ברכת רצ"ה/ג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ברכת רצ"ה TriangleArrow-Left.png ג

סימן ג
תשובה לחכם אחד והשאלה יובן מתוך התשובה.

ע"ד שרצה כ"ת לדון דכיון דנמצא פאס אצל הנפטר יש להתיר אשתו דאין לחוש לשאלה דכיון שבהפאס נרשם תוארו הו"ל שאלה דיחיד דהעלה הח"צ ז"ל דל"ח ומדמי לה לנפילה דל"ח לנפילה דיחיד.

הנה זה כמה דנתי לפני ידידי נד"ז הגאון המפורסם מו"ה יוסף שאול זצ"ל אבד"ק לבוב שרצה ג"כ לדון ולומר דפאס חשיב שאלה דיחיד וכמ"ש כ"ת דלדעתי ז"א דל"ח שאלה דיחיד רק היכי שהדבר אשר אנו דנין עליו הוא דבר שראוי הוא להשאיל לכל אדם ולכך יש לדון שזה חששא רחוקה מאד שיקרה כה שהשאיל לאיש פרטי כזה שמו יוסף בן שמעון או לאיש שיש לו סימן כמוהו משא"כ בפאס שאינו ראוי רק לאיש שדומה לבעל הפאס בדמותו ותוארו והמשאיל לא ישאיל הפאס שלו רק לדומה לו וגם השואל לא ישאל פאס רק ממי שדומה לו בתואר שיוכל לומר כי זה הוא בעל הפאס שנראים בו תוארים הללו וכיון שזה נעשה בכיוון אין לומר שחשיב שאלה דיחיד אחרי שאין הענין בא במקרה והזדמנות ורק בכוונת שואל ומשאיל עכת"ד ואך אז דנתי כן מצד הסברא בעצמותה אשר נכונה וברורה היא לכל משכיל על דבר להבינו לאשורו אולם עתה עלה על לבי לחזק סברתי זאת. דהנה באמת נתקשו האחרונים ז"ל בדברי הח"צ ז"ל דהרי עיקר החילוק בין נפילה דרבים לנפילה דיחיד הוא רק סברת אביי ורבה פליג עלי' וס"ל דאין לחלק וכמבואר למעיין בש"ס דב"ב דף קע"ב עיי"ש אולם אנכי אמרתי בישוב דברי הח"צ ז"ל דדעתו ז"ל דגם רבה מודה לאביי דיש לחלק בין נפילה דרבים לנפילה דיחיד שהדעת באמת נוטה דיש חילוק גדול ביניהם ורק דרבה ס"ל דהך דשני יוסף בן שמעון שהוציא אחד שט"ח על אחר אי היינו חוששין לנפילה הו"ל לחוש גם בזה דל"ח בכה"ג נפילה דיחיד דעיקר הא דחשיב חששא רחוקה היא משום שיזדמן שיוסף בן שמעון אבד השט"ח ובין כל המון האנשים נזדמן שיוסף בן שמעון השני הי' המוצא וזה לא שייך בשט"ח שאינו ראוי לשום אדם לגבות בו ורק לזה ששמו יוסף בן שמעון וא"כ גם כשאחר מצאו חקר ודרש למצוא איש ששמו כשם המלוה שנכתב בהשטר למכרו לו דלעצמו אינו שוה מאומה ול"ח לנפילה דיחיד רק כשבא במקרה גמור בלי שום תערובת כוונה וא"ש דברי הח"צ ז"ל והך דנ"ד בפאס להך דשט"ח דמי' וכנ"ל שנעשה בכוונת שואל ומשאיל שאינו ראוי לאחר שאין לו תוארים כאלו הנרשמים בהפאס וכאשר כתבתי:

עתה נבוא לדון ע"ד שהעד המעיד על המיתה לא הזכיר שהביא בידו פאטאגראפיע של הנפטר והאשה העגונה יש לה ג"כ פאטאגראפיע מבעלה ושני הפאטאגראפין המה שוים למראה עינינו ודומין ממש. ויען היא מלתא חדתא ולא נמצא מזה דבר בהקדמונים ואף לא בהאחרונים ז"ל אמרתי להתבונן מעצמי ולדמות מלתא למלתא.

ואשר אחזה בזה דזה דמי לענין דימוי החתימות שהוא אחד [א] מדרכי קיום השטר שכתב ידי העדים יוצא משטרות אחרות שידוע לנו בבירור שזה חת"י והב"ד עורכין זה הכתב להכתב שבשטרות האחרות ונ"ד להא דמי' וכמובן. אולם לפ"ז יש לדון בנ"ד עפמ"ש הטור בח"מ סימן ס"ט בשם ר' שרירא גאון ז"ל שאין מקיימין חת"י הלוה ע"י דימוי כיון דקיום שטרות דרבנן היכי דאיתמר איתמר כו' ועיין בב"ח ז"ל שביאר דברי הגאון ז"ל דדוקא בכת"י עדים הקילו דקיום שטרות הוא מדרבנן משא"כ בקיום כת"י הלוה דברי קיום מה"ה ותמה על בעה"ת והטור ז"ל שהשיגו על הגאון ז"ל בלי ראיה ולא ירדו לסוף דעתו ז"ל ועיין בש"ך ז"ל שם שכתב לדעת בעה"ת והעור ז"ל דלאו מקולי קיום הוא קיום זה ורק דהוי קיום מעליא ועיין באחרונים ז"ל שהחזיקו בדעת הב"ח ז"ל עיין בדבריהם ז"ל. ומעתה לפ"ז בנ"ד אין מקום להתיר ע"י דימוי הפאטאגראפין לדעת הגאון ז"ל ודעמי' דקיום הזה מקולי קיום היא ולא מהני היכי דצריך קיום מה"ת וכ"כ לא מהני דימוי לענין היתר אשת איש:

וראיתי להגאון בעל קצה"ח ז"ל בסי' מ"ו שיצא לדון דהכרה זו שע"י דימוי דמי לסימנים ול"מ לענין קיום חת"י הלוה דאין יכול להוציא ממון ע"י סימנים ומה"ט העלה לענין איסור אף במידי דאורייתא שפיר מהני הכרה כזו עיי"ש מדברי הרב ז"ל מבואר דתפס במשלם דהכרה ע"י דימוי חשוב כסימנים מובהקים ביותר דסימנים אמצעים לא מהני באיסור תורה ג"כ. ואמינא להביא קצת סעד לזה דדימוי חשוב כסימן מובהק מדברי ר"ת ז"ל בספר הישר שכתב אהך דאין מעידין אלא עד ג' ימים וזה"ל אבל בטב"ע גמור כו' מעידין עליו אפי' לאחר זמן מרובה אבל כשסנטרו ופיו ושפתיו כו' נשחת כו' ליכא טב"ע בפרצוף פנים פדחת וחוטם שמאבד טב"ע אלא כמו סימנים בעלמא שמעיד שדומה לפרצוף פנים פדחת וחוטם של פלוני כמו סימן מובהק לדברי הכל דאורייתא אבל טב"ע ליכא והיינו דמש"ה אין מעידין אחר ג' ימים בכה"ג דנחלש הסימן דלא יחשב מובהק עכ"פ אבל אי איכא טב"ע כו' עכ"ל הצריך לענינינו מזה נראה דדימוי חשוב כסימן מובהק וכנ"ל ועיין באחרונים ז"ל דדעת רבים דסימן מובהק מהני גם להוציא ממון עיין בדבריהם ז"ל שהאריכו בזה ולדעתם עכצ"ל לדעת הגאון ז"ל דדימוי ל"ח יותר מסימן אמצעי ולא מהני א"כ גם לענין איסור תורה וגם אנכי הארכתי בזה והבאתי מ"ש הקדמונים ז"ל בהך דאמר דשב מרגניתא הוי ובסדינא הוי ציירא כתובות דף פ"ה דהסימנים ל"מ להוציא ממון דמדבריהם ז"ל אלו מוכח דס"ל דגם סימן מובהק ביותר ל"מ להוציא ממונא וכמ"ש הקצה"ח ז"ל דהתם הוי שני סימנים אמצעים דמנין הוי סימן וגם הכריכה בדבר שאין דרכו בכך הוי סימן אמצעי וכבר הסכימו הפוסקים ז"ל דב' סימנים אמצעים חשוב סימן מובהק ועוד עדיף יותר דשיתחברו ויזדמנו שני סימנים היא מלתא דלא שכיחא כלל אף אחד מני אלף ואכמ"ל:

והנה גוף סברתו של הגאון ז"ל דדימוי החתימות הוא מקולי קיום ול"מ בחת"י הלוה שהקיום הוא מה"ת לכאורה נראה דל"ד לטב"ע דטב"ע היינו שמכיר שזהו הדבר בעצמו שהכירו ושלטה בו עינו טב"ע גמור משא"כ בדימוי החתימות החתימה הלזו לא ראה מעולם ורק שהוא מדמה לחת"י שנודע לו שהוא חת"י פלוני ולפ"ז לאו דוקא דימוי לחתימות אחרות אלא גם כשמעידין שמכירים שזהו חת"י פ"ופ ג"כ לא הוי קיום מעליא לדעתו ז"ל דגם בזה לא ראו חתימות אלו שבשט"ח ורק שראו חת"י של העדים ומדמין חת"י שבשט"ח זה להחת"י שראו כבר וזה ל"ח קיום גמור לדעת הגאון ז"ל ומה לי אם מדמין תח"י לחת"י שבשטרות אחרות שנתברר שהוא חת"י ומה לי אם מדמין להציור שבלבם שראו כבר חת"י העדים האלו כן עלה לכאורה על לבי וכן נראה שהבין כמו כן הט"ז ז"ל שכתב על דברי ר"ש גאון ז"ל הנ"ל שמתשו' הרמב"ן ז"ל הובא ביו"ד סי' רכ"ח משמע שגם לענין דאורייתא מהני הכרה בכה"ג שהיינו שבנשבע שלא לעשות דבר פלוני בלתי רשות איש פלוני כתב הרמב"ן ז"ל דגם אם נתן לו רשות בכת"י והוא מכיר שזהו חת"י מהני. ולכאורה מה ראי' הרי התם לא מיירי שמכיר ע"י דימוי אלא ודאי שדעת הט"ז ז"ל דאין לחלק בין דימוי לחתימות אחרות למכיר חת"י לדעת הגאון דגם זה רק דימוי הוא שלא ראה וידע חתימה זו ורק שמדמה להציור שנשאר מחת"י בלבו ודא ודא א"כ אחת היא וכנ"ל:

אולם אחרי אשר התבוננתי ראיתי דא"א לומר כן דאם כה נאמר ל"מ לדעת הגאון ז"ל לענין קיום חת"י הלוה רק כשיבואו עדים ויעידו שראו שחתם שטר זה דדימוי וכמו כן הכרה שמעידין שמכירין חת"י לא מהני לפ"ז לדעתו ז"ל וכנ"ל וזה דבר זר מאד ולא אישתמיט לשום אחד מהפוסקים ז"ל שישמיענו חידוש גדול כזה. ועוד יקשה לפ"ז דהרי כשמקיימים ע"י דימוי החתימות בעינן שיתקיים מתוך שני שטרות ואי נימא דמה שמכירים החתימות אינו נחשב טב"ע רק דנחשב בכלל דימוי שמדמין חת"י שבשטר עם הציור שנקבע בלבם מחת"י וכנ"ל גם בעדות ההכרה הו"ל לומר דל"מ רק כשראו שני פעמים חת"י כמו בדימוי החתימות והיינו צריכים לשאול ולדרוש את המכירים חת"י אם ראו שני פעמים חת"י וזה לא עלה על לב אדם מעולם:

ואשר ע"כ אמינא לבאר טעמו של הגאון ז"ל באופן אחר. והתבונן. דהנה כל עיקר ענין טב"ע הוא בא מהשינויים והבדלים דקים והרבים שמיוחדים בזה הדבר צורת אדם הלזה וכדומה אשר בהם נבדל הוא מזולתו והנה כל הבדל ושינוי בפ"ע הוא עפ"י רוב רק כסימן גרוע ובסימנים גרועים לכ"ע אפי' מאה אינם מצטרפים שיחשב כסימן מובהק. וגם מאה סימנים מובהקים ל"מ בד"נ שאם אמרו סהדי פלניא דהאי סימנא והאי סימנא קטל גברא לא קטלינן ליה דאף מאה סימנים לא מהני לדון דיני נפשות על פיהם. וצ"ל דעדיפתא דטב"ע דמהני בד"נ מסימנים הוא דבסימנים כל סימן וסימן הוא ענין בפ"ע וצריך המכיר לחשוב ולהתבונן על כל אחד אם יש כזה בדיוק באדם הלזה משא"כ בטב"ע ע"י ההבדלים הרבים ניכר הוא מיד למכיריו כי זה הוא ולא אחר והמכירים בעצמם א"י במה יובדל זה מזולתו ולא ידעו לחשוב כי אם מהשנויים בפרטים וגם יש שינויים דקים למאוד שאין הדמיון תופס לדעתם בפרטות ורק דרך כלל נתפס בהמחשבה והדמיון עד שלא יפול בחוש הראות שום ספק וזה עדיפתא דטב"ע שנתפס הכל בכלל בהמחשבה וכח המדמה ושלטא בי' עינא כ"כ עד שבלי ישוב בהשקפה ראשונה מכיר שזה הוא. ומעתה אמינא דזהו החילוק לדעת הגאון ז"ל בין הכרת חת"י לדימוי החתימות דבדימנו לא נקבע מעולם שום ציור בלב דרך כלל ורק שמדמוי עתה כל אות או כל חלק ממנו להחתימות שבהשטרות האחרות ומזה יראו וישפטו שזה הוא ג"כ חת"י וז"א רק כצירוף סימנים משא"כ בהכרה שע"כ נקבע כ"כ ציור חת"י בכלל בלבם עד שניכר להם תיכף שזה חתימתם מבלי שיוכלו לחשוב ולדעת בעצמם השינויים וההבדלים אשר ע"י בא ההכרה וזה מסוג טב"ע דעדיפא טובא וכנ"ל והבן. ויש לי ע"פ כל הדברים והענינים אשר בררתי הרהורי דברים הרבה בסוגיא דהעדים שאמרו כו' דאם כת"י יוצא ממקום אחר אינם נאמנים וליראת האריכות בשגם לא צרפתים עוד כראוי בכור הבחינה אשים מחסום לעטי בזה:

ואחר בירורן של הדברים האלה והחיזיון הזה נבוא לדון בנדון שאלתינו. הנה אם יש שני פאטאגראפין שידעינן בבירור שהמה צורת בעל האשה העגונה וע"י דימוי הפאטאגראפין שהביא העד מהנפטר שוה להם יש לנו סעד גדול להתיר דלדעת הטור ובעה"ת ז"ל דימוי הוי קיום מעליא מה"ת וגם לדעת ר"ש גאון ודעמי' ז"ל לדעת הקצה"ח ז"ל דימוי חשיב כסימן מובהק ומועיל גם לענין איסור תורה וכ"כ בעגונה ורק לענין להוציא ממון לא מהני מה"ת וכנ"ל [וצ"ל לפ"ז לפי מה שבררתי למעלה דהא דדימוי ל"ח רק כצירוף סימנים דדימוי כל חלק עדיף מסימנים גרועים דסימנים גרועים אפי' מאה לא מצטרפי לסימן מובהק ועיין באחרונים ז"ל שקצתם יצאו לחלק דלא כל סימנים גרועים לא מצטרפו עיין עליהם] אך אם לא נמצא רק פאטאגראפיע אחת שידעינן שהוא מבעל האשה העגונה נפל פיתא בבירא דגם בקיום דשטרות דקיל בעינן בקיום דימוי שיתקיים משני שטרות ונ"ד להא דמיא וכנ"ל עכ"ז מצאתי לאחותינו תקנה לפי מה שבררתי דע"י הכרה ל"ד לדימוי והוא מסוג טב"ע עמש"ל ביאור החילוק טעמו ונימוקו וא"כ נוכל לשות עצות להראות לאנשים צורת הפאטאגראפיא מבעל האשה עד שיהי' נקבע הציור בלבם ולאח"ז יראו להם הפאטאג- ראפיע מהנפטר וכשיכירו בהשקפה כי זהו צורת בעל העגונה תהיה לנו סעד לסמוך עליו דזה דמי להכרת כת"י דהוא מסוג טב"ע וכנ"ל:

ואם אמנם לדעתי קשה לדון בשני האופנים הנזכרים להקל משום זה לבד אחרי דלדעת רבים סימן מובהק מהני גם להוציא ממון ולדעתם עכצ"ל לדעת ר"ש גאון ודעימי' ז"ל דדימוי ל"ח סימן מובהק וכמובן וגם באופן האחרון היינו כשיכירו אחרי שיראו צורת הפאטאגראפיא מהנפטר בלי דימוי אחד לחבירו רק בהכרה כי זהו צורת בעל העגונה קשה לסמוך על סברת הלב אם כי נראית ברורה ובשביל שאנו מדמין לא נעשה מעשה להקל בחומר איסור אשת איש. וגם בהצטרף יחד היינו שיהי' שני צורות מבעל העגונה שנוכל לדמות אליהם וגם יכירו ע"י הכרה אני חוכך מבלי לסמוך להקל ע"ז לבד ביחוד כפי אשר אראה מלשון השאלה לא למצא מבעל העגונה רק צורה אחת שאין לדון מחמת דימוי כלל ורק מטעם הכרה ובאופן האחרון שבררתי עכ"ז יש לנו עי"ז סעד גדול להתיר בצירוף עוד. צדדי היתר דאיתנייהו בנדון שלפנינו וכאשר אבאר.

א) אף אי נימא דדימוי לא מהני באיסור תורה וכ"ש היכא דליכא שנים להתקיים מתוכם דל"מ גם בקיום שטרות דקיל וגם זה שמכירין אחר הראות בלי דימוי אחד לחבירו אינו מוציאו מתורת דימוי ודלא כמש"ל דבכה"ג עדיף טפי דהו"ל כטב"ע וכנ"ל מ"מ כיון דחזינן שדומה לצורת בעל העגונה וע"כ הנפטר הי' דומה לו בכל הפרטים שפיר יש לסמוך על הפאס הנמצא אצלו ואין לחוש לשאלה דהו"ל שאלה דיחיד דל"ח שהשואל הפאס לאיש שדומה אליו דמיון כזה וכנ"ל בשם הח"צ ז"ל דאף דל"ש לומר דחשיב שאלה דיחיד רק היכי שלא נעשה השאלה לזה בכוונת שואל ומשאיל ובפאס ע"כ צריך להשאיל רק לאיש שדומה לו בתואר להתוארים הנרשמים בהפאס מ"מ אחרי שהתוארים (פערזאנס בעשרייבונג) בהפאס במידה גסה כאלו והשאלה לאיש שדומה אליו בכל הפרטים כמו בהפאטאגראפיא הוא בא רק במקרה והזדמן בלי כוונת שואל ומשאיל שפיר חשוב לשאלה דיחיד דל"ח:

האמנם אנכי בתשובה אחרת שדיתי בעיקר דברי הח"צ ז"ל נרגא עפמ"ש הח"מ ז"ל דבעגונה לאו דוקא לשאלה חיישינן ורק דגם למכירה חיישינן וביאור הדברים אמרתי עפ"י מ"ש הקדמונים ז"ל הובאו דבריהם בש"מ ז"ל בב"מ דהא דל"ח בכל אבידות הנמצאות למכירה הוא משום דכיון שע"כ שלו היה מידע סימניו ל"ח למכירה דמוקמינן בחזקת מרא קמא והנה בהך דהיו מוחזקים בעבד שהוא שלו וגט חקוק על ידו והוא יוצא מתחת ידה דאמרינן בש"ס דגיטין דהגודרות אין להם חזקה פסק הרמב"ם ז"ל הובאו דבריו להלכה בש"ע אה"ע סימן קכ"ד דהרי זו ספק מגורשת וכתבו הפוסקים ז"ל ומכללם הח"מ שם דאף אם היו באים לדון על העבד הי' העבד בחזקתו מהטעם דהגודרות אין להם חזקה מ"מ לענין איסור מידי ספיקא לא נפקא והיא ספק מגורשת והיינו דחזקת מרא קמא לא הוי חזקה לדון מחמתה להכריע הספק איסור. וכיון שכן שפיר יש לחוש בעגונה למכירה דהחזקת מ"ק ל"מ לענין איסור וכנ"ל ולגבי חשש מכירה אין לחלק בין דרבים לדיחיד דדוקא לענין חשש שאלה י"ל דדמי לנפילה דאין אדם משאיל רק למכוריו ושיהי' נאמן בעיניו ול"ח שהקרה כה שהאיש הנאמן הי' שמו ג"כ יוסף בן שמעון או שהי' דומה לו בסימן או בצורתו. משא"כ במכירה שלכל אדם יהי' מי שיהי' אדם מוכר. וראיה לזה מש"ס דיבמות דף קט"ו דמבואר דאי אין אותיות נקנות במסירה חיישינן למסירה דיחיד עייש"ה אולם כתבתי דמ"מ אין לדחות דברי הח"צ מכל וכל דמ"ש הח"מ ז"ל לחוש בעגונה גם למכירה אינו ברור עוד דדעת הג"א ז"ל בגיטין שם בשם הא"ז ז"ל דבהך דהיו מוחזקים בעבד שהוא שלו כו' באמת אינה מגורשת כלל וע"כ דס"ל דחזקת מ"ק מהני גם לענין איסור וגם י"ל דלמכירה ל"ח מטעם חזקה דכאן נמצא כאן הי' דמהני בעגונה לדעת הרשב"א ודעמיה ז"ל בהך דיצחק ר"ג ביבמות שם ורק לשאלה חיישינן דבשאלה לא שייך כאן נמצא כאן היה וכמ"ש התוס' ז"ל בנדה דף נ"ח ד"ה ולענין דינא תנן והארכתי בזה ואכמ"ל ועכ"פ חזי זה לאצטרופי צירוף גדול להתיר:

ב) יש לומר דכיון דמחוקי הממשלה ענוש יענש הנותן הפאס שניתן לו לאחר הוא וגם השואל והמקבל הו"ל בכלל כלים דלא מושלי אינשי דלא חיישינן לשאלה או למכירה וכמבואר בש"ס ופוסקים ז"ל:

ג) אף אי נימא דמ"מ ל"ד זה לכלים דלא מושלי אינשי הנזכרים בש"ס מ"מ אחרי דלא שכיח שיתן הפאס לאחר מיראת העונש וגם כשיתן האחד לא יתן רק למי שיהי' לבבו בטוח שלא יארע לו תקלה ע"י גם מכירה דמי לנפילה ושאלה דל"ח לדיחיד:

ד) יש לומר דהא דהוצרכו בדימוי החתימות שיתקיים מתוך שני שטרות וגם הא דס"ל לר"ש גאון ודעימי' ז"ל דגם בכה"ג ל"ח קיום מעליא הוא רק לענין חשש זיוף דהמזייף יעשה כל טצדקי להתדמות לחת"י שלא יתבדה משא"כ היכי דאנו חוששין רק לאיתרמי וכנדון דידן.

מכל הלין טעמי נלפע"ד להתיר האשה הנעצבת הלזו ובאופן שיעשו גם על דרך הכרה בלי דימוי האחד לחבירו וכאשר בררתי למעלה דזהו אחד מיסודי ההיתר וישבו ב"ד של שלשה ויתירוה וכדין כל נשאת על פי ע"א. זה דעתי ויראה כ"ת להצטרף להתירא דאיתתא דא עוד מגדולי הוראה המפורסמים כאשר מזקנים נתבונן שלא להתיר עגונה רק בצירופי דרבנן דלמטינא כו' [וגם שמו אשר הזכיר העד המעיד לא מצאתי כדאי לצרף אף לסניף בעלמא דכמה יוסף איכא בשוקא ובעולם. ומה גם דאם נחוש ששאל הפאס מאחר זה דרך השואל שנקרא לעצמו בשם הכתוב בהפאס] וה' הטוב יצילנו משגיאות ויעשה עמנו לטובה אות כנפשו הנבחרה וכנפש ידידו.



מלחמות אריה

  1. ולפענ"ד נראה דיש להביא כדמות ראיה מהא דאמרינן בב"ק דף צ"ו מטבע של אברהם אבינו זקן וזקנה מצר אחד ובחור ובתולה מצד אחר ופירש רש"י ז"ל דזקן וזקנה היינו אברהם ושרה ובחור ובתולה היינו יצחק ורבקה וכתבו בתוס' ונראה לא שהי' בו צורת זקן וזקנה מכאן ובחור ובתולה מכאן דאסור לעשות צורת אדם. אלא כך הי' כתוב מצד אחד זקן וזקנה ומצר אחר בחור ובתולה. וכן גבי דוד ושלמה וירושלים עיר הקדש שכך הי' כתוב במטבע עכ"ל ועיין בתוס' ע"ז דף נ"ב ובתוס' בכורות דף נ' ע"א. ולכאורה יש להקשות הא הרמב"ם והרבה מהפוסקים ס"ל דצורת אדם לא אסור רק בבולט אבל בשוקע מותר. וכן פסקינן להלכה בש"ע יו"ד סי' קמ"א [ועיין בישוע"י שם בתשובה של מו"ח ז"ל שמסתפק בדעת התוס' אם סוברים כשיטת הרמב"ם או כרמב"ן דבעשייה אין חילוק בין בולט לשוקע דבכל גווני אסור] א"כ מה קשיא ליה לר"ת דלמא היה שוקע. ואפילו אי נימא דר"ת ס"ל דגם שוקע אסור מ"מ הא מבואר התם בש"ע דחצי צורה כדרך שעושין בזה"ז הרבה צורות מותר כיון דלא הוי צורה שלימה וא"כ דלמא לא היה צורה שלימה ונראה די"ל דאי נימא דהי' צורות ממש מסתמא הי' צורה שלימה וגם בולט כמו שהי' פרצופים ממש כדי שיכירו על המטבע שקלסתר פנים של יצחק דומה לקלסתר פנים של אברהם כמו דאמרינן בב"מ דף פ"ז שעשה הקב"ה קלסתר פניו של יצחק דומה לשל אברהם וידעו כולם כי אברהם הוליד את יצחק ולהכי מסתמא לא שינה מאומה כדי שיכירו היטב דהטעם שאסור רק בולט ולא שוקע וגם לא חצי פנים הוא משום שעיקר צורה חשוב רק בדומה ממש. ולהכי שפיר הקשה ר"ת דהא צורה שלימה בולט הוא אסור. ומעתה לפ"ז יש הוכחה דע"י צורה בולט מכירים בטוב את האיש בטב"ע מי הוא ואיזה הוא. כמו שמכירים ע"י פניו בעצמו. אבל ע"י צורה שאינו בולט אינו ניכר כל כך ויש מקום לטעות. ובודאי לא עשה אברהם ע"ה צורה כזה. אך כל זה אינו ראיה לענין פאטאגראפיא או קונסטמאהלערייא אשר יוכל להיות שאי אפשר להעשות על מטבע. רק צורת בולט או שוקע אבל לא כעין פאטאגראפיא או קונסטמאהלערייא ובפרט שעינינו רואות אשר הפאטאגראפיא או הקונסטמאהלפרייא הנעשית ע"י אומן מומחה ניכרים היטב בהשקפה ראשונה בלי שום נדנוד ספק כלל ואפילו ילדים מכירים אותם ואנכי לא באתי רק לעורר:




שולי הגליון


Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף