העמק שאלה/ח
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אעריכה
(א) דמחייבין דב"י כו' שנאמר ערב וגו'. בגמרא דברכות ד' ל"א א' אית' יכול יהא כוללן בב"א כבר מפורש על ידי דוד דכתיב ערב ובוקר וגו'. אבל לא נתפרש דחייב להתפלל ג' תפלות לא מהאי קרא דדוד. ולא מקראי דדניאל שהביא הש"ס התם. ולכאורה ע"כ א"א ללמוד חיובא מהאי קרא. שהרי הלכה פסוקה בפ' תפה"ש תפלת ערבית רשות. וכן פסקו כל הגאונים. ובהאי קרא כתיב תפלת ערב ג"כ. ובאמת כתב הרמב"ם ה' תפלה פ"א ה"ג יש מתפלל פעם א' ויש מתפלל פעמים הרבה כו' וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו עד עזרא. ואי כדברי רבינו דנ"ל חיובא מהאי קרא הא כבר קדים חיוב זה מלפנים. וא"כ צריכין אנו לעמוד ע"ד רבינו. אבל הענין דבגמ' אי' ריבח"א תפלות אבות תקנום. ריב"ל א' תפלות כנגד תמידים תקנו. תני' כותי' דריב"ח אברהם תיקן תפלת שחרית כו' תניא כותי' דריב"ל מפני מה אמרו תפה"ש עד חצות כו' נימא תהוי תיובתא דריב"ח. אמר לך ריב"ח לעולם אימא לך תפלות אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות כו'. ופסק הרמב"ם כריב"ל כמבואר בכל אותו הפרק ולא הזכיר כלל תקנות אבות. ואע"ג דבה' מלכים פ"ט כ' אברהם התפלל שחרית ויצחק הוסיף מנחה ויעקב הוסיף תפלת ערבית והכי סתמא דגמרא יומא ד' כ"ח צלותי' דאברהם מכי משחרי כותלי. ובברכות ד' ו ב' ואברהם אבינו מנ"ל דקבע מקום דכתיב וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה כו'. וכן מצוי מדרשים ואגדות. מכ"מ אין מכ"ז ראי' שתיקנו מצוה לבניהם אחריהם. זהו דעת הרמב"ם ובתר רישא אזיל הוא הרי"ף ז"ל שכ' איתמר ריבח"א תפלות אבות תקנום. ריב"ל אמר תפלות כנגד תמידים תקנום תני' כותי' דריב"ל כו' ולא הביא ישוב הש"ס אליבא דריב"ח. ולא הברייתא דתני' כותי' דריב"ח מבואר הדבר דלקבוע הלכה כריב"ל אתי. וכן כ' בפירוש פרק מי שמתו לענין תפלת נדבה וז"ל ומפרשי רבנן דה"מ יחיד כו' וציבור בין אדעתא דחובה בין אדעתא דרשות אסור דקיי"ל תפלות כנגד תמידים תקנום וכשם שאין הציבור כו' ולא כהלח"מ שם שלא עמד ע"ד הרמב"ם ז"ל. מיהו טעמייהו דהרי"ף ורמב"ם ז"ל והיכן קיי"ל כריב"ל. נראה דקשה להו למ"ד תפלות אבות תקנום. מ"ש תפלת ערבית דקילא משחרית ומנחה. ולהכי ס"ל דעיקר פלוגתא דת"ע רשות או חובה תלי' במחלוקת ריב"ל וריב"ח וכיון דקיי"ל ת"ע רשות הרי קיי"ל כריב"ל. אבל רבינו מבואר דס"ל הלכה כריב"ח. שהרי בכל הענין לא הביא אלא דריב"ח. והכי נראה דעת בה"ג שכ' בזה"ל אתמר ריב"ל א' תפלות כנגד תמידים תקנום. ריב"ח א' תפלות אבות תקנום. ואתי רבנן אסמכינהו אתמידים. תניא כותי' דריב"ל כו' הרי סיים בה"ג ישוב הש"ס על ריב"ח מברייתא דמסייע לריב"ל. ומכ"מ שפיר הביא הא דתני' כותי' דריב"ל מפני מה אמרו כו' כדי ללמוד סדר זמני תפלות וטעמייהו. אבל הלכה כריב"ח דתני' כותי' ולא נתיישב לריב"ל. והכי נראה דעת התוס' שהרי כ' בד"ה יעקב כו' דלהכי יפה מנהג שלנו שמתפללין ערבית מבע"י קצת משום דתפלת יעקב הכי הוי ע"ש. וכי תימא א"כ מ"ט ת"ע רשות. אמינא לך טעמא דבה"ג. דהנה ידוע מה שנתקשו הראשונים ז"ל בהא דקיי"ל ת"ע רשות. וז"ל הרי"ף פ' תפה"ש וקיי"ל הלכה כרבא. מיהו ה"מ היכא דלא צלי כלל. אבל היכא דצלי לי' לת"ע כבר שוי' עליה חובה. ואי טעי הדר לרישא כדאמרינן א"ר טעה ולא הזכיר של ר"ח בערבית כו' ואמרינן נמי טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים. ואפי' למ"ד רשות חובה הוא דליכא אבל מצוה איתא. והאידנא נהוג עלמא לשוויי חובה עכ"ל הרי"ף. וידוע שרבותינו התו' יומא דע"ח ובכ"מ והרא"ש פ' תפה"ש פלפלו בזה. והוסיפו להקשות מהא דאי' בשבת ד' ט' שרא המייני' לא מטרחינן לי' הא בל"ז מטרחינן. וכן מהא דיומא ד' פ"ז ב' תפלת נעילה פוטר ש"ע. ונתיישב דעתם ז"ל דמצוה מיהא איתא. והנה הרי"ף לא הקשה מהא דשרא המייני' ומהא דת"נ פוטרת ש"ע. וצ"ל דלקושי' זו ודאי ניחא ע"פ מ"ש הרי"ף עצמו דמצוה מיהא איתא כמש"כ התו'. אבל להא דטעה ולא הזכיר דר"ח כו' וטעה ולא התפלל כו'. לא סגי להרי"ף ז"ל בזה. דס"ל כמש"כ התו' ד' כ"ט ב' בשם בה"ג דאי טעה בהזכרה דר"ח מצי לשמוע מש"ץ. והוא עפ"י סוגי' דברכות ד' כ"ט א' ויבואר בסי' כ"ב אות ד' בס"ד. והרי קיי"ל בשלהי מ' ר"ה שאין הש"ץ מוציא אלא לשאינו בקי וצ"ל דלחזור ולהתפלל כדיעבד דמי. וה"נ אי ת"ע רשות אע"ג דמצוה איכא. מכ"מ לחזור ולהתפלל או להתפלל שחרית שתים לא בעי. וע"כ משום דכבר שוי' עליו חובה. ולכאורה ק' על הרי"ף למאי נצרך תו להא דסיים דמצוה מיהא איתא. ואין לומר דדינא קמ"ל ולמד מהא דשרא המייני' ומהא דתפלת נעילה כו'. שהרי מסיים דהאידנא נהגו לשווי' כחובה ומאי נ"מ בהא דזמן התלמוד. אלא ע"כ בא הרי"ף לבאר בזה יסוד הישוב דהיאך קבע עליו חובה. בהא דצלי לי' לת"ע. והנה התו' ורא"ש שהביאו ישוב זה בשם בה"ג על מה שהקשה מהא דטעה ולא הזכיר של ר"ח כו' ופירשו כונת ה"ג בתרי אופני. או נימא שקבע עליו חובה בזה הלילה עפ"י שהתחיל להתפלל. או דקבע חובה בהא דצלי כמה