"ע בירו' שבת פר"ע ה"ב שלא כ"כ. ויותר מזה אי' בירושלמי שם השוו סיכה כשתי' לאיסור ולתשלומין ולא לעונש ומקשה והתני ולא יחללו לרבות את הסך ואת השותה. ומסיק דלית כאן סך. הרי דדעת הירו' דאפי' אזהרה ליכא בסך. דמפרש אבל לא לעונש אפי' מלקות אלא איסור בעלמא כמו אזהרה דעשה שמבואר בירו' שם. מש"ה מוחק הסך מברייתא זו. אבל זה אינו לתלמוד דילן אלא סך מוזהר למלקות ולא במיתה ב"ש. כ"ז ביארנו לדעת הת"כ שהרמב"ם נקיט הכי. אבל רבינו דס"ל דנ"ל סיכה מומתו בו כי יחללוהו מזה נ"ל סיכה כאכילה ושתיה ממילא למדנו אפי' מיתה. והא שהביא רבינו ברייתא שלא ידענו מקורה כבר למדנו שעינו של רבינו ראה הרבה חכמה ודעת וברייתות ודרשות מה שלא ידענו וע' שלהי דרשה דפורים ופ' שופטים שאיל' ק"נ מה שהעיר עינינו בדרשותיו. ועפ"י מש"כ אין אנו צריכים לומר דדרשה שבנדה הוא אסמכתא כמש"כ התו' שם משום שהקשו מסוגי' דסנהדרין וע"ע מש"כ ביומא דע"ז א' ולמש"כ כ"ז ליתא דברייתא דת"כ שהביא הגמ' בנדה לית לי' דרשה דשמואל בסנהד'. וכן מה שהקשו בחולין דף ק"ל ב' על הא דתני' יכול יחייב על תרומה שבטבל כו' ת"ל אשר ירימו לה' אין לך בהם אלא משעת הרמה ואילך והוא להיפך מסוגי' דסנהדרין הנ"ל. ולמש"כ ניחא כמש"כ דהברייתות פליגי על שמואל משום ר"א. ומה שהביאו התו' יומא ראי' שאינו אלא אסמכתא מהא שהביא התנא ראי' מד"ק אחר שהקדים פסוק מאורייתא. ישבנו יפה בסי' קס"ז אות א'.

יא

(יא) ואפי' כהן צריך להפריש תרומה מכריו בו'. לא נמצא בגמ' שום דרשה בזה אלא הדין פשוט כיון שהתרומה קודש והוא נקרא תרומה לה' והכהנים משלחי גבוה קזכו אע"ג שהוא ממון בעלים. א"כ בע"כ יש להפריש תחלה תרומת ה'. והראי' לזה שהדבר פשוט מדתני' בספרי פ' קרח כן תרימו גם אתם תרומת ה' למה נאמר לפי שה"א ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם ישראל נותנים מעשר ללוים (וכן העתיק הגר"א יו"ד סי' של"א ס"ק קי"ב) אבל כהנים אין נותנים מעשר ללוים שומע אני יהיו אוכלים אותו בטבולו ת"ל כן תרימו גם אתם תרומת ה' רי"א א"צ מה חלה שאינה נוהגת בכל שאר פירות נוהגים בפירות כהנים מעשר שנוהג בכל הפירות א"ד שינהוג בכל פירות כהנים. הרי דבחלה פשוט שנוהג בכהנים והוא הדין בתרומה ולא איצטריך אלא במ"ר שאין בו קדושה אלא חיוב ללוים. וכיון שכהנים אינם נותנים ללוים ס"ד שא"צ אפי' להפריש. וכ"ת אכתי הא ת"מ מעורב בו. הל"ק דכבר ביארנו שיטת הרמב"ם דתר"מ אפשר ליטול לפני מ"ר אלא שאסור להקדים. וא"כ הי' אפשר לומר שהכהנים יטלו ת"מ לחוד מש"ה בעינן דרשה. ורי"א דנילף מחלה. הא מיהא מבואר דבדבר שקדוש פשיטא מצד הסברא שכהנים חייבים. ועוד יש בבאור הספרי:

ואע"ג דאסיר ליה באכילה ממוניה הוא. כצ"ל וכ"ה בכת"י:

יב

(יב) מ"ט כיון דהוא לא נפקא לחולין כו'. רבינו יהיב טעמא אמאי נא תפסי דמים כמע"ש הקל מתרומה. ואמר משום דהחומרא דתפיסת דמים היא קולא דנפיק לחולין. מש"ה בתרומה דחמיר ולא נפיק החולין ממילא לא תפיס דמים. וכ"ת אכתי נילף מקודש דחמיר מתרומה ונפיק לחולין בפדיון. הא לא קשיא דקדושת תרומה כקדושת כלי היא כדאיתא בפסחים דל"ד ב' וקדושת כלי לא תפיס פדיון ולא נפיק לחולין כדאית' ריש פרק י"ב דמנחות וע"ע בכורות דכ"ז א' תרומה דקדושת הגוף הוא וכיון דלא מתחלא כו'. ובכת"י הנוס' דמיה לא תפסה בהקדש:

יג

(יג) אמרינן מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. כ"ה בכת"י וכצ"ל. ועיקר הטעם הובא ג"כ ברמב"ם ה' אישות פרק ה' ה"ו מתנות שלא הורמו הרי הם כמו שהורמו לפיכך ישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן והפריש מהן תרומה ומעשרות הרי הן כתרומה ומעשרות שנפלו לו בירושה מאבי אמו ואם קידש בהן אשה ה"ז מקודשת כו'. והוא מבואר בסוגי' דשלהי פ"ב דקידושין. ולימדנו רבינו דלא נימא טעמא דרב נחמן ארב"א משום דיכול למימר קאתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעי דינא בהדי' כמו באידך מימרא דסוגי' דבכורות שם הלוקח טבלים מן הכותי מעשרן והן שלו. ולזה הטעם אפי' נפלו טבלים שלא נתמרחו ביד אבי אמו כהן פטור וכדאי' בדף מ"ז ב' בבכור בן גרושה לכהן שמת האב בתוך ל' יום לרבר"ה דס"ל פטור מפדיון משום דאמר לי' אתינא מכח גברא דלא מצית כו'. וע' מש"כ לעיל שאי' קי"ז אות ג' להוכיח דלהאי סברא אפי' נולד הבן אחר מיתת האב פטור. אבל אנן לא ס"ל סברא זו גם בבכור ב"ג כמבואר שם. גם בסוגי' דתרומה ולוקח מן הכותי מסיק הש"ס דתר"ג באמת בעי לתני' לכהן ולא אמרינן סברא זו אלא בתר"מ ומדרשה דקרא. וא"כ ע"כ מימרא דר"נ ביורש מאבי אמו כהן ג"כ אין הטעם אלא משום מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ודוקא שכבר נתחייבו ביד אבי אמו כמו בבכו' ב"ג שלא מיפטר אלא כשמת האב לאחר ל"י. והיינו דדייק רבינו וכתב ישראל שנפלו לו טבלים ממורחין כו' ובגמרא אי' ישראל שהיו לו טבלים ממורחין שנפלו לו מבית אבי אמו כהן כו'. והי' אפשר לפרש שהישראל מירחן. ולהכי דייק רבינו שנפלו לו טבלים ממורחין. ואע"ג דהכהן היה יכול להפריש גם עד שלא נתמרח ותרומתו תרומ' מה"ת ופוטר אפי' לאח' שנתמרח מ"מ לא מיקרי בידו לתרום כיון שאינו מחוי' מה"ת. וע' תוס' זבחי' דל"ד בד"ה כל שבידו כו' כיון שאין מצוה כו' לא חשיב בידו:

יד

(יד) אין נותנים להם מתנות תרומה ומעשרות. בגמרא חסר מתנות. וכ"ה בכת"י והכי אי' לעיל סי' מ"ד. ולכאורה אינו מובן אמאי חסר מתנות הא תני רועים ומטבחיים בשלמא בתוספתא דמאי דאי' ברייתא זו ולא תניא אלא המסייעים בבית הגרנות ניחא אבל לנוסח ברייתא דילן קשה. ונרא' לקיים עפ"י זה נוסחא ישנה בסוגי' זו שמקשה ות"ק מ"ט נא קאמר מתנות כהונה. ורש"י מחק לשון ות"ק אלא ותנא מ"ט כו'. ומפרש הקושי' על הא דתניא בסיפא. דברייתא זו ובכולן יש בהן טה"נ לבעלים כיצד ישראל שהפריש תרומה מכריו ומצאו ישראל אחר וא"ל הא לך סלע זו ותנהו לבן בתו כהן מותר. וע"ז מקשה מ"ט לא אמר נמי או טבח שהפריש מתנותיו ורועה שהיו לו בכורות. ומשני הגמ' דכיון דקדושת דמים נינהו ואתי למטעי בהון דמתחיל בקדושתייהו אסור בטה"נ כ"ז פרש"י. אבל יותר נראה דעל הסיפא לא הי' מקשה הש"ס די"ל דנקיט חדא וה"ה לאידך. אלא על הרישא מקשה דכיון דתני רועים ומטבחיים אמאי לא תני אין נותנים להם מתנות תרומה כו'. וזהו ות"ק פי' בבא קמא. ומשני משום דאפי' טה"נ דשרי בתרומה אסור במתנות וכש"כ להיות מסייע בבית הרועים ומטבחיים. ואי לא תני ברישא בית הרועים ומטבחיים כלל ס"ד דנקיט חדא וה"ה לאינך אבל השתא דתני רועים ומטבחיים ומיגז גייז לדבורי' ע"כ ללמדינו דאפי' בטה"נ אסור משום גזרה:

טו

(טו) מ"ט הני גומלין נינהו. לא כפרש"י הטעם משום דנראה כמסייע בבית הגרנות. וכ"כ התוס' ערכין דף כ"ח בד"ה לבן בתו. אבל רבינו פי' הטעם משום דגומלין הן ולמחר יתן בן בנו דינר שיתן לאבי אביו תרומה ונ"מ באופן שידוע שאינו גומל דלדעת רבינו אפשר דשרי משא"כ לרש"י ותוס' לעולם אסור. ומקורן של פרש"י ותו' הוא ירושלמי דנדרים פרק י"א ה"ג כהן לישראל למה הוא אסור לא מפני מראית העין כו' מיהו סוגי' דירו' שם אינו הולך ע"ד ש"ס דילן ע"ש היטב.

טז

(טז) דקא יהיב לן תרומה לכהנת א"נ לכהן כו'. לכאורה תמוה אמאי לא נקיט רבינו השאילתא כמשמעו דיהיב לישראלית ומקדש אותה בטה"נ שהי' לה למיהב לכהן שתרצה וכפרש"י במשנה קידושין שלהי פ"ב ד"ה אפי' הוא ישראל. כו' וגם היא לא זכתה אלא בטה"נ כו' והכי הוא מסקנא לדעת רבינו דממונא דבעלים הוא וה"ה אי יהיב לישראלית ממונא יהיב לה. ונראה דס"ל לרבינו דאי לישראלי' אפי' טה"נ א"מ דבעלים. מכ"מ ה"ה מקודשת בההיא הנאה שהיתה נותנת פרוטה לאחר שיפייסנו למיהב לה תרומה שתתן לכהן שתרצה וכדאי' בקידושין ד"ו המקדש במלוה א"מ בהנאת מחילת מלוה ה"ה מקודשת ע"ש והכי מתפרש הא דתני' דנ"ב ב' בברייתא קדשה בק"ק רי"א מקודשת ור' יוסי אומר א"מ מ"ט דר"י וזה יהי' לך לכל צרכיך ומסיק דמודה ר"י מדתני' בת"כ שאין חולקין זבחים כו'. והא ודאי א"א לומר דס"ד דר"י דק"ק ממון בעלים הן לישא וליתן בהם דפשיטא דמשלחן גבוה קזכו. וגם לשון לכל צרכיך משמע הכי מדלא קאמר שלך יהא כלישנא בכ"מ בזבחים דמ"ד ב' ופסחים דכ"ב ודכ"ז לכם שלכם יהא. וגם רש"י דקדק לכ"צ לקדש בהן אה"א אלא ודאי לא עלה עה"ד שיהא נכסי בעלים ממש. אלא מכ"מ משכחת לקדש בהן אה"א בההיא הנאה שהיתה נותנת פרוטה לא' לפייסו שיתן לה ק"ק. והוי כההיא דאי' בקידושין ד"ו ב' המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מחילת מלוה ה"ז מקודשת וע"ש ה"נ בהנאת נתינת ק"ק לה ה"ז מקודשת וסובר ר"י דזה שרי מדכתיב לך יהי' לכ"צ משא"כ מחיים כל הנאה אסור. ור' יוסי ס"ל דדוקא לאכילה ניתנה ולא לשום הנאה בעולם. והביא ר' יוחנן ראי' שחזר בו ר"י מדתני' בת"כ שאין חולקין זבחים כנגד זבחים וכדומ' ולא משום מכירה אסור שהרי תרווייהו לאו נכסי בעלים הן ואין להם דמים. אלא ע"כ דאסור כל הנאה הבא ע"י קדשים מלבד אכילתן שכך המצוה. וה"נ אסור לקדש בהן אה"א אפי' כה"ג. ועפי"ז יתיישב קו' התוס' שם בד"ה המקדש בחלקו יע"ש. ובזה היסוד יובן פי' הראשונים בחולין דקל"ז בקדושה ומכירה ופרש"י בשם י"א בקדושה דבכור נכסי כהן לקדש בהן אה"א משא"כ מעשר בהמה. ולכאורה ק' לזה הפי' דהיינו קדושה היינו מכירה וממקרא א' הוא דנ"ל מדכתיב במעשר בהמה לא ימכר ולמדנו מזה דממון גבוה הוא. ובשלמא על המשנה דריש מ' מעשרות דתני להו בתרתי ניחא דקמ"ל דקידושי אשה בכלל מכירה הוא. אבל לפי האמת טעם א' להן והיאך מנה להו בתרתי. ויותר קשה השגת רש"י ע"ז הפי' בזה"ל ולאו מילתא היא דאפ"ה ממון בעלים הן ומקדשין בהן אה"א דתנן המקדש בחלקו בין בקדשים קלים כו'. ואמרינן טעמא דלאחר שחיטה דלאו דידי' אבל מחיים דידי' הוא עכ"ל. ולכאורה מרפסין איגרי שהרי מ"ב משנה מפורשת היא במס' מע"ש שאין מקדשין בו אה"א. והא דמס' קידושין מיירי בשארי קדשים קלים דלריה"ג ממון בעלים הן ומודה לאחר הקרבה דמשלחן גבוה זכו. אבל במ"ב לכ"ע מ"ג הוא וכדאי' ב"ק די"ג. אלא עיקר פי' י"א דמני להו בתרתי היינו בקדושה בטובת הנאה. וס"ל לי"א דמעשר חמור מבכור בתרתי. חדא דבכור ממון בעלי' ממש הוא שנמכר משא"כ מעשר. שנית דאפי' טובת הנאה דמעשר אסור וא"כ אסור לקדש אה"א אפי' בההיא הנאה שהיתה נותנת לא' לפייסו ליתן לה. ומש"ה חשיב להו בתרתי. והא דנקיט בזה בקדושה ולא מכירת שארי דברים בטה"נ זו. בפשיטות י"ל משום דאשה ניחא לה בכ"ד ומש"ה נקיט במחילת מלוה ג"כ קידושי אשה ולא שארי קניות. ועוד י"ל דעיקר הא דמהני באמת הנאת מחילת מלוה אע"ג דלא יהיב לה מדילי' כלום למדנו מהא דהילך מנה והתקדשי לפלוני דמקודשת מדין עבד כנעני אף ע"ג דלא חסר ולא מידי וכדאי' בקידושין ד"ז א' וס"ל לי"א אלו כשיטת הרי"ף ורמב"ם דהא דאי' התם וכן לענין ממונא רק לענין ערב איתמר אבל הא דנ"ל מדין עבד כנעני באמת לא מדמינן ממונא לאיסורא ורק קידושי אשה דנ"ל לה לה כמש"כ הר"ן שם. [ומזה הטעם פסקו הרי"ף ורמב"ם דקנין במלוה מהני ותמה ע"ז בנמוק"י פ' הזהב. אבל באמת הי' להם הכרח סוגיא דיש דמים שהן כחליפין. אע"ג דהתוס' יישבו דמיירי בהנאת מחילת מלוה. הרי להרי"ף ורמב"ם ליתא כדברינו. וע"כ צ"ל דלענין מו"מ מלוה ממונא הוא. וגם יש לזה ראי' מר"פ א"נ דתני ר' אושעיא בנושה בחבירו מנה כו' וכולם אם יש לו מותר כו'. ופרש"י משום דקאי עליו במש"פ הא בל"ז אסור. הרי דמלוה ממונא הוא. ובאמת פליגי בזה ר"ח ור"א אם בחוב מגיע מי שפרע כמו ממעות בעין]. כ"ז פירשנו דעת הי"א. וע"ז משיג רש"י דגם במעשר בהמה אע"ג שאינו מ"ב ממש לכ"ע מכ"מ לענין זה הוי מ"ב לקדש אה"א בהנאה זו. ומביא ראי' מדתנן בקדשים קלים המקדש בחלקו א"מ. ודייקינן דוקא בחלקו אבל לא מחיים. ופשיטא לרש"י דאע"ג דמוקי לה בגמ' לריה"ג מכ"מ אתי גם לת"ק דריה"ג. וא"כ צ"ל הא דתנן בחלקו משום דמחיים משכחת קידושין בהנאה הבא מכחן. וה"נ במעשר בהמה לכ"ע: נשובה לדברי רבינו דאי במקדש ישראלית בתרומה דשרי ליתן לו פרוטה שיתן לקרובה תרומה לכ"ע מקודשת. וכי קא מיבעי לן בנותן לכהנת או לכהן בשביל בתו דאסירו למיהב פרוט' כדאי' לעיל. וא"כ ע"כ מקדש בגוף התרומ'. מש"ה שפיר תלי' אי הוי ממון בעלים או לא. ורש"י דמיירי לפי האמת דקיי"ל טה"נ ממון ומקודשת בנתינה דתרומה עצמה מש"ה הוי רבותא יותר בישראלי' שאם מקדש אותה בגוף התרומה ג"כ אין מגיע לה אלא טה"נ. וא"כ הוא אינו נותן אלא טה"נ והיא איננה מקבלת אלא טה"נ מכ"מ מקודשת. ומכש"כ בכהנת דהיא זוכה בגוף התרומה לאוכלה ונעשה ממון שלה ממש. והנני להעיר במש"כ בשער המלך הל' אישות פ"ה ה"ו דהא שכ' רש"י ביהיב לישראלית מיירי לענין מתנות כהונה אבל בתרומה אפי' יהיב לכהנת נעשית אשת ישראל ולא זכתה אלא למיהב למי שתרצה עכ"ל. ולכאורה מבואר מלשון רבינו להיפך. שכ' דיהיב תרומה לכהנת אלמא דיש נפקותא בין כהנת לישראלית. והיינו שהכהנת זכתה בנתינה זו דהוי שלה והיא תמכור לכהן ומעות שלה. אבל למה שפירשתי דברי רבינו אין קושיא מכאן לדעת שעה"מ. דרק אי נימא טה"נ אינה ממון. ומכ"מ בישראלית ה"ז מקודשת בטה"נ דאי בעי' יהבא פרוטה לי' שיתן לה התרומה ליתן למי שתרצה. ובזה שפיר יש חלוק דלכהנת אי טה"נ א"מ לא יכול לקדשה בט"הנ זו. שהרי בשעת קידושין אסורה ליתן לו פרוטה בשביל זה. אבל במקדש בתרומה עצמה שפיר י"ל דאין נ"מ בין כהנת לישראלית. דגם לכהנת לא יצא ידי נתינה משום דנעשית אשת ישראל. מיהו עיקר דברי שער המלך צ"ע. וי"ל דכיון דבשעת נתינה הוי כהנת יצא בה ידי נתינה ודמי' לנותן תרומה לכהן ומת הכהן וזכה בהן בן בתו ישראל. ואע"ג דהכא בעת הנתינה לקידושין נעשית ישראלית אכתי דומה למש"כ הר"ן ע"ז בפ"ד דמש"ה מצי ישראל לזכות בע"ג אע"ג דאחר שיגיע ליד ישראל יהי' אה"נ שאין להם תקנה בבטול ואין בהם זכות. מכ"מ כיון דכ"ז שלא זכה בהם ישראל יש להם ביטול וזכיה. מש"ה שפיר זוכה בהם ישראל אע"ג דבזכי' זו נעשית ע"ג שאין בהם זכי' וכש"כ בנ"ד דאפשר ליתן לכהנת שלא בתורת קידושין. פשיטא דאע"ג דיהיב לה התרומ' בתורת קידושין יצא ידי נתינה. וזכתה בהם שתוכל למכור לכהן:

יז

(יז) ולישווי עפרא לא קניא ליה. בגמרא הכי אי' משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וקא אתי למיסרא עלייהו שויא עפרא בעלמא. ופי' הראשונים דדומה להפקיר טה"נ שיש לו בה. כיון שא"א לו ליהנות בטה"נ זו. ונחלקו הרשב"א והר"ן ז"ל בזה. דהרשב"א בסוגי' זו כ' ושמעינן מהא דהאוסר הנאת פירותיו על עצמו יכולים אחרים ליטול אותן ע"כ וא"י לעכב ואע"ג דיכול לישאל על איסורו השתא מיהא לא אתשיל כו'. והר"ן כ' ע"ז ואני מסתפק בזה לפי שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו וכל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר ואף ע"ג שאיסור שבו הלך ע"י שאלה קנין ממונו של זה אינו בטל שאיני מוצא שאלה בהפקר כו'. ולטעמייהו קיימו דהרשב"א בחי' ב"ק פ"ט הרעיש העולם על הא דתנן האומר לבנו קונם אתה נהנה לי אם מת יירשנו בחיי ובמותי אם מת לא ירשנו ויתן לבניו או לאחיו ואם אין לו לוה ובע"ח באין ונפרעין. והקש' היאך בע"ח נפרעין והלא אין לו בהם כלים ואפי' נתן להם האב אינו זוכה בהם ואם קידש בהם אשה א"מ והרי הן כערלה וכלה"כ וכדמוכח בפ' השותפין דאב"ל התם קונם פירות האלו על פלוני מהו בחילופיהן ואתי' למפשטא מהא דתנן המקדש בערלה א"מ מכרן וקידש בדמיהן מקודשת כו' וכ' בשם הראב"ד דהמדיר הוא האב נותן לבע"ח של בנו. אבל הרמב"ם כ' דהבן הנידר נותן לבע"ח וכ' הרשב"א דמיירי שגילה כן לבע"ח וקבלן עלה המלוה וה"ז כמלוה שאמר ללוה הגבה מציאה זו והפטר עכ"ל הרשב"א שם. וקצת מזו בחי' נדרים פ' השותפין הרי ס"נ דכיון שאין לו בהם הנאה דמיין לערלה שהוא ממילא הפקר ולא משום שהפקיר ומש"ה אפי' הדירו אביו או פלוני א"י לזכות בהן ולקדש את האשה. ומש"ה השיב בשו"ת סי' תשמ"ו דהמודר הנאה מלולב ש"ח אינו יוצא בו ביום ראשון דבעינן לכם משלכם ולא משל אה"נ והכא כיון שבא לידו אסור ואינו קנוי כלל לשום דבר ואם קדש בו את האשה א"מ וכשאר אה"נ דמי דהא בנדרים אב"ל קונם פירות אלו כו' עכ"ל. הרי דלא משום שהפקיר אלא משום דנעשין כערלה. ומש"ה כ' דשאלה דפקע האיסור פקע זכות שזכה בם אחר שהרי לא הפקיר כלל. וכ"כ בשו"ת סי' תר"ב והובא באה"ע סי' כ"ח דאשה שנדרה הנאה מאיש ואח"כ בא אותו האיש וקידשה א"מ משום שאין לה זכות בנכסי' שהרי אסורים בהנאה. [אלא שקשה לי למש"כ לעיל סי' פ"ח אות י"ז דעת הרשב"א כהריטב"א דערלה עצמה יש לו בעלים והא דא"י ידי חובה באתרוג היינו משום דכתותי מכתת שיעורי' אבל לכם מיקרי. א"כ צ"ל הא דא"י לקדש בהם אה"א היינו משום שאינו מהנה אותה כלום. א"כ במודר הנאה אמאי א"י לקדש בו אה"א. הא מהנה לה כשישאל ע"נ. וצ"ל דמה שהוכחתי שם מדברי רשב"א שלהי מס' חולין שכ' בשם התוס' דבהמת עה"נ וכן חליפי ע"ג אפשר להקדיש ולהקריב משום דיש להן בעלים. ושם כ' הכי בשם התוס'. אבל איהו לא ס"ל הכי]. כ"ז הוא שיטת הרשב"א. אבל הר"ן כ' בפירוש בפ' השותפין דמ"ז בזה"ל והוי יודע דכי תנן הכא אם מת לא יירשנו לאו למימרא דכיון שנכסים אסורים לו בהנאה לא יזכה בהן דהא קתני בסיפא דההוא מתני' ויתן לבניו או לאחיו ואם אין לו לוה ובע"ח באין ונפרעין ואם לא זכה בגוף הנכסים היאך נותנן לבניו או לאחיו והיאך בע"ח באין ונפרעין אלא ודאי נכסי' דידי' נינהו אלא שאינו רשאי ליהנות מהן כו' עכ"ל. וא"כ הא דדייקינן מסוגי' דשווי' עפרא בעלמא לא משום שאסור לו בהנאה אלא משום שדומה להפקיר בפירוש. אבל כשאביו או אחר הדירו מנכסיו לא הפקירו. וממילא לא פקע זכותו. ומכש"כ אי נימא דדעת הר"ן כהריטב"א הנ"ל כמש"כ שם שהר"ן פי' טעם שא"י בערלה משום דכתותי מכתת שיעורא. ע"כ הטעם במדיר מנכסי עצמו הוא משום דדמי להפקיר בפירוש. והיינו שכ' הר"ן דלא מהני שאלה לזכות שזכה אחר. שהרי לא מצינו שאלה להפקר. וצ"ל בהא דהביא הגמ' בנדרים פ' השותפין דחלופי נדרים מותר מהא דהמקדש בחילופי ערלה. לא שמדמה הגמרא נדר לערלה שא"י לקדש בו אלא כשם דחילופי אה"נ דערלה אינו כערלה לענין קידושין. ה"נ חלופי דנדרים אינו כנדר לענין אה"נ שבו. אבל ודאי מצי לקדש בו בדיעבד שהרי שלו הוא והיא תוכל ליהנות בו. [והא דאי' בעירובין ד"ל קונם ככר זו עלי מערבין לו בה. ופירש"י בל"ב משום דאע"ג דאסור בהנאה מצות לאו ליהנות ניתנו. וכ"כ התוס' דאע"ג דאסור בהנאה עירובו עירוב. ולהרשב"א ק' הא אינו שלו. ולק"מ שהרי כמ"כ ק' בהא דתנן מערבין לישראל בתרומה. וכ' התוס' שם בד"ה תרומה נמי דמיירי בתרומה ביד ישראל. ולכאורה קשה אמאי יכול לערב הא אכתי אין להן בעלים כלל. ושל ישראל ג"כ אינו אלא שטה"נ שלו. ותדע דבהא דתנן בסוכה באתרוג של תרומה טהורה אם נטל כשר כ' הר"ן דמיירי בכהן. וכ"כ רש"י שם דל"ה ב' ד"ה הרי יש בה היתר אכילה לכהן וישראל נמי נפיק בה אם לקחה מכהן הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן כו' דייק רש"י אם לקחה והווין שלו אבל כ"ז שלא נתן לכהן ה"ז אינו שלו וא"כ אמאי מצי לערב בה אלא ודאי לא בעינן לענין עירוב שיהא הזכות בהם לגמרי אלא שלא יהא רשאי חבירו ליטול ממנו לכתחילה שלא ברצונו אפי' אינו ממונו ממש. ומש"ה סגי בזה הגבהה מן הארץ טפח כדאי' בעירו' בד' ע"ט ב' ולא ג' טפחים כדין הגבהה בכ"מ וכמש"כ התוס' שם והיינו כשיטת רש"י ב"ק דכ"ט ב' ד"ה כשהפכה לפחות משלשה דאם מכוין לזכות לא קני אלא מטעם הבטה בהפקר קני ומכ"מ בעירוב סגי. וא"כ ה"ה תרומה או מדיר הנאה מככרו דאע"ג שאינו שלו אסור לחטוף ממנו משום שיש לו בהם זכות טה"נ או כשישאל על נדרו וע' מש"כ לעיל שאילתא ד' אות א' והיינו דקמ"ל דככר זו הקדש אין מערבין בהקדשות דהתם ממש אינו שלו]. כ"ז ביארנו לפי נוסחת הגמ'. אבל עדיין יש לפקפק דנהי דנדר הנאה מכהנים הרי אכתי מצי ליתן לעבדיהם וכדתנן בנדרים דל"ח דיכול לזון את עבדיו. אבל רבינו אנהרינהו לעיינין בעיקר פי' סוגי' זו במש"כ ולישווי' עפרא לא קני' לי'. וה"פ התורה לא זכתה לישראל אלא ליתן לכהן שירצה אבל לא להשליכם לנהר וה"ה לאסור עליהם ולעשות עפרא להם. והכי אי' בירושלמי פסחים פ"ד יפרישנה וישליך לאשפה כלום אדם מפקיר דבר שאינו שלו. וע' מש"כ סי' ע"ג אות ג'. ומעתה אע"ג שיכול ליתן לעבדי כהנים זה אינו בתורת מתנה לכהן כמו שזכתה התורה להם. והן הן דברי הירושלמי נדרים פי"א דמקשה ג"כ למ"ד שאדם יכול ליתן מעשרותיו בטה"נ אמאי כהנים ולוים נהנים לי יטלו ע"כ ומשני פתר לה באומר א"א ליתן מתנה כל עיקר. פי' שדומה לאומר הכי וזה א"א. וס"ד דהש"ס הי' שאינו אלא מצוה אבל קונם חל עליו. והעלה רבא דבע"כ זכתה התורה לכהנים ואינם של ישראל וא"י לאסור עליהם. וזהו דעת הרמב"ם שכ' זה הדין בה"נ פ"ז במתנות עניים לעניים ג"כ. ולפי' הרשב"א והר"ן לא שייך זה הדין במ"ע המתחלק בביתו. שהרי אם אין העניים לפנינו מצי בעה"ב לאכלן. ואע"ג דאי' בחולין דקל"ד דהיכא דכתיב נתינה מחויב להגיע לעניים. מכ"מ בהדירן הנאה ודאי שרי ישראל לאכלן ולא שווי' עפרא. וע' ביאורי הגר"א סי' רכ"ז סק"ה שכ' דהדין דמעשר עני הוא עפ"י הירו' ולא כש"ס דילן. אבל לפי' רבינו היינו הא דרבא. וע"ע באות הסמוך. ואחר שביארנו שיטת רבינו בסוגי' זו. שוב אין הכרח כלל לומר דמודר הנאה מנכסי עצמו ה"ז כמו שהפקיר וכמש"כ הר"ן. די"ל דכוון בשעת נדרו שיטלו בנו או אחיו או יקבלו בע"ח. וכ"כ הרש"ל ביש"ש והביאו הש"ך שם. וגם מש"כ הרשב"א דכיון דאסור בהנאה ה"ז כערלה שאין לו בעלים ג"כ אינו מוכרח. ואפשר שאינו דומה לערלה שאין לו היתר כלל. משא"כ מודר הנאה דאפי' הדירו אחר וא"כ אין בידו למתשיל מכ"מ הא אי המדיר מיתשיל מותר בהנאה יש לו בהם זכי' וכמש"כ הר"ן בע"ג פ"ג לענין זוכה בע"ג דלהכי יש לו זכי' משום שיש לו היתר בבטול. וההוכחה מפ' השותפין כבר כתבנו שהר"ן אינו מפרש שידמה לענין קדושין: וראיתי להרשב"א שו"ת חלק ד' סי' ר"ב הביא ראיה אחרת שמוה"נ מנכסיו אין לו זכי' בהם מהא דאי' בפ' מפנין דא"ל אותו אדם שבגליל העליון שהדרתי את נכסיי ומש"ה לא פרע חובו מהם הרי דבאסור קונם אין לו זכיה. אבל נוסחת רבינו סי' מ' שהקדשתי נכסי לשמים. והוא כמש"כ דרבינו ס"ל כהרמב"ם ז"ל:

יח

(יח) והלכתא כרבא דא' טובת הנאה ממון. הכי פסק ר"ח ג"כ כמש"כ הרא"ש ור"ן משמו בקידושין. וכבר הביא מהר"מ בגליון המרדכי פ' שבועת הדיינים שדעת רבינו טה"נ ממון. והובא בש"ך ח"מ סי' ש"נ. אבל הרמב"ם פסק בה' אישות פ"ה דישראל שקידש בתרומה אינה מקודשת דטה"נ אינה ממון ובתר רישיה אזיל הוא הרי"ף ז"ל בפ' אלו עוברין. וכמש"כ הכ"מ בשם ר"מ המעילי. ור"ל מדכ' ראיה דהלכה כרבה דאית ליה הואיל מדקיי"ל כר"א שעוברין על בל יראה. וע"כ ס"ל טעמא דר"א משום הואיל דאפשר למיתשיל. דאי משום טה"נ ממון אזדא הראיה דהלכה כרבה. אלמא דס"ל דהלכה טה"נ אינה ממון והא דקיי"ל כר"א ע"כ משום הואיל וכרבה. ומיושב בזה קו' הר"ן על הרי"ף שהביא ראיה דהלכה כרבה מדר"א דטעמא דעוברין על ב"י הוא משום טה"נ. ולק"מ דהרי"ף ס"ל באמת טה"נ אינה ממון. והש"ש הקשה אכתי אזיל הוכחת הרי"ף דדילמא ר"א אית ליה טה"נ ממון. ואין בזה קו' כלל. דהרי"ף הביא ראיה דקיי"ל כרבה מדקיי"ל כר"א ואי ר"א קאמר הכי משום טה"נ ממון. לא היה קיי"ל כר"א לשיטת הרי"ף אלא ע"כ משום הואיל. ועוד ראיה דהרי"ף ס"ל טה"נ אינו ממון. מדתלי הא דהלכה כרבי שא' הלכה כר"א משום דהא דר"א מישך שייכי בהך אחריתי דר"א שא' אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפו לחלה וחד טעמא הוא. ואין לזה באור אלא באופן דס"ל להרי"ף טה"נ א"מ וכמבואר בארוכה בסי' ע"ג אות י' בס"ד: ובעיקר הענין ידוע מש"כ הכ"מ והש"ך שם בישוב דעת הרי"ף והרמב"ם דהמשנה בנדרים שאני משום דאפי' טה"נ א"מ מכ"מ קיי"ל ויתור אסור במודר הנאה. וכ"כ הגר"א ביו"ד שם. ולפי זה היה מקום לומר דר"ח לטעמי' דפסק ויתור מותר במודר הנא' כמש"כ הר"ן בשמו בנדרי' דל"ג א'. וע"כ טעמא דמתני' משום טה"נ ממון. והרמב"ם לטעמיה דפסק ויתור אסור במה"נ. אבל עיקר הישוב לא נראה דאי איתא דאפי' טה"נ אינה ממון אסור למ"ד ויתור אסור במה"נ לימא ר"ה דתנאי היא דפליגי בויתור. והוא מחלוקת ר"א ורבנן. ואי נימא דלא ניחא לאוקמא הכי משום דסתמא דמתני' רפ"ד ויתור אסור במה"נ. א"כ מאי מהני במאי דאוקים כתנאי בטובת הנאה. הא מכ"מ אסור משום ויתור. אלא ודאי לא שייך סברא דויתור אלא במה שהדבר שלו וממונו ואם הדירו הנאה אסור אפי' במה שדרך לוותר. אבל כאן כשאינו ממון שלו כלל לא חל עליו נדרו כלל. וכבר דחה זה הישוב גם הגר"א ז"ל בח"מ סי' פ"ז ס"ק קי"ב. ואנהרינהו לעיינין דלהכי אסור משום הואיל ואי בעי מיתשיל וכמו בחמץ שעובר בב"י משום הכי ע"ש. והא דלא קאמר ר"ה דתנאי דהואיל נינהו. לק"מ די"ל דר"ה ס"ל כמ"ד בפסחים טעמא דר"א ג"כ משום טה"נ ממון וס"ל דליכא פלוגתא בהואיל אבל רבא דמפרש טעם ההיתר דרישא וסיפא ניחא ליה בפשיטות. היינו משום דקיי"ל הואיל. וא"צ כלל לומר דטה"נ ממון. והכ"מ וש"א לא הגיעו לזה הטעם משום דא"כ לא מהני טעם היתר דרישא משום דהוי עפרא לפי' הראשונים ז"ל דלהכי אינו שלו. ואי טעם איסור דסיפא הוא משום הואיל אפי' ברישא נמי מצי לאסור משום הואיל דאי בעי מתשיל מש"ה נדחקו להגיע לטעם ויתור. וברישא דהוי עפרא ליכא אפי' ויתור ג"כ. אבל למש"כ באות הקודם דרבינו והרמב"ם תרווייהו מפרשי הטעם דרישא מותר משום שא"י לעשות על כהנים עפרא. ניחא בפשיטות כמש"כ דטה"נ אינה ממון ומכ"מ משום הואיל מצי לאסור מה שאינו נגד זכות הכהנים כולן. משא"כ ברישא דבעי למיעקר זכות הכהנים מה שאינו יכול מש"ה מותרין. ונראה ברור דעיקר מחלוקת רבינו והרי"ף ורמב"ם בטה"נ לא תלי' אלא בנוסחא. דרבינו גרים רבא א' לעולם טובת הנאה ממון. הרי שפתי רבא ברור מנלן דטה"נ ממון. והכי מסיק רבינו בלישניה והילכתא כרבא דא' טה"נ ממון. אבנ בנוסחא דילן בנדרים אי' רבא א' שאני תרומה כו'. ולא פי' רבא טעם האיסור דסיפא. ואפשר משום טה"נ ואפשר משום הואיל. ותליא בהא דחמץ כמש"כ רבינו הגר"א בח"מ שם. ואנן קיי"ל דהטעם משום הואיל וטה"נ א"מ כהוכחת הראשונים מהא דקידושין כידוע. והנה ידוע הקושי' על שיטת רבינו מהא דרבא בב"מ די"א ב' דא' רבא טה"נ אינה ממון לקנות ממנו בחליפין ואג"ק. וכבר ישב בש"מ שם דרק לקנות ממנו בחליפין ואג"ק לא מהני. אבל באמת טה"נ ממון. והגר"א בח"מ שם כ' דרבא אליבא דעולא קאי התם ועולא ודאי ס"ל טה"נ א"מ. ועל שיטת הרי"ף ורמב"ם הקשו להיפך. שהרי פסקו דר"ג מטלטלי אגב מקרקעי הקנה לר"י וזקנים וע"כ טה"נ ממון. וכבר החל הקצה"ח בסי' רע"ה ליישב דאע"ג דא"מ לבעה"ב מכ"מ הכהן יכול לזכות מטעם הפקר דגם כן אפשר לקנות מטלטלי אגב מקרקעי כמבואר בפי' רש"י ב"ק דקי"ח א'. אלא שנדחק הקצה"ח בישוב הא דרבא א' דטה"נ א"מ לקנות אגב מקרקעי. וכ' דרבא לטעמיה דס"ל טה"נ ממון וא"כ יש לבעלים בו זכי' ואם כן אין הכהן זוכה מטעם הפקר. ומכ"מ אינו יכול להקנות מטעם ממון כהש"מ הנ"ל. וכ"ז אאל"כ דאי נימא דגי' הרי"ף ורמב"ם דרבא ס"ל טה"נ ממון אמאי פסקו אינה ממון הא קיי"ל כרבא. ובאמת עיקר הוכחת זה הפסק הוא מדרבא בב"מ שא' טה"נ א"מ ולא כהש"מ. והדק"ל אם אינו ממון ליזכי מטעם הפקר. אבל לי נראה דהא שאינו זוכה מטעם הפקר הוא משום דבעינן נתינה וא"כ בעי להקנות ושפיר מקשה רבא דכיון דאינו ממון לענין שא"י להקנות בחליפין ה"ה שאינו ממון להקנות אגב מקרקעי. ומסיק הש"ס דלא דמי לחליפין. דהתם אפי' טה"נ ממון לא מהני משום שהוא דרך מו"מ. משא"כ אגב מקרקעי אפי' טה"נ א"מ נתינה מיקרי. וכיון שהזוכה יכול לזכות משום שאצלו אינו טה"נ אלא ממש שלו. לא איכפת לן במה שהנותן אינו יכול להקנות שהרי לא גרע משהיה הפקר ודרך נתינה היא. ומיקרי נתינה שפיר. ובזה מיושב קושית הגאון ש"א סי' ע"ז ברומי' דר' יהושע אדר"י ודעולא אדעולא ע"ש ולמש"כ הכל ניחא:

?(*) [ולי נראה לומר דאפי' לפי דעת הראשונים ז"ל דעל כל הכהנים נמי יכול לאסור. מ"מ מצינו למימר כמ"ש רבינו הגר"א ז"ל דהטעם דפסק הרמב"ם ז"ל כהמשנה דנדרים דאם אסר על מקצת כהנים יטלו אחרים ולא הני שאסרו עליו. אע"ג דפסק טוה"נ אינה ממון. היינו דמ"מ אסור מטעם הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. ואע"ג דא"כ תיקשי אמאי פסק באוסר על כל הכהנים יטלו ע"כ. וכרישא דמתני' בנדרים שם. ולפ"ז אמאי יטלו ע"כ ליתסר נמי משום הואיל. נראה לי דיש לחלק בין היכא דאסר על כל הכהנים ובין היכא שאסר על מקצת הכהנים וכמו שאבאר בס"ד. ונבאר ג"כ טעמן של הראשונים ז"ל שלא פירשו כדברי הרמב"ם ז"ל. ובתחילה נבאר מאי דאיתא בפסחים דל"ז א' רב אסי עיסה של מעשר שני לדברי ר"מ פטורה מן החלה לדברי חכמים חייבת בחלה. מצה של מע"ש לדברי ר"מ אינו יוצא י"ח בפסח ולדברי חכמים יוצא י"ח בפסח אתרוג של מע"ש לדברי ר"מ אינו יוצא י"ח ביו"ט לדברי חכמים יוצא י"ח ביו"ט. והנה התוס' שם ד' מ"ו הקשו לר"מ אמאי אינו יוצא י"ח לימא הואיל ואי בעי מיתשיל עלה עיין שם. ונלפע"ד לתרץ קושיתם ז"ל. דהנה הא דאמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. זהו לא שייך רק להתיר בחרטה. ומש"ה הוי בידו ובדעתו דאי בעי מיחרט. אבל להתיר בפתח לא שייך לומר אי בעי מיתשיל עלה דמי יימר דמשכח פתח. נמצא דלא תליא זה ברצונו ודעתו. וכן מצאתי להגאון בספר חות יאיר סי' ק"ל שכתב כן. וכ"כ בשו"ת הגרע"א ז"ל סי' קמ"ד ע"ש. וכ"כ הגאון מהרי"ט אלגאזי ז"ל פ"ד דחלה ע"ש. וע' בכורות ד' ל"א ובפרש"י שם ודו"ק. [ויש לעיין בזה לפי שיטת הריב"ש שהובא בש"ע יו"ד סי' רכ"ח ס"ז וע"ש בט"ז ס"ק י"א ואכמ"ל]. ומעתה לא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה רק למ"ד פותחין בחרטה. אבל למ"ד אין פותחין בחרטה אלא בפתח דוקא. ודאי לא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה דהא אין בידו למצוא פתח. והנה איתא במשנה נדרים ד' כ' נדר בחרם כו' עונשין אותן ומחמירין עליהם דברי ר"מ. ומפרשינן בגמ' מחמירין עליהם דלא פתחינן בחרטה. והנה כבר כתבתי לעיל בס"פ ויצא בס"ד דיש לפרש דר"מ ס"ל כן בכל הנדרים אין פותחין בחרטה. וכן מצאתי בשיטה מקובצת על נדרים הנדפס מחדש שכתב שם כן לחד פירושא ע"ש. ומעתה שפיר קאמר רב אסי דלר"מ אינו יוצא י"ח דליכא למימר הואיל ואי בעי מיתשיל דהא ר"מ סבר אין פותחין בחרטה ולא אמרינן לדידיה הואיל ואי בעי מיתשיל. מיהו לפי דעת הסוברים דגבי נדר בחרם אין פותחין בחרטה אף לדידן דקיי"ל פותחין בחרטה א"כ אין ראיה דר"מ סבר אין פותחין בחרטה מיהו י"ל דרב אסי מרא דשמעתא דהא מילתא. [וע' כ"מ פ"ו מה' ביכורי' ובלח"מ פ"ה מה' אישות דהוא רב אסי תלמידו של רב] אזיל לטעמי' דסב' בנדרים דכ"א אין פותחין בחרטה ומש"ה ליכא למימר לדידיה הואיל ואי בעי מיתשיל. ומיושב קושית התוס'. והנה בירושלמי פ"ה דמע"ש קאמר שם ר' יוחנן הך מילתא דאמר רב אסי בגמרא דילן דעיסה של מע"ש אי חייבת בחלה תליא במחלוקת ר"מ וחכמים. [ומשמע דמדנפשיה קאמר ולא מהברייתא] ור' יוחנן גם כן אזיל לטעמיה דסבר אין פותחין בחרטה דהנה איתא בנדרים שם ההוא דאתא לקמיה דר' יוחנן אמר לה אלו הוי ידעת כו' וכתב שם הרב המאירי ז"ל דמדהוצרך ר"י להתיר בפתח ולא התיר בחרטה ש"מ דס"ל אין פותחין בחרטה ע"ש. וכ"כ בש"מ שם. ומעתה כיון דס"ל לר"י אין פותחין בחרטה מש"ה ליכא למימר לדידיה הואיל ואי בעי מיתשיל עלה וא"ש. מיהו דברי הש"מ והרב המאירי ז"ל שהוכיחו דר' יוחנן סבר אין פותחין בחרטה אינן מוכרחים. דהא י"ל דלא היה לה חרטה דמעיקרא ומש"ה הוצרך לפתח. אבל בחרטה דמעיקרא יש לומר דמודה ר"י דפותחין. וכן כתב בספר הישר לר"ת ז"ל סי' ק"ל ע"ש. וכן איתא בירושלמי נדרים פ' ר"א ר' יוחנן פתח ותהי כו'. ופי' הפ"מ וכן הסכים הק"ע דר"י התיר בחרטה לחודא דסבר פותחין בחרטה. אלא שהק"ע שם פי' עוד פי' אחר דר"י סבר אין פותחין בחרטה ע"ש. וע' ירו' שם ס"פ נערה המאורסה ובחגיגה פ"א ודו"ק. אמנם אפילו נימא דר"י סבר פותחין בחרטה מ"מ י"ל דר' יוחנן אזיל לטעמי' דסבר בחגיגה ד' י"ח דלא אמרינן הואיל ואי מקלעי לי' אורחין חזי לי' וכמו שהוכיח הגאון טורי אבן שם. וכ"כ בביאורי רבינו הגר"א ז"ל ביו"ד סי' ש"ל סק"י דר' יוחנן בירושלמי לית לי' הואיל ע"ש. [ומה שיש להאריך בדבריהם ז"ל אכ"מ]. ומש"ה לדידי' ליכא למימר גבי עיסה של מע"ש הואיל ואי בעי מיתשיל עלי' דאזיל לטעמי' דלית לי' הואיל. ולדעת הרי"ף ז"ל פ' אלו עוברין תלי' הך הואיל ואי בעי מיתשיל עלי' בהך הואיל ואי מקלעי לי' אורחין וע"ש במלחמות הרמב"ן ז"ל. מיהו לפי שיטת רש"י ז"ל בפסחים דף מ"ו דה"ט דמדאורייתא צרכי שבת נעשה ביו"ט משום דקדושה אחת היא וא"כ ר' יוחנן דסבר בביצה דף ד' דשבת ויו"ט שני קדושות הן וכן סבר ג"כ בירושלמי פ"ג דעירובין ובפ"א דביצה ע"כ סבר דצרכי שבת אינן נעשין ביו"ט. וא"כ ע"כ סבר דאמרינן הואיל דאל"ה תיקשי האיך אופין ומבשלין מיו"ט לשבת וכדאי' בסוגיא דפסחים שם. אמנם התו' שם חלקו על רש"י ז"ל וס"ל דאע"ג דשבת ויו"ט שני קדושות מ"מ מדאורייתא צורכי שבת נעשין ביו"ט וא"כ א"ש. ולפרש"י ז"ל לא תיקשי קושית התוס' על ר' יוחנן דאמר עיסה של מע"ש לר"מ פטורה מן החלה נימא הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. דרש"י ז"ל לטעמי' אזיל דס"ל בפסחים ד' מ"ח דלא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ע"ש. ועוד י"ל באופ"א עפ"י שיטת רש"י ז"ל בביצה ד' י"ב ע"ש ואכמ"ל. [ודע שראיתי להגאון בעל עצי אלמוגים סי' שפ"ו ס"ק כ' שכתב בפשיטו' דלא מהני שאלה למע"ש בירושלים שכבר קלטוהו מחיצות ואסור אפי' בפדיון וכ"ש שאינו יכול לישאל עליו עכ"ד. ולא ידעתי האיך מדמה שאלה לפדיון. ומדברי התוס' מבואר להדיא איפכא שהרי הקשו אמאי לר"מ אינו יוצא י"ח לימא הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. והא דרב אסי בירושלים מיירי כדאיתא בסוכה דף ל"ה. א"כ מבואר להדיא דס"ל דאפילו בירושלים מהני שאלה וע' רש"י שם ד' ל"ד במשנה ד"ה ואם נטל כשר. וע"ש בר"ן ובהריטב"א. וע' בתוס' שם דף ל"ה ד"ה לפי ובמהרש"ל ובמהרש"א שם ודו"ק. וע' תוס' פסחים ד' ל"ח ד"ה אבל שלפמש"ש אינו מוכרח. אבל מ"מ אין דבריו נכונים. וכמ"ש]. והנה יש להקשות ע"ז דא"כ מנ"ל בפסחים שם דר' יהושע ל"ל הואיל וכר"ח. מדסבר דלא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה וכמ"ש הרי"ף ז"ל שם. דילמא לעולם אית לי' הואיל רק דס"ל אין פותחין בחרטה ומש"ה לא מצי למישאל. וי"ל דהא חזינן בערכין ד' כ"ג דר' יהושע סבר דלא חיישינן לקנוניא מטעם דמצי למישאל עלה. והנה זהו לא שייך רק אי אמרינן פותחין בחרטה. אבל אי אמרינן אין פותחין בחרטה ליכא מיגו דדלמא לית לי' פתח. והכי נראה מדברי הרמב"ן ז"ל במלחמו' סוף ב"ב. [וכ"כ בשו"ת ר' בצלאל סי' ט"ו וכ"כ המח"א ה' צדקה סי' ה' ע"ש. וע' מהרי"ט אלגזי ספ"ד דבכורות ודו"ק]. וא"כ מוכח דר' יהושע ס"ל פותחין בחרטה ומש"ה ע"כ לית לי' הואיל. ויש להקשות עוד מנ"ל בערכין שם דר"א סבר אין שאלה בהקדש דלמא סבר יש שאלה בהקדש רק דס"ל אין פותחין בחרטה ומש"ה חייש לקנוניא. וי"ל דהסוגי' סבר כמ"ד בפסחי' דר"א סבר הואיל וא"כ ע"כ אין שאלה בהקדש והנה הראשונים ז"ל הקשו על הא דאמר ר"ה בערכין שם דבבריא חיישינן לקנוניא. ואמאי הא מבואר בסוגיא שם דלמ"ד יש שאלה ל"ח לקנוניא דהא מצי למישאל עלה. ואנן קיי"ל יש שאלה להקדש וא"כ אמאי חייש ר"ה לקנוניא. והנה לפמ"ש לכאורה לק"מ דהא מצינן למימר דר"ה סבר אין פותחין בחרטה ומש"ה חייש לקנוניא דדילמא לית לי' פתח. מיהו מצינו להדיא בנדרים ד' כ"א דר"ה סבר פותחין בחרטה וכ"מ להלן דף ע"ז [וע' רש"י שבת ד' קכ"א ד"ה שלמתינהו] ומש"ה שפיר הקשו. ועוד דבהך דר"ה בלא"ה לא שייך לומר מי יימר דמשכח פתח דהא מצי לשקר ולומר אדעתא דהכי לא נדרתי. ואע"ג דעובר על נדרו הא כי משקר ואומרמנה לפלוני בידי נמי עובר על נדרו. אבל בההיא דר"א ור"י אי עביד קנוניא אינו עובר על נדרו. דהא מן הדין גובה כתובתה מנכסי הקדש. ואם ישאל על נדרו ויאמר אדעתא דהכי לא נדרת עובר על נדרו וא"כ ליכא מיגו אם לית ליה פתח דלא ניחא לי' לעבור על נדרו. ועפי"ז מיושב מה שהקשה התוי"ט בערכין שם על הסוברים דלפי מאי דקיי"ל יש שאלה נהקדש ל"ח לקנוניא. והא רשב"ג קאמר שם אף הערב לאשה כו'. ומדקאמר אף משמע דסבר נמי כר"א דחיישינן לקנוניא ואמאי הא קיי"ל יש שאלה להקדש ע"כ. ולפי דברינו מיושב קושיתו דהא י"ל דרשב"ג סבר אין פותחין בחרטה ואזיל בשיטת ר"ג אביו דס"ל הכי כדאיתא בנדרים דף ע"ז ומש"ה חייש לקנוניא דדילמא לית לי' פתח. [ומזה יש ראיה לדברי הרב המאירי ז"ל דר"י סבר אין פותחין בחרטה דהא ר"י סבר הלכה כרשב"ג במשנה ויש לדחות ודו"ק]. ועפי"ז מיושב מאי דקאמר רשב"ג בשבת ד' ל"ב הלכות הקדש כו' ופירש"י ז"ל דהוי לן למיחש דלמא הקדיש נכסיו וחזר בו ע"ש. ולכאורה קשה מה לן למיחש לזה הא מצי למישאל ולא שבק התירא ואכל איסורא ולפי דברינו א"ש דרשב"ג לטעמי' דס"ל אין פותחין בחרטה וא"כ הוי לן למיחש דלמא חזר בו ולית לי' פתח. וע' שו"ת הגרע"א ז"ל סי' קמ"ה ודו"ק. והנה יש עוד להוכיח דר"א ור"י ע"כ סברי פותחין בחרטה דהח ר"י קאמר בחגיגה ד' י' דהיתר נדרים ילפינן מבאפי נשבעתי וחוזרני בי. וכן סבר ר"א בסנהדרין ד' ק"י וא"כ מוכח דס"ל פותחין בחרטה. וכ"כ בספר קרבן עדה בפ"ג דנדרים דמ"ד באפי נשבעתי וחוזרני בי ע"כ ס"ל פותחין בחרטה. [וע"ש פרש"י בחגיגה שקצת לא משמע כן וע' מהרי"ט ח"ב סי' כ"ו]. ונראה דזהו טעמו של ר"ע בסנהדרין שם שהוכיח מקר' דאשר נשבעתי באפי דמתי מדבר אין להם חלק לעוה"ב. ולכאורה קשה הא לפי מאי דקיי"ל היתר נדרים א"כ שפיר י"ל כמה שאמר ר"א דבאפי נשבעתי וחוזרני בי. ולפמ"ש א"ש דס"ל לר"ע אין פותחין בחרטה ומש"ה ל"ל הכי. וע' תוספו' כתובות דף ס"ג ד"ה אדעתא וע' ב"י יו"ד סי' רכ"ח מה שתירץ על קושית התוס' ודו"ק. ועפי"ז יש להקשות על מ"ש הרב המאירי ז"ל דר"י סבר אין פותחין בחרטה. והא ר' יוחנן סבר בסנהדרין שם דמתי מדבר יש להם חלק לעוה"ב. ומבואר שם דמאן דס"ל הכי ע"כ ס"ל באפי נשבעתי וחוזרני בי וא"כ מוכח דס"ל פותחין בחרטה. ואין לומר דס"ל להרב המאירי ז"ל דאפי' למ"ד אין פותחין בחרטה מ"מ אי פתח איהו שרי וכשיטת רב האי גאון ז"ל. דכבר ביארנו בס"ד בס"פ ויצא דהרב המאירי ז"ל לא ס"ל הכי אלא דמה"ת אין פותחין בחרטה ע"ש. מיהו במ"ר ויקרא פ' ל"ב איתא עוד תירוץ על מ"ד מ"מ יש להם חלק לעוה"ב דמפרש דלמנוחה זו אינן באין. אבל באין למנוחה אחרת. וא"כ י"ל דר' יוחנן נמי סבר הכי וע' סנהדרין ד' ל"ח ודו"ק. ובאדר"נ פל"ו איתא שם דר"ג נמי סבר דמ"מ באין לחיי עוה"ב. ואע"ג דר"ג סבר בנדרים ד' ע"ז אין פותחין בחרטה. וע"ש עוד תירוץ על קרא דאשר נשבעתי באפי. אלא שבאדר"נ הגירסא דלא כגירסת ש"ס דילן ע"ש וע' מ"ר שמות פ' מ"ג ודו"ק: ובזה מתורץ קושית התוס' בשבועות ד' כ"ד ד"ה שלא ותימא אמאי לא פריך נמי לר' יוחנן מהכא ע"ש. ולפי דברי הרב המאירי ז"ל דר' יוחנן סבר אין פותחין בחרטה א"ש דהנה כבר ביארתי בס"פ ויצא בס"ד דהא דפריך בשבועות שם והרי הקדש אינה קושיא רק למ"ד פותחין בחרטה אבל למ"ד אין פותחין בחרטה לק"מ ע"ש. ומעתה א"ש דלר"י ליכא קושיא מהך משנה דהא י"ל כמה דמשני שם דמידי דאיתא בשאלה לא קתני ומאי דפריך והרי הקדש אינה קושיא לדידי' דהא סבר אין פותחין בחרטה משא"כ לרבא דסבר בנדרים ד' כ"ב פותחין בחרטה פריך שפיר. וזהו דלא פריך ג"כ על שמואל דסבר ג"כ בשבועות שם כרבא דאמרינן איסור כולל אף באיסור הבא ע"י עצמו. והיינו משום דמשמע בכתובות דף ע"א דשמואל סובר אין פותחין בחרטה ע"ש ומש"ה לק"מ לדידי'. וע' בירושלמי בכתובות שם ודו"ק אלא שמ"מ קשה דהוי לי' למיפרך בשבועות שם לרב דסבר שם ג"כ כרבא דאמרינן איסור כולל אף באיסור הבא ע"י עצמו. ורב הא סובר פותחין בחרטה כמו שיבואר להלן בס"ד וא"כ הוי מצי למפרך לדידי' אלא שי"ל דרב תנא הוא ופליג ונראה דהתו' בשבועות שהקשו דאמאי לא פריך נמי לר' יוחנן מהכא היינו משום דאזלי בשיטת ר"ת ז"ל דר"י סבר פותחין בחרטה ומש"ה שפיר הקשו. וזהו שדקדקו להקשות דוקא לר' יוחנן ולא הקשו ג"כ לשמואל והיינו כמ"ש דשמואל סבר אין פותחין בחרטה ולא קשה לדידי' וע' תוס' כתובות ד' ח' ד"ה רב ודו"ק]. ועפ"י מ"ש מיושב מה שפסק הרמב"ם ז"ל דעיסה של מע"ש חייבת בחלה. ומצה של מע"ש יצא י"ח. וכן אתרוג של מע"ש יוצא י"ח. ולכאורה תמוה הא קיי"ל כר"מ דמע"ש ממון גבוה הוא. וכבר הקשו עליו ז"ל. ולפמ"ש א"ש דלפי מאי דקיי"ל פותחין בחרטה ואמרינן הואיל אף לר"מ יש לו בה דין ממון ומש"ה חייבת בחלה ויי"ח במצה ואתרוג. וע' שעה"מ פ"ו מה' חמץ ומצה ובפ"ח מה' לולב ודו"ק. ובזה מיושב מה שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' בכורות דבהמה של מע"ש חייבת בבכורה. והקשה הגאון מהרי"ט אלגזי ז"ל הא איתא בירושלמי פ"א דמע"ש ר"י בשם יוחנן בהמת מע"ש לר"מ פטורה מן הבכורה לר"י חייבת. והשתא כיון דהרמב"ם ז"ל פסק כר"מ אמאי פסק דחייבת בבכורה עיי"ש. ולפמש"כ א"ש דר' יוחנן לטעמי' דלית לי' הואיל כמ"ש לעיל. משא"כ הרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל דאמרינן הואיל ומש"ה חייבת בבכורה. וע' עירובין ד' ל' ובפרש"י ז"ל שם ודו"ק. ועפי"ז מיושב מה שהקשה הגאון בצל"ח בפסחים דף ל"ח על הרמב"ם ז"ל שהשמיט בעיא דרשב"ל שם בחלה של מע"ש אם יוצא י"ח ע"ש. ועפ"י דברינו א"ש. דהנה שמעתי להקשות בסוגי' שם מאי קא מספקא לי' לרשב"ל נימא הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ויש לה היתר בכל מושבות. והיכי דהוי בידו לא קא מספקא לי' לרשב"ל דאמרינן הואיל כמש"ש רש"י ז"ל ד"ה או דילמא ע"ש. אמנם עפ"י דברינו מיושב דהנה בירושלמי נדרים פ' ר"א משמע שם דרשב"ל ס"ל אין פותחין בחרטה ע"ש. ומכ"ש דבעיא דרשב"ל אזלא אליבא דר"ע. וכבר כתבני דר"ע סבר אין פותחין. ומש"ה ליכא למימר הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. ומש"ה שפיר קא מספקא לי' לרשב"ל אבל הרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל דס"ל פותחין בחרטה ואמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. ומש"ה לא הוצרך להביאו. ובזה נ"ל לבאר הא דאי' בפסחים ד' נ' בני ביישן כו' אתו בנייהו קמי' דר"י כו'. ובירושלמי פסחים שם איתא בני מישא קיבלו עליהון שלא לפרש בים הגדול אתון שאלון לרבי כו'. ואין אדם נשאל על נדרו כו'. והקשה הפר"ח בא"ח במנהגי איסור אמאי לא פריך ג"כ בגמ' דילן כמו בירושלמי דלישאלו על נדרם ע"ש. ועפ"י דברינו א"ש דהנה איתא בפסחים ד' מ"ח רבי אומר הלכה כר"א. ומעתה כיון דסבר רבי כר"א דאמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. א"כ ע"כ ס"ל פותחין בחרטה. ומעתה בירושלמי שפיר פרכינן דלישאלו על נדרם דהא התם אליבא דרבי מקשי וכיון דרבי סבר פותחין בחרטה מש"ה שפיר מקשי דכיון דנתחרטו הי' יכול להתיר נדרם וע' ירושלמי פ"א דחגיגה ה"ח. משא"כ בגמרא דילן דאזיל שם הסוגיא אליבא דר"י וכבר כתבנו לעיל בשם הש"מ והמאירי דר"י סבר אין פותחין בחרטה וא"כ ליכא למיפרך' לדידי' דלישאל על נדרו דדלמא לית להו פתח וא"ש. [אמנם לכמ"ש לעיל בשם סה"י לר"ת ז"ל דר' יוחנן סבר פותחין ח"כ ליכא לתרץ הכי. אמנם נראה לתרץ דהנה בגמרא דילן איתא אתו בנייהו לקמי' דר"י א"ל אבהתין אפשר להו אנן לא אפשר לן כו'. ואם כן מבואר מדבריהם דלא נתחרטו על נדרם חלא מחמת עוני ומש"ה לא פריך. משא"כ בירושלמי דלא אמרו הכי וא"כ נתחרט על עיקר נדרם ומש"ה שפיר פריך. ואפילו נימא דבעובדא דירושלמי נמי אמרו הכי כמו בגמ' דילן. מ"מ יש לתרץ עפ"י דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' שבועות שאינו מחלק בנולד בין נולד המצוי לשאינו מצוי. וכבר כתב הכ"מ שם וכן בב"י סי' רכ"ח דמשמע דס"ל דאפי' בנולד מצוי אין פותחין. ותמה הב"י ע"ז מהא דאמרו בנדרים דף ס"ד ורבנן מ"ט קסברי והני מי מייתו כו' אלא אמר ר"ל שירדו מנכסיהם. וא"כ מבואר דעוני פותחין אע"ג דנולד הוא מ"מ כיון דשכיח פותחין ונדחק לתרץ עיי"ש. ומצאתי בחידושי הרב המאירי ז"ל בנדרים שם שהביא גירסא אחרת שגורסים ורבנן מאי מתו שמתו כבר. ומאי דפריך והני מי מייתו פריך בין לר"א בין לרבנן ולתרווייהו משני שירדו מנכסיה' לר"א אחר הנדר ולרבנן בשעת הנדר אלא שהרב המאירי ז"ל כ' שם דלהאי גירסא צ"ל שעוני לא שכיח אבל הרמב"ם. ז"ל סובר דעוני שכיח רק דגמ' דילן סבר דאפילו בנולד שכיח אין פותחין. וע' בלח"מ שם ובמראה הפנים פ' ר"א ד"ה עד שלא נשאו ודו"ק. ונראה דכן הי' ג"כ גירסת רש"י ז"ל אלא שיש ט"ס בדבריו שם. וכן מצאתי גירסא זו בשיטה מקובצת. מיהו בירושלמי דנדרים פ' ר"א איתא להדיא דפותחין בעוני דאמרינן שם שמא יעני לאו כנולד הוא אמר ר' זעירא עניות מצוי' וכבר הביא הרב המאירי ז"ל זה הירושלמי ראי' לגירסא דילן. ומעתה הירושלמי שפיר פריך לשיטתו דפותחין בעוני ומש"ה שפיר הקשה על בני מישא דלישאלו על נדרם משא"כ לפום גמרא דילן דאין פותחין בעוני א"כ לא מצי להקשות דלישאלו על נדרם דהא אין פותחין בעוני. מיהו לפי מאי דפסקינן בש"ע יו"ד סי' רכ"ח דעוני לא הוי נולד א"כ ע"כ צ"ל כמ"ש הפר"ח]. ובזה מיושב מה שהקשה הגאון בעל ע"י סי' י"ז על שיטת הסוברים דהקדש שבא ליד גזבר מהני שאלה מירושלמי פ"א דמעשרות א"ר יוחנן חבורה הי' מקשה הרי הקדש אין ידו וידך שוין בו כו'. אר"א אפילו ידי בעלים לא יצא מאחר שאמר לו פדה את ראשון. והק' נימא הטעם משום דבידו לישאל ע"ש. ולפי דברינו א"ש. כיון דעל קושית ר' יוחנן קא משני ר"א. וכבר כתבנו דר"י סבר אין פותחין בחרטה ואין בידו לישאל על הקדשו. מש"ה הוצרך לומר ר"א הטעם משום דהוא ראשון. ואפילו לדעת ר"ת ז"ל דר"י סבר פותחין בחרטה מ"מ ר"א אפשר דסבר אין פותחין בחרטה. ומש"ה ל"ל משום דבידו לישאל על נדרו. ובזה מיושב ג"כ מה שיש להקשות על שיטת הסוברים דאם בא ליד גזבר לא מהני שאלה [וע' סמ"ע וש"ך סי' קכ"ה דדעתם ז"ל דאפילו מסרם ליד אחר לא מהני שאלה] מירושלמי פ"ז דב"ק ה"ד ר' יוסטא בר' מתון שאל הפודה כלכלה מיד הגזבר מהו שתטבל למעשרות מתיב ר"נ והתנינן גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כמה דאת אמר תמן המקדיש אינו כמוכר ודכוותה הפודה אינו כלוקח. ומעתה יש להקשות מאי מייתי ראי' משם דהתם דעדיין בידו הוא א"כ הוי בידו לישאל ועדיין שם בעלים עליו. משא"כ בפודה מיד הגזבר כיון דבא ליד גזבר הא אין בידו לישאל וא"כ אפשר דהוי כמכירה. ולפי מ"ש הגאון נו"ב תנינא חיו"ד סי' קנ"ד יש מקום לתרץ ע"ש. אבל לפי דעת הש"ך בחו"מ סי' רנ"ה ודאי קשה. אבל לפי דברינו א"ש. דהא כבר כתבנו דר"ל ס"ל אין פותחין בחרטה. ומעתה אין בידו לישאל אף קודם שבא ליד גזבר. ומש"ה שפיר פשיט מהך משנה: ומעתה נחזור לענין שהתחלנו. הנה בשו"ת הרשב"א ז"ל ח"ד סי' ר"ב נחלק שם עם גדול אחד במי שנדר הנאה מלולב אי יוצא י"ח ביו"ט ראשון. ואותו חכם הי' סובר דיוצא י"ח מטעם הואיל ואי בעי מיתשיל עלה כדאמרינן לענין חמץ בפסח דעובר בבל יראה מטעם הואיל. והרשב"א ז"ל נחלק עליו דלא אמרינן בכ"מ הואיל ואי בעי מיתשיל עלה רק בחמץ בפסח. והביא ראי' מהך משנה דנדרים דאם אמר כהנים ולוים נהנים לי יטלו ע"כ. ואי אמרינן בכ"מ הואיל ואי בעי מיתשיל עלה והוי כדידי' א"כ ה"נ נימא הואיל ואי בעי מיתשיל על התרומה והוי כדידי' ואמאי יטלו ע"כ. [ולא מיבעיא לשיטת הר"מ ממיץ ז"ל דאפילו לאחר שבא ליד כהן מהני שאלה. וכ"ה דעת הרמב"ם ז"ל כמ"ש הגאון נו"ב שם. אלא אפילו לדעת הסוברים דאם בא ליד כהן לא מהני שאלה. מ"מ בשעה שנוטלים הכהנים והלוים בע"כ יכול למישאל על התרומה ומעשר וא"כ הוי כדידי' ונהנים מאתו וח"כ אמאי מותרים ליטול. מיהו מדברי הרשב"א ז"ל בתשובה שם נראה שהקשה דנימא הואיל ואי בעי מיתשיל על הנדר. וזה צ"ע. וע' בחי' הרשב"א ז"ל בנדרים שם ובר"ן שם וע' נו"ב שם סי' קמ"ט ודו"ק ואכמ"ל]. אלא ע"כ מוכח דלא אמרינן בכ"מ הואיל ואי בעי מיתשיל. וחזר וכתב הרשב"א ז"ל שם דיש לדחות הך ראי' דשאני הכא כיון דתרומה לא חזיא אלא לכהנים ועל הכהנים אסר א"כ היא אסורה לכל ושויא עפרא בעלמא ולא אמרינן בזה הואיל. והביא ראי' לזה דבדבר האסור לכל לא אמרינן הואיל רק בדבר דחזי השתא לשום אדם ע"ש. [וקצת מזו התשובה הובא בשעה"מ ה' חו"מ]. וכ"כ התוס' בעירובין ד' ל' ד"ה וליפרוש דבדבר האסור עתה לכל לא אמרינן הואיל אלא במידי דחזי השתא לשום אדם ע"ש. ומעתה מש"כ רבינו הגר"א ז"ל בישוב דברי הרמב"ם ז"ל שפסק כהמשנה דנדרים א"ש. דהא לפי"ז מצינו למימר דהמשנה דנדרים סברה טוה"נ אינה ממון. והיינו טעמא דבדאמר כהנים אלו ולוים אלו נהנים לי דיטלו אחרים ולא הני שאסרן עליהם היינו משום הואיל. כיון דלא אסר על כל הכהנים א"כ חזיא לכהנים אחרים ואמרינן הואיל משא"כ ברישא דאסר על כל הכהנים א"כ אסורה לכל לא אמרינן הואיל. [ואע"ג דקיי"ל מעשר ראשון מותר לזרים ה"מ בתר דנותנו ללוי ודו"ק]. ובזה מיושב מה שהקשו האחרונים ז"ל מהא דסבר רבא טוה"נ ממון ובב"מ ד' י"א סבר רבא טוה"נ אינה ממון. ולפמ"ש א"ש דרבא בנדרים ס"ל נמי דטוה"נ אינו ממון רק מטעם הואיל אסר לה. וכן תירץ בביאורי הגר"א ז"ל בח"מ שם ע"ש. אלא שלכאורה יש להקשות ע"ז מסוגיא דגמרא דהא חזינן דהגמ' תלי זה בטוה"נ אי הוי ממון אי לא אלמא אי הוי טוה"נ אינה ממון מותרים ליטול אף כשלא חסר רק על מקצת כהנים ולא אסרינן מטעם הואיל. אמנם עכ"י מה שביארנו א"ש דהא מרא דשמעתא דתלי זה בטוה"נ אי הוי ממון הוא רב יוסף [כגירסת רבינו דגרס אמר רב יוסף לא קשיא הא ר' הא ריב"י]. ורב יוסף אזיל לטעמי' דס"ל אין פותחין בחרטה כדמשמע בנדרים ד' כ"א. וכמו שיבואר עוד לפנינו בס"ד ומשה" תליא במחלוקת אי טוה"נ ממון. אבל רבא אזיל לטעמי' דס"ל שם ד' כ"ב דפותחין בחרטה ומש"ה אתי' הך מתניתין אפי' כמ"ד טוה"נ אינה ממון רק מטעם הואיל אסור. ואי תקשי א"כ בב"מ שם נמי אמאי קאמר רבא שם דמש"ה אינן ניקנות מתנות כהונה בחליפין משום דטוה"נ אינה ממון. ומה בכך דטוה"נ אינה ממון הא יש לו בה דין ממון מטעם הואיל. ואין לומר דהתם לר' אבא קאמר רבא ור"א אפשר דס"ל אין פותחין בחרטה. זה אינו. דגם ר' אבא ע"כ סבר פותחין בחרטה כדמוכח בנדרים ד' נ"ט דקאמר שם ר"א דנדרים הוי דבר שיש לו מתירין מטעם דאי בעי מיתשיל עלה ואי דס"ל דבעי פתח לא מיקרי בשביל זה דשיל"מ כמ"ש הגאון חוות יאיר שם וכ"כ המח"א ה' צדקה סי' ה' ע"ש. וע' בנדרים ד' ע"ז ודו"ק. [ונראה דזה הי' דעתו של רמי בר חמא בנדרים שם דס"ל דנדרים לא הוי דשיל"מ. והיינו משום דס"ל אין פותחין בחרטה. וע' מה שאכתוב להלן בשם תשובת הרשב"א ז"ל סי' תר"ב ובמה שהקשיתי שם על המשנה למלך ודו"ק]. אמנם לק"מ דהתם לא שייך לומר הואיל דהא רצה לקיים מצות מתנות כהונה ואיך יקנם ע"י הואיל ואי בעי מיתשיל. ולפמש"כ בלא"ה א"ש דבב"מ אליבא דר"ג אזיל הסוגיא ור"ג הא ס"ל אין פותחין בחרטה כדאיתא בנדרים ד' ע"ז ובעירובין ד' ס"ד ומש"ה ליכא למימר לדידי' הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. ואע"ג דבסיפא דהך משנה במע"ש פ"ה איתא אמר ר' יהושע עשור שאני עתיד למוד נתון לאב"ע ומקומו מושכר לו כו'. ותקשי ג"כ כקושית רבא בב"מ שם אמאי לא הקנה בחליפין וצ"ל ג"כ משום דטה"נ א"מ. ור' יהושע הא סבר פותחין בחרטה כמ"ש לעיל. מ"מ לק"מ דר' יהושע אזיל לטעמי' דלית לי' הואיל ואי בעי מיתשיל כדאי' בפסחים ד' מ"ו. [אלא שצ"ע לפ"ז מה שסיים הרמב"ם ז"ל בה' נדרים שם וכן במתנות עניים לעניים ופירשו הב"י והש"ך כגון לקט שכחה ופיאה ומעשר עני והתם ליכא למימר דמיתשיל עליו. אבל באמת דברי הב"י והש"ך צ"ע דלקט שו"פ דליכא לבעה"ב אפי' טוה"נ ודאי מותר אפי' לעניים שאסרן עליהם כמ"ש איהו גופי' כן לעיל דמי שאסר הנאת הבריות עליו מותר בלקט שו"פ וכבר הקשה כן התוי"ט. וע"כ צ"ל דמ"ש הרמב"ם וכן במ"ע לעניים לא קאי רק אמ"ע שמתחלק בבית. וכן מצאתי בספר תפארת למשה שפי' כן. ומעתה א"ש]. והנה רבינו והרא"ש והריטב"א והר"ן ז"ל שפירשו דלאוקימתא דרבא בנדרים הא דאסור באומר כהנים אלו הוי מטעם טוה"נ ממון. ולא פירשו דמטעם הואיל אסור וכמ"ש. נראה לי לומר משום דאזלי לטעמייהו דס"ל דר"י סבר אין פותחין בחרטה כמה שביארתי לעיל בס"פ ויצא בס"ד. והנה רבא גופא סובר בנדרים ד' פ"ב דכולי פירקין ר' יוסי קאמר לה ע"ש. ומעתה ליכא למימר דמטעם הואיל אסור דכיון דר"י סבר אין פותחין בחרטה א"כ ל"ל לדידי' הואיל וכמ"ש. וא"כ ע"כ מוכח מדר' יוסי דטוה"נ ממון. ולפ"ז צ"ל הא דקאמר רבא בב"מ טוה"נ אינה ממון אליבא דעולא קאמר וכמ"ש בביאורי הגר"א ז"ל בחו"מ שם. [ועל רבינו ז"ל בלא"ה לק"מ דרבינו סבר דלא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. וכמו שיבואר לפנינו בס"ד. וע' בר"ן נדרים ד' מ"ז מ"ח ובחי' הרשב"א שם ודו"ק]. ומעתה הדרא הקושיא על הרמב"ם ז"ל אמאי פסק טוה"נ א"מ. כיון דרבא ע"כ סבר טוה"נ ממון ודאי ראוי לפסוק הכי. ונהי שמה שפסק הרמב"ם ז"ל כהך משנה דנדרים א"ש עפ"י דברינו. אמנם מה שפסק כמ"ד טוה"נ אינה ממון דלא כרבא עדיין אינו מיושב אם לא שנאמר דאליבא דר' יוסי מודה רבא דטוה"נ ממון. אבל איהו בעצמו ס"ל טוה"נ א"מ כדמוכח מההיא דב"מ. ובאמת שכן תירצו מקצת מרבותינו ז"ל. אבל יש מרבותינו ז"ל שלא ניחא להו בהאי תירוצא וע' בש"ך חו"מ סי' ש"נ. ולכאורה הי' נראה לומר דהרמב"ם ז"ל מפרש דר' יוסי סבר פותחין בחרטה וכדעת הרב המאירי ז"ל שכתבתי בס"פ ויצא. ומש"ה י"ל דגם ר' יוסי סבר טוה"נ א"מ רק מטעם הואיל אסור. אלא דכבר ביארתי שם דהרמב"ם ז"ל מפרש דר' יוסי סבר אין פותחין בחרטה מדמחלק בנולד בין היכא דאיכא חרטה דמעיקרא להיכא דליכא חרטה דמעיקרא ע"ש. אלא דלפי דעת הב"י וד"מ והלח"מ שם בדעת הרמב"ם ז"ל אינו מוכרח ודו"ק. אמנם נלפענ"ד להוכיח עוד דהרמב"ם סבר דרי"ס אין פותחין בחרטה. דהנה איתא בנדרים ד' כ"ג דביתהו דאביי כו' אתא לקמי' דרב יוסף כו' ע"ש והובא בטוש"ע סי' רכ"ח דכה"ג פתח הוי. והרמב"ם ז"ל השמיט כל זה. ולא ראיתי מי שנתעורר בזה. והנלפע"ד דהנה הב"ח בסי' רכ"ח הקשה על תשובת הרשב"א ז"ל דנדר שאין עיקרו מחמת עצמו רק דרך קנס סגי בחרטה דהשתא וא"צ לא לפתח ולא לחרטה דמעיקרא א"כ בעובדא דביתהו דאביי וכן בעובדא דר' יוסי דלא הי' רק לקנס א"כ למאי צריך פתח וחרטה הא בחרטה דהשתא סגי ע"ש. ונלפע"ד דהנה ודאי מ"ש הרשב"א ז"ל דסגי בחרטה דהשתא זהו דוקא לפי מאי דקיי"ל פותחין בחרטה. א"כ היכא דהנדר הוי מחמת עצמו ניתר בחרטה דמעיקרא והיכא דעביד לקנס סגי בחרטה דהשתא אבל למ"ד אין פותחין בחרטה רק בפתח א"כ בחרטה דמעיקרא אין מתירין נדרים היכא דהנדר הוי מחמת עצמו. א"כ ה"ה אין מתירין נדרים בחרטה דהשתא היכא דהנדר הוי מחמת קנס. ואפי' בחרטה דמעיקרא נראה דאין מתירין למ"ד אין פותחין בחרטה אפילו היכא דהנדר הוי מחמת קנס דהא לדידיה אין מתירין נדרים כלל בחרטה רק בפתח. ועפי"ז מיושב קושיית התוס' גיטין ד' ל"ה ד"ה ליחוש וד"ה תנן ע"ש. ולפ"ז א"ש דמאי דפריך הגמרא שם וליחוש דלמא אזלה לגבי חכם ושרי לה. אינה קושיא רק למ"ד פותחין בחרטה. ומש"ה י"ל דבאמת כבר נפרעה כתובתה והא דנודרת היינו משום דסמכה דעתה דאי תחרט תיזיל לגבי חכם ושרי לה כיון דא"צ חרטה דמעיקרא בזה. וכתשובת הרשב"א ז"ל הנ"ל. אבל למ"ד אין פותחין בחרטה. א"כ ע"כ לא נפרעה מכתובתה. דאל"ה לא היתה נודרת. דל"ל דסמכה דעתה דתיזיל לגבי חכם ושרי לה. דהא הוי לה למיחש דדילמא לא תמצא פתח. אלא ע"כ מדנודרת ש"מ דלא נפרעה. ומעתה לא קשה קושיית התוס' הנ"ל. דעל המשנה לא קשה קושית הגמ' דהא במתני' ר"ג קאמר לה. וא"כ י"ל דר"ג אזיל לטעמיה דס"ל בנדרים ד' ע"ז אין פותחין בחרטה. וע' בתוס' גיטין דף ל"ו ד"ה והעדים שמבואר דגירסתם היה במשנה ר"ג סתם ול"ג ר"ג הזקן כדאיתא לפנינו. ואפי' לגירסתנו ר"ג הזקן. מ"מ י"ל דגם הוא סבר אין פותחין בחרטה. וע' בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל דגרס במשנה רשב"ג וכ"ה במשנה שבירושלמי וכ"ה הגירסא בחי' הרמב"ן ז"ל שם. והוא נמי סבר אין פותחין בחרטה כמה שביארנו לעיל. וא"כ נא הוי מצי למיפרך על המשנה דליחוש דדילמא אזלה לגבי חכם ושרי לה. כיון דס"ל אין פותחין בחרטה ליכא למיחש לזה כמ"ש. אבל לר"ה פריך הגמרא שפיר דהא ר"ה סבר בנדרים ד' כ"א פותחין בחרטה. ואין לומר דר"ה. על ר"ג קאי אבל איהו לא ס"ל הכי דא"כ מנ"ל לרב הונא דר"ג סבר נדר שהודר ברבי' יש לו הפרה [וע' ערכין דף כ"ג ובש"ך חו"מ סי' רנ"ה סק"ו ודו"ק.] אלא ע"כ דר"ה טעמא דנפשיה קאמר. ומש"ה שפיר פריך הגמרא לדידיה. וכן מהא דנודר ועובד יורד ומגרש שפיר פריך אפי' למ"ד אין פותחין בחרטה. משום דהתם הנדר הוי לגדור אותו על להבא. וא"כ שפיר פרכינן דליחוש דימצא פתח ויחזור לאיסורו וע' חכם צבי סימן ל"א ודו"ק. משא"כ באלמנה דהתם לא הוי הנדר רק ראיה על למפרע דלא נפרעת מכתובתה. וא"כ למאן דאמר אין פותחין בחרטה ודאי איכא ראיה דלא נפרעת. דאל"ה לא היתה נודרת דדילמא לא תמצא פתח אח"כ. ומדלא חיישת לזה ש"מ דלא נפרעת מכתובתה. אלא שיש להקשות ע"ז דא"כ מאי פריך הגמרא בגיטין שם על רב וליאדרה וליגביה. לימא דרב סבר כמ"ד א"צ לפרט את הנדר. וגם סבר כמ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה. ומ"מ ממתני' דגיטין לא קשיא ליה דליחוש דתיזיל לגבי חכם ושרי לה די"ל דר"ג אזיל לטעמיה דס"ל אין פותחין בחרטה. אבל רב אזיל לטעמיה דס"ל פותחין בחרטה. כדמוכח בנדרים ד' ע"ז דקאמר שם דרב התיר נדרים מעומד והיינו כמ"ד פותחין בחרטה כדאיתא שם בסוגיא. [ולא כמה שראיתי באחד מספרי האחרונים ז"ל שכתב דרב סבר אין פותחין בחרטה ואישתמיטתיה הך סוגיא.] ומש"ה לא הדירה משום חשש דתיזיל לגבי חכם ושרי לה. מיהו לק"מ דהא למ"ד א"צ לפרט את הנדר ע"כ מוכח ממתני' דבכורות דנדר שהודר ע"ד רבים אין לו הפרה. וא"כ לא הוי לן למיחש לדידיה דתיזיל לגבי חכם ושרי לה. דהא מצי להדירה ע"ד רבים וכמ"ש התוס' בגיטין שם בד"ה אבל ע"ש. ועוד דלא מצי למימר הכי משום דר"ה נמי לא מגבי כתובה לארמלתא. ואיהו הא סבר שם בסוגיא דהדרה מהני כמה שביארתי דר"ה ע"כ טעמא דנפשיה קאמר. ועוד דהא רבה בר"ה נמי לא מגבי כתובה לארמלתא ואיהו הא סבר אין פותחין בחרטה כדאיתא בנדרים ד' כ"א. וא"כ לא הוי לן למיחש דתיזיל לגבי חכם ושרי לה ומש"ה הוצרך לשנויי בשני דרב קילי נדרי. ומעתה מיושב קושית הב"ח הנ"ל על הרשב"א ז"ל דהא אביי אתא לקמיה דרב יוסף. ורב יוסף הא סבר אין פותחין בחרטה כמ"ש לעיל. וכן בהך ברייתא דמייתי אתא הך עובדא לקמיה דר' יוסי. והרשב"א ז"ל סבר דר' יוסי סבר אין פותחין בחרטה וע' בחידושיו שם. וכיון דס"ל אין פותחין בחרטה מש"ה הוצרך למצוא פתח ולא להתיר בחרטה דהשתא ומיושב קושית הב"ח. [ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה הגאון בספר יד שאול סי' רל"ה ס"ק ז' על תשובת הרשב"א ז"ל. מהא דפריך בכתובות ד' ע"א ותתקשט ותאסר כו' ע"ש. ולפ"ז א"ש דהא התם אליבא דר' יוסי פריך ולר"י ודאי בעינן פתח וכמ"ש. וע' בס' אבני מלואים סי' ע"ד סק"ו ודו"ק.] ובזה מיושב מה שהקשה הב"ח שם וכן הקשה בתשובת הרשב"א ז"ל מובא בב"י שם על רב יוסף ור' יוסי דפתחו אלו ידעת שתעבור על דבריך מי נדרת. והקשו הא נולד הוא ותירצו דנולד שכיח הוא ע"ש. ולפמ"ש א"ש דהא כיון דהנדר לא הוי מחמת עצמו אלא רק לקנסא א"כ פותחין בנולד כמו למ"ד פותחין בחרטה ובעינן חרטה דמעיקרא מ"מ אם הנדר לא הוי מחמת עצמו סגי בחרטה דהשתא. א"כ ה"ה למ"ד אין פותחין בחרטה ובעינן פתח דמעיקרא מ"מ היכא דהנדר הוי לקנסא סגי בפתח דנולד וא"ש. ומעתה א"ש מה שלא הביא הרמב"ם ז"ל הך דר' יוסי ודרב יוסף משום דלדידן אין נ"מ בזה דהא לדידן סגי בחרטה דהשתא והיכא דנדר מחמת עצמו לא סגי בהך פתח דהא נולד הוא כנ"ל. הן אמת שיש להקשות ע"ז דמ"מ על אביי קשה דלמה הי' צריך לפתח דהא אביי סבר פותחין בחרט' כדמוכח לקמן דע"ז דקאמר שם אביי כיון דסביר' לן אפי' מעומד הרי דס"ל דיכול להתיר נדרים מעומד א"כ ע"כ ס"ל פותחין בחרטה כדמוכח בסוגי' שם. א"כ אפי' תימא דרב יוסף אזיל לטעמי' דס"ל אין פותחין בחרטה. מ"מ על אביי קשה למה הי' צריך לפתח. מ"מ יש לומר דאביי אזיל לטעמי' בעירובין דף ס"ב ובכתובות דף ס' ע"ש [ובזה תמוה לי דברי ספר הישר לר"ת ז"ל סי' קכ"א שהוכיח מדפליגי אביי ורבא שם ד' כ"ב אי פתחינן בהך דר"נ מוכח דס"ל אין פותחין בחרטה ע"ש. והוא תמוה דהא אביי ע"כ סבר פותחין בחרטה כמ"ש ועוד דהא רבא סבר נמי פותחין בחרטה כדאיתא שם ד' כ"ב ע"ב אלא די"ל דהתם משמי' דר"נ קאמר. אבל מהך דאביי ודאי קשה. ומה שהכריח מהך דד' כ"ב אינו מוכרח דהא י"ל דהתם מיירי שאינו מתחרט מעיקרא. ולפ"ז מה שהוכיח שם דכולהו תנאי דפ' ר"א סבר אין פותחין בחרטה אינו מוכרח לפ"ז. וכ"כ בסה"י גופי' סי' רמ"ו ע"ש]. ובזה יש לפרש מה שסבר רב יוסף בד' ע"ז דג' הדיוטות אין מתירין בשבת. וקאמר לי' אביי כיון דס"ל אפילו מעומד ואפילו בקרובים ואפילו בלילה לא מתחזא כדינא והשתא י"ל דטעמא דרב יוסף הוי משום דאזיל לטעמי' דס"ל אין פותחין בחרטה ואין מתירין נדרים מעומד. וע' לעיל בדברי רבינו בשאילתא כ"ג דמשמע מדבריו דלמ"ד אין פותחין בחרטה אין מתירין נדרים ג"כ בלילה ובקרובים ע"ש. [וע' נגעים פ"ב מ"ה ובמשכנות יעקב חיו"ד סי' נ"ג ודו"ק]. ומש"ה ס"ל דג' הדיוטות אין מתירין בשבת. ובזה מיושב מה שראיתי בס' יד שאול סי' רכ"ח ס"ק ד' הביא בשם ס' ש"ב שהקשה על רב יוסף משבת ד' מ"ו דקאמר שם ת"ש נשאלין לנדרים של צורך השבת בשבת ואמאי לימא מי יימר דמזדקק לי' חכם. התם אי לא מיזדקק לי' חכם מיזדקקין לי' ג' הדיוטות. והשתא תיקשי לרב יוסף קושית הגמרא שם וליכא לתרץ דמזדקקין לי' ג' הדיוטות. דהא לרב יוסף ג' הדיוטות אין מתירין בשבת ע"ש. אבל לפמ"ש א"ש. דהא מה שהקשה הגמ' שם מהך משנה דנשאלין נדרים בשבת. היינו משום דהך משנה אתיא נמי כר' יהודה דאית לי' מוקצה. כמ"ש הגאון חכם צבי ז"ל סי' פ"ה ע"ש. [והיינו משום דברישא דהך משנה פליג ר' יהודה דהוי מוקצה ובסיפא לא פליג ש"מ דבסיפא ר"י נמי מודה דמותר]. והנה ר' יהודה סבר בנדרים דף כ"א דפותחין בחרטה. והשתא כיון דביארנו דטעמא דרב יוסף הוי משום דס"ל אין פותחין בחרטה. א"כ לר' יהודה דסבר פותחין בחרטה אף רב יוסף מודה דג' הדיוטות מתירין בשבת. וא"כ א"ש תירוצ' דגמ' דשבת אפילו אליבא דרב יוסף. מיהו לפי דעת התוס' בשבת שם ד"ה מי יימר דהא דפריך רמי בר חמא מהך משנה דמפירין נדרים. וכן מהך דנשאלין נדרים אליבא דכ"ע פריך ע"ש. א"כ ליכא לתרץ קושית הש"ב כמ"ש. אמנם לפי דעת התוס' שם ד"ה והתנן בלא"ה לא קשה קושית הש"ב די"ל דרב יוסף סבר כאדא בר אוכמי. ונראה עפי"ז לומר דרמי בר חמא שהקשה מהך משנה דנשאלין נדרים בשבת אזיל לטעמי' דס"ל אין פותחין בחרטה כמ"ש לעיל ומשו"ה ליכא לתרץ אליבי' דיזדקקו לי' שלשה הדיוטות דהא למ"ד אין פותחין בחרטה אין מתירין שלשה הדיוטות בשבת כמ"ש. והא דתירץ הגמרא דיזדקקו לי' שלשה הדיוטות. היינו משום דהגמרא אזיל שם לתירוצי דברי רבה ואביי. ואביי הא סבר דמתירין נדרים בשלשה הדיוטות דפותחין בחרטה כמ"ש לעיל. וכן נראה דרבה סבר הכי דאמרינן בנדרים ד' ע"ז איזדקיק לי' רב לרבה בקיטונא דבי רב עומד יחידי ובלילה והיינו כמ"ד פותחין בחרטה כדאי' שם בסוגי' ומש"ה לדידהו שפיר מתרץ הגמרא דיזדקקו ג' הדיוטות. מיהו בה"ג איתא הגירסא איזדקק לי' רב לרב חננאל וכ"ה בר"ן נדרים ד' ע"ט ע"ש. והכי עיקר דרבה לא הי' בדורו של רב. ועפי"ז מיושב מה שהקשה הרא"ש ז"ל בתשובה מובא בש"ך יו"ד סי' רנ"ח סקי"ח על עובדא דב"ק דף ל"ו אמאי לא התיר רב יוסף את הנדר ע"ש. ולפי דברינו א"ש דכיון דרב יוסף סבר אין פותחין בחרטה וכיון דלא הי' לו פתח לא הי' יכול להתיר נדרו. הרי בררנו בס"ד דהרמב"ם ז"ל מפרש דר' יוסי סבר אין פותחין בחרטה. ומעתה הדרא הקושיא על הרמב"ם ז"ל אמאי פסק טוה"נ אינה ממון דלא כרבא. אמנם נלפע"ד דהרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל דהנה הרמב"ם ז"ל פסק כר' יוסי דקישוט לא הוי נדרי ענוי נפש. ושארי ראשונים ז"ל פסקו כרבנן וטעם מחלקותן פי' הר"ן ז"ל דף פ"א ופ"ב דהרמב"ם ז"ל סבר כיון דאמרינן שלהי פירקין ר' יוסי היא א"כ סתם משנה כר' יוסי. ושארי ראשוני' ז"ל ס"ל דאין זה סת"מ אלא דהוי דר"י גופא ע"ש. ומעתה לדברי ש"ר ז"ל. דס"ל דדברי ר"י גופי' היא א"כ כיון דר"י סבר אין פותחין בחרטה. מש"ה ליכא למימר משום הואיל. וע"כ מוכח דטוה"נ ממון. אבל לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דאין זה מדברי ר"י גופי' אלא דהתנא סתים כר"י לענין נדרי ענוי נפש. אבל לענין אין פותחין בחרטה י"ל דלא סבר בהא כר' יוסי. וא"כ שפיר י"ל דמשום הואיל אסור. וע' תוס' נדרים ד' צ' ד"ה ותהא ודו"ק. [ודע דבמ"ש דיש מחלוקת בין הראשונים ז"ל האיך קסברי ר' יוסי ורבה בר"ה אי סברי פותחין בחרטה או אין פותחין וכמו שמבואר לעיל בס"פ ויצא בס"ד לא פליגי רק היכי מיירי הך עובדא דרבר"ה ור"י. אבל לענין דינא אין נ"מ בזה דכ"ע מודו היכא דבאו אח"כ אנשים ופייסוהו דהוי פתח והיכא דלא באו אח"כ אנשים ופייסוהו רק דאמר אלו באו ב"א בשעה שנדר ופייסוהו לא הי' נודר לכ"ע לא הוי פתח ואע"ג דמשמע מדברי הרב המאירי והרשב"א ז"ל בחידושיהם דמפרשי הך דרבר"ה דלא באו אח"כ עשרה ב"א ואפ"ה הביאו גירסאות דגרסי אין פותחין בחרטה היינו דמפרשי דלא הוי חרטה. אבל פתח ודאי לא הוי לכ"ע כמבואר בר"ן. [אמנם לפום הך גירסא קסבר פותחין בחרטה מבואר מדברי הרשב"א והרב המאירי ז"ל דהוי חרטה כשאר חרטות כמבואר בדבריהם ז"ל דר' יהודה ור' ישמעאל בר"י אמרו דבר אחד וחולקים על הר"ן ז"ל. וע' בשיטה מקובצת שם בשם הרנב"י ז"ל שחולק נמי על דברי הר"ן ז"ל ע"ש]. מיהו חרטה הוי לכ"ע אע"ג דלא באו. והטעם כמ"ש הראשונים ז"ל דכיון דאלו פייסוהו לא הי' נודר נמצא שלא נדר אלא מתוך הכעס והשתא דהכעס הלך מתחרט על נדרו ומ"ש הטור דבאו היינו דהטור מיירי שם בפתחים ופתח ודאי לא הוי אא"כ באו אבל חרטה הוי אע"ג דלא באו. וז"ש הסמ"ק וגם פותחין לו וא"ל אלו באו כו' ור"ל מדין חרטה. וכמבואר שם מדברי הסמ"ק דמיירי בחרטה. ומ"ש ופותחין הוי כמו פותחין בחרטה. וזה נלפענ"ד ברור. דלא כהב"ח שעשה מחלוקת בין הסמ"ק והטור. [ויש לי תימא בדברי השטה שהובא בש"מ לנדרים ד' כ"ב ד"ה לקילעך שכתב דעובדא דר"ס וכן עובדא דר"ש ב"ר לא התירו ע"י הפתח דנולד הוא. רק דע"י הפתח נתחרטו מעיקרא וקסברי פותחין בחרטה ע"ש ומדברי השטה אלו מבואר דלא ס"ל כמ"ש הב"י בסי' רכ"ח לדעת הרמב"ם ז"ל ע"ש. אלא אפילו אם לא ניחא לי' בפתח מ"מ אם נתחרט ע"י הפתח מתירין בנולד. וזה סותר מ"ש הש"מ בשטה לעיל ד' כ"א בד"ה אמרו לו. שעפ"י מש"ש מבואר דס"ל דפתח הי' ולא חרטה. וע' מ"ש הש"מ בשם השטה בד' כ"ב בד"ה אמר ר"ג ובדברינו לעיל ס"פ ויצא ודו"ק]. והנה לפמ"ש דטעמו של הרמב"ם ז"ל שפסק כהמשנה דנדרים הוי משום הואיל. וזה ג"כ אוקימתא דרבא. וא"כ יש לדקדק אמאי סבר רבא בנדרים ד' פ"ד דמי שאסר עליו הנאת הבריות מותר במ"ע המתחלק בגרנות וכ"פ הרמב"ם ז"ל. ואמאי לימא הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ומוכח מזה דלא אמרינן הואיל אלא בדבר שיש להבעלי' טוה"נ. אבל בדבר שאין להבעלים טוה"נ לא אמרינן הואיל. אבל דעת החכם שהובא בתשובת הרשב"א ז"ל ח"ד סי' ר"ב הנ"ל מבואר דלא ס"ל הכי דהא הסכים שם לדעת הרשב"א ז"ל שהמודר הנאה מנכסיו אין לו בהם טוה"נ ואפ"ה ס"ל דהמודר הנאה מלולב יוצא י"ח מטעם הואיל ודוחק לומר דשאני מ"ע שמחוייב ליתן לעניים. משא"כ בנודר הנאה שאינו מחוייב ליתן לאחרים דמ"מ כיון שאין לו טוה"נ דמי למ"ע. והרשב"א ז"ל שם לא נחלק עליו אלא משום דדעתו ז"ל נוטה דלא אמרינן בכ"מ הואיל אבל מכ"מ מבואר שם מדבריו דאי אמרינן הואיל אף במודר הנאה אמרינן אף שאין לו בהם טוה"נ. ודוקא גבי הקדש לא אמרינן הואיל משום דאסור ע"ש. ומעתה לדידהו יקשה מה שהקשינו דמודה"נ מבריות אמאי מותר במ"ע המתחלק בגרנו' לימא הואיל ונרא' דהרשב"א לטעמי' אזיל דס"ל בתשובה שם דתרומה ביד כהן לא מצי למישאל וכתב הרא"ש בנדרים ד' נ"ט הטעם דכיון דיצאה מרשות ישראל וקיים בה מצות נתינה תו לא מצי לאפקועי שם תרומה מיניה ע"י שאלה. ולפ"ז מ"ע המתחלק בגרנות דמצותה בהנחה א"כ כיון שהניחו לעניים הרי קיים המצוה ושוב אינו יכול לישאל עלה ומש"ה לק"מ לדידי'. אבל לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל כדעת הר"ם ז"ל שהובא בהרא"ש ז"ל שם דתרומה ביד כהן מהני שאלה. וכמ"ש הגאון נו"ב תנינא חיו"ד סי' קנ"ד א"כ ע"כ צ"ל כמ"ש דס"ל להרמב"ם ז"ל דכיון דאין להבעלים טוה"נ לא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. ולפ"ז נוכל לומר דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל סברת התוס' והרשב"א ז"ל הנ"ל. דמידי דאסור לכל לא אמרינן הואיל. והוכיחו מדלא אמרינן בהקדש הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ע"ש. ולפ"ז אינו מוכרח דשאני הקדש דכיון דאין להבעלים טוה"נ לא אמרינן הואיל. וע' ירושלמי עירובין פ"ג ה"א ודו"ק. [ומה שהקשו התוס' בעירובין שם אמאי אין מערבין בטבל הא ראוי לתקן בבה"ש ג"כ אינו קשה לשיטת הרמב"ם ז"ל בפכ"ד מה' שבת ע"ש]. ובזה א"ש נמי החילוק שיש בין היכא דאסר על מקצת כהנים בין היכא שאסר על כל הכהנים דהיכא דלא אסר רק על מקצת כהנים א"כ יש לו בהם טוה"נ ליתן לאחרים מש"ה אסור ליתן לכהנים שאסר עליהם אע"ג דטוה"נ אינה ממון מ"מ אסור משום הואיל משא"כ היכא דאסר על כל הכהנים כיון דאין לו בהם טוה"נ משום דאפקרא לטוה"נ וכמ"ש הראשונים ז"ל מש"ה לא אמרינן בזה הואיל. וע' שעה"מ פ"ו מה' חו"מ ובתוס' סוכה ד' ל"ה ד"ה לפי וע"ש במהרש"א ז"ל. וע' תוס' בכורות ד"ט ד"ה ותנן ודו"ק. [ויצא לנו מזה דאם אחד נדר הנאה מדבר אחד וקידש בו אשה. דאע"ג שיתבאר להלן בס"ד דבכה"ג אמרינן הואיל ודלא כהמ"ל ע"ש מ"מ לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דאם אין להבעלים טוה"נ לא אמרינן הואיל. א"כ לדעת הרשב"א ז"ל דס"ל דמודר הנאה מנכסיו אין לו בהם טוה"נ. א"כ ל"א בזה ג"כ הואיל ואינה מקודשת אבל לדעת החולקים על הרשב"א ז"ל וס"ל דמוד"ה מנכסיו יש לו בהם טוה"נ א"כ אף בכאן אמרי' הואיל וכמו שיתב' בס"ד]: והנה לכאורה ראי' לדעת רבינו ז"ל ודעימי' דרבא סבר טוה"נ ממון מנדרים ד' ל"ו דקאמר שם ואי אמרת טוה"נ דבעל הכרי הא קא מהני לי' ומשני שם רבא [ע"ש בר"ן ד"ה כדאמר] באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום. והאי קושיא ודאי לא הוי רק למ"ד טוה"נ ממון אבל למ"ד טוה"נ אינה ממון הא לא קמהני' לי' מידי. וא"כ מוכח דרבא סבר טוה"נ ממון. אבל י"ל דהתם אליבא דר"ז קא משני. ובב"מ ד' י"א מוכח דר"ז ס' טוה"נ ממון מדקיבל להך תירוצא דמטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם. ומש"ה הוצרך רבא לתרוצי אליבי' באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום. מיהו לפמ"ש הש"ך בח"מ סי' ר"ג ס"ק א' אינו מוכרח ע"ש. וע' פסחים ד' מ"ח וצ"ע. ושוב מצאתי להמח"א ה' טוה"נ סי' א' שכתב דהך סוגיא דנדרים ד' ל"ו אזיל נמי למ"ד טוה"נ אינה ממון ע"ש. ולפי דבריו יש ראיה לזה מדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דרבא סבר טוה"נ אינה ממון וכמ"ש וע' טעה"מ פ"ה מה' אישות ודו"ק. והנה בירושלמי נדרים פי"א איתא ריב"ח אמר אדם נותן מעשרותיו בטוה"נ. ר' יוחנן אמר אין אדם נותן מעשרותיו בטוה"נ כו' מתניתא פליגא על ריב"ח קונם כהנים ולוים נהנים לי יטלו ע"כ. פתר לה באומר אי אפשי ליתן מתנות כל עיקר. תדע שהוא כן דתנינן כהנים אלו ולוים אלו נהנים לי יטלו אחרים. והשתא יש להקשות לפי דברינו דאפילו טוה"נ א"מ מ"מ אסור מטעם הואיל. א"כ האיך הוכיח הירושלמי מהך מתניתין דטוה"נ ממון הא אפילו לר"י דאמר טוה"נ א"מ אסור מטעם הואיל. ואפילו לדעת הרמב"ם דס"ל דאם אין להבעלים טוה"נ ל"א הואיל. מ"מ הא לר"י נמי אית בי' טוה"נ רק דאינו רשאי ליטול מעות עבור זה. אמנם י"ל דהירושלמי לטעמי' אזיל דסתמא דירושלמי סבר אין פותחין בחרטה כמ"ש הרא"ש ז"ל במ"ק ר"פ א"מ וכ"כ בתוי"ט שם וע' בחי' הריטב"א ז"ל שם ודו"ק. ומש"ה ל"ל משום הואיל ומש"ה שפיר מוכח דטוה"נ ממון. ובזה מיושב מה שהקשה הק"ע בירושלמי דקידושין שם דתיקשי לר"י מהך משנה דנדרים ע"ש. ויותר יש להקשות דהא איתא בירושלמי נדרים שם על המשנה דקונם שאני נהנה לבריות אינו יכול להפר ויכולה היא ליהנות בלקט שכחה ופיאה אר"י כיני מתניתא ויכולה ליהנות בלקשו"פ תני ובמ"ע לית כאן מ"ע. מ"ע משום דניתן בזכיה ואלו בעזיבה. וא"כ תיקשי הא ר"י סבר טו"ה א"מ. [מיהו קושיא זו אינה קשה רק לפי' הפ"מ שם אבל לפי' הק"ע שם לק"מ ע"ש]. אבל לפי דברינו א"ש דר' יוחנן לטעמי' אזיל דסבר פותחין בחרטה כמ"ש לעיל. ומש"ה אסור אפילו אי טוה"נ א"מ משום הואיל. ואף שביארנו לעיל דר' יוחנן לית לי' הואיל מדסבר דלר"מ עיסת מע"ש פטורה מן החלה ובהמת מע"ש פטורה מן הבכורה. מ"מ לשיטת הסוברים דר"מ סבר אין פותחין בחרטה אינו מוכרח. די"ל דדוקא אליבא דר"מ קאמר וכמה שביארנו לעיל בס"ד. וע' בירושלמי ספ"ב דנדרים ודו"ק ואכמ"ל. מיהו לפי שיטת הסוברים דר' יוחנן לית לי' הואיל. וכן לפי שיטת הסוברים דר' יוחנן סבר אין פותחין בחרטה. א"כ תיקשי לר' יוחנן מתניתין דנדרים. מיהו זה לק"מ די"ל דסבר כרב יוסף בגמרא דילן דהא רבי והא ר"י בר"י. [ומ"מ שפיר מקשי הירושלמי לדידי' מהמשנה דקידושין ע' תוס' שבת ד' פ"א ד"ה והאמר] אבל מ"מ תיקשי מה שהקשינו דא"כ אמאי קאמר ר' יוחנן דלית כאן מעשר עני. הא כיון דאמר טוה"נ א"מ אף במ"ע מותרת. אבל נראה לומר דאפי' למ"ד טוה"נ א"מ וא"כ מותרת ליהנות ממעשר עני. מ"מ כיון דאיכא בהו טוה"נ לבעלים. א"כ אע"ג שיכולה ליהנות ממ"ע הי' יכול להפר. דאע"ג דיכולה ליהנות ממ"ע מ"מ תליא ברצון הבעלים וא"כ דילמא לא יתנו לה הבעלים וא"כ הוי נדר ענוי נפש. אבל משום שיכולה ליהנות בלשו"פ דלית בהו לבעלים אפילו טוה"נ. מש"ה אינו יכול להפר. וא"כ שפיר קאמר ר"י דלית כאן מ"ע. וס"ל לר"י כעולא ורבא בגמ' דילן ד' פ"ג דהאי ויכולה ליהנות כו' הוי טעמא דמשנה דאינו יכול להפר. וא"כ ע"כ דלית כאן מ"ע. דמשום מ"ע הי' יכול להפר רק משום לקשו"פ א"י להפר וכמש"כ. וע' משכנות יעקב חיו"ד סי' נ"ו בסוף התשובה שנשאר שם בצע"ג. ולפי דברינו מיושב בפשיטות. מיהו בש"מ מבואר להיפך מדברינו. ומ"מ מה שכתבתי נ"ל ברור בס"ד. וע' בסוגיא דגמ' דילן ד' פ"ד ודו"ק. ולפי ד' הסוברים דר' יוחנן סבר אין פותחין בחרטה מיושב בפשיטות דברי הירושלמי הנ"ל דקאמר תדע שהוא כן כו' משום דלר"י מקשי ולדידיה ל"ל משום הואיל וכמ"ש. [והנה כבר בררנו בס"ד לעיל ס"פ ויצא דדעת רבינו ובה"ג דלמ"ד פותחין בחרטה מתירין נדרים מעומד אף בפתח וכדעת הרשב"א ז"ל ע"ש. והנה הש"ך ביו"ד סי' רכ"ח סק"ט הביא ירושלמי דנדרים דאין נשאלין לנדרים אלא מיושב וכתב ע"ז וז"ל ואף ע"ג דבש"ס דילן אמרינן דמתירין מעומד היינו בחרטה אבל בפתח צריך מיושב. ויש לומר דהירושלמי בפתח מיירי עכ"ל. והשתא לדעת הרשב"א ז"ל דאפי' בפתח נמי מתירין מעומד א"כ תיקשי מהך ירושלמי. אמנם ע"פ מה שביארנו דהירושלמי סבר אין פותחין בחרטה א"כ א"ש דלדידיה ודאי אין מתירין נדרים מעומד. וכן כתב בספר משכנות יעקב שם סי' נ"ג דלהרשב"א ז"ל צ"ל דהירושלמי סבר אין פותחין בחרטה ע"ש. ובזה נ"ל לתרץ מה שהקשו האחרונים ז"ל על תשובת הרשב"א ז"ל סי' תקס"ג שפסק דמי שהקדיש מהיום ולאח"מ או לאחר ל' יום דיכול לחזור. משום דבהקדש לא שייך לומר גופא לקני מהיום ופירי לאחר ל' יום דא"כ ינקי מהקדש. וא"כ הוי כמו בגיטין דהוי ספק תנאה ספק חזרה ואם כן הוי ספק הקדש ואזלינן לקולא ע"ש והקשו ע"ז דהא בירושלמי גיטין פ"ז איתא אף בהקדש כן. כ"ע מודים דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. הרי דבהקדש כ"ע מודים דחל ההקדש. וע' שו"ת הגרע"א ז"ל סי' קמ"ה וע"פ דברינו א"ש. דהנה המח"א ה' זכיה מהפקר ס"ח כתב בטעמו של הירוש' דגיטין הנ"ל. דבהקדש לכ"ע חל ולא שייך לומר ספק תנאה ספק חזרה. היינו משום דבהקדש אינו יכול לחזור בתכ"ד. וכ"כ הגאון קצה"ח סי' רנ"ח ע"ש. ומזה הקשה הגאון בעל ע"י סי' י"ז על הסוברים דבהקדש נמי מהני חזרה בתכ"ד. והא מזה הירושלמי מוכח דלא מהני ע"ש. אמנם התוס' במנחות דף ק"ג ד"ה הא כתבו דאע"ג דמהני חזרה בתכ"ד בנזירות. מ"מ ה"מ למאן דאית לי' פותחין בחרטה. אבל למ"ד אין פותחין בחרטה לא מהני ג"כ חזרה בתכ"ד. כמו דלא מהני חזרה בתכ"ד לב"ש דס"ל אין שאלה בנזירות ע"ש. ומעתה נראה ג"כ דאפי' למאן דאית לי' דמהני חזרה בתכ"ד בהקדש. מ"מ זהו דוקא לפי מאי דקיי"ל פותחין בחרטה אבל למ"ד אין פותחין בחרטה לא מהני ג"כ חזרה בתכ"ד. ומעתה לא קשה לדידהו מהך ירושלמי דגיטין הנ"ל דהירושלמי לטעמי' דס"ל אין פותחין בחרטה מש"ה לא מהני ג"כ לדידי' חזרה בתכ"ד. אבל לפי מאי דקיי"ל פותחין בחרטה מהני ג"כ חזרה בתכ"ד. וע' קצה"ח סי' רנ"ה ס"ק ב' ודו"ק. ומעתה דברי תשובת הרשב"א ז"ל נכונים דהירושלמי לטעמי' דפסק אין פב"ח ולא מהני חזרה בתכ"ד מש"ה לא מספקינן בספק חזרה. אבל למאי דקיי"ל דמהני חזרה בתכ"ד. א"כ ודאי יש לספק בספק חזרה ואזלינן לקולא ובזה תירצתי במ"א מה שהקשו המש"ל פט"ו מה' מעה"ק והמח"א ה' צדקה סי' ח' על הסוברים דמהני חזרה בתכ"ד בהקדש ע"ש. והארכתי בזה בס"ד ואכמ"ל]. ויש להקשות על מש"כ דהירושלמי ס"ל אין פותחין בחרטה מהא דאי' בירושלמי נדרים פ"ו זה הכלל שהי' ר"ש אומר משום ר' יהושע כל דבר שיל"מ כו' לא נתנו להן חכמים שיעור כו' אילין נדרים מה את עביד להון כדשיל"מ או כדבר שאין לו מתירין מסתברא מיעבדינן כדשיל"מ דתנינן תמן שהזקן עוקר את הנדר מעיקרא כו'. והא מתניתא עביד להון כדבר שאין לו מתירין דתנינן תמן שהנודר ונתערב באחר אם יש בו בנ"ט הרי זה אסור תיפתר במין בשאינו מינו כדשיל"מ כו'. הרי דס"ל להירושלמי דנדרים הוי דשיל"מ וכבר כתבנו דהא דנדרים מיקרי דשיל"מ אינו אלא למ"ד פותחין בחרטה וכמ"ש החות יאיר. וכ"כ המח"א ה' צדקה סי' ה' ע"ש. וא"כ מוכח דס"ל להירושלמי פותחין בחרטה מיהו י"ל משום דהירושלמי אזיל אליבא דר' יהושע. וכבר הוכחנו דר' יהושע סבר פותחין בחרטה. וא"כ לדידי' שפיר קאמר הירושלמי דהוי דשיל"מ ואף דא"כ תיקשי מאי פריך הירושלמי מהך משנה דנדרים דקתני דאיסורא דנדרים בטל. הא דוקא אליבא דר' יהושע הוו דבר שיל"מ אבל לפי מאי דקיי"ל אין פותחין בחרטה לא הוי נדרים דשיל"מ. אמנם י"ל משום דבמשנה דנדרים קאמרי לו חכמים לר' יהודה הכי. ור"י לא פליג עלייהו רק באוסר בשר סתם. אבל כל מאי דס"ל לרבנן בבשר זה ס"ל לר"י בבשר סתם. ור' יהודה סבר להדיא בנדרים ד' כ"א פותחין בחרטה. ומש"ה שפיר מקשה הירושלמי מהך משנה. אלא שאם נאמר דהירושלמי פסק כמ"ד אין פב"ח א"כ מוכח דמתירין נדרים בלילה אפילו למ"ד אין פותחין בחרטה דהא בירושלמי נדרים ס"פ נערה פוסק דמתירין נדרים בלילה. וכ"נ שם דמתירין נדרים בקרובים ע"ש. וזה שלא כמשמעות דברי רבינו ז"ל בפ' ויצא ע"ש. והנה יש להקשות על הסוברים דבכ"מ אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. מהא דאמרינן בב"מ ד' צ' דלר"מ דסבר מעשר ממון גבוה הוא. פרות הדשות במע"ש בירושלים אינו עובר בבל תחסום ופרש"י ז"ל משום דלא קרינן בי' בדישו. ואמאי נימא הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. מיהו לפמש"כ לעיל דר"מ סבר אין פותחין בחרטה מדסבר גבי נדר בחרם אין פותחין בחרטה. וא"כ לא אמרינן לדידי' הואיל וא"ש. מיהו הרמב"ם ז"ל בפ' י"ג מה' שכירות שפסק נמי הכי ע"כ צ"ל דחולק על רש"י ז"ל. וס"ל כמ"ש בחי' הריטב"א ז"ל שם דלאו משום דלא קרינן בי' בדישו הוא. וכ"כ השעה"מ פ"ו מה' חו"מ ע"ש וע"ש בתוס' ד"ה והדשות ודו"ק. ולכאורה הי' נ"ל לומר דהרמב"ם והריטב"א ז"ל לטעמי' אזלי דלדידהו ל"ל כמה שתירצנו משום דר"מ סבר אין פותחין בחרטה. דהא הריטב"א ז"ל בחי' לנדרים ד' כ' כתב דר"מ נמי מצי סבר פותחין בחרטה ורק גבי נדר בחרם ס"ל אין פותחין בחרטה. וכ"ה דעת הרמב"ם ז"ל וכמ"ש הב"ח ביו"ד סי' ר"ח סק"ב דדעת הרמב"ם ז"ל דגבי נדר בחרם לכ"ע אין פותחין בחרטה ע"ש. מ"מ נראה דאפילו לדעת הסוברים דגבי נדר בחרם לכ"ע אין פותחין בחרטה. יש לתרץ כמה שתירצנו דהא בפסחים ד' ל"ח מייתי ברייתא דר"מ סבר דעיסה של מע"ש פטורה מן החלה וא"כ מוכח דר"מ סבר אין פב"ח או דלא אמרינן הואיל וכמה שביארנו בס"ד. [ועוד דדברי הב"ח שם אינן מוכרחים. דהנה הב"ח מוכיח שם מדכייל הרמב"ם ז"ל הך דינא דנדר בחרם עם מי שאוסר את אשתו כאמו והתם אין פותחין בחרטה ש"מ דגם גבי נדר בחרם ס"ל דאין פותחין. ומתוך כך תמה על הב"י וש"ע שלא הזכירו כלל דעת הרמב"ם ז"ל בזה ע"ש. אבל לפענ"ד דברי הב"י וש"ע צודקים דהב"ח לא ראה מי שסובר בהך דנדר כאמו דפותחין בחרטה ומש"ה הי' סובר דבזה לכ"ע אין פותחין בחרטה ומש"ה שפיר הוכיח. אבל בחי' הרב המאירי ז"ל לנדרים ד' י"ג כתב לחד פירושא דגבי נדר כאמו נמי פותחין בחרטה. וכ"כ בש"מ שם בשם הריטב"א ז"ל ע"ש. א"כ בדעת הרמב"ם ז"ל ליכא להוכיח מידי אי ס"ל בתרווייהו פותחין בחרטה או אין פותחין. ומש"ה לא הזכיר בב"י וש"ע דעתו ז"ל בזה. וע' בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל ריש פ"ב דנדרים דנראה מלשונו דס"ל גבי נדר כאמו פותחין בחרטה ע"ש]. מיהו נראה דלפרש"י ליכא לתרץ כמ"ש דהטעם דלר"מ פרות הדשות במע"ש אינו עובר בבל תחסום הוי משום דר"מ סבר דלא אמרינן הואיל או משום דסבר אין פותחין בחרטה. דא"כ הוי מצי הש"ס לשנויי הנך תרי ברייתות הא כמ"ד פותחין בחרטה הא כמ"ד אין פותחין בחרטה או הא כמ"ד אמרינן הואיל והא כמ"ד דלא אמרינן הואיל. לכן נראה דרש"י ז"ל לטעמי' אזיל בפסחים ד' מ"ח דלא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. אבל לפי דעת הסוברים דבכ"מ אמרינן הואיל. ע"כ צ"ל דס"ל כדעת הריטב"א ז"ל דלאו משום דישו הוא. והנה יש להקשות עוד מסנהדרין ד' קי"ב דקאמר שם רב חסדא ל"ש אלא תרומה ביד כהן אבל תרומה ביד ישראל ינתן לכהן שבעיר אחרת. ואמאי נימא הואיל ואי בעי מיתשיל עלה והוי כדידי'. ושוב מצאתי מי שהקשה כן. והי' נ"ל לומר דר"ח לטעמי' אזיל דס"ל דלא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה וכמבואר ברי"ף ז"ל בפ' אלו עוברין ובמלחמות הרמב"ן ז"ל שם ע"ש. אמנם על הרמב"ם ז"ל קשה דהא פסק כהך דר"ח הנ"ל ואיהו ס"ל הואיל וכמ"ש. ויש ליישב וע' ב"ק ד' ס"ט ובמנחות ד' פ"ב ופ"ג ודו"ק. והנה הרמב"ם ז"ל בפט"ו מה' מ"א כתב יראה לי שאפי' דשיל"מ אם נתערב בשאינו מינו ולא נתן טעם מותר כו' והשיג ע"ז הראב"ד ז"ל א"א משנה שלימה היא וכונתו למשנה דנדרים ד' נ"ב דאיסורא דנדרים בטל אע"ג דנדרים הוי דשיל"מ אלמא מוכח דשא"מ בטל וע"ש בכ"מ שנדחק בזה ולפי דברינו א"ש. ובתחילה נבאר מאי דאיתא בבכורות דף ל"ז הפרת נדרים בג' ר' יהודה או' אחד מהם חכם כו' מכלל דהנך כל דהו אמר רבינא דמסברי להו וסברי. והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' שבועות כשכתב דג' הדיוטות מתירין נדרים. לא התנה דבעינן דמסברי להו וסברי. וכבר האריך בזה בכ"מ שם ובב"י סי' רכ"ח וע"ש מה שתירץ דדעת הרמב"ם ז"ל דדוקא לר"י דס"ל דבעינן אחד מהם חכם לדידי' בעינן נמי דהשנים יהיה דמסברי להו וסברי. אבל לרבנן לא בעינן זה ע"ש. ותמיהני שהרי איתא בירושלמי פ"א דחגיגה ובפ"י דנדרים ג' שיודעין לפתוח מתירין כזקן [ומובא בהרא"ש ובשארי ראשונים ז"ל והב"י שם ג"כ מביאו הרי דבעינן שיהיו יודעין אפילו לפתוח וכ"ש דבעינן דמסברי להו וסברי [וע' שעה"מ פי"ג מה' א"ב]. וזהו לרבנן דלר"י לא סגי בהכי דהא בעינן שיהי' אחד מהם חכם. וא"כ מוכח דגם לרבנן בעינן דמסברי להו וסברי. אבל מצאתי בחי' הרב המאירי ז"ל לנדרים ד' מ"ז שכתב וז"ל וי"א שאף לדעת האומר פותחין בחרטה מ"מ צריך שלא יתיר בהדיוטות עכ"ל. ומבואר מדבריו ז"ל דיש מי שסובר דלמ"ד פותחין בחרטה מתירין בהדיוטות כיון דלא צריך עיון כלל. ולפ"ז צדקו דברי מרן ז"ל דדוקא לר"י פרכינן משום דכיון דס"ל לר"י דבעינן אחד מהן חכם א"כ ע"כ ס"ל אין פותחין בחרטה ולדידי' בעינן נמי שהשנים יהי' דמסברי להו וסברי. אבל לפי מאי דקיי"ל פותחין בחרטה א"כ אפי' שלשה הדיוטות גמורים מתירין. ומעתה לק"מ מהירושלמי הנ"ל. דהא כבר ביארנו בס"ד דהירושלמי ס"ל אין פותחין בחרטה. ועוד דמרא דשמעתא בירושלמי שם הוא שמואל וכבר כתבנו דשמואל ס"ל אין פותחין בחרטה וע' ירושלמי רפ"ג דנדרים. ומש"ה שפיר הוצרך שיהיו יודעין לפתוח. משא"כ לפי מאי דקיי"ל פותחין בחרטה אפילו הדיוטות גמורים מתירין אלא שיש להקשות ע"ז דהא להדיא איתא בנדרים דף כ"א ר' יהודה אומר אומרין לו לאדם לבזה עליך אם אמר לאו מתירין אותו. הרי דר"י סבר פותחין בחרטה. אמנם מצאתי בתוספתא פ"ה דנדרים דשם איתא הגירסא בהך ברייתא ר' יהודה בן בתירה. והובא כן בב"י י"ד סי' רכ"ח ע"ש. וע' סה"ד ערך ריב"ב שכתב בשם היוחסין דפעמים סתם ר"י הוא ר"י ב"ב] ומעתה נראה דזה הי' ג"כ גירסת הרמב"ם ז"ל. ולפ"ז ר"י סתם דהוא ר"י ב"ר אלעאי ס"ל אין פותחין בחרטה ובזה מיושב מהשהקשה בהגהת הר"ש ז"ל בפ"ב דנגעים מ"ה על הר"ש ז"ל שם דס"ל דטעמא דר' יהודה דאין אדם מתיר נדרי אשתו הוי משום חשדא והקשה הא אנן קיי"ל פותחין בחרטה וליכא חשדא ע"ש. ולפ"ז א"ש דר' יהודה לטעמי' דס"ל אין פותחין בחרטה ומש"ה איכא חשדא בהתרת הנדר. ואנן באמת לא קיי"ל כר"י ואף שבירושלמי בפ' נערה המאורסה פסק כר"י הירושלמי לטעמי' אזיל דפסק אין פותחין בחרטה כמה שביארנו. אבל אנן לא קיי"ל הכי. וע' בטיו"ד סי' רל"ד ובב"י שם ודו"ק ואכמ"ל. ומעתה מיושב קושית הראב"ד ז"ל הנ"ל מהמשנה דנדרים ד' נ"ב דקתני דאסורא דנדרים בטילה אע"ג דהוי דשיל"מ. ולפ"ז א"ש. דהא התם במשנה דנדרים לר' יהודה אמרו לו רבנן הכי וכיון דרי"ס אין פותחין בחרטה. א"כ לא הוי לדידי' נדרים דשיל"מ וכמ"ש לעיל. ומש"ה בטילה לדידי'. אבל אנן דקיי"ל דנדרים הוי דשיל"מ י"ל דאפילו בשא"מ לא בטל. ומש"ה הוצרך הרמב"ם לומר בלשון יראה לי. אלא שלפי"ז לא א"ש דברי הירושלמי על המשנה דנדרים שם שכתבנו לעיל. ויש ליישב. ועי' שו"ת הרמב"ן ז"ל סי' קנ"א ודו"ק. [ועי' חתם סופר חיו"ד סי' רכ"ד מ"ש השואל בכוונת הראב"ד ז"ל פ"ט דנדרים הי"ח. והוא ז"ל הקשה עליו מהא דאמר שם [בכורות ד' נ"ה] אילימא לנודר כו' ולדבריו תיקשי דלמעלה מיריחו נמי ליתסר מטעם תערובות דשיל"מ ע"ש. ולפי דברי הרב המאירי ז"ל דר' יוחנן סבר אין פותחין בחרטה לק"מ. דהא הסוגיא שם אזיל אליבא דר' יוחנן ולדידי' לא הוי נדרים דשיל"מ כיון דאין פותחין בחרטה. ומה שהקשה שם עוד ע"ד השואל דנודר מפרת נמי נימא דלהכי לא אסר עצמו מכל המעיינות כדי שלא יאסר בכל המעיינות רק מדרבנן ע"ש. תמיהני דמרא דשמעת' דנודר מפרת הוא רב ורב הא סבר בחולין דף ק' ובש"מ דמין במינו לא בטל וא"כ לדידי' בתערובות נמי אסור מה"ת. ולדידן י"ל דאפילו אמר לא שתינא ממימי דפרת נמי אסור בכל מימות שבעולם משום תערובות דשיל"מ וע' בחולין שם מחלוקת אביי ורבא. וע' חי' הריטב"א ז"ל ע"ג דף ע"ג וע' רמב"ן במלחמות בפסחי' פ' כיצד צולין ודו"ק ואכמ"ל] והנה לפי דעת הסוברים בנדרים ד' ע"ז כגירסת רש"י ז"ל ופירושו שם וע' לח"מ פ"ו מה' שבועות ה"ה [ומ"מ אפילו להאי פירוש' יש מחלוקת בגמ' אי מתירין נדרים בחרטה או דוקא בפתח. וכמ"ש הרב המאירי ז"ל בנדריס שם. ואפילו למש"כ הלח"מ שס מ"מ נהי דלא תליא במחלוקת דפוב"ח. מ"מ גם בזה יש מחלוקת דזהו מחלוקת ר' יהודה ור' ישמעאל בר"י בנדרים ד' כ"א. וע' בדברינו לעיל ס"פ ויצא ודו"ק] מעתה אינו מוכרח לדידהו מה שהכרחנו לעיל דרב סבר דמתירין נדרים בחרטה ובאמת בירושלמי כתובות פ"ז ה"א נראה דרב סבר דאין מתירין בחרטה. וע' תוי"ט פ"ג דמ"ק ד"ה וכן ודו"ק. ובזה מיושב דברי רש"י ז"ל בפסחים ד' כ"ג שכתב דלהכי מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה משום דאי בעי מיתשיל עלה ע"ש. והקשו ע"ז מעירובין ד' כ"ח דאמרינן שם הטעם משום דחזי לאחרינא ע"ש. וכ"ה בירושלמי עירובין שם ע"ש. ולפי דברינו א"ש דבעירובין אזיל הסוגי' אליבא דרב ולדידי' ל"ל משום הואיל דכיון דס"ל אין מתירין בחרטה ל"ל משום הואיל. וכן הירושלמי לטעמי' אזיל דס"ל אין מתירין בחרטה כמ"ש לעיל. ומשום הכי לדידהו ע"כ צ"ל משום דחזי לאחרינא משא"כ בפסחים שם דאזיל שם הגמ' אליבא דר' אבהו משמי' דר' אלעזר [ע' קידושין ד' נ"ו וב"ק ד' מ"א וחולין ד' קי"ד וירושלמי פ"ב דפסחים ופ"ג דערלה]. ור' אלעזר סבר בנדרים ד' כ"א דמתירין נדרים בחרטה. וח"כ לדידי' ודאי איכא למימר דהטעם דמערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה הוי משום דחזי לדידי' ע"י שאלה. וכמו שפירש"י ז"ל. ולא משום דחזי לאחרינא. ויש בזה ג"כ להאריך בסוגי' דעירובין ד' ל' בהא דאמרינן שם ככר זה עלי אין מערבין לו בה דלפי שיטת רש"י שם ע"כ מוכח דרב לית לי' הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. וע' עצי אלמוגים סי' שפ"ו סקכ"ב ודו"ק ואכמ"ל. וע"ש ברש"י ד"ה מיתשיל עלי'. ובתוס' שם ד"ה תרגומא ודו"ק. וע' בס' עצי אלמוגים שם סק"כ מה שביאר שם מחלוקת דב"ש וב"ה בעירובין שם אי מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. דאזלי לטעמייהו בהא דיש שאלה להקדש ע"ש. ותמיהני מה שכתב בפשיטות דלב"ש דס"ל אין שאלה בהקדש אין שאלה נמי בתרומה. ולא זכר כלל מדברי הש"ך בח"מ סי' רנ"ה סק"ו שכתב דב"ש מודה בתרומה דיש שאלה והביא ראי' לזה ע"ש. וכ"כ התוי"ט בפ"ג דפסחיס ע"ש. [וכן יש לתמוה על הגאון בצל"ח בביצה ד' י"ב ע"ש]. אבל לפי דברינו יש לומר דב"ש וב"ה פליגי אי פותחין בחרטה דב"ש ס"ל אין מתירין בחרטה וב"ה ס"ל דמתירין בחרטה. וע' תוס' מנחות ד' ק"ג ודו"ק. וע' יבמות ד' ה' שכן ישנו בשאלה. וע' שעה"מ פ"ג מה' נדרים ובשו"ת אבני מלואים סי' כ"ב ודו"ק: והנה ראיתי בשו"ת הגרע"א ז"ל סי' קמ"ד שהביא בשם שו"ת ר' בצלאל ז"ל סי' ט"ו שהעלה דדעת הרשב"א ז"ל דנדרי' הקדש אינם ניתרים בחרטה רק בפתח והגרע"א ז"ל נחלק עליו והביא ראי' מדברי התוס' פסחים ד' מ"ו ד"ה הואיל ע"ש. ואני מצאתי בס"ד בחי' הרב המאירי ז"ל לנדרים ד' נ"ט שכתב דלהכי לא הוי תרומה דשיל"מ משום דהקדש ותרומה אינן ניתרין בחרטה רק בפתח. וכיון דתרומה אינה מצוה לאיתשולי עלה. א"כ אינו מצוי שימצא פתח. ולא דמי להקדש דהוי דשיל"מ משום דהתם מצד נדבתו היא משא"כ תרומה מצד חיוב היא עכ"ד. וכ"כ בחידושיו לנדרים ד' ע"ח ע"ש. וכ"כ בחידושיו לנזיר ד' ט' דבתרומה והקדש בעינן פתח. ובנדרים וקונמות וערכין וחרמים סגי בחרטה ע"ש. הרי מפורש דס"ל כמ"ש בשו"ת ר' בצלאל ז"ל. וגם מה שהביא הגרע"א ז"ל מדברי התוס' פסחים אינה ראי' לפ"ז דהא להדיא כתב הרב המאירי ז"ל דתרומה דמי להקדש ואפ"ה אמרינן הואיל. [וע' מח"א ה' צדקה סי' ה']. וא"כ לפ"ז מוכח דס"ל להרב המאירי ז"ל דאפילו להתיר בפתח נמי אמרינן הואיל. והכי מפורש יוצא מדבריו ז"ל דהקדש הוי דשיל"מ מטעם דמצי למיתשל עלה אע"ג דאינו ניתר אלא בפתח. ש"מ דס"ל דאע"ג דאינו ניתר אלא בפתח מ"מ הוי דשיל"מ ושלא כדברינו לעיל. [וכ"מ מפי' המפרש בנדרים ד' נ"ט ד"ה הרי תרומה ע"ש] וע' ט"ז ביו"ד סי' שכ"ג ס"ק ב' ודו"ק. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' נדרים מבואר דס"ל דאין חילוק בין היתר שארי נדרים להיתר נדרי הקדש ע"ש. וא"כ כיון דשארי נדרים מתירין בחרטה א"כ מוכח דגם נדרי הקדש מתירין בחרטה. וכבר הוכיח כן בשו"ת ר' בצלאל שם. אלא שכתב דלא מצינו להרמב"ם ז"ל אפילו בשארי נדרים דפותחין בחרטה. ואפשר דפסק כרב אסי דאין פותחין בחרטה ע"ש. ובזה הי' מקום לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' ערכין שפסק דהמקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה כשיגרשנה ידור הנאה וכדסבר ר"א בערכין ד' כ"ג. והקשו ע"ז דהא בסוגיא שם מבואר דר"א ור"י פליגי ביש שאלה להקדש. א"כ כיון דהרמב"ם ז"ל פסק דיש שאלה להקדש א"כ הוי לי' לפסוק כר"י דא"צ. וכבר נתעוררו בשו"ת ר' בצלאל ז"ל שם והמח"א שם דטעמא דהרמב"ם ז"ל הוי משום דסבר דבעי פתח ומש"ה אע"ג דיש שאלה להקדש מ"מ לית לי' מיגו דדילמא לית לי' פתח. אבל לא כתבו לתרץ הסוגיא לדידי'. ולפי"ז א"ש דהא כבר הוכחנו דר"א ור"י סברי פותחין בחרטה. ומש"ה הוצרך הגמרא לומר לדידהו דפליגי ביש שאלה להקדש דאי יש שאלה להקדש יש לו מיגו. אבל הרמב"ם ז"ל דס"ל אין פותחין בחרטה. א"כ אף דפסק יש שאלה להקדש מ"מ כשיגרשנה צריך לידור הנאה אף דמצי לאיתשולי עלה מ"מ דילמא לית לי' פתח. ובזה הי' מקום לתרץ ג"כ מה שפסק הרמב"ם ז"ל דבהקדש לא מהני חזרה בתכ"ד. והקשה הש"ך בח"מ סי' רנ"ה ס"ק ה' מסוגיא דב"ק ד' ע"ג ע"ש ולפ"ז א"ש דהא כבר כתבנו לעיל בשם התוס' דמנחות ד' ק"ג דלמ"ד אין פותחין בחרטה לא מהני ג"כ חזרה בתכ"ד ע"ש. ומש"ה שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דלא מהני חזרה בתכ"ד. כיון דפסק אין פותחין בחרטה. ומעתה לק"מ מסוגיא דב"ק הנ"ל דהא התם לר' יוסי פריך וכבר כתבנו בשם הרב המאירי ז"ל דר' יוסי סבר פותחין בחרטה. ולדידי' ודאי מהני חזרה בתכ"ד ומש"ה שפיר פריך לדידי'. ואף שביארנו לעיל דהרמב"ם ז"ל ס' דר' יוסי סבר אין פותחין בחרטה. מ"מ אי נימא כמ"ש ר' בצלאל ז"ל דהרמב"ם ז"ל פוסק אין פותחין בחרטה. א"כ ליתא לכל דברינו דלעיל. [וע' קצה"ח בח"מ שם. וע"ש מה שהקשה עליו בנה"מ. ואישתמיטתי' ירושלמי נזיר פ"ה דשם איכא מ"ד דס"ל דאף בתמורה יש שאלה ע"ש]. ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשה מהרי"ט ז"ל מובא בשעה"מ ה' שבועות על הרמב"ם ז"ל בפט"ז מה' אישות שפסק שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו ולא התנה שיהי' ע"ד רבים ואמאי ליחוש דילמא תיזיל לגבי חכם ושרי לה כדפרכינן בגיטין ד' ל"ה ע"ש. ולפי"ז א"ש דהא כבר ביארנו בס"ד דקושית הגמרא בגיטין אינו אלא לר"ה לטעמי' דסבר פותחין בחרטה אבל למ"ד אין פותחין בחרטה לק"מ. וא"כ כיון דהרמב"ם ז"ל פוסק אין פותחין בחרטה א"כ לק"מ לדידי' קושית הגמרא. ומש"ה לא התנה שיהי' ע"ד רבים. משא"כ בפ"ו מהלכות ביאת המקדש שפיר התנה שיהי' ע"ד רבים. משום דהתם חיישינן אף למאן דאמר אין פותחין בחרטה כמה שביארתי לעיל בס"ד. ובזה מתורץ גם כן מה שהקשה השעה"מ שם מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' ערכין ובפי"ז מה' אישות ע"ש. ולפ"ז לק"מ דכיון דאין פותחין בחרטה לא חיישינן דילמא תיזיל לגבי חכם וכמה שביארנו בס"ד ידו"ק. אבל מ"מ אי אפשר לומר דהרמב"ם ז"ל פוסק אין מתירין נדרים בחרטה. דהא להדיא מבואר מדבריו ז"ל בפ"ו מהל' שבועות דין א' ודין ה' דמתירין בחרטה לחודא בלא פתח ע"ש. וע"ש בלח"מ הל' ד'. ואף דיש לפרש בדבריו שם דעושין מן חרטה פתח וכמ"ש הרמ"א ז"ל ביו"ד סי' רכ"ח ס"ז ע"ש. מ"מ הא כתב שם הט"ז סקי"א דזה לא מהני למ"ד דבעינן פתח ע"ש. ואף שבחכמת אדם השיג עליו מ"מ המעיין יראה שדברי הט"ז נכונים ע"ש. וע' ירושלמי נדרים פ' ר"א ה"א ודו"ק. והכי מבואר ג"כ ממה שפסק הרמב"ם ז"ל שם ה"ו דמתירין נדרים מעומד. ולפי דעת התוס' ושארי ראשונים ז"ל בסוגיא דנדרים ד' ע"ז. מ"ד מתירין נדרים מעומד ע"כ ס"ל דמתירין נדרים בחרטה ע"ש. [מיהו הרמב"ם ז"ל אינו מפרש שם כפירוש התוס' דהוא ע"כ גורס שם גירסא אחרינא. ומפרש פירוש אחר בסוגיא זו. וכמ"ש הלח"מ שם והב"י ביו"ד סי' רכ"ח ע"ש. ואף דלעיל ס"פ ויצא הקשיתי עליהם מדברי הסמ"ג ע"ש מ"מ לפי מה שכתב בחי' הרב המאירי ז"ל בסוגיא דנדרים ד' ע"ז ע"ש אינו קשה מדברי הסמ"ג ואין אנו צריכין למ"ש שם הלח"מ דהרמב"ם ז"ל גרס בפרק ארבעה נדרים דר"נ אמר הלכתא אין פותחין בחרטה ע"ש וע' בדברינו לעיל ס"פ ויצא ודו"ק. ולפי שיטה זו אינו מוכח מה שהוכחנו לעיל דאביי סבר דמתירין נדרים בחרטה. ומ"מ שפיר הקשינו לעיל ע"ד ספר הישר לר"ת ז"ל סי' קכ"א ע"ש דהא ר"ת ז"ל לא ס"ל כהאי שיטה כמ"ש התוס' בעירובין ד' ס"ד משמו ז"ל. ומפ"ה לדידי' ודאי מוכח דאביי סבר פותחין בחרטה. אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל ודאי אינו מוכח. ובזה יש מקום לתרץ מה שהקשה הגאון בס' יד שאול סי' רכ"ח סקי"א על הרמב"ם ז"ל ע"ש. אמנם לפי מה שביארנו לעיל דהרמב"ם ז"ל ס"ל דרבא סבר פותחין בחרטה א"כ ליכא לתרץ הכי ודו"ק. וע"ש מ"ש עוד הרב המאירי ז"ל שם בשם י"א דאפילו למ"ד אין פותחין בחרטה מ"מ מתירין נדרים מעומד ורק מהלך או רכוב אסור לדידי' ע"ש. ובזה יש מקום לתרץ מה שהקשינו לעיל ע"ד ספר הישר לר"ת ז"ל סי' קכ"א ע"ש. ובאמת לפי מאי דאיתא הגירסא במילתא דר"נ בעירובין ד' ס"ד יש מקים לדבריהם ז"ל. אבל פשטא דשמעתא דנדרים ד' ע"ז לא משמע הכי וגם הרב המאירי ז"ל שם נחלק עליהם. ובתוספתא פ"ב דפסחים מפורש שלא כדבריהם ז"ל. וע' מ"ר ויקרא פ' ל"ז ובירושלמי ע"ג פ"א ה"ט ודו"ק]. וכ"כ בשיטה מקובצת לנדרים דף כ"ב בשם הרי"ף ז"ל דהרמב"ם ז"ל פוסק כמ"ד פותחין בחרטה ע"ש. וכ"כ הרדב"ז ז"ל ח"ב סי' קס"ז ע"ש. ומעתה כיון דהרמב"ם ז"ל פוסק פותחין בחרטה בנדרי איסור א"כ כיון דמוכח מדבריו ז"ל בפ"ד מה' נדרים דס"ל דאין חילוק בין היתר נדרי איסור להיתר נדרי הקדש. א"כ מוכח דס"ל דגם נדרי הקדש ניתר בחרטה דלא כהרב המאירי ז"ל. וכן לענין תרומה כתב בפ"ד מה' תרומות וז"ל וכן המפריש תרומה ומעשרות וניחם עליהן הרי זה נשאל לחכם ומתיר לו כדרך שמתירין לו שאר נדרים כו' עכ"ל. הרי דס"ל גבי תרומה נמי דבחרטה סגי. [ומ"ש המח"א שם להוכיח דדעת הרמב"ם ז"ל דבעינן בנדרי הקדש פתח כבר סתרו זה האחרונים]. והכי מבואר ג"כ דעת הסמ"ג לאוין רמ"ב דאין חילוק בין נדרי איסור לנדרי הקדש ע"ש. ובלאוין רמ"א פסק להדיא דנדרי איסור ניתרין בחרטה לחודא ע"ש. ש"מ דס"ל דגם נדרי הקדש ניתרין בחרטה לחודא. והכי נראה ג"כ דעת רבינו ז"ל דגם נדרי הקדש ניתרין בחרטה עי' לעיל שאילתא כ"ג ולקמן שאילתא קל"ו ודו"ק ולדידהו בתרומה ודאי ניתר בחרטה לחודא. ומעתה לדידהו ודאי מצינו למימר דהא דאמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל אינו אלא בחרטה אבל לא בפתח וכמו שביארנו. ובאמת לפי דעת הרב המאירי ז"ל קשה מאי פריך הגמרא בנדרים דף נ"ט על קונמות מתרומה לימא שאני קונמות דניתרין בחרטה ומש"ה הוי דשיל"מ משא"כ בתרומה דניתר בפתח לא הוי דשיל"מ דמי יימר דמשכח פתח. אמנם נראה לתרץ דהרב המאירי ז"ל לטעמי' אזיל. דהנה כבר כתבנו לעיל בשמו ז"ל דר' יוחנן ס"ל אין פותחין בחרטה ע"ש. והנה איתא בנדרים ד' כ"ב בר ברתי' דר' ינאי אתא לקמי' דר' ינאי א"ל אלו הוי ידעת כו'. והנה לדעת הרב המאירי ז"ל דר' יוחנן סבר אין פותחין בחרטה. א"כ ה"ה ר' ינאי ע"כ ס"ל אין פותחין בחרטה. דהא כמו שהוכיח מדר' יוחנן דסבר אין פותחין בחרטה כמ"כ יש להוכיח מדר' ינאי. ומעתה כיון דהסוגיא דנדרים ד' נ"ט אזיל לתרוצי אליבא דר' ינאי. ולר' ינאי אין פותחין בחרטה. וא"כ לדידי' אף בקונמות אין פותחין בחרטה. וא"כ שפיר פריך הגמרא לדידיה מתרומה על קונמות דהא לדידי' קונמות ותרומה שוין. [ועי' ש"מ בנדרים ד' כ"ב שמביא שם חדא פירושא דהא דקאמר ר"א שם מאי קרא ואחר נדרים לבקר. ה"פ מאי קרא דאין פותחין בחרטה. ואחר נדרים לבקר ש"מ שצריך ביקור ע"ש. וא"כ מוכח דר' אבא סבר אין פב"ח. ולפ"ז רווחא שמעתא טפי דבנדרים ד' נ"ט ר"א הוא דקאמר לה דקונמות הוי דשיל"מ. ומעתה שפיר פרכינן לדידי' מתרומה דלדידי' קונמות ותרומה שוין דבתרווייהו אין פב"ח. אמנם כל הראשונים ז"ל לא פירשו כמ"ש הש"מ. וכדבריהם מפורש בירושלמי נדרים פ"א ה"א ע"ש. אבל עכ"פ למדנו מדברי הש"מ דר' ינאי סבר אין פותחין בחרטה]. אמנם לדעת ר"ת ז"ל שכתבנו לעיל דר' יוחנן סבר פב"ח. וא"כ גם מדר' ינאי אינו מוכח דסבר אין פב"ח. א"כ ע"כ מוכח דלא כהרב המאירי ז"ל. אלא דגם תרומה והקדש ניתרין בחרטה דאל"ה יקשה מה שהקשינו דמאי פריך מתרומה אקונמות. והנה עוד ק"ל על דעת הרב המאירי ז"ל דא"כ מאי פריך בעירובין ד' ל' ב' א"ה תרומה נמי לימא דשאני נזיר משום דפותחין בחרטה משא"כ תרומה דבעינן פתח. ובאמת עפ"י הסברא הי' נ"ל דנזיר דמי להקדש ואין פותחין בחרטה. ועי' נזיר ד' ט'. אבל ראיתי להרב המאירי ז"ל בחי' לנזיר ד' ל"א שכתב דנזירות ניתרין בפתח או בחרטה ע"ש. ומעתה תיקשי מה שהקשינו. ועוד אפילו נימא דנזיר דמי להקדש. מכל מקום קשה הא הרב המאירי ז"ל מחלק בדבר שיש לו מתירין בין תרומה להקדש. משום דהקדש מצד נדבתו בא משא"כ תרומה. וא"כ עדיין קשה מאי מדמה תרומה לנזיר. וע' בעירובין שם בתוס' ד"ה תרומה שע"פ מש"ש יש לתרץ ודו"ק. [ומ"מ קשה לפי מאי דחילק בין הקדש לתרומה. א"כ למה הוצרך לומר בנדרים משום דמצוה לאיתשולי עלה אפי' ליכא מצוה מ"מ מיקרי דשיל"מ כיון דאינו בא מצד חיוב הוי דשיל"מ כמו הקדש. וע' שעה"מ פט"ו מה' מ"א ודו"ק.] והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' נדרים כתב נדר או נשבע שאינו אוכל אותם כו' אפי' גידולי גידולין אסורין כו' שהרי הן דשיל"מ שאינו בטל ברוב עד כאן לשונו. והמח"א בהגהותיו שם הקשה אמאי הוי שבועה דשיל"מ הא ליכא מצוה לאיתשולי עלה ונשאר בצ"ע. וכן ראיתי בפתחי תשובה סי' ק"ב סק"י הביא מחלוקת האחרונים ז"ל אי שבועה הוי דשיל"מ כיון דליכא מצוה לאיתשולי עלה ע"ש. אמנם לפי דברי הרב המאירי ז"ל הנ"ל. א"כ דברי הרמב"ם ז"ל נכונים. דדוקא אליבא דר' ינאי דס"ל אין פותחין בחרטה. א"כ מי יימר דמשכח פתח. ומש"ה הוצרך לומר דמצוה לאיתשולי עלה ומש"ה שכיח למצוא פתח. אבל לפי מאי דקיי"ל דמתירין נדרים בחרטה. א"כ אף דליכא מצוה לאיתשולי עלה. מ"מ מיקרי דשיל"מ כיון דאי בעי מיחרט ביה. ומש"ה אף שבועה הוי דשיל"מ. אבל תרומה לא הוי דשיל"מ. דהא בתרומה בעינן פתח וא"כ כיון דליכא מצוה לאיתשולי לא הוי דשיל"מ דמי יימר דימצא פתח. מיהו כבר ביארנו בס"ד דהרמב"ם ז"ל ס"ל דבתרומה נמי סגי בחרטה. וא"כ תיקשי לדידיה דתרומה נמי להוי דשיל"מ כמו בשבועה. ונראה דס"ל להרמב"ם ז"ל דלא דמי שבועה לתרומה דשבועה נהי דלא הוי מצוה לאיתשולי עלה. מ"מ עיקר השבועה לא הוי מצוה. ואדרבה עבירה היא להיות רגיל בשבועות. ומש"ה החרטה מצוי בה. משא"כ תרומה דחוב הוא לאפרושי תרומה. א"כ נהי דאי בעי מיחרט בה. מ"מ אין החרטה מצויי' דלהוי דשיל"מ. [וכעין מה שחילק המאירי בין הקדש לתרומה. וע' ט"ז ביו"ד סי' שכ"ג ודו"ק]. ומה שהוצרך הגמרא בנדרים דף נ"ט לומר דנדרים הוי מצוה לאיתשולי עלה. היינו משום דהגמרא אזיל לתרוצי אליבא דר' ינאי דס"ל אין פותחין בחרטה. וא"כ כיון דהוצרך למצוא פתח מש"ה אי לאו דמצוה לאיתשולי עלה אינו רגיל למצוא פתח. אבל לפי מאי דקיי"ל דמתירין בחרטה. א"כ אף דליכא מצוה לאיתשולי מ"מ מיקרי דשיל"מ. וע' חות יאיר סי' ק"ל וקל"א וע' כריתות דף י"ב ודו"ק. ובזה מיושב מה שהקשה בס' תורת יקותיאל סי' ק"ב ס"ק ב' על הרמב"ם ז"ל ע"ש [ולפ"ז דעת הרמב"ם ז"ל דנדרים הוי דשיל"מ אפי' למ"ד אין פותחין בחרטה. ומ"מ אינו סותר לכל דברינו לעיל במ"ש בדעתו ז"ל לענין הואיל ודשיל"מ ודו"ק]. והמתבאר מדברינו אלה דדעת הרמב"ם והרב המאירי ז"ל דשבועה מיקרי דשיל"מ כיון דניתר בחרטה. אמנם מה שהביא בפתחי תשובה שם בשם ס' ת"י דנודר בעת צרה לא הוי דשיל"מ משום דליכא מצוה לאיתשולי עלה ע"ש. הנה לדעת הב"ז שהביא הרמ"א ז"ל ביו"ד סי' רכ"ח סמ"ה דנודר בעת צרה דינו כנודר ע"ד רבים ואין לו התרה ודאי דברי הת"י נכונים דהא בנודר ע"ד רבים מבואר בתשובת מיימוני שבס"ס הפלאה סי' ד' דלא הוי דשיל"מ ע"ש. אמנם לדעת המהר"ם מינץ ומהרש"ל ז"ל דס"ל דיש לו התרה נראה דתליא במחלוקת דלדעת הרב המאירי ז"ל דס"ל דה"ט דתרומה לא הוי דשיל"מ היינו משום דבעי פתח אבל אי שרינן בחרטה הוי דשיל"מ א"כ בנודר בעת צרה דשרינן בחרטה הוי דשיל"מ. אבל לדעת הרמב"ם ז"ל שכתבנו דתרומה לא הוי דשיל"מ אפי' אם ניתר בחרטה משום דמצוה לאפרושי תרומה אפשר לומר דה"ה נודר בעת צרה כיון דמצוה לידור לא הוי דשיל"מ וצ"ע. וע' שו"ת הגרע"א ז"ל סי' ס"ה ודו"ק וע' כ"מ ולח"מ סוף פ"ה דנדרים. וע' חתם סופר חיו"ד סי' רכ"ג ודו"ק ואכמ"ל. והנה המשנה למלך פ"ה מה' אשות נסתפק במי שמקדש באיסורי הנאה והיתה האשה חולה אם מקודשת מי אמרי' כיון דלדידה הוי ממון אע"ג דלדידיה לא הוי ממון הוי קידושין או בעינן דיהיב ממון גם לדידיה ע"ש. [ומה שהכריח שם מדברי רש"י סתרו זה האחרונים ז"ל]. והנה מדברי רבינו ז"ל דכאן מבואר להדיא דבעינן שיהיה ממון גם לדידיה שהרי כתב דלמ"ד טוה"נ אינה ממון אע"ג שקידש בת כהן ונתן לאביה אינה מקודשת הרי אע"ג דלדידה שוה ממון כיון דלדידיה לא הוי ממון אינה מקודשת. אמנם מתוך דברי רש"י ז"ל בקידושין ד' נ"ח במשנה שכתב וז"ל וקס"ד דאף ע"פ שאין לו בכל אלו אלא טוה"נ כו' וגם היא לא זכתה אלא בטוה"נ כו' דקסבר טוה"נ ממון עכ"ל משמע מדבריו ז"ל דדוקא משום שגם היא לא זכתה אלא בטוה"נ מש"ה צ"ל דטוה"נ ממון. אבל אם זכתה זכי' גמורה כגון שהיא בת כהן מקודשת אפי' למ"ד טוה"נ א"מ. כיון דלדידה שוה ממון. וכבר הוכיח כן השעה"מ בפ"ה מה' אשות מדברי רש"י אלו והקשה השעה"מ שם א"כ מאי פריך ר' אבא שם מהך משנה דקתני המקדש בתרומות ומעשרות ובמתנות ה"ז מקודשת דלמא מיירי כגון שהיא בת כהן. ותירץ דגבי תו"מ אפילו ישראל שקידש כהנת גם היא לא זכתה אלא בטוה"נ דמשנתארסה לישראל אינה אוכלת בתרומה ומתוך זה הוציא דאם קידש ישראל בת כהן במתנות דקיי"ל דכהנת אוכלת במתנות אע"פ שהיא נשואה לישראל מקודשת אפי' למ"ד טוה"נ א"מ כיון דלדידה שוה ממון אע"ג דלדידיה אינו שוה עכ"ד השעה"מ שם. ותמוה לפענ"ד דהא אכתי מצי לאוקמא הך משנה דקידושין בישראל שקידש בת כהן ונותן התרומה לכהן דלדידיה שוה ממון. וכמ"ש רבינו ז"ל. [וכן מוקי הך משנה דהמקדש בקדשי קדשים הני כדאי' בקידושין ד' נ"ב]. א"נ דמשכחת לה כגון ישראל שקידש בת כהן לאחר שלשים יום דעד שלשים מצי למיכל התרומה ושוה לדידה ממון. [ואפשר לומר דזהו כוונת רבינו ז"ל במ"ש דקא יהיב תרומה לכהנת. ולכאורה קשה הא כיון שקידשה ישראל נעשית זרה וכמ"ש השעה"מ. אבל י"ל דכוונתו שקידשה לאחר שלשים יום]. ומדלא משני הכי ע"כ מוכח כדברי רבינו ז"ל דאפי' לדידה הוי ממון כיון דלדידיה לא הוי ממון אינה מקודשת. הן אמת שמצאתי ברדב"ז ח"ג סי' תרמ"ט שכתב וז"ל הלכך אם היה כהן המקדש בחלת האור פשיטא דמקודשת כו'. ואם הוא ישראל המקדש בחלת האור למאן דפסק טוה"נ ממון הרי היא מקודשת כו'. ולמאן דפסק טוה"נ א"מ אינה מקודשת דלא מידי יהיב לה. ואפי' היא כהנת דבשעה שקדשה ישראל נפסלה מלאכול בתרומ' ולא יהיב לה מידי דחזי לה עכ"ל. הרי מבואר כמ"ש השעה"מ אמנם זה תמוה כמו שהקשיתי. ונלפענ"ד עפ"י מה שהקשה השעה"מ בפ"ו מה' חו"מ אמאי המקדש במע"ש אינה מקודשת למ"ד מע"ש ממון גבוה הוא נימא הואיל ואי בעי מיתשל עלה והוי כדידי'. ותירץ עפ"י מ"ש בתשובת הרשב"א ז"ל סי' תר"ב דבקידושין לא אמרינן הואיל ע"ש. והנה ז"ל הרשב"א ז"ל שם. שאלת אשה אחת שנדרה הנאה מראובן ואמר כל נכסי פלוני עלי כקרבן ואח"כ בא אותו ראובן וקידשה מה דינן של קידושין אם נאמר כו' הואיל ויכולה לישאל כו' תשובה כו'. והטעם שאמרת דיכולה לישאל לא אשכחן בכי הא הואיל דל"א הואיל אלא במה שהוא שלו אלא דאריא [כצ"ל שם] דאיסורא רבי' עלה בין לנזיר ביין שלו בין שעירבו לו אחרים בשלהן זוכה הוא בגוף היין דהא מותר לו ליהנות ממנו ובשלו אמרינן הואיל א"נ במה שאין לאחרים רשות כגון הפקר או במי שליקט את הפיאה ואמר ה"ז לפלוני עני דאמרינן בזה אפילו תרי מיגו כו' אבל לזכות במתנה שנתנו לו אחרים ובאותה שעה שאינו יכול ליהנות בו שיהי' שלו. נימא הואיל ואי בעי מיתשל אינו. דכיון דבשעה שקבלו אינו יכול לזכות בו ואינו שלו שוב אין לו בו זכות. ואע"ג שנשאל אחר מכן דכיון דבשעתו לא זכה שוב אינו יכול לזכות עכ"ל הרשב"א ז"ל. הרי שפתי הרשב"א ז"ל ברור מללו דהטעם דלא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל בקידושין היינו משום דלא אמרינן הואיל רק במה שהוא שלו. אבל לזכות במתנה בנתנו לו אחרים לא אמרינן הואיל. ומעתה דברי רש"י והרדב"ז א"ש עה"נ דודאי הם נמי ס"ל דבעינן שיהי' גם לדידי' ממון. והא דהוצרך רש"י לומר וגם היא לא זכתה אלא בטוה"נ היינו משום דלדידי' הוי ממון מטעם הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. ורק ה"ט דאינה מקודשת משום דהיא אינה יכולה לזכות מטעם הואיל. וזהו לא שייך רק היכא דלדידה אינו שוה ממון. אבל אם היא בת כהן דלדידה שוה ממון ודאי מקודשת דהא לדידי' נמי הוי ממון מטעם הואיל [ואע"ג דרש"י מסיק בפסחי' ד' מ"ח דל"א הואיל ואי בעי מיתשיל עלי'. מ"מ לא כתב שם לדבר ברור רק כמסתפק בדבר ע"ש]. וזהו שהוצרך הרדב"ז לומר מטעם דכשקידשה נעשית זרה. אבל היכא דלא נעשית זרה וכמ"ש לעיל ודאי מקודשת. דהא לדידי' נמי שוה ממון מטעם הואיל ונמצא דהוי ממון לדידי' ולדידה [וע' במשנה למלך שם מה שהקשה על שני תשובות הרדב"ז דסותרות זא"ז. וע' בזה באחרונים ודו"ק]. ובזה אני תמה על המשנה למלך שם שכתב דמי שאסר בקונם עליו איזה דבר וקידש אשה אינה מקודשת אע"ג דאי בעי מיתשיל עלה דל"א הואיל ואי בעי מיתשיל עלה בקידושין כמש"כ בתשובת הרשב"א ז"ל סי' קכ"ב מ"ש. והנה בסי' קכ"ב ליתא כלל מזה. וט"ס הוא וצ"ל בסי' תר"ב. והתם הא מפורש להדיא הטעם דל"א הואיל מטעם דהיא לא מצי קנה לה מטעם הואיל. וא"כ כאן דלא אסר בקונם רק עליו ולא על האשה א"כ ודאי מקודשת דהא אצלה הוי ממון. ולגבי דידי' נמי הוי ממון דהא לגבי דידי' אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. מיהו לפי תשובת הרשב"א ז"ל ח"ד שהבאתי לעיל דלא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל רק בחמץ בפסח פשיטא דאינה מקודשת כדברי המשנה למלך. וע' תוס' קדושין ד' נ"ב ד"ה המקדש ודו"ק. [וע' תשובת הרשב"א סי' תשמ"ו ותשמ"ז. וע' בטעה"מ ריש פ"ה מה' אישות במ"ש לתרץ דברי המהרש"א ז"ל וממ"ש יתבאר מה ששגה בזה ודו"ק] ומעתה בישראל שקידש בת כהן במתנות לכ"ע לא הוי קידושין אפילו לרש"י והרדב"ז דאע"ג דלדידה שוה ממון כיון דלדידי' לא הוי ממון דהא במתנות לא שייך שאלה ודלא כשעה"מ. ומעתה שפיר הקשה ר' אבא מהך משנה דקידושין ולא מצי למימר בכהנת דאכתי תקשי ממתנות. כ"ז הוא דעת רש"י והרדב"ז ז"ל אבל דעת רבינו ז"ל מבואר דס"ל דאפי' ישראל שקידש בת כהן בתרומה נמי אינה מקודשת אף ע"ג דמצי למישאל עליו וצ"ל דס"ל כמ"ש רש"י בפסחים ד' מ"ח דל"א כלל הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. או כדעת הרשב"א ז"ל בתשובה ח"ד שהבאתי לעיל דל"א הואיל ואי בעי מיתשיל עלה רק בחמץ בפסח כנ"ל וע"ע מ"ש מו"ח בזה באות ט"ז] כ"ז מחתני הרב הג' מ' רפאל שפירא יחי'.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף