הון עשיר/חולין/ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ חולין ט

א

והאלל. למאן דמפרש (ריש לקיש, קכא.) בשר שפלטתו סכין ונשאר דבוק לעור, צ"ל דלא שנאו אצל העור אלא הפסיק ביניהם ברוטב, דלא תימא דאין העור מצטרף אלא אם כן יש עליו אלל, והואיל ושנא רוטב שנא קיפה שהם התבלין היורדין בשולי הקדרה תחת הרוטב:

ב

והלטאה והחומט ר' יהודה אומר הלטאה כחולדה. הקדים התנא הלטאה לחומט, אע"ג דר' יהודה אלטאה פליג, משום דכך הוא סדרא דקרא (ויקרא יא, ל):

ד

שתחבן בקיסם וכו'. ז"ל הרמב"ם בפ"א מה' שאר אבות הטומאות (הי"ב): עור שיש עליו כשני חצאי זתים בשר נבלה, העור מבטלן ואינם מטמאים לא במגע ולא במשא, שכל שאינו מטמא מן הנבלה במגע אינו מטמא במשא, אבל שני חצאי זתים שתחבן בקיסם הנושאן טמא שהרי נשא כזית, והנוגע טהור שאין חבורי אדם חבור, והוא שיהיו שניהם מרודדים ודבוקים זה בזה עד שינטלו כאחד, אבל אם היה חצי זית זה בפני עצמו וזה בפני עצמו אפילו הוליך והביא כל היום כלו טהור, עכ"ל.

ופי' דבריו לפי הנראה מהש"ס לר"ע דהלכתא כותיה כך הוא, עור וכו' העור מבטלן, ואין לעור דין שומר, ולכן הנוגע בהם מאחורי העור אינו מטמא במגע, דמשום הכי אינו מטמא במשא, שכל שאינו מטמא מן הנבלה במגע מכל צד אינו מטמא במשא. אבל שני חצאי וכו' והנוגע טהור, פי' הנוגע באחד משניהם אעפ"י שהם מחוברים ע"י אדם, אינו כנוגע בשניהם, אבל אם נוגע בשניהם ודאי טמא, וכ"כ בפ"ד מה' טומאת מת (ה"ה) כזית מן המת שחתכו לחלקים ורדדו ודבקו מטמא באהל ובמשא, ואינו מטמא במגע קצתו אעפ"י שחברו, שאין חבורי אדם חבור, ע"כ. דבאמרו קצתו משמע כמ"ש, שאם נגע בכלו דהיינו שנגע בשניהם ודאי מטמא במגע, ככל שני חצאי זתים דעלמא בלי שום חבור שהנוגע בשניהם טמא וכמו שפסק בסוף אותו הפרק, ומשום הכי הוא מטמא הכא במשא מפני שמטמא נמי במגע כשנוגע בשניהם, וכה"ג כשנושא שניהם מטמע במשא, אבל אם היה חצי זית וכו', אף כי מטמאים במגע על הדרך שאמרנו, מ"מ אינם מטמאים במשא שהרי אינם ניטלים כאחד שלא ע"י בית יד, ולהטמאות במשא בעינן שינטל כל הכזית כאחד, ואף כי מחובר בידי אדם לא איכפת לן כל שאינו צריך שום בית יד כדי לישא אותו, כל זה נראה מסוגית הש"ס (דף קכד). ואף רש"י ז"ל יש לפרשו הכי בלי דוחק ע"ש יפה יפה, ואין אנו צריכים למה שנדחק התי"ט בשם הכסף משנה ולאפושי פלוגתא, ואף כי מתחילת הסוגיא נראה דרדוד דש"ס הוא בידי שמים כמו שחשב הכסף משנה לפרש בלשון רש"י, מ"מ המדקדק היטב יראה שאין לומר הכי אלא דוגמא בעלמא הוא דנקט הש"ס ברדוד:

והבט עיניך וראה דתנן (התם) עור שיש עליו כזית בשר הנוגע (בציר) [בציב] היוצא ממנו ובשערה שכנגדו טמא. ובש"ס (שם.) לא שנו אלא פלטתו חיה אבל פלטתו סכין בטיל וכו' ואפילו כנפיא, כדאמר רב פפא במרודד הכא נמי דבטיל כי פלטתו סכין אפילו כנפיא הוא במרודד, זה הוא תורף הענין ע"כ. ופי' רש"י (שם:) במרודד. דק וקלוש וארוך ור(ו)חב, דכי מצרפת ליה הוי כזית, ומיהו לא טרח איניש ומצ(ט)רף ליה, ומיהו פלטתו חיה דלאו איהו בטליה לא בטיל, עכ"ל. הרי מבואר דכ"ע מודו דכזית אפילו כלו מרודד כי פלטתו חיה לא בטיל ומטמא, ובסוף אותה סוגיא (שם) אמרינן בשמא דעולא שהוא מרא דשמעתא קמייתא, דלטמא במשא בעינן שיהיה נישא בבת אחת בלא בית יד (דבר) אחר, ומקשה תלמודא תנן היו עליו שני חצאי זתים מטמאים במשא ולא במגע דברי ר' ישמעאל, אמאי והא לאו נישא הוא, ופי' רש"י: דברי ר' ישמעאל, אלמא כיון דאין עור מבטלו מטמא במשא ואע"ג דלאו מחובר הוא ביחד, ע"כ. ומשני אמר רב פפא במרודד. שיש כאן חצי זית ורחוק ממנו חצי זית, ורצועות בשר מזה לזה ומחברתו, ע"כ (רש"י). ואי אמרת בשלמא שאלו השני חצאים אינם מחוברים זה עם זה ע"י רצועות בשר המרודדות אלא בידי אדם אתי שפיר, דבכזית דרישא שהוא כלו מחובר בידי שמים אלא שהוא מרודד, מודה ר' ישמעאל דמטמא במגע דלא הוי נוגע וחוזר ונוגע, משא"כ הכא דהשני חצאים אינם מחוברים אלא ע"י רידוד בני אדם, דהוה ליה נוגע וחוזר ונוגע ומשום הכי אינו מטמא במגע לר"י, אלא במשא, מפני שלהיותו מחובר ע"י רדוד אפשר להנשא כלו כאחד בלא בית יד אחר. אלא אי אמרת דהאי מרודד דהכא נמי הוא בידי שמים, השתא ומה כשהכזית מרודד כל כך שהוא כנפיא מודה ר' ישמעאל דמטמא במגע, כשהכזית יותר מצורף שיש שני חצאי זתים מקובצים ואינם מרודדים אלא מעט באמצעם לא כל שכן. אלא ודאי מוכרחים אנו לומר כפי' הרמב"ם, שהשני חצאי זתים הם מרודדים בידי אדם, וזו היא ממש כוונת רש"י.

ומשום דפסק הרמב"ם כר"ע דהעור מבטלם, כתב דאינם מטמאים אפילו במשא, משום דאינם יכולים לבא לכלל מגע אף מאחורי העור, אעפ"י שמלפני העור היו יכולים לבא לכלל מגע אילולי שהעור מבטלם, משום דאית ליה לר"ע יש נוגע וחוזר ונוגע, אפילו הכי אינם מטמאים במשא אע"ג דמחמת רדודם הם יכולים להנשא כלם כאחד. וכשהכזית כלו מחובר בידי שמים אף כי מרודד הוא, פסק ככ"ע דאין העור מבטלו ומטמא, דע"כ לא קאמר ר"ע דהעור מבטל הבשר שעליו אלא כל חלק בשר שהוא פחות מכזית, וכן פירש האי דמודה ר"ע בשני חצאי זתים שתחבן בקיסם והסיטן שהוא טמא, דמוקי לה נמי בש"ס (שם) במרודד, דהיינו בידי אדם, דבהכי אתי שפיר שיש חדוש, דאע"ג דע"י חבור בני אדם אינו יכול לבא לכלל מגע במגע קצתו, מכל מקום הואיל וע"י מגע כלו דהיינו שיגע על השני חצאי זתים כאחד הוא מטמא דס"ל יש נוגע וחוזר ונוגע, מטמא אף במשא, להיותו מרודד ומחובר זה בזה בידי אדם בענין שיוכל להנשא כלו כאחד בלא הבית יד, ולא דמי לשני חצאי זתים שעל העור שאינם יכולים לבא לכלל מגע מאחורי העור אף אם יגע בשניהם כאחד מפני שהעור מבטלם, ומשום הכי אינם מטמאים במשא. ור"י אף הוא ס"ל דהשני חצאי זתים התחובים בקיסם המרודדים בידי אדם שיכולים להנשא כאחד מטמאים במשא, אע"ג דלדידיה אינם יכולים לבא לכלל מגע כלל משום דאין חבורי אדם חבור, והוא ס"ל דאין נוגע וחוזר ונוגע, משום דלית ליה זה הכלל דר"ע שכל שאינו בא לכלל מגע לא בא לכלל משא, אבל אי אמרת דמרודד דשני חצאי זתים שתחבן בקיסם הוא בידי שמים, הודאה זו דר"ע למאי נצרכה, הלא כשהכזית מחובר בידי שמים אפילו כלו מרודד ואפילו על העור דכי ליכא כזית במקום אחד קאמר ר"ע דמבטלו קא מודה דמטמא, כ"ש כשהכזית אינו כלו מרודד אלא באמצעיתו וגם שאינו על העור שיש לו כח לבטל דיודה ר"ע דמטמא, לכן נראה לע"ד דהאמת הוא כמ"ש:

ה

בין סתומים בין נקובים טמא. משום דבסיפא צריך לשנות נקובים בסוף מפני האריכות שבו, שנאו כמו כן בסוף ברישא, אע"ג דהוי זו ואצ"ל זו:

ו

אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר טמא. בדר"י הוצרך לפרש שכנגד הבשר, כדי שלא נטמא יותר, ונראה דכנגד הבשר דקתני משמע כנגדו וכמותו, שאם נוצר מהשרץ צדו אחד והוא כעובי אצבע מצד הגוף, ומצד הראש הוא פחות משיעור זה, לא יטמא האדמה שכנגדו אלא בעובי אצבע כנגד הגוף ופחות ממנו כנגד הראש, כלל העולה כל מה שחסר מן השרץ מטמא באדמה ותו לא:

ז

הבשר צריך הכשר וכו' ור"ש מטהר. כתב הר"ב דר"ש ארישא קאי וכו', ש"ס (דף קכט.). וה"ה דקאי נמי אסיפא אמאי דתנן הבשר צריך הכשר כמבואר בש"ס (שם:) לעולם אסיפא ולאו אאבר אלא אבשר מה וכו', ע"ש ובמ"ש רש"י (ד"ה אלא לעולם). ולפי זה אין להקשות אמאי נטר ליה עד הכא, והא דהוצרכה הש"ס לישבו ארישא, הוא משום דר"ש סתמא קאמר מטהר, דמשמע בין האבר ובין הבשר, וא"א לישבו על האבר כי אם ארישא, ודוק:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.