זימנין. ואי נימא כפי' הראשון. הוא עפ"י גמרא דסוטה ד' י"ג כל העושה דבר מצוה ולא גמרו כו'. וה"נ כיון שהתחיל להתפלל אלא שטעה בהזכרה. נתחייב לגמור. ואי נימא כפי' השני הוא עפ"י דאיתא בנדרים ד' פ"א ב' דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי לבטלן ולנהוג בהן היתר משום שנאמר לא יחל דברו. ומפרש הש"ס מני ר"ג היא דמפרש דברו דבור בעלמא. [ונראה לי כונת הדרש לפרש דברו מלשון הנהגה כמו דוברות בים וכן הרבה] וכ' הרא"ש ור"ן בשם הר"י הכהן שאם נהג אדם שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בזמן מיוחד צריך היתר. וכן בכ"ד מצוה הכי הוא. וכ"ז אינו מעיקר ת"ע ביחוד. אלא הרי היא ככל המצות שבתורה שאינו חובה. ואפשר להפטר ולהתחייב עפ"י מנהג דהוי כנדרי מצוה. וזהו סיום דברי הרי"ף דמש"ה שווי' עלי' חובה. משום דמצוה מיהא איכא. וא"כ הוי ככל מנהג מצוה. ועיקר הפי' הוא השני. שהרי הרי"ף הביא זה הישוב גם על הא דטעה ולא התפלל ערבית כו' ולפי' הראשון לא נתיישב כלל. אלא כפי' השני. וידעתי שתהר"י ומע"מ האריכו בדברי הרי"ף בא"א. אבל הנראה לי כתבתי. איברא ה"ג כתב בזה"ל וכי אמרינן דת"ע רשות ה"מ היכא דלא בעי לצלויי כלל. אבל היכא דבעי לצלויי שווי' עלי' חובה עכ"ל. משמע דבעי לצלויי לחוד סגי לשווי' חובה. ואפי' לא צלי עדין. ולא מצינו מקור ויסוד לזה. והא בכל המצות לא מתחייב במחשבה כדאי' בשבועות ד' כ"ו בגמר בלבו צריך להוציא בשפתיו. ותו הא בה"ג לא הזכיר דמצוה מיהא איתא כדי שיחול עליו נדר באעשה כמו בנדרי מצוה. אלא ע"כ בה"ג מעיקר דינא דתפלת ערבית קאתי עלה. והיינו דקסבר תפלות אבות תקנום. והא דת"ע רשות היינו משום דיעקב אבינו ג"כ לא התפלל אלא עפ"י סיבה כדאי' בחולין ד' צ"א ב' כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי. ויהיב דעתי' למיהדר והתפלל ת"ע. ואפשר שלא תיקן אלא למי דיהיב דעתי' לצלויי. וגביה ודאי נעשית חובה. [ויש להסביר יותר. דה"ק מאן דיהיב דעתי' לצלויי איזה צורך לצרת עצמו. וטוב הוא לקבעה בתפלה הקבועה. כדאי' בע"ג ד' ז' אימת תפלה לעני כי יעטוף בזמן ולפני ה' ישפוך שיחו. ע"ז נעשית ת"ע חובה. ואפשר לשפוך צרת עצמו בה'. ובהא פליגי תנאי ואמוראי אי קבע מנהג לכל אדם או רק למאן דיהיב דעתי' לצלויי. אבל עיקר המחשבה והרצון בזה רשות. זהו דעת בה"ג דאזיל בשיטת רבינו כמש"כ. ומעתה ניחא מש"כ רבינו חיובא בשלש תפלות מקרא דדוד. דע"כ כיון דכייל הני ג' תפלות ערב ובוקר וצהרים ה"ק דשוינהו חובה. וא"א לומר כפי' התוס' לפי' הא' דהתפלל וטעה. וגם לא כפי הב' דשוינהו חובה במאי דנהג הרבה לילות. דזה אינו אלא מדרבנן כדאי' בנדרים ד' ט"ו א' ומי איכא בל יחל מדרבנן אין וכדתני' כו'. ותו דהא מטעם נדר הוא ולא שייך לחובה דת"ע והיאך כיילינהו דוד עם ת"ש ומנחה. אלא כדעת בה"ג דיהיב דעתי' לצלויי ת"ע תמיד והוי חובה. והא דסתם רבינו וכ' סתם דמחייבין לצלויי כו' היינו כמש"כ הרי"ף וכל הראשונים דהאידנא שווי' רבנן עלי' חובה. והוי כמו דיהיב דעתי' לצלויי דדוד. והנה הרמב"ם לדעתי' דכנגד תמידים תקנום. מש"ה כ' דעד עזרא לא היתה תקנות ג' תפלות. וטעמו של דבר. דתמידים ושאר קרבנות הביאו ברכה ופרנסה לעולם כדאי' בכתובות ד' י' למה נקרא שמו מזבח שהוא מזין. ובספרי פ' פנחס הארכתי בס"ד בתפלת משה ולא תהי' עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה. ומפרש בספרי שהתפלל אז על הפרנסה ואמר איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים. ור"ל שביקש משה על הנהגת ישראל יפקוד ה' וגו'. ועוד ביקש על הפרנסה ולא תהי' וגו' דכל ימי חייו בזכותו ירד המן כידוע. והשיב לו הקב"ה על הראשונה קח לך את יהושע כו'. ועל השני' צו את ב"י את קרבני לחמי וגו'. וע"ע בתנחומא פ' תצוה בפרטות תועלת כל דבר היאך הי' משפיע ברכה למינו. וכ"ז הי' במקדש ראשון שהיו כל ישראל בא"י. אבל בשני שהיו מפוזרים בכמה ארצות כידוע. אע"ג שהיו שולחים לתרומת הלישכה כדתנן בפ"א דשקלים מכ"מ לא הי' הברכה חל כ"כ כמו ביהודה וכדאי' בפסחים פ' א"ע בזמן המקדש לא הי' יינן של יהודה מחמיץ בזכות הנסכים. הרי דרק ביהודה הי' מועיל זכות נסכים. ומש"ה תקנו עזרא ואנשי כנה"ג ג' תפלות כנגד תמידים בכל תפוצות ישראל כדי להביא ברכה בעולם. ואי' בתנחומא פ' תבא כתיב באו נשתחוה ונכרעה והלא כריעה בכלל השתחוי' אלא צפה משה ברוה"ק שבהמ"ק עתיד ליחרב והביכורים עתידין להפסק עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללים בכל יום שלשה פעמים כו'. אלא עד אנשי כנה"ג לא הי' קבוע לכל ישראל אלא ליחידי הדור. כמו דוד וכדומה והמה התקינו לכל ישראל והיינו דאי' בשבת ד' י' מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. ר"ל צורך פרנסה ע' פרש"י. זהו לשיטת הרי"ף ורמב"ם וא"כ בימי דוד הווין כולהו רשות ושפיר כיילינהו יחדיו. אבל לדעת רבינו ובה"ג. ודאי הי' תקנה קבועה מימות אבותינו אברהם יצחק ויעקב לכל מי שנוהג כמעשיהם והולך בדרכיהם. ודוד בא וקבע ברוה"ק בדברי קבלה וא"כ ע"כ תפלת ערבית ג"כ שווי' עליו חובה למאן דבעי לצלויי. ומש"ה כיילינהו דוד לכל ג' תפלות. וממוצא דבר אנו למדים ליישב מחלוקת הראשונים. בתפלת נדבה שכ' הרי"ף הילכך אין היחיד מתפלל תפלת המוספין תפלת נדבה שאינו מתנדב קרבן מוסף. והרמב"ם פ"א ה"י כתב ויש מן הגאונים מי שהורה שאסור להתפלל תפלת נדבה בשבתות ויו"ט לפי שאין מקריבין בהם נדבה אלא חובת היום בלבד. וכן דעת הרי"ף כמש"כ הרא"ש סי' ט"ו. מיהו בשם רבינו האי גאון כ' הרא"ש שמתפללין בשבת נדבה שחרית ומוסף ג"כ וכ"כ תהר"י בשמו שמתפללין מוסף נדבה. ולא נתבאר טעם מחלוקתם ז"ל ע' בתהר"י מש"כ בזה. ואני אומר דהרי"ף וסיעתו ס"ל דכנגד תמידים תקנום וא"כ במוסף ושבת ליכא נדבה ובאמת יש להקשות על סברת תהר"י שכתבו טעם הגאון ז"ל דאע"פ שתפלות כנגד תמידי' תקנום מאין לנו דתפלות של נדבה ג"כ כנגד קרבנות הוא. ואם אמרו בתפלת חובה נאמר בתפלת נדבה עכ"ל. ולי נראה להיפך. שהרי אלמלי שמבואר בגמ' דיכולין להתפלל בנדבה לא היינו מעלים עה"ד הכי. דמהיכא תיתי להוסיף בברכות תפלה יותר מכל ברכות שבעולם. והשתא דהגמרא העלה דאפשר בנדבה הבו דלא לוסיף עלה ומסתבר דתפלת נדבה כעין תפלת חובה שהוא נגד קרבנות. וצדקו דברי הרי"ף ז"ל. אבל הגאון אזיל בשיטת רבינו ובה"ג דתפלות אבות תיקנום ומכ"מ יכולין להתפלל בנדבה. וא"כ מ"ש שחרית או מוסף. ויחיד או צבור. אלא דתהר"י באו להשיג על הגאון מטעם אחר וכן כ' הראב"ד בהשגות פ"א משום שאין תפלת נדבה אלא בקשה ותחנונים. אבל הגאון ס"ל דכל תפלות אפי' של שבת ויו"ט עיקרו בקשה דבר יום ביומו אלא שקיצרו מפני כבוד היום. וע"ע מש"כ אות ט' דרבותינו אזלי לשטתייהו:
בעריכה
(ב) ואין שיחה אלא תפלה שנא' אשפוך לפניו שיחי. כך הוא גי' רבינו. וכן הביאו התו' ע"ג ד' ז' ב' אבל לפנינו אי' שנא' תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. ושני הגירסאות מכוונים. דעיקר פי' שיחה לדעת הבריית' הוא תפלה קבועה שיצחק הי' מסדר לו להתפלל בכל יום. וכן קבע תקנה שכ"א יהא מסדר לפי כחו אבל שיהא קבוע ומסודרת אך לו. עד שבאו אנשי כנה"ג וסדרו לנו מטבע תפלה חק ולא יעבר. אבל גם לפני תקנתם הי' לכ"א תפלה קבועה וזהו הנקרא שיחה כמש"כ התו' ע"ג שם ד"ה ואין שיחה. והנה בסוגיא דע"ג פליגי ר"א ור"י רא"א שואל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל ר"ל תפלה הסדורה. שנא' תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו תחלה יעטוף על דלות וצרות נפשו ואח"כ ישפוך שיחו הסדורה. ורי"א יתפלל ואח"כ ישאל צרכיו שנאמר אשפוך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד תחלה אשפוך שיחי ואח"כ כו' ומהדר הגמ' ליישב תרווייהו קראי למר ולמר. והשתא לר"א ראוי להביא קרא דתפלה לעני כי יעטוף. דמשמעו כעיקר הדין. משא"כ קרא דאשפוך לפניו שיחי לא משמע תפלה סדורה שהרי צריך להקדים צרכיו. ואח"כ תפלה הסדורה. וכן לר"י ראוי להביא קרא דאשפוך לפניו שיחי דמשמע תפלה הסדורה משא"כ קרא דתפלה לעני וגו'. ומש"ה רבינו דפסק כר' יהושע הביא האי קרא דאשפוך לפניו שיחי. ותנא דברייתא אי גרסינן תפלה לעני נימא דס"ל להאי תנא כר"א. ואע"ג דהש"ס מיישב למר ולמר בתפלה קבועה. מכ"מ אינו לפי משמעות. וניחא יותר להביא הפשוט:
געריכה
(ג) ומנלן דצלי כו'. שנאמר וילך למסעיו עד ויקרא שם אברם בשם ה'. והיינו כת"א וצלי תמן אברם כו'. ולכאורה הי' לרבינו להביא פסוק המוקדם ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'. וי"ל דשם פשטא דקרא קאי על המזבח. ותחלה אמר שבנאו לה' ולא לעבודת כוכבים ככל עובדי עבודת כוכבים. ואח"כ הוסיף שקראו בשם הוי' ב"ה וכדאי' מנחות ד' ק"י ובת"כ ויקרא ר' יוסי א' כ"מ שנאמר קרבן אמור ביו"ד ה"י שלא ליתן פתחון פה למינים לרדות. אבל מהאי קרא דכתיב אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה ויקרא שם אברם בשם ה'. אי על המזבח קאי. הכי מיבעי אשר עשה שם אברם בראשונה ויקרא בשם ה' אלא מילתא חדתא הוא היינו שהתפלל לה':
דעריכה
(ד) שיהא הכל מאמצין כחו מלמטה. בגמרא ליתא האי מלמטה. מיהו נוסחת רבינו הוא כפרש"י שיהו הכל מאמצים את כחו שיסייעוהו מלה"ש לבקש רחמים ושלא יהא לו מסטינים מלמעלה. ורבינו הוסיף מדעתו זה התיבה ללמדינו הפי'. והכוונה כדאית' בברכות ד' ל"ב ב' ד' דברים צריכים חזוק כו' תפלה שנאמר חזק ויאמץ לבך. וצריך לזה עזר וסיוע מן השמים שיתאמץ כחו להתחזק בתפלה:
העריכה
(ה) דאר"ח כו'. ובסנהדרין אית' מימרא זו בפלוגתא. דפליגי בפי' את משנה התורה הזאת דכתיב גבי מלך. וס"ל לר' יוסי כתב הראוי להשתנות. אבל לא כתב אלא ס"ת אחת ומניחו בבית גנזיו. וחכמים ס"ל דכותב לו שני ס"ת והיינו משנה התורה. וא' מניחו בבית גנזיו. וא' תולה כמין קמיע על ידו וזהו שויתי ה' לנגדי תמיד כמשמעו. וקאמר דלר"י האי שויתי מאי היא. ומפרש לענין תפלה וכהאי מימרא דר"ש חסידא. ותמיד ע"כ פירושו כתמיד דחביתין וקרבן תמידים שהוא שעה תמידית בכל יום. וא"כ אנן דקיי"ל כחכמים וכן פסק הרמב"ם בה' ס"ת פ"ז אין ראי' דמימרא זו הלכה. מיהו גם ביומא ד' נ"ג ב' אי' לשמאל דידך קא אמינא דהוי ימינו של הקב"ה ופרש"י שהמתפלל רואה עצמו כאילו שכינה מול פניו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד. וכן הביאה הרי"ף פ' אין עומדין. והרמב"ם פ"ד מה' תפלה וש"ע סי' צ"ח ס"א כייל מימרא זו בהך דתנן ר"פ אין עומדין חסידים הראשונים הי' שוהין שעה א' ומתפללין כדי שיכוונו את לבם למקום ועי' בסמוך. והדרשה תדרש בכמה פנים:
ועריכה
(ו) המתפלל צריך שיכוין את לבו. בגמרא אי' את לבו לשמים. אבל בתוספתא פרק ג' ובה"ג ר"פ א"ע וברי"ף ליתא. ולפי דברי תהר"י ר"פ הנ"ל ד"ה כדי מבואר דמאן דגריס כאן לשמים משתבש. שכתבו די"מ הא דתנן כדי שיכוונו את לבם למקום שיפנה טרדת המחשבות ויכוונו באמירת התפלה ואין זה נראה דא"כ לא היה לו לומר למקום אלא לתפלתו. דהא חזינן לקמן כשהזכיר כוונה לענין אמירת התפלה לא אמר למקום. אלא המתפלל צריך שיכוין את לבו סימן לדבר תכין לבם וגו' אלא ודאי כך הפי' כדי שיכוונו שיהי' שלם בעבודת המקום ויבטלו מלבם תענוגי העה"ז כו' ועל כוונה זו נאמר תכין לבם תקשיב אזניך כו' תדע שכך הוא עיקר הפי' מדאמרינן לקמן סימן לדבר תכין לבם וגו' ולמה אמר סימן והלא ראי' ברורה הוי אלא מפני שעיקר הפסוק לא בא על כוונת אמירת התפלה אלא על כוונת טהרת הלב. וכשהזכיר אותו לשם בכוונת אמירת התפלה אמר סי' לדבר עכ"ל. הרי דהוספה זו גרעון לעיקר כוונת הברייתא. מיהו הרמב"ם כ' בזה הלשון כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו עומד לפני השכינה לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוין את לבו ואח"כ יתפלל בנחת בתחנונים כו' חסידים הראשונים כו'. והרי הני תרי מימרי הוא מימרא דר"ש חסידא והברי' דילן בענין של חסידים הראשונים יחד. מבואר הדבר שמפרש משנתינו כי"מ שכתבו תהר"י. וע"ד זה הולך דברי הטור סי' צ"ח אלא שמאריך יותר להסביר פי' למקום דתנן במשנתינו דטעמא קאמר דלהכי יפנה מחשבותיו משום שעומד לפני אבינו שבשמים. ויחשוב אלו הי' מדבר לפני מלך הי' מסדר דבריו כו' ק"ו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה כו'. וא"כ מאן דגריס בברייתא זו למקום לא משתבש. ובמשנה דבירו' ליתא ג"כ תיבת לשמים. וא"כ לדבר א' נתכוונו מתניתין וברייתא. אבל ודאי אינו עיקר. והב"י שם הביא בשם א"ח דברים שהולך ע"ד תהר"י וקבעם בש"ע ואם שמתחלת דברי הש"ע הוא כדעת הרמב"ם וטור. וע"ע הגי' בס' עבודת הקודש חלק העבודה פרק ו' בכונת לשון את לבו לשמים. ענין נשגב ונעלה:
זעריכה
(ז) לצלויי בהדי ציבורא כו'. אלא עם הציבור שנא' ואני וגו'. בגמ' אי' דאמר ר"י לרב נחמן ולימא לי' מר לשלוחא דציבורא בעידנא דמצלי ציבורא ליתי ולודעיה למר. א"ל מאי כולי האי. א"ל דאר"י משום רשב"י מ"ד ואני תפלתי לך ה' עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהציבור מתפללין. משמע דפי' בשעה שהציבור מתפללין אפי' שלא עם הציבור אלא באותה שעה. אבל הרי"ף גריס ואר"י משום ריב"ז אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבה"כ שנא' ואני תפלתי לך ה' עת רצון. אימתי עת רצון בשעה שהציבור מתפללין. וכן הביא הטור סי' צ' וז"ל לא יתפלל אדם אלא בבה"כ עם הציבור דאר"י אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבה"כ. פי' עם הצבור עכ"ל. ור"ל דא"א לומר בבה"כ ממש וכההיא דאבא בנימין ד' ו' א' דנ"ל מדכתיב לשמוע אל הרנה ואל התפלה. דא"כ מה מסיים בשעה שהצבור מתפללין. ותו דא"כ מה הוא עת רצון אינו אלא מקום גורם. אלא בבה"כ דשם מתפללין הצבור. ורבינו ובה"ג שהעתיק דבריו כהוויתן בפ' אין עומדין גרסי הכי בפירוש. עכ"פ לדעת א' נתכוונו דעיקר המאמר שיתפללו עם הצבור ממש. וכ"כ התו' ע"ג דף ד' ב' ד"ה כיון. והא דאר"י לר"נ מהאי מימרא. היינו דכיון דאז עת רצון ממילא הדבר מובן דמהני מיהא פורתא ליחידים המתפללים ג"כ. וכמש"כ התו' שם:
חעריכה
(ח) בשעה שהצבו' מתפללין. ריב"ח א' מהכא בעת רצון עניתיך. רנב"י א' מהכא כו' כצ"ל. וכן הוא בה"ג. ומובן הא דקאמר ע"ז תנ"ה רי"א וכו'. ומכ"ש לגי' רבינו ובה"ג רב נחמן ב"י דמאוחר הרבה לריב"ח. ובגמרא אי' במימרא דרנב"י ר"א בר חנינא:
טעריכה
(ט) ומצוה לצלויי צלותא דצפרא עם הנץ החמה כדי כו'. מקור דברים אלו ריש פרק תפה"ש. והכי אי' בגמרא ורמינהו מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום. ומשני כי תני' ההיא לותיקין. דא"ר יוחנן ותיקין היו גומרים אותה עם הנה"ח. ומפרש רבינו מצותה מצות תפלה עם הנץ החמה שיתחיל בהתחלת הנץ. כדי שיסמוך כו' פי' דגמר ק"ש מצוותה שתהא בסוף עלות השחר סמוך להנץ החמה. וכדי שיהא סומך גאולה לתפלה בע"כ מצות תפלה בהתחלת הנץ. ופי' ונמצא מתפלל ביום ה"ק אם הי' זמן תפלה לכתחילה לפני הנה"ח הי' רשאי לקרות ק"ש ולהתפלל לפני נה"ח. ומקיים בזה ג"כ ייראוך עם שמש. כמו דמסיים ברכת ק"ש לפני נה"ח. אבל מצות תפלה ביום דוקא. להכי ותיקין היו מתפללים עם נה"ח כדי לקיים ייראוך ע"ש בק"ש וגם סמיכת גא"ל וגם מתפלל ביום. והכי מבואר בה"ג ריש פ' תפה"ש וז"ל ורמינהו מצותה עם הנץ החמה כדי שיקרא ק"ש קודם הנץ החמה ויסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום כי תניא ההיא כו'. וזה דלא כפרש"י מצותה של ק"ש. וכוונתו ז"ל שיגמור ק"ש עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ויוכל להתחיל להתפלל בהתחלת הנץ. וזהו התכלית שיהא התפלה בהתחלת הנץ. ועפ"י דקדוק זמן התפלה מדקדקין בק"ש. להיפך ממש"כ רבינו וה"ג דתכלית הדקדוק הוא ק"ש שיהא סמוך להנץ. ולכאורה פרש"י מוכרח מסוגי' ד' ט' ב' דאי' לק"ש כותיקין דאר"י ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה. תני' נמי הכי ותיקין היו גומרין עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום. א"ר זירא מ"ק ייראוך עם שמש. הרי מבואר דגמר ק"ש הי' כדי לבוא לתכלית סמיכות גאולה לתפלה הראוי'. ומש"ה מפרש שם מ"ק דמצוה להתפלל עם הנץ החמה. ואע"ג שנדחק רש"י בד"ה דכתיב בזה שכ' כשמוראך מקבלים עליהם דהיינו מלכות שמים שמקבלים עליהם בק"ש עכ"ל. הרי פירש בעצמו דבק"ש קאי דבה שייך לשון ייראוך. מכ"מ ע"כ עיקר הכוונה על תפלה ומשום שמצוה לסמוך גאולה לתפלה קרי לתפלה ייראוך עם שמש שהוא סמוך למורא קבלת מ"ש. והתו' יומא ד' ל"ז הוכיחו עוד דע"כ ייראוך עם שמש בתפלה קאי מדלקמן ד' כ"ט ב' דאמר רחב"א אר"י מצוה להתפלל עם דמדומי חמה ואר"ז מ"ק ייראוך ע"ש. ועוד יש להביא ראי' לעיקר שיטה זו מדתניא בתוספתא ריש מ' ברכות מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה כו'. והתם בק"ש קאי. אבל יש להקשות ע"ז טובא. דהיאך תני מצותה עם הנץ החמה בק"ש ועל גמר ק"ש. א"כ מצותה לפני נץ החמה. ותו למאי הביא הגמרא ריש תפה"ש ברייתא אחרת והיא דתוספתא הנ"ל. ובד' ט' ברייתא אחרת. הלא היינו הך. ועדיפא שמפורש דותיקין כו' ויסולק הקושיא ממילא. אבל בה"ג ריש פרק א' אנהרינהו לעיינין בגירסא אחרת בסוגיא ד' ט'. וז"ל בק"ש כותיקין דאר"י וותיקין הי' גומרין אותה עם הנץ החמה. תניא נמי הכי ר' יהודה בן תימא או' וותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה. תניא אידך מצוותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום אר"ז מ"ק ייראוך עם שמש. מבואר דבק"ש לא נזכר הטעם כדי שיסמוך גאולה לתפלה כו' אלא הטעם משום דכתיב ייראוך ע"ש ועל ק"ש קאי כפי' ר"ח שהביאו התו' יומא שם וכמשמעות המקרא בפי' רש"י ג"כ. ומצוות תפלה עם הנץ החמה היינו בהתחלת הנץ ומשום סמיכת גאולה לתפלה. ומש"ה מקשה ריש פ' תפה"ש מבריית' דמיירי בתפלה. ובל"ס שלפני ר"ח הי' הגי' כמו לפני בה"ג ורבינו. אלא מה שכ' התו' בשמו דמפרש גומרין ק"ש קורין אין בידינו לפרשו עפ"י דעת רבינו ובה"ג עד שיאיר ה' עינינו ויזכנו בחבור ר"ח עצמו. ועדין הוכחת התו' מהא ד' כ"ט ב' אלימא טובא. נגד שיטת רבינו וה"ג ור"ח. דשם בתפלת מנחה קאי. הן אמת בירו' פ' תפה"ש אי' ריב"ח הי' מתפלל עם דמדומי חמה כדי שיהא עליו מורא שמים כל היום אמר ריב"ח [וטעות בדפוס הוא וצ"ל א"ר יוסי יהא חלקי כו' והוא ר"י בן חלפתא שהובא בשמו בבבלי שבת ד' קי"ח ב'] יהא חלקי עם המתפללים עם דמדומי חמה מה טעם ע"ז יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא. מהו לעת מצוא לעת מצוי של יום. ולא הביא טעמא דקרא ייראוך עם שמש. ואע"ג דלענין תפלת שחרית וק"ש הביא גם בירו' פ"א מימרא דר"ז. אלא ודאי דבק"ש קאי ולא בתפלה. מכ"מ בגמ' דילן אי' גם במנחה. ונראה דפליגי בזה. דבירו' פ"א והובא ברא"ש פ"א ס"י הכי איתא אבל אמרו מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום. אר"ז אנא אמינא טעמא ייראוך עם שמש. אמר מר עוקבא הוותיקין היו משכימים וקורין אותה כדי שיסמכו לה תפלתן עם הנץ החמה. ואי נפרש ברייתא זו מצוותה עם הנה"ח כו' בק"ש. ודרשה דקרא ייראוך ע"ש על תפלה. א"כ מה הוסיף מר עוקבא. ומה חידש בדבר. אבל נראה דברייתא מצוותה כו' היינו תפלה כמש"כ בה"ג והטעם כדי שיסמכו כו' וא"כ התכלית הוא ק"ש. ועלה קאי ר"ז ומר עוקבא אמר להיפך דהוותיקין היו משכימין לק"ש כדי שיסמכו תפלתן עם הנץ החמה. א"כ התכלית שיהא התפלה בנה"ח. ועלה קאי קרא דייראוך ע"ש. והשתא בגמרא דילן בד' ט' מפרש ר"ז ברייתא דמצותה עם הנה"ח כפי גי' בה"ג ופירושו דקאי בתפלה. וע"כ ייראוך ע"ש בק"ש. וכשאמר ר"י דמצוה להתפלל תפלת מנחה עם דמדומי חמה. מפרש ר"ז טעמו משום ייראוך ע"ש. ופליג על האי ברייתא כמו מר עוקבא בירו'. והשתא דלייט עלה אביי בבבלי. ובירו' מפרש טעם אחר הא דמצוה להתפלל מנחה עם ד"ח א"כ נשאר הסוגי' דדף ט על מקומה דהאי קרא בק"ש קאי. והתכלית הוא ק"ש. ותפלה בתחלת הנץ אינו אלא משום סמיכות גאולה לתפלה. היוצא מכ"ז דרבינו ובה"ג סברי להו דהדקדוק הוא בגמר ק"ש. והרי"ף ורמב"ם בשיטת רש"י ותו' קיימי. ולכאורה אין נ"מ לדינא דלכ"ע מצוה לקרות שמע סוף עלות השחר ומצוה שיתחיל להתפלל בתחלת הנץ. אבל יש נ"מ גדולה ביניהם. באם שאי אפשר לו להתפלל עם נה"ח אם צריך להקדים ק"ש לפני הנץ. ותהר"י פ"א דאזלי בשיטת הרי"ף ורש"י ותו' דעיקר הדקדוק הוא התפלה. מכ"מ כתבו דיש לדקדק גם שתהא הק"ש לפני הנץ אפי' בלא טעם סמיכות גאולה לתפלה. והוכיחו ממשנה מפורשת פ' מי שמתו דתנן ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא וא"ל יתכסה במים ויקרא ואוקמוה כותיקין והרי בע"כ יפסיק בין גאולה לתפלה שלא יתפלל במים. ומכ"מ יש ליזהר בק"ש עצמה שתהא קודם נה"ח. ופלפלו הרבה בזה. ולכאורה לפי זה בטלה עיקר ההוכחה ע"ש. ולא נזכר דעת תהר"י בפוסקים. ובפי' המשניות להרמב"ם כ' בפירוש להיפוך וז"ל דברי משנה זאת הם בזריזים והזהירים שהיו עומדים להשלים ק"ש עם הנה"ח ועלותה פאת מזרח כדי שתהי' התפלה עם עלות השמש וסמכו זה לדברי הנביא ייראוך עם שמש כו' הרי דפי' משנתינו ג"כ מטעם סמיכת גאולה לתפלה וכדי שתהא התפלה מדוקדקת בזמנה. אבל בלא סמיכת גאולה לתפלה יכול לקרות אחר הנץ. ולתהר"י יכול לקרות לכתחילה אחר כדי שיראה את חבירו כו'. אבל לשיטת רבינו ובה"ג המשנה כמשמעה וכמש"כ תהר"י. וזהו עיקר הדקדוק שיהא ק"ש סמוך לנץ החמה דוקא והיינו ייראוך עם שמש. וממילא אם אפשר לסמוך תפלה אחר הנץ אשריו ואם לא לא איכפת לן אבל ק"ש זמנה להותיקין סמוך להנץ. ובאמת משנתינו מרווחת כדעת רבינו ובה"ג. אלא שנטו הראשונים ז"ל משיטתם משום הגירסא דד' ט הנ"ל. אבל לפי גרסתם השיטה מחוורת ומיושרת. ואוסיף דבר דמחלוקת זו תלי' בגירסת התוספתא פ"א מצותה עם הנץ החמה כדי שיהא סומך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום. אמר ר' יהודה פעם א' הייתי מהלך אחר ר"ע ואחר ר"א ב"ע הגיע זמן ק"ש כמדומה אני שנתיאשו מלקרות אלא שעוסקין בצרכי צבור קרית ושנית ואח"כ התחילו הן. וכבר נראתה חמה על ראש ההרים. וכן הגירסא בירושלמי פ"א מ"ב ובאור הענין. דר"י סובר שהי' ר"ע וראב"ע טרודים כ"כ עד שלא רצו להסיע מלבן ולקרות ק"ש. וכדתניא בתוספתא פרק ב' אר"א בר"צ כשהיו ר"ג וב"ד ביבנה עסוקים בצרכי צבור לא היו מפסיקין שלא להסיע מלבן ור"י עצמו לא הי' טרוד כ"כ שהי' נטפל לרבותיו. ומכ"מ לעמוד ולהתפלל לא היה אפשר לו שהרי הולך אחריהם. ומש"ה קרא ק"ש תיכף כשהגיע זמן ק"ש. אח"כ ראה דר"ע וראב"ע ג"כ קראו את שמע אלא משום שלא היו יכולין להתפלל היו מאחרין לקרות ק"ש עד שתנץ החמה. והיינו כשיטת הרי"ף וסיעתו שאין למהר לק"ש אלא משום תפלה. וגם לא כתהר"י ז"ל. אבל בחי' רשב"א כתב שלפניו הי' הגירסא בתוספתא ואח"כ התחילו הן ואח"כ נראתה חמה על ראשי ההרים. וכ' הרשב"א דקרוב לומר דגי' הירו' משובשת. וא"כ מבואר כשיטת רבינו ובה"ג דאפי' לא משום תפלה מצות ק"ש סמוך להנץ ור' יהודה קטעי וכסבור דעיקר זהירות שהיו נזהרים בכל יום הוא משום תפלה. ואח"כ עמד עה"ד. הרי דהכל תלוי בגירסא. ועוד יש נ"מ בין שיטת רבינו והרי"ף. לענין תפלה. דלרבינו ובה"ג אם כבר קרא ק"ש וא"א לו לסמוך גאולה לתפלה יכול להתפלל אחר הנץ הרבה משא"כ לשיטת הרי"ף וסיעתו עיקר הדקדוק הוא שתהא התפלה עם הנץ החמה. ואזלי לשיטתייהו. דהרי"ף ס"ל תפלות כנגד תגוידים תקנום. א"כ הי' הדעת נותן שיהא עיקר זמן תפלה אחר עלות השחר כמו תמיד השחר. וע"כ הא דמצוה להתפלל אחר הנץ הוא משום דכתיב ייראוך עם שמש. וא"כ מצוה להתפלל לעולם עם הנץ ממש. אבל רבינו ובה"ג ס"ל תפלות אבות תקנום. והמה תקנו הכי שיהא אחר שתעלה השמש מן הארץ נגד המשחיתים המתפללים למזל חמה אז. וחכמים לא אסמכו אקרבנות אלא בסוף הזמן. אבל בתחלת הזמן לא נטו מעיקר תקנות האבות:
יעריכה
(י) דכתיב ערב כו' עד ארבעי שעי קדי אינשי בוקר כו'. לכאורה אינו מובן. דנהי דקרא דדוד תליא בלשון בני אדם כאשר יבואר בסמוך. מכ"מ הא פלוגתא דר"י ורבנן תליא בהקרבת תמידין דכתיב בי' בוקר באורייתא. ופליגי בלשון בוקר דכתיב בתורה אי עד ארבעה שעי או עד חצות. ואפי' רבינו דפסק תפלות אבות תקנום מכ"מ כ"ע מודי דאסמכינהו רבנן אקרבנות. וזמן דידהו בזמן דקרבנות תלי'. ותו דמסיק ת"ש דאמר כו' ועל תמיד ש"ש שקרב בארבעה כו' אלמא עד ארבעה שעי קרי אינשי בוקר. מאי שיאטא דתמיד לדקרי אינשי. אבל הענין דרבנן דקבעי זמן תפלות ע"כ לא נפקי מזמני שקבע דוד ערב ובוקר וצהרים וכדאי' שם ד' ל"א יכול יהא כוללן בב"א כבר מפורש ע"י דוד ערב כו'. וה"ה דיש ללמוד סדר זמנים מהאי קרא. וא"כ כי פליגי ר"י ורבנן בקרבן תמיד ש"ש בפי' בוקר בלשון תורה. ע"כ כמו כן פליגי בפי' בוקר דתהלים דמשתעי בלשון ב"א. שהרי לכ"ע קבעי אנשי כנה"ג זמן תפה"ש עד גמר זמן הקרבת תמידים. וזמן תפלה תלי' בקרא דתהלים. וא"א לומר דבל"ת מיקרי בוקר עד ד' שעי ובלשון ב"א עד חצות או להיפך. דא"כ היאך נפקי אנשי כנה"ג מזמן שקבע דוד. מש"ה שפיר יש לנו ללמוד בפי' בוקר דאורייתא מפי' בוקר דתהלים דמשתעי בלשון ב"א. ויפה תלה רבינו השאילתא ופשיטותא בלשון ב"א. דמדתנן בבחירתא דתמיד קרב בד' שעי. והיינו משום דבוקר דכתיב באורייתא הכי איתא. וכן זמן תפלה שקבעו אנשי כנה"ג ע"כ הכי משמע להו בוקר דכתיב בתהלים. והא דתקע רבינו עצמו בדבר הלכה זו בלשון ב"א ובקרא דדוד. ולא להיפך. שישאל בוקר דכתיב באורייתא עד איכן הוא. וממילא תשמע מיני' בוקר דכתיב בתהלים שהוא בלשון ב"א. היינו משום דרבינו לטעמי' דעיקר תפלות אבות תקנום ומקרא למדנו שהוא חובה כמש"כ בריש הסימן. להכי תליא כל הענין בהאי קרא. ומשיחתו של רבינו למדנו דתהלים בלשון ב"א נאמר. וארחיב בזה הדבור שהוא נצרך לכמה ענינים ובו מתיישב פתגמין תריצין. וכבר העלו התו' נדרים ד' נ"ה מסוגי' דשם דדברי הימים משתעי בלשון ב"א. ונהי דדגן דכתיב באורייתא מעשר דגנך לא משמע אלא ה' מינין. מיהו ההוא דד"ה משמע כל מידי דמידגן כלשון ב"א. ואוסיף אני דהכי מוכח בב"ב ד' קמ"ג דשקיל וטרי אי קרי אינשי לברא בניי ופשיט מדכתיב ובני פלוא אליאב. רבא א' מהכא ובני איתן עזרי'. וכבר תמה במנחת שי פ' ויגש דמה הוסיף רבא להביא קרא דד"ה על אורייתא דמשה. אבל לפי זה ניחא שפיר. דשטרות בלשון ב"א מידרשי. ואין ראי' כ"כ מלשון תורה. מש"ה הוכיח יותר מקרא דד"ה. ולא תקשה מהא דאי' בנדרים ד' מ"ט א' תני' ר' יאשי' אוסר. ואע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנא' ויבשלו את הפסח באש כמשפט. וס"ד דהש"ס דר' יאשי' ס"ל הלכו בנדרים אחר ל"ת. והביא קרא דדה"י. הא ל"ק דהיינו מה שאמר אע"פ שאין ראי' לדבר דודאי ראי' גמורה אינו דצלי מקרי בשול בל"ת. משום דדה"י בלשון ב"א נאמר ולא כהר"ן שם. ולהמסקנא דר' יאשי' ג"כ ס"ל בנדרים הלך אחר לשון ב"א. ודאי ניחא. והא שאמר אע"פ שאין ראי'. היינו משום דלשון ב"א אין כל הזמנים ולא כל המקומות שוין. כמבואר באותו סוגי' באתרי' דמר כו' ובאתרי' דמר כו'. ובירו' אי' גם לפי האמת דר"י ס"ל בנדרים הלך אחר לשון תורה. והוא עפ"י גי' המכילתא פ' בא דר' יאשי' אוסר צלי מקרא שנא' ובשלת ואכלת והוא קרא דאורייתא וע' מש"כ באורך סימן קמ"א אות א' בס"ד. ואחר שזכינו לזה יש לנו לומר דכל כתובים שלא נאמר אלא ברוה"ק ובלשון האיש המדבר. הכל בלשון ב"א משתעי. וזהו עיקר הפרש בין נביאים דקדישי מכתובים כמ"ש הר"ן בר"ה פ"ד. ודוד אמר רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני. פי' גם ברוה"ק נדברתי ממנו ית' גם בנביאים שמלתו יתב' ממש על לשוני. שהרי שירותיו הכתובים בנביאים הוא נביאות. ונאמר בל"ת שנברא בו העולם. ואפי' הסיפורים שבהם. נתחבר בלשון תורה שדבר בו הקב"ה וזהו קדושה יתירה שבהם ג"כ יותר מכתובי' שלא נאמר אלא ברוה"ק ובלשון עצמו שנשתנה בכמה פרטים. וראיה ברורה לדבר. שהרי הלכה דרה"ש ויוה"כ לא איקרי חג. וכמבואר להלן סי' ט"ו שכ' רבינו בזה"ל כיון דהוקשו כל המועדים זל"ז אפי' רה"ש ויוה"כ. וכ"ש עצרת דאיקרי רגל ואיקרי חג כו'. הרי דרה"ש ויוה"כ לא מיקרי חג. וכ"כ כל הפוסקים. וע' מש"כ שם אות י' בס"ד. והרי מקרא מלא כתיב בתהלים תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו. ונדרש ברה"ש ד' ל"ד איזהו חג שהחודש מתכסה בו הוי אומר זה רה"ש. אלא ודאי דתהלים בלשון ב"א נאמר. ואע"ג דהשתא לא מיקרי חג. כבר כתבנו דלשון ב"א משתנה לפי הזמן ולפי המקום. והשתא מיושב ביותר קו' התו' ריש מס' פסחים בענין נודר מן האור שהביא מדכתיב הללוהו כל כוכבי אור שמביא שפיר מלשון תהלים שהוא לשון ב"א. אלא שמכ"מ התו' הקשו ג"כ מטעם שאין הכרע מלשון בני אדם שבימי דוד לדילן. וע"כ צ"ל כמש"כ התו'. ועפ"י זה מבואר הא דאי' שם ד' ג' וכ"ת ה"מ בדרבנן אבל במילי דעלמא לא ת"ש ואומר ודעת שפתי ברור מללו. ולכאורה ק' וכי ספרו של איוב מילי דעלמא הוא. והא ברוה"ק. ובמוסרים משתעי. אלא משום דמדבר בלשון ב"א. הרי הוא נלמד לשיחת ב"א במילי דעלמא. ואחר כל הראיות זכינו לאורו של רבינו שכ' בפשיטות דתהלים בלשון ב"א נאמר. וע' סי' כ"ג אות ג' ראי' דספר קהלת משתעי בלשון ב"א. ואחר שזכינו להעלות דשירות ותשבחות שאמר דוד ברוה"ק נאמר בלשון ב"א. מכ"ש תפלה הקלה או ברכת הנהנין וכדומה שתקנו אנשי כנה"ג דנתקנו בלשון ב"א. והיינו דמצלינן בשמ"ע בתפלה וקידוש חג. ובל"ת לא מצינו בי' לשון חג. וכבר הוי בה טובא הט"ז או"ח סי' תרס"ח ויו"ד סי' ר"כ. ונדחק לדקדק מסוגי' הש"ס שהוא חג בל"ת ובירו' נדרים מפורש להיפך דאי' פ' הנודר מן המבושל והביאו הר"ן אר"י הלכה בנדרים אחר לשון ב"א. א"ר יאשי' הלכה בנדרים אחר לשון תורה. מה נפיק מביניהן אמר קונם יין שאיני טועם בחג ע"ד דר"י אסור ביו"ט האחרון ש"ח ע"ד דר' יאשי' מותר הרי דשמ"ע לא מיקרי חג. וראיתי להגאון וצדיק חתם סופר יו"ד סי' רכ"ב שפי' הירו' שאמר בחג הסוכות או סתם חג. ובלשון ב"א סתם חג הוא חה"ס. ובזה יש ספק אי שמע"צ בכלל סוכות או לא ותליא בפלוגתא דירו' כו': ולענ"ד דוחק לפרש דמיירי שאמר בחג הסוכות שלא נזכר בירו' ובסתם החג לא ניחא כלל. דא"כ למ"ד בל"ת אסור אפי' חג המצות ושבועות משא"כ בתר לשון ב"א. ועוד נראה ראיה ברורה מתלמוד דילן דשמ"ע לאו חג. דאי' בערכין ד' י' ר"ח דאיקרי מועד נימא הלל לגמור. ומשני דבעינן דאיקדש לחג. שנא' השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. המקודש לחג טעון שירה ושאינו מקודש לחג א"ט שירה. והדר מקשה ר"ה ויו"כ דאיקרי מועד ואיקדש בעשית מלאכה נימא. ומאי קושי' נימא דבעינן דוקא מקודש לחג ממש. לאפוקי ר"ח ורה"ש ויוה"כ דלאו חג נינהו לכ"ע בל"ת ונביאים כמש"כ. אלא פשיטא להש"ס דע"כ אאל"כ דא"כ שמ"ע לא נימא. דלאו חג הוא. אלא לא בעינן רק דאיקדש בעשית מלאכה כחג. וכ"ת ה"נ מנלן לפרש הכתוב הכי. הא ל"ק דדייקי לשון התקדש. או ליל. דלאו זמן חגיגה הוא. עכ"פ מבואר דשמ"ע לאו חג הוא בל"ת. אלא כמש"כ דכיון דמכ"מ בלשון ב"א מיקרי חג. ולזה כיון מהר"ל מפראג ז"ל שהביאו הט"ז ע"ש. עוד ראי' מדלא מברכינן במ"מ אלא על חמשת המינים. והרי בל"ת הכל איקרי מזון כדאי' בירו' שם ובב"ר פ' ויגש עה"פ בר ולחם ומזון. בר זה עבור. לחם כמשמעו ומזון זה חלוטין. ר"י כד הוי אכיל חלוטין אמר לא אכלית מזון יומא דא. פי' חלוטין הוא מיני מגדים שאינם מחמשת המינים. והכל איקרי מזון. אבל ר"י דמשתעי בלשון ב"א אמר שלא טעם מזונא. והוא הוא שהביא ש"ס דילן ברכות ד' מ"ד. דר"י הוי אכיל פירות הרבה ואמר דלא טעים זיונא. ומכ"מ לענין ברכה אין מברכין אלא על ה' המינים ולא משגחינן על לשון תורה. והיינו דמקשה הש"ס שם ד' ל"ה ועירובין ד' ל' מברכת במ"מ על הא דתנן הנודר מן המזון מותר במים ובמלח. דנדרים וברכה חד נבגא דלישנא הוא. וכ"ת א"כ מ"ט דאורז דמברכין במ"מ והנודר מן המזון מותר באורז כמבואר ביו"ד סי' רי"ז וע' ביאורי הגר"א שם ס"ק כ"ח. איברא יש להבין במאי פליגי רב ושמואל עם סוגיא דש"ס באורז אי הוא מזון אי לא. ונראה דמשום דמקום גידולן של אורז הוא מזון ממש כידוע שעושין בו פת וכל מאכל והוא עיקר מאכל המדינה. משא"כ במדינות שאינו גדל שם אינו אלא לתבשיל. וס"ל לרב ושמואל שהולכין אחר רוב מדינות. וסתמא דש"ס מסיק דמכ"מ מיקרי מזון בעיקר מקום גידולם וראוי לברך עלייהו במ"מ. אבל הנודר ודאי תליא אחר מקומו ושעתו. אבל בתפלה וברכות הולכין בתר לשון ב"א. ולא תקשה אמאי אין מברכין בפה"ע על יין תפוחים משום דזיעה בעלמא נינהו. ולא דמי למיא דשלקא דמברכין בפה"ע משום הטעם. וכבר נאמרו בזה סברות שונות עי' בתו' ורא"ש שם ד' ל"ט ובפוסקים סי' ר"ה. והרי לענין נדרים פשיטא להש"ס דיוצא מפירות דומה לנתינת טעם כדאי' בנדרי' ד' נ"ב דמביא ראיה לאומר קונם פירות אלו עלי שהיוצא מהן אסור מהא דתנן דא"ר טרפון באומר בשר זה עלי ונתבשל עם ד"א ויש בו בנ"ט. ומאי ראי' מנ"ט ליוצא משאר פירות שאינו אלא זיעה בעלמא. וע"כ צ"ל דלענין לשון ב"א לא שנא יוצא מהם ל"ש נ"ט. ומכ"מ בברכות הולך בתר ל"ת. אלמא דלא דמי ברכו' לנדרים. אבל באמת לק"מ דודאי בברכות גם כן מן הדין יש לברך על מי פירות בפ"ע כמו בנדרי' אלא משום שנשתנה עיקר הפרי לגריעותא. ודמי למאכל שנתקלקל שמברכין עליו שהכל אע"ג דבנדרי' אסור. ולזה מהני סברא דזיעה בעלמ' הוא. וא"כ נתקלקל הפירי. משא"כ יין ושמן שאינו זיעה אלא עיקר הפרי כך הוא. ועפי"ז יתיישב דעת בה"ג שהביאו התו' ורא"ש ברכות ד' ל"ח דדבש הזב מהתמרים מברכין בפה"ע. והסוגיא מיירי בדבש הנעשה ע"י כתישה ועם מים. ר"ל דהזב מאליו אע"ג דודאי אינו אלא זיעה. מכ"מ כיון שלא נתקלקל עי"ז הפירי. בחשיבותי הוא עומד ודומה לנדרים. אבל הנכתש ונתקלקל הפירי מברכין שהנ"ב ומביא הש"ס ראיה דבזה מיקרי נתקלקל הפירי. שהרי זיעה בעלמא הוא לענין תרומה. וע' מש"כ סי' ע"ז אות ח' בס"ד. הא ברור בתפלה וברכות דהולכין אחר לשון ב"א. ומש"ה קיי"ל בש"ע סי' תפ"ז דאם סיים בתפלת המועד מקדש השבת לא יצא. וקשה הא בל"ת גם יו"ט נקרא שבת. וכבר עמד ע"ז המג"א. אבל למש"כ ניחא דבלשון ב"א לא מיקרי שבת. והיינו דאי' בפסחים דף קי"א אמרי בני ר"ח מבדיל והולך כל השבת כולו. ועד כמה א"ר זירא עד רביעי בשבת כי הא דיתיב ר"ז כו' לענין גיטין חד בשבתא ושני ושלישי בתר שבתא כו'. ולכאורה למאי אמרי בני ר"ח כל השבת כולו. ור"ז מפרש דלא כן. ותו דהא בגיטין הוא לשון שטרות ולשון ב"א. אלא ודאי הכי הוא דבברכת הבדלה א"א להבדיל אלא כ"ז שנקרא בלשון ב"א בתר שבתא. ומש"ה בני ר"ח אמרי דמצד לשון תורה מבדיל והולך כל השבת כולו. מיהו אנן צריכין למחזי לשון ב"א ומפרש ר"ז ע"כ מיקרי הכי [ובזה יובנו ד' הרא"ש ברכות פ"א ס"ס ח' אע"ג דלא מיקרי קמי שבתא אלא מרביעי ואילך. ולא ביאר כונתו דמ"ש הכי דכל השבוע מיקרי עם הצבור. [ול"ד מ"א ש"י ניחא. דשאני התם דאזלי' בתר לשון ב"א. משא"כ בלשון תורה כל השבוע שייך לשבת שאחרי'. מהר"ח]. וע' ש"ת מעיל צדקה שהעיר מעט בזה:
ואפי' בן שפחה כיון דנימול לח' יומי שבת נמי דחי. [וכ"כ בה"ג שלהי ה' מילה. ובן שפחה נימול לח' ודוחה שבת. דא"ר אר"א כו' דתניא [יבמות ע"ד ב' וע' תוס' שם ד"ה ושפחה] דבר אל ב"י אין לי אלא ב"י גיורת ושפחה מנין ת"ל אשה. ולאפוקי מסברת רבינו ירוחם (נתיב כ"ג ח"ד) הובא בש"ך יו"ד (סי' רס"ז סק"ו) דלא אמרו כל שנימול לח' נימול בשבת אלא בישראל. אבל בבן שפחה אפי' טבלה אמו ואח"כ ילדה דטמאה לידה אינו נימול בשבת. ולא כן ד' רבינו ובה"ג. וכ"ד כל הפוסקים והשו"ע י"ד סימן רס"ז ס"ב. הר"ח]:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